(א) {א} קטן פסול להעיד וכו׳ בבתרא פ׳ מי שמת (בבא בתרא קנה:) אמרינן דפחות מבן י״ג אף על פי שהוא פקח עד שמקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין אין עדותו עדות משום דבעינן ועמדו שני האנשים וליכא עד שיביא ב׳ שערות אחר שיהיה בן י״ג כלומר שאם הביאם קודם י״ג וגדל ולא נשרו לא הוו סימנים כדאמרינן בפרק יוצא דופן (נדה מו.) ובר״פ בא סימן (נדה מח.):

(ב) {ב} אפילו הגיע לכלל שנים וכו׳ בפרק יוצא דופן (שם) אמרינן בהדיא שאף על פי שהוא בן שלשה עשר ויום אחד ולא הביא ב׳ שערות אכתי קטן הוא:

(ג) {ג} ומה שכתב שאין מקבלין עדותו עד שיבדקוהו ואם משהין לבודקו וכולי כתב א״א הרא״ש זכרונו לברכה בתשובה שהוא בחזקת גדול וכו׳ בכלל ל״ג סימן ה׳:

(ד) {ד} ואם צמח זקנו למעלה אינו צריך בדיקה נראה שלמד כן ממה שכתבו התוס׳ בס״פ הערל (יבמות פ:) דנתמלא זקנו חשוב גדול.

וכתבו רבינו בטור אבן העזר סימן קס״ט וצמח זקנו דנקט היינו נתמלא זקנו אלא שקשה לי למה שינה הלשון מכאן לשם ושמא י״ל דדוקא התם לענין חליצה הצריך נתמלא זקנו לחומרא אבל לענין עדות בצמח זקנו סגי להחשיבו גדול אלא שצריך תלמוד מנין לו לחלק כך. והרמב״ם כתב בפ״ט קטן שהגיע לכלל שנותיו שנראו בו סימני בגרות מלמעלה אינו צריך בדיקה ואם לאו אין מקבלים עדותו עד שיבדק ולטעמיה אזיל שהוא סבור שיש באיש סימנין מלמעלה כמו שכתב בפ״ב מה״א והראב״ד השיגו שם וה״ה הניח הדבר בצ״ע:

(ה) {ה} ואם הגיע לכ׳ שנה וכו׳ משנה פרק יוצא דופן (נדה מז:) בן כ׳ שנה שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן כ׳ שנה והוא סריס לא חולץ ולא מייבם ואוקימנא בגמרא דמתניתין בשנולדו בו סימני סריס וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה תני רבי חייא עד רוב שנותיו. ופרש״י שנולדו בו סימני סריס. המפורשים בפרק הערל (יבמות פ:) שאין בשרו מוציא הבל כשהוא רוחץ ושערו לקוי ובשרו מחליק והתוספות כתבו עד רוב שנותיו ומכאן ואילך גדול הוא והוי ודאי סריס עכ״ל הרי שכל זמן שאינו חולץ ואינו מייבם לא חשיב גדול והכי נמי אמרינן בפרק הערל אמר רבי אבהו סימני סריס ואילונית אין עושין בהם מעשה עד שיהיו בן כ׳ שנה ופרש״י אין עושין בהם מעשה. להחזיקם בגדולים ודע דאסיקנא התם הלכה כרבי יוסי בן כיפר דאמר שנת עשרים שיצאו ממנה ל׳ יום הרי היא שנת עשרים לכל דבריה ופירש הרמב״ם פ״ב מהלכות אישות שיצאו שעתידין לצאת עדיין דכיון דאינה חסרה אלא שלשים יום הרי היא כאילו נשלמה אבל שאר כל המפרשים פירשו שיצאו כבר דכיון שהוא בן י״ט שנה ול׳ יום משנת כ׳ הרי הן חשובים שנה וכאילו נשלמו לעשרים. וזה דעת רבינו שכתב ואם הגיע לכ׳ שנה כלומר כיון שהגיע לכ׳ ונכנס בה ל׳ יום ולאפוקי מהרמב״ם. ויש חסרון בקצת נסחאות מספרי רבינו וכך ראוי להגיה ואם הגיע לכ׳ שנים ונולדו בו סימני סריס הרי הוא כגדול ויעיד ואם לא נולדו בו סימני סריס לא יעיד עד רוב שנותיו וכן מצאתי בספרים ישנים:

(ו) {ו} בן י״ג שנה ויום אחד וכו׳ פרק מי שמת (שם) אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולעדות עדותו עדות.

וכתב הרי״ף כלומר בן י״ג שנה ויום אחד שהביא ב׳ שערות ואינו יודע בטיב מקח וממכר אע״פ שאין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר לענין עדות עדותו עדות. אמר מר זוטרא לא אמרן אלא למטלטלי אבל למקרקעי לא והרמב״ם פ״ט מהל׳ עדות פירש האי מימרא כפשטא דלעדות קרקע אין עדותו עדות דכיון דאינו בקי בטיב משא ומתן לא דייק בעדות קרקע כולי האי ומ״מ בעדות מטלטלין דייק אף על פי שאינו בקי בהם אבל התוספות כתבו אין לפרש לעדות קרקע דמ״ש ממטלטלי ועוד דהכא לא שייך שום שטות אלא נראה לפרש דהיינו עדות שיאמרו כך וכך היתה שוה זו הקרקע דכיון דמקרבא דעתיה לגבי זוזי ישום אותה יותר משויי׳. אבל מטלטלין לא ישום אותה יותר משוייה דמקרבא דעתיה נמי לגבי מטלטלין וכ״כ המרדכי ורבינו אילו היה מפרש כדברי התוס׳ הו״ל לכתוב דין זה בדיני שומא ולא בדיני עדות אלא ודאי כהרמב״ם ס״ל כנ״ל:

ואפילו לאחר שהגדיל הקטן כו׳ משנה ספ״ב דכתובות (כח.) ואלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי זכור הייתי באשת פלוני שיצאה בהינומא וראשה פרוע ועד כאן היינו באים בשבת אבל אינו נאמן לומר דרך היה לאיש פלוני במקום הזה מעמד ומושב למספד היה לאיש פלוני במקום הזה ומונה עוד דברים שנאמן עליהם שם במשנה ולא כתבם רבינו לפי שאינם נהוגים ובגמרא אמר רב הונא בריה דרב יהושע והוא שיש גדול עמו זה כתב ידו וכו׳ כיון דקיום שטרות מדרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן זכור הייתי באשת פלוני וכו׳ מ״ט כיון דרוב נשים בתולות נישאות גלויי מילתא בעלמא הוא ועד כאן היינו באים בשבת קסבר תחומין דרבנן ואינו נאמן לומר דרך היה לפלוני וכו׳ מ״ט אפוקי ממונא הוא ולא מהימן וכתב הרא״ש דדוקא באביו ואחיו ורבו הוא דמהימן משום דשכיח גבייהו אבל על אחר לא והא דאמר רב הונא והוא שהיה גדול מעיד עמו כתב הר״ן דלאו אכולה מתניתין קאי אלא אזה כתב ידו של אבא ויציאה בהינומא וזה דעת רבינו שאחר שכתב שנאמן לומר שיצאה בהינומא כתב וכן נאמן לומר אפי׳ הוא לבדו וכ״נ מדברי הרא״ש אבל המגיד כתב פי״ז מה״א שדעת הרמב״ם דלא קאי אלא אזה כתב ידו של אבא:

ושאמר לו אביו וכו׳ ברייתא (שם:) ת״ר נאמן התינוק לומר כך א״ל אבא משפחה זו כשירה ומשפחה זו פסולה ושאכלנו בקצצה של בת פלוני לפלוני כיצד קצצה אחד מן האחים שנשא אשה שאינה הוגנת לו באים בני משפחה ומביאים חבית מלאה פירות ושוברים אותה באמצע רחבה ואומרים אחינו כל בית ישראל שמעו אחינו פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו ומתייראים אנו שמא יתערב זרעו בזרענו בואו וקחו לכם דוגמא לדורות שלא יתערב זרעו בזרענו וכתב הר״ן ז״ל שהראב״ד ז״ל החמיר בכאן הרבה וכתב הנך דברים אפילו כשהוא קטן ואף על פי שאין גדול עמו משום דאית להו קלא יתירא ומפרסמא ליה מילתא ולא מחלפא ליה ומשפחה זו פסולה אי הוו תרי פסלי לה אפומייהו ואי חד הוא חיישינן ליה ולא מכריזין עלה ומשפחה זו כשרה אי תרי נינהו מכשרינן לה אפומייהו ואע״ג דהוות קיימא בחזקת פסלות וכן שאכלנו בקצצה של בת פלוני דאי תרי נינהו פסלינן לזרעה אפומייהו ואי חד הוא חיישינן לה ע״כ ולפי דעתי שזו חומרא יתירא ונ״ל דכי אמר נאמן תינוק לומר כך א״ל אבא משפחה זו פסולה או משפחה זו כשירה מיירי במשפחת כהנים שיצא עליה חשש פיסול כהונה ואותה משפחה נחלקה לבתי אבות וקאמר שנאמן התינוק להכשיר משפחת בית אב שיעיד ויאמר אותו חשש על משפחת בית אב פלוני הוא ולא על משפחת בית אב פלוני ולא נקט באומר משפחה זו כשירה לבד לפי שאם היינו מוחזקים באיסור משפחה אין התינוק נאמן להכשירה אפילו לתרומה דרבנן. אבל כשאנו מוחזקים בכלל שיש פיסול באותה משפחה סתם ואין אנו יודעים אם על כולה אם על מקצתה נאמן התינוק לבד בשם אביו ולומר אותו פיסול על משפחת בית אב פלוני היא ולא על משפחת בית אב פלוני וסומכין על עדות זו להאכיל אותו שהוא מכשיר תרומה דרבנן אבל ודאי אין התינוק נאמן לפסול וזה לא שמענו בשום מקום והיאך יהא נאמן במה שאומר בשם אביו והלא לא היה אביו נאמן דהא קי״ל אין ערער פחות משנים אלא ודאי כדאמרן ומשפחה זו פסולה דקתני בשביל הכשר האחר נקטה ודברי הרמב״ם מטים כדברי אע״פ שסתם וכך כתב פ׳ י״ב מהלכות עדות וא״ל אבא משפחה זו פסולה ומשפחה זו כשירה ואכלנו בקצצה של פלוני שהאכילוני אחיו כדי להודיע שאחיהם פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו שכל אלו הדברים להחזיק זה הכהן לאכול בתרומה של דבריהם או לדחותו ממנה ע״כ ונראה שר״ל שאין תלוי אם נאמינהו בעדות זו או לא נאמינהו אלא להאכילו בתרומה של דבריהם או לדחותו ממנה שאילו היה סובר הרב ז״ל שהתינוק היה נאמן לדחות את הכהן המוחזק בכשרות מתרומה של דבריהם כ״ש שהיה נאמן לדחותו משל תורה ואעפ״כ סתם הדברים יותר מדאי עכ״ל הר״ן ז״ל ורבינו כיון שאין דרכו לכתוב דבר בלתי נוהג או הוה ס״ל דלענין תרומה מיתניא לא היה כותבה אלא ודאי ס״ל דלענין כשרות משפחה ופיסולה מיתניא דכשהגדיל נאמן להעיד שאמר ליה אביו שמשפחה זו עמדה בדין והוכשרה או פסלוה ב״ד ואי הוה תרי מכשרינן או פסלינן לה אפומייהו ואי חד הוא חיישינן לפיסולייהו משום דמילתא דמפרסמא היא וכגלוי מילתא בעלמא הוא וקציצה נמי כהעמדה בדין הוא כנ״ל לדעת רבינו:

(ח) {ח} ובכל אלו שמעיד בהן הגדול וכו׳ ברייתא שם פלוגתא דר״י בן ברוקא ות״ק ופסק כת״ק ומפרש טעמא בגמרא דאף על גב דהוה דעתיה לאגיורי כיון דעכו״ם הוה בההיא שעתא לא הוה דייק ובעבד הוה טעמא דכיון דאין בידו להשתחרר לא דייק ואפילו אי הוה בידיה להשתחרר כיון דאינו חייב בכל המצות כישראל דינו כעכו״ם:

(ט) {ט} שוטה פסול להעיד וכו׳ זה פשוט דכיון דלאו בר דעת הוא לא סמכינן אסהדותיה:

ומה שכתב וזהו שוטה וכו׳ בפ״ק דחגיגה (דף ג.) אמרינן אי זהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות. וא״ר הונא עד שיהא כולן בבת אחת ורבי יוחנן אמר אפילו באחת מהן וכר״י קי״ל דהלכתא כוותיה לגבי דרב דרביה דרב הונא הוא וכ״ש לגבי רב הונא וכן פסק הרא״ש בריש חולין ונתבאר שם דדוקא בדעבד לה דרך שטות ונראה לי שאין הכוונה שבפעם אחד שיעשה אחד מאלו דרך שטות מיקרי שוטה אלא כשדרכו בכך וזהו שכתב הרמב״ם ז״ל ונמצאת דעתו משובשת תמיד כנ״ל:

והרמב״ם כתב ולא שוטה שהולך ערום ומשבר כליו וכו׳ פ״ט מהל׳ עדות פי׳ דבריו כתבתי בטור אבן העזר סימן קנ״ט:

(י) {י} ומה שכתב הנכפה בעת כפייתו וכו׳ ברייתא בר״ה פרק ראוהו ב״ד (ראש השנה כח.) עתים חלים עתים שוטה כשהוא שוטה כשוטה לכל דבריו וכשהוא פקח כפקח לכל דבריו וה״נ משמע בפ״ב דכתובות (כ.) גבי עובדא דבר שטיא זבין נכסי:

(יא) {יא} ומה שכתב הפתאים ביותר וכו׳ כן כתוב בעיטור הפתאים והנחפזים ואנשים שאינם יודעים להבין עיקר דבריהם צריכין דרישה וחקירה לב״ד שאף הם בכלל שוטים דלאו בני דעת נינהו:

(יב) {יב} חרש פסול וכו׳ זה מבואר דבכל דוכתא חרש בהדי שוטה וקטן שייך וטעם פיסול החרש כתב הרמב״ם שהוא כשוטה לפי שאין דעתו נכונה ואינו בן מצות ועוד נתבאר בסמוך בדברי הרמב״ם:

וחרש שאמרו חכמים וכו׳ משנה בתרומות פ״ק:

ולכאורה נראה וכו׳ לא הזכיר רבינו שומע ואינו מדבר לפי שזה דין מי שנשתתק כמו שיתבאר בסמוך אבל הרמב״ם כתב אחד חרש המדבר וכו׳ בפ״ט וטעמו מדתניא בריש מי שאחזו (עא.) אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד ואמרינן התם שאע״פ שיכול להגיד מתוך הכתב פסול דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ואפשר דמשמע להרמב״ם דה״ה למדבר ואינו שומע משום דכתיב ושמעה קול אלה פרט למי שאינו יכול לשמוע:

(יג) {יג} ומה שכתב וכן אם נשתתק וכו׳ גם זה שם כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין לעדיות ואסיקנא דדוקא בעדות אשה להשיאה דאקילו בה רבנן בעד אחד קרוב ושפחה אבל בשאר עדיות לא וחרש הוא מתחלת ברייתו ונשתתק אינו כן ולהכי פלגינהו הרמב״ם בתרתי בבי ומשמע שדין נתחרש על ידי חולי הוו כדין נשתתק ובגמרא הזכירו נשתתק ומיניה ילפינן לנתחרש:

(יד) {יד} סומא פסול הכי אמרינן בפ״ב דגיטין (כג.) דאע״ג דידעי בטביעות עינא דקלא הם פסולים והראיה מאו ראה כתבה רש״י פרק בא סימן (נדה מט.) גמרא יש שכשר להעיד:

אבל סומא באחד מעיניו וכו׳ זה פשוט דכיון דכשר לדון כמבואר בדברי רבינו סימן ז׳ כ״ש שכשר להעיד דאמרינן בפ׳ בא סימן (נדה נ.) דאפילו כרבי מאיר דאמר פסול לדון מודה דכשר להעיד:

(טו) {טו} וכל אלו בין שהיה חש״ו וכולי ברייתא פרק יש נוחלין (בבא בתרא קכח.) ועיין בסימן ל״ג:

אשה תנן בפ״ק דר״ה (כב.) שהיא פסולה לעדות והכי אמרינן בפרק החובל ובפ׳ שבועת העדות (שבועות ל.) ומייתי לה מדכתיב ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר ורבינו לא חשש לכתוב פיסול אשה לעדות מפני שסמך על מה שכתב בראש סימן ל״ג כל הפסולים לדון פסולים להעיד ובסימן ז׳ כתב אשה פסולה לדון הרמב״ם בפ״ט מהלכות עדות נשים פסולות לעדות מן התורה שנאמר ע״פ שנים לשון זכר ולא לשון נקבה וכן הטומטום ואנדרוגינוס פסולים מפני שהם ספק אשה וכל מי שהוא ספק כשר ספק פסול הרי הוא פסול שאין העד בא אלא להוציא ממון על פיו או לחייב על פיו מוציאין ממון מספק ואין עונשין מספק דין תורה עכ״ל וז״ל הרשב״א בתשובה אני רואה מתוך הקונדריס שכתבתם שאתם תוקעים עצמכם על עדות הנשים ואולי מצאתם כן לאחד מן הראשונים במקומות שהנשים יושבות שם מפני שאין האנשים נכנסים שם ואנחנו לא נדע דברים אלו ולא שמענום מעולם ואין ראוי לסמוך עליהם עכ״ל וכך הם דברי הרמב״ם בפ״ח מהלכות נזקי ממון ולאפוקי מדברי מהרי״ק סימן ק״פ ובתרומת הדשן סימן שנ״ג האריך בזה ואין דבריו נראים בעיני: