(א) כך בהמתו אוכלת כו׳ בב״מ דף צ״א איבעיא להו עושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר כו׳ עד וא״ת שאסו׳ לאכול שור במחובר היכא משכחת לה בשרכא ופירש״י שור במחובר א״א לו לאכול מגפן שהוא עושה שהרי הוא קשור לצמד בעגלה והבוצרים עושים בגפן שאצל העגלה ונותנין בעגלה והתוס׳ הקשו שם ע״ז וכתבו ז״ל במחובר היכי משכחת לה פירש בקונטרס הלא הבהמה אינה יכולה להגיע ולאכול מגפן שעל העגלה שהוא נושאה שהבהמה לפני העגלה ואין נראה לר״י כו׳ דההוא גפן הוה תלוש ולא מחובר אלא ה״פ במחובר היינו כשהוא דש במחובר היכא משכחת לה שיאכל אותן שיבולין עצמן שהוא דש דבשלמא שור בתלוש א״ש שכל תבואה התלושה אשר שם חשובה כאגודה אחת וא״צ לאכול מאותה שהוא דש ממש אבל מחובר כל קלח וקלח חשוב בפני עצמו ומשני בשרכא פי׳ בקטנית או בתבואה שהיא ארוכה שיוכל לאכול אותם שיבולין עצמן שהוא דש עכ״ל והנה אף שהתוספות כתבו בשם רש״י שאינה יכולה לאכול מגפן שעל העגלה כו׳ א״ל שע״ז [כתבו] דוקא שאין נראה דההוא גפן שעל העגלה תלוש הוא אבל לפי לשון רש״י שלפנינו שקאי אהגפן שבוצרים עושים בו כו׳ זה מחשב כמחובר ז״א דא״כ למה להו לדחוקי ולפרש דקאי אדישה במחובר הו״ל לפרש כן דקאי אגפן שהבוצרים נותנין לעגלה אלא ודאי כה״ג מיקרי תלוש דהא אף בזה אין הבהמה עושה במחובר הבצירה אלא שהיא יושבת בעגלה לאחר שבצרו ותלשו והניחוהו על העגלה והיא היא והתוס׳ נקטו המכוון וק״ל ובזה דברי רבי׳ מבוארים לפי מאי דקיי״ל דעושה בגפן זה אסור לאכול לכתחלה בגפן אחר כמש״ר בסי׳ של״ז סי״א דאיבעי׳ דלא איפשטא היא:

(ח) ובישב לה קוץ בפיה (מהו) [כו׳] בב״מ דף צ׳ בעי רמי בר חמא הושיב לה קוץ בפיה מהו הושיב לה חסימ׳ מעלייתא היא אלא ישב לה קוץ בפיה רבץ לה ארי מבחוץ מהו העמיד בנה מבחוץ מהו היתה צמאה למים מהו פרס לה קטבליא ע״ג דישה מהו וכתבו תוס׳ כל האיבעיות באת״ל ע״ש עמד בנה בחוץ מהו אית ספרים דגרסי העמיד ואפ״ה לא פריך חסימה מעלייתא היא משום דאינה מונעת כל כך מלאכול בשבילו כמו מפחד ארי כדפרישנא עכ״ל תו׳ ויש לתמוה על לשון רבינו ששינה סדר האיבעיות ממה שסדרן בעל האיבעיין בגמ׳ וכן הרא״ש והרמב״ם פי״ב מהל׳ שכירו׳ סדרן כך כמ״ש בגמ׳ בפרט דכולם באת״ל הן כמ״ש תו׳ והב״י תמה על רבי׳ למה השמיט רבינו העמיד בנה מבחוץ ותירוצו הוא דוחק והיה נ״ל ליישב שתי הקושיות בתירוץ אחד ולומר דרבינו ס״ל ג״כ כתוס׳ הנ״ל שג׳ איבעיו׳ ראשונות באת״ל יש בה חסימה (ארבעתן) והרביעי׳ והחמישי׳ את״ל שלהן הוא איפכא את״ל שבג׳ הראשונות לית בהו משום חסימה משום דנעשה מאליו מ״מ היתה צמאה למים והיינו מכח טורח המלאכה שהוא בגרמתו מהו ומכ״ש פרס עליה עור שהוא עושה בידים אם יש בה חסימה וא״כ הוא נמצא שבעי׳ העמיד בנה נראה מל׳ האיבעי׳ וסדורו דמסתבר ליה לומר דלית ביה חסימה יותר מכל אינך האיבעיות דהרי בהמשך האיבעיות ג׳ ראשונות קאמר את״ל ב׳ איבעיות ראשונות אית ביה משום חסימה מ״מ העמיד בנה מסתבר למימר דלא יהיה בה משום חסימה ובהמשך האיבעיא הרביעית אמרי׳ ג״כ את״ל הראשונות לית בה משום חסימה כו׳ ומש״ה השמיט רבי׳ ההיא איבעי׳ דהעמיד בנה אף אם לא נאמר בעלמא דאיבעי׳ דאיתבעי׳ סתמא ולא איתפרש האת״ל בההיא דהוה פשיטותא להאיבעי׳ שלפניה מ״מ כאן נראה כן משני הצדדין מסתברא לומר כן וי״ל נמי דמש״ה לא סידר בהאיבעיות ב׳ האחרונות בראשונה והיה לו להתחיל בפרס עליה עור ואח״כ היתה צמאה למים ואח״כ ישב לה קוץ ורבץ ארי והעמיד בנה ובדרך הזה היו הולכים כולם בצד א׳ באת״ל יש בו חסימה כדי ללמדנו דמסתבר ליה לומר דהא דהעמיד בנה מבחוץ הוא המסתבר דפטור יותר ובזה מיושב למה שינה רבי׳ הסדר בהאיבעיות משום דסידר יחד המסתבר לומר בהן יותר דיש בהו חסימה להסברות שכתבתי אלא שק׳ ע״ז דהגמרא מסיק וקאמר על הני איבעיות ז״ל פשוט מיהא חדא ומביא ברייתא דמשמע מינה דפרס עליה קטבליא לית בה משום חסימה ולפי מ״ש הו״ל למפשט מיניה כולהו דהא הוא המסתבר יותר לומר דיש בהו משום חסימה ע״ד שכתבתי וכיון דפשוט דאפילו הני לית בהו משום חסימה כ״ש באינך וי״ל בדוחק כיון דלא איתפריש בהדיא בברייתא כ״א זו קאמר עלה פשוט מיהא חדא ודוק:

(יב) שעורים שהושרו במים כו׳ שם דף צ׳ ז״ל ת״ר פרות המרכסות בתבואה והדשות בתרומה ומעשר אינו עובר משום בל תחסום (וכתבו התו׳ שם הטעם עיין שם וכן פירש״י ה״ט דתו׳ בסוף שמעתין בד״ה ממון גבוה ובחידושי בגמ׳ כתבתי למה פירש בריש שמעתין טעם אחר ע״ש) אבל מפני מראית העין מביא בול (פירש״י מלא אגרוף) מאותו המין ותולה לה בטרסקלין שבפיה עכ״ל ופירש״י המרכסות בתבואה ששורין שעורין במים ומייבשין אותן בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן והוא חולשא עכ״ל וכן הם דברי רבי׳ והשמיט הדשות בתרומה ומעשר מפני שאינו נוהג עכשיו וז״ל הרמב״ם בסוף הלכות שכירות פרה של ישראל שהיה כהן דש בה בתרומה ומעשר שני מביא מעט כו׳ עכ״ל וכתב המ״מ וב״י שהוא מפרש פרות המרכסות כלומר עוברות על התבואה דרך הליכתן למקום אחר והוא מלשון והרכסים לבקעה וכן פירש הרמב״ן ויהיב טעמא דתני בירושלמי בדישו ולא בדרכו (ועמ״ש עוד מזה בפרישה ר״ס של״ז) ובזה נתיישב דהרמב״ם כתב דמפני מראית העין אם דשות בתבואה דמוכח מלשונו דבפרות המהלכות על התבואה אינו מצריך להביא מלא אגרוף משום דשם הדבר נראה דאינו מכוין לדישה אלא שהדרך ירט לנגדו ועובר דרך עליה בלי שהייה ואין להקשות בעובר על התבואה שבדרך מאי אינו עובר משום בל תחסום דמשמע אבל אין חיוב נחסמה והא (אפי׳) חייב לחסמה מפני גזל וכדתנן בהמות ירושלים יצאו זמומים וכן אמרו באברהם שחסם חמורו וי״ל דהתם ה״ט דשם לא עבר דרך עליה משא״כ כאן דאיירי בעובר דרך עליה גם שם איירי בתבואת שדות של אחרים והכא איירי אפי׳ בשלו: