(א) שכיון שאין מי שיעיין כו׳ כבר כתבתי בפרישה שזהו לשון הרא״ש והנ״י פרק המפקיד כתב טעמא אחרינא וז״ל ואע״ג דביורש יש לחוש שמא יזרעם תמיד ויכחישם מ״מ אין מורידין בהן אריס אלא הקרוב וטעמא דכיון שאין אנו עושין תקנה זו מעצמינו אין לנו לעשות תקנה שיהיה אפשר שיהיה קרוב זה נפסד בה כגון זה שאפשר שמת המוריש וזה יורש הכל א״כ למה נפסיד לזה ליתן לאריס ואם לחוש שמא יפסידה הא תקנו שאם שמעו בו שמת שאוכל והכל שלו ולא עוד אלא אפילו שממשמשים ובאין וקדם זה ואכל הרי זה זריז ונשכר ובודאי תו לא יפסיד שאומר טוב לי שאתקן הקרקע כראוי שאם אמת הוא שמת הוא שלי ואם לא אקח מהפירות כרצוני קודם שיבוא עכ״ל ויש נ״מ בדינא בין טעם דנ״י לטעם דהרא״ש דלנ״י אם הקרוב הסכים להעמיד אריס הוה מוקמינן אריס ולדעת הרא״ש אסור למיקם אריס כיון דאין כאן מי שישגיח עליו יפסיד הקרקע והביא ראיה לדבריו ע״ש:

לפיכך אם יש מי שרוצה כו׳ זה כ״ר מסברא דנפשיה ע״פ דקדוק לשון רש״י שפי׳ אההוא דגרסינן שם דף ל״ט אפוטרופוס לדיקנני לא מוקמינן ז״ל אין ב״ד טורחים לבקש להן אפוטרופוס לפי שאינו מצוי שימצאו וכדמסיק רבינו ומשמע מזה אם היה איש אחד שרוצה טוב הדבר ונותנין הנכסים בידו וכ״כ נ״י והמ״מ בשם הרשב״א והנ״י מסיק בשם הרא״ה שכתב ז״ל כיון שאין דרך בני אדם לטרוח בשביל גדולים חיישינן שמא להפסיד הנכסים הוא רוצה עכ״ל ולכאורה הן הן הדברים שכתב רבינו בשם הרא״ש בסמוך דאפילו אם ירצה כו׳ אבל ז״א דהרא״ש לא אמר אלא דיכול היורש למחות משמע הא אם אינו מוחה הב״ד נותנין בידו משא״כ לטעם הרמ״ה דיש על הב״ד לחשוש שלהפסד זה בא ובזה נתיישב דל״ת דברי רבינו אהדדי דמתחיל לכתוב ז״ל לפיכך יש מי שרוצה כו׳ אין תקנה גדולה מזו וסיים היה א״א הרא״ש ז״ל אומר דיכול היורש למחות אלא ודאי ס״ל לרבינו דגם הרא״ש מודה דמצד הב״ד טוב למנותו אלא עכ״פ אם בא היורש ומיחה שומעין לו כיון שאין מוטל על הב״ד למנות אפוטרופוס על הגדולים וכמ״ש בפרישה וק״ל:

(ג) לפיכך בין שמעו בו שמת בין עד ולכאורה נראה כו׳ בפ׳ המפקיד דף ל״ח ע״ב פליגי רב ושמואל באי מורידין קרוב לנכסי שבוי דשמואל אמר מורידין והלכתא כוותיה בדיני ומסיק הגמרא ע״ז וקאמר ז״ל ומורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי דתניא היורד לנכסי שבוי אין מוציאין אותן מידו (וכתבו התוס׳ דאפילו לכתחלה נמי מורידין אלא משום סיפא דמוציאין מידו נקט האי לישנא ברישא) ולא עוד אלא [אפילו שמע] שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל ה״ז זריז ונשכר ואלו הן נכסי שבוי הרי שנשבה אביו או אחיו או א׳ ממורישיו הולכין למדה״י ושמעו בו שמת היורד לנכסי נטושין (פירוש שלא שמעו בו שמת ונכסיו נטושין) מוציאין אותן מידו אמר רשב״ג שמעתי שהנטושין כשבויין היורד לנכסי רטושין (פי׳ שהלך מדעתו למדה״י ולא ציוה לביתו) הכל מודים דמוציאים מידו (פי׳ עד שישמעו בו שמת) תנא וכולן שמין להן כאריס (פי׳ אם יבואו הבעלים) אהייא אילימא אשבויין השתא זריז ונשכר הוה (פי׳ ויטול הכל) מאי דאשבח מיבעיא ואי ארטושין הא מוציאין מידן אלא אנטושים ואליבא דרשב״ג דאמר נטושין כשבויין וקמ״ל דלא כשבויין לגמרי דאילו התם זריז ונשכר והכא שיימינן ליה כאריס ומ״ש מהא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קמעא קמעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ומשני הא לא דמיא אלא להא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי (פירוש ואם הוציא הרבה ולא אכל כדי הוצאתו שמין לו כאריס) אלמא כיון דלא סמכה דעתיה (שמא תמאן בו) תקינו ליה רבנן כי היכא דלא ליפסדינהו ה״נ תקינו ליה רבנן כי היכא דלא ליפסדינהו עכ״ל הגמרא עם פירושו בקיצור ופירש״י שמין לו כאריס קאי נמי אפירות והתוס׳ הוכיחו שם בכמה הוכחות דאוכל כל הפירות ומ״ש שמין לו כאריס ר״ל דאם זבל וחרש וזרעה ובעלים באו קודם שקצר יטול כאריס שכר טרחו ועמלו וכתבו התוס׳ ע״ז ז״ל והשתא פריך שפיר כיון שאוכל כל הפירות כשיבואו הבעלים קודם שילקוט אמאי נוטל כאריס טפי מהמוציא הוצאות על נכסי אשתו כו׳ (ר״ל אפילו לפירש״י קשה מאי מקשה דשאני בנכסי אשתו דירד לאכול כל הפירות) והא דקאמר ואילו התם זרוז ונשכר ר״ל זריז ונשכר לחוד ואין שמין לו כאריס ברישא בשבוי כששמע שהבעלים ממשמשים ובאים מניחים אותו לקדום ולתלוש ואע״פ שהפירות שוו הרבה יותר מעמלו כיון שאם לא יקדים אין משלמין טרחו אבל הכא בנטושין אם באו בעלים אין מניחין אותו לתלוש כיון דלא מפסיד מידי דשיימינן להו כאריס עכ״ל התוס׳ מבואר מדברי התוס׳ שכתבו דאם לא יקדים אין משלמין טרחו כו׳ דס״ל כששמעו שמת ובאו הבעלים דאין שמין לו כאריס וכ״כ הרא״ש שם ז״ל וכששמעו בו שמת נ״ל דאין שמין בו בשבח כאריס אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואע״ג דפריך תלמודא השתא זריז ונשכר הוה מאי דאשבח מיבעיא היינו מקמא דידע אמאי שמין לו כאריס אבל בתר דמסיק טעמא משום דלא סמכה דעתיה תקינו רבנן דלא ליפסדינהו ממילא ידענא דכששמעו בו שמת דסמכה דעתיה דינו כמוציא הוצאות על נכסי אשתו הגדולה עכ״ל וצ״ל דמ״ש התוס׳ דמש״ה מניחים אותו לקדם ולתלוש כיון דאם לא יקדם כו׳ כתבו כן לפי האמת דמשני דמש״ה שמין לו כאריס כי היכא דלא ליפסדינהו וזה לא שייך בשמעו בו שמת וכמ״ש הרא״ש אבל מתחלה ס״ד המקשן דגם בשמעו בו שמת אם לא קדם ותלש שמין לו כאריס מכח כ״ש וכמ״ש השתא זריז ונשכר הוה מאי דאשבח מיבעיא וס״ד דכששמעו בו שמת יש בו תרתי לטיבותא זריז ונשכר אם בא לקדם ולתלוש ואם לא קידם עכ״פ (שאין) [שמין] לו כאריס ובלא שמע בו שמת אין בו אלא חדא לטיבותא דשמין לו כאריס ועל שניהן הקשה המקשן מ״ש מהוציא הוצאות על נכסי אשתו דאמרינן מה שהוציא הוציא ולא שיימינן ליה כאריס אבל על זריז ונשכר אין יכול להקשות דאין מפורש שם בהוציא הוצאות כו׳ מה דינו אם בא לקדם ולתלוש בשעת מיתת אשתו ומשני הא לא דמי כו׳ ושהכל תלוי בטעם דלא לבוא לידי פסידא וממילא נלמד מיניה דבהני תרתי בשמע בו שמת ובהוציא הוצאות על נכסי אשתו הקטנה הוא בהיפך אם בא לקדם אין מניחין לו אבל שמין לו כאריס שכר טרחו ועמלו כן נ״ל כוונת התוס׳ והרא״ש ובזה דברי רבינו מבוארים דמ״ש לפיכך בין שמע בו שמת כו׳ הוא ברייתא הנ״ל דשבויין ונטושין וע״פ מ״ש התוס׳ דאפי׳ לכתחלה נמי ומ״ש ולא שימכרם כו׳ כתבו כן לאפוקי ממ״ש הרמב״ם פ״ו דנחלות וע״פ מה שמבאר המ״מ דבריו דכששמע בו שמת אם ירדו בו קרובים אפילו למכור אין מוציאין מידו ע״ש:

(ד) ומ״ש בא השבוי כו׳ ופי׳ רש״י כו׳ אע״פ דרש״י בד״ה ושמין לו כאריס לא פי׳ כן אלא ז״ל שמין לו כאריס אם יבואו הבעלים יטלו אלו בשבח ובפירות כאריס המקום עכ״ל והיינו כעין דעת הרמב״ם שכתב רבינו כאן ס״ל לרבינו דלא כתב רש״י כן אלא לפי ס״ד דמקשן דהקשה עלה ז״ל אהייא אילימא אשבויין השתא זריז ונשכר הוה כו׳ וזהו כשיבואו הבעלים וכנ״ל אבל לפי המסקנא ס״ל לרש״י דבשמין לו כאריס דקאמר היינו בכל שנה אף קודם ביאת בעלים וכן משמע לשון רש״י דכתב אח״ז במסקנא ז״ל אבל הכא דלא שמעו בו שמת לאו אדעתא דכולה נחית אלא ליטול כאריס בכל שנה ושאר הפירות יהיו מונחין עכ״ל והיינו כמש״ר בשמו:

ומ״ש רבינו ור״י פי׳ כו׳ ולזה הסכים הרא״ש כבר נתבאר:

ודעת הרמב״ם שכ״ר בפ״ז דנחלות כ״כ:

ומש״ר ולכאורה נראה שאין חילוק כו׳ הוא מ״ש הגמרא אילימא אשבויין השתא זריז ונשכר מאי דאשבח מיבעיא דמשמע דגם כששמע בו שמת דהדין כן דזריז ונשכר אם קידם וליקט כו׳ הדין נמי דאם לא קידם וליקט דנוטל בו כאריס וכנ״ל:

ומ״ש אבל הרא״ש כתב כו׳ כבר נתבאר וגם נתבאר שכ״כ ג״כ התוס׳ אלא שנשאר עלינו לדקדק למה השמיט רבינו דין זה דכששמע בו שמת ואח״כ שמע שממשמש ובא מניחין אותו לקדם ולתלוש ובלא שמע בו שמת אין מניחין אותו והוא מפורש בהדיא בגמרא הנ״ל כשבויין ולא כשבויין דאילו התם זריז ונשכר גם התוס׳ כתבו כן גם לפי המסקנא וכמ״ש והב״י תמה ג״כ על רבינו בזה וכתב די״ל דבכלל מ״ש בסמוך בשמע בו שמת שמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל נשמע מיניה דאף כששמע בו שממשמש ובא וקדם ואכל ה״ז זריז ונשכר עכ״ל ודבריו דחוקים דאכתי הו״ל לרבינו לכתוב דכששמע בו שמת מניחין אותו לקדם ולתלוש לכתחלה ובלא שמעו בו שמת לא אמרינן שהוא זריז ונשכר ומל׳ רבינו משמע להיפך דוקא בלא שמע בו שמת כל מה שאכל אכל וגם על הרא״ש יש לתמוה שהשמיט האי ברייתא הנ״ל דמינה נלמד דכששמע בו שמת ה״ז זריז כו׳ ושאין הדין כן בלא שמע בו שמת ונראה דכמו שסבירא ליה להרא״ש דלפי המסקנא דמשני דכל תקנתן תלויין בזה כדי שלא יבוא להפסד חזר ממאי דעלה על דעת המקשן לומר דגם כששמע בו שמת שמין לו כאריס וכנ״ל ואף על גב דלא קאמר הגמרא כן בפירוש סמך אזה דממילא כשמע מטעם הדבר מה״ט גופא ס״ל דבלא שמע בו שמת נשמע ממילא דאם קדם ותלש ה״ז זריז ונשכר כדי שלא יפסידנהו ותו ליכא למיקשי עליה השתא זריז ונשכר מאי דאשבח מיבעיא דלפי האמת ליכא כ״ש כמ״ש הרא״ש והשתא א״ש הא דאמר רשב״ג נטושים כשבויים דכשבויין ממש קאמר בכל מאי שנזכר שם בברייתא דאין מוציאין אותן מידו וגם דאם קדם ותלש ה״ז זריז ונשכר אלא שאח״כ מייתי הגמרא ברייתא אחריתא דקתני וכולן שמין להו כאריס ור״ל שאם לאחר שבאו הבעלים הם לא קדמו ותלשו שמין להן כאריס ובזה המה מחולקים ויפוי כח דנטושים מטעם שכתב הרא״ש דכששמע בו שמת בלה״נ לא יפסדינהו דהא סבר שמת ומה״ט א״צ לדחוק ולפרש מ״ש דאם קדם ותלש ואכל ה״ז זריז ונשכר דר״ל דהב״ד מניחין אותו לכתחלה לקדם ולתלוש דאין זה במשמעות הל׳ דאם קדם ותלש ואכל בדיעבד מאליהן משמע אלא שהתוס׳ נדחקו לפרש כן כדי ליתן טעם בין נטושים לשבויים ולפי מ״ש דלפי המסקנא אין חילוק ביניהן לא נצרך לדוחק זה ומש״ה לא זכר הרא״ש ורבינו האי דינא כלל דהב״ד מניחין אותו לכתחלה לתלוש וא״ש הכל אבל מדברי התוס׳ הנ״ל מוכח דס״ל דאף לפי המסקנא הוה דינא הכי שהרי כתבו הטעם דמניחין לו לקדם ולתלוש כיון דאי לא קידם יפסיד כו׳ והיינו דוקא לפי המסקנא וכמ״ש וגם דעת נ״י משמע הכי אבל דעת הרא״ש ורבינו אינו כן וכמ״ש ודוק. וגם על הרמב״ם תמה הב״י שלא הזכיר חילוקי דינים הנ״ל והניחו בצ״ע ונ״ל דלפי שיטתו לק״מ שהרי בלא שמע בו שמת כתב דכשבאו הבעלים שמין להן כאריס למפרע וממילא נשמע דאם קדם ואכל דאינו זריז ונשכר דהרי אפילו מה שאכל קודם ששמע שממשמש ובא צריך להחזיר חלק הבעלים ק״ו מה שאכל כששמע שממשמש ובא וגם זה פשוט שנוטל כאריס ממה שקדם ואכל בשעה ששמע שממשמש ובא שהרי אף במה שלא קדם ואכל שמין לו כאריס וכששמע שמת לא הוצרך הרמב״ם לכתוב דאם קדם ואכל ה״ז זריז ונשכר דנשמע ממילא דאפילו אם ירדו הקרובים לנחלה ומכרו אין מוציאין מידן וכמש״ל שכ״כ המ״מ אליבא דהרמב״ם וכיון דברשותו הוא אפילו למכור אם כן ממילא נשמע דאף שהקול יוצא איך שממשמשין ובאין מ״מ הסברא נותנת ופשוט הוא דכל מה שאכלו קודם ביאת הבעלים לפנינו אין מוציאין מידן והוא בכלל מ״ש הרמב״ם שם לפני זה דאין יורד לנחלה ע״פ השמועה עד שיבורר הדבר כן וכשירדו ע״פ הדין לא יצאו מחזקתן עד שיבואו ודוק היטב ותמצא הדברים מבוררים:

דוקא כשלא שמעו כו׳ כב״י ז״ל אבל הרמב״ם פ״ז דנחלות לא חילק בין שמעו שמת ללא שמעו לענין זה שסתם וכתב דמורידין קרוב לנכסי שבוי ואם יבוא שמין לו כאריס עכ״ל וא״ל אמאי כתב שהרמב״ם כתב סתם כו׳ הרי בפי׳ כתב דאפילו כששמע שמת יהיה כאריס וכמש״ר בסמוך ס״י בשמו די״ל דשאני התם דמיירי בנכסים רטושים שהלכו להם מדעת דהתם ודאי שמעו שמת כלא שמעו שמת דהכא דמי דלא סמכה דעתיה דסובר כיון שיצא לדעת ודאי יחזור ויבוא אף שהקול יצא שמת אימא הוא גרם הקול דהא אין לעמוד על דעתו במה שיצא ולא צוה וגם המ״מ כתב שם להדיא דלהרמב״ם שמעו שמת דרטושין כלא שמעו שמת בנכסי שבוי דמי וטעם הרמב״ם דלא חילק כתבתי כבר בפרישה ושם מבואר דהיינו דוקא באם באו בעלים דבששמעו שמת אוכלין כל הפירות אף אם שמעו שממשמשין ובאין אם קדם ותלש ואכל ה״ז זריז ונשכר ובלא שמע שמת ס״ל להרמב״ם דשמין לו למפרע כאריס וצריך ליתן להבעלים חלקם ואף מה שכבר אכלו צריכין לשלם וכמש״ר בשמו וב״י נתן מקום לטעות בדבריו שכתב דהרמב״ם סתם וכתב בשבוי וכשיבואו שמין להן כאריס כו׳ דודאי מ״ש הרמב״ם שם לא קאי כ״א אלא שמעו בו שמת דאז שמין להו כאריס לעבר ולהבא משא״כ כששמע בו שמת אין שמין להן כאריס כ״א להבא וכמו שכתבתי ודוק:

(יג) ואפילו הוא קרוב כו׳ שם דף ל״ט אמר רב הונא אין מורידין קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן באחי מאמו תו גרסינן אמר רבא כו׳ עד ולא אמרן אלא באחא דאבא אבל באחא דאמא לית לן בה ולא היא ל״ש אחא דאבא ל״ש אחא דאמא ופירש״י לא קרוב מחמת קרוב כגון שיש לו אח מאב ואותו אח מאב יש לו אח מאם דאיש נכרי הוא אצל קטן אין מורידין אותו אח מאם לנכסי קטן שמחמת קורבת אחיו של זה שהוא אח של קטן דאתיא לאחזוקי ביה לצורך אחיו ויאמר נכסים הללו של אחי מאמא הן שנפלו לו מאביו ואלו לחלקו באו באחי מאמא כדפרישית שזה אח מהאם לאחיו של קטן מהאב עכ״ל ודוק בלשונו שלא פי׳ שמת א׳ מן האחין אלא כולם בחיים אלא האח מן (האב) [האם] יאמר על נכסיו של קטן שבידו לא של קטן המה אלא של אחי (מאבי) [מאמי] הן שנפלו לו לחלקו כשחלק עם הקטן בנכסי אביהן ואחי מן האם נתן בידי בתורת אריסות או שכירות או מתנה ומה שפי׳ כן נ״ל משום הא דקאמר עלה הגמרא הנ״ל ולא אמרן כו׳ ור״ל בשלמא באחא דאבא שפיר מצי למטען לא של קטן הם דאף שראו השכנים דאביו של קטן היה מוחזק בנכסים הללו מצי למטען אמת דשל אביו היה אבל לא נפלו לחלקו של קטן (כי לקטן נפלו נכסים אחרים כשחלקו) אלא לאחיו מאבא נפלו וכמש״ל אבל באחא דאמא לא מצי למטען הכי מאחר שהשכנים ראו אביו של קטן מוחזק בהנכסים ומש״ה הוצרך רש״י לפרש בהמסקנא דקאמר ולא היא אלא אפילו באחא מאמא ז״ל בין יאמר שלאמי היו נכסי מלוג ואביו של קטן בעל אמו היה מוחזק בהן מחמת שהוא אוכל פירות והוא מת קודם לאמו ולא ירשה ואני יורש חציין מחמת אמי עכ״ל הרי לך דהוצרך לכתוב דיאמר מה שראו השכנים דהיה אביו מוחזק בהן זה היה מחמת שאכל מהן הפירות של נכסי מלוג ואף שרש״י פירשו אשני אחין מן האם לחוד שהא׳ לא יהיה אפוטרופוס בנכסי אחיו נראה דפי׳ כן משום דסבר דלמ״ד קמא אפילו בכה״ג מורידין משום דליכא למיחש לערומי וכמ״ש ומש״ה פירש״י על מ״ש ולא אמרן כו׳ ז״ל ולא אמרן דאין מורידין קרוב לנכסי קטן ובודאי כ״ש דכולהו קרוב מחמת קרוב איירי בכה״ג אלא נקט זה משום סיפא ללמדנו דבאחי מן האם אפילו אחיו לחוד מותר ומש״ה מסיק רש״י בולא היא כו׳ ג״כ בג׳ אחין אבל נלמד מזה דכיון דמצינו צד ערמה בזה בב׳ אחין מן האם ה״ה דאפילו בג׳ דאמצעי הוא אח מן האם לקטן ואח מן האב להגדול דהיינו קרוב מחמת קרוב הנ״ל נמי אסור וכן פר הרא״ש ולא כתב פירש״י קמא כלל וה״ט משום המסקנא דמסיק דאפי׳ ב׳ אחין מן האם נמי אסור וע״פ דרכו כ״כ ג״כ רבינו ואין חילוק בין פירש״י להרא״ש בפי׳ השמעתתא כנ״ל ולא כמשמעות ב״י ע״ש אלא שק״ל על רבינו במה שמסיק וכתב ז״ל ואין מורידין אפילו קרוב מאם כו׳ דזה לא נזכר לא בגמרא ולא ברש״י ולא בהרא״ש ולא בשום מפרש ולכאורה נראה שרבינו פי׳ מ״ש בגמרא תחלה דלא אמרן אלא באחא דאבא היינו שהגדול עם האמצעי הם אחין מן האב והאמצעי עם הקטן אחין מן האם [וזהו] קרוב מחמת קרוב באחין מן האם המוזכר שם לפני זה והוא אשר כ״ר תחלה וא״כ מאי דמסיק הגמרא וקאמר אפילו באחי דאמא צריך להיות ענין אחר ופירשו רבינו דל״ד אחין מן האם ממש קאמר אלא ר״ל קורבה הבאה על שם האם והם אחים חורגיים בהדדי וע״ד שכתבתי בפרישה ודוק:

(טו) שאין מורידין הבת כו׳ ואין מורידין קרוב כו׳ ק״ק בלאו האי טעמא הרי אין מורידין לבת בנכסים מטעמא שכתב רבינו בסימן ר״ץ דאין מעמידין נשים לאפוטרופוס דטעמא דאין מעמידין נשים אפוטרופוס לפי שאין דרכן לצאת ולבוא ולטרוח בנכסים והכא כיון שבחציה שלה ודאי רצונה לצאת ולבוא ולטרוח בנכסים אין חשש אם תוסיף מעט לטרוח בשביל חצי השני של הקטן ולהכי הוה מוקמינן לה אי לאו מטעמא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן א״כ א״ש שאין מורידין הבת ר״ל אף כשהיא תרצה להעמיד אריס וק״ל:

אלא מעמידין אפוטרופוס ואפילו לדעת הרמ״ה שכתבתי לעיל בדרישה ס״א בשמו דאף אם ירצה א׳ להיות אפוטרופוס לגדולים לא סמכינן עליה וחיישינן דלהפסיד נכסיה הוא רוצה שאני הכא דמשום פלגא דינוקא ישתדל בשמירתן משום מצוה ואגב ישתדל בכולהו ודוקא בשביל הנכסים של גדולים [לבד] הוא דאמרינן הכי וכ״כ נ״י ע״ש: