(א) שכך כותב. עי׳ בתשו׳ חית יאיר סי׳ קסח שכ׳ דהך שכך כותב לו אינו טעם על חיוב הפועל לטפל בו כשיש בו להעמיד כרי רק הוא טעם על מה דפטרינן לפועל בשאין בו כדי להעמיד כרי דודאי מצד הסברא מחוייב בכל שהוא כמו שנשתעבד. ולכן פסק שם בראובן שלקח כרם בעיר אחרת ונתקשר עם לוי הדר שם לעבדו ולשמרו ויקח החצי בשכר טרחו ויהי השנה ויפול קרירות גדול בכל פרחי הגפן ולא רצה לוי לטפל כלל בכרם זה באמרו שבדוחק ישיג כדי הוצאות ופסק דאם נתקשרו יחד באופן המועיל מחוייב לטפל בו לקיים מה שנשתעבד הן מעט או הרבה מאחר דבזמנינו לא ידעינן מדיני אריסות ומשטר אריסות. וכתב עוד דלדינא דגמ׳ דאם יש בה להוציא סאתים חייב לטפל בה אם הפועל אומר דלא יוציא סאתים ובטל השדה אומר יוציא יותר ודאי דצריך אומד מבקיאים. ואם אחדוהו לסאתים ומחייבינן לפועל לטפל בו ואומר אקנה לו השוק סאה או כפי חלקו וכן בנדון דידן אם לוי אומר כך. הדין עמו כי סברת חיטי דארעאי בעינא לא קאי בש״ס [ב״מ קה ע״א] וכל זה לכתחל׳ דמחייבין ללוי לטפל בכרם אם אינו חוזר מכלל ההתקשרות משא״כ אם חוזר בו אם לא נתקשרו בת״כ ובשבועה מצי לוי לחזור בו אפי׳ עשו שטר על עשר שנים דקיי״ל פועל יכול לחזור בו כבסימן שלג. ואפי׳ לא חזר בו בדיעבד והובירו לדידן שלא נכתב ולא נהיגין לכתוב אם אוביר ולא אעביד דנימא אע״פ שלא נכתב כמאן דכתב דמיפטור לוי דבמה שלא נתעסק בכרמו אפי׳ השני׳ כסדרן אינו רק כמבטל כיסו של חבירו וכ״כ תלמידי הרשב״א בפי׳ הובא בב״י סי׳ שכח אם לא שנפסד הכרם עצמו ע״י הנשאר בור ע״ש:

(ב) ואפי׳ לא כתב – ע׳ באה״ג שכתב לענ״ד צ״ע בזה כו׳ וכן תמה ע״ז בתשו׳ ח׳⁠ ⁠⁠״י שם וכתב לולא דמסתפינא אמינא דמקום ההגה צ״ל בס״ב ע״ש: