×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
שבוי שברח והיוצא לדעת, מה יעשו בנכסים, ובו י׳ סעיפים
(א) שָׁבוּי שֶׁנִּשְׁבָּה, וְנִשְׁמַע שֶׁמֵּת וְיָרְדוּ יוֹרְשָׁיו לַנַּחֲלָה וְחָלְקוּ אוֹתָם בֵּינֵיהֶם, אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָם מִיָּדָם. וְכֵן הַבּוֹרֵחַ מֵחֲמַת סַכָּנָה. אֲבָל הַיּוֹצֵא לְדַעַת שֶׁשָּׁמְעוּ בוֹ שֶׁמֵּת וְיָרְדוּ יוֹרְשָׁיו לִנְכָסָיו וְחִלְּקוּם, מוֹצִיאִים מִיָּדָם עַד שֶׁיָּבִיאוּ רְאָיָה שֶׁמֵּת מוֹרִישָׁן.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםפתחי תשובהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(א) א) ל׳ הרמב״ם בפ״ז מהלכות נחלות ד״ד מבריית׳ פ״ג דב״מ דף ל״ח ע״ב היורד לנכסי שבוי וכו׳ וכתב ה״ה שרבינו מפרש שהוא ביורד על דעת להחזיק ולנחול ולזה אמר (היורד) ולא מורידין (כמבואר בסעיף הסמוך גם התוס׳ הרגישו בזה וכתבו בענין אחר) ועל כן נראה שהוא סובר דכיון דבשבוי מורידין קרוב לנכסיו בלא שמעו בו שמת להתעסק בהן כאריס כששמעו בו שמת מעלין הקרוב מדרגה אחת שאם ירד בתורת נחלה אין מוציאין מידו והיוצא לדעת כיון שבלא שמעו בו שמת אין מורידין קרוב אפי׳ באריס כששמעו בו שמת ואין מעלין אותו כל כך שאם ירד בתורת נחלה שלא נוציא מידו אבל מעלין אותו שמורידין אותו לקרקעות כאריס ובזה מסולקת השגת הראב״ד שם
(א) אין מוציאין אותם מידם – כן הוא ג״כ ל׳ הרמב״ם ונקט לשון הברייתא דקתני בה ג״כ אין מוציאין ושם כתבו התוס׳ דל״ד קאמר אין מוציאין דהא אפי׳ לכתחלה מורידין קרוב לנכסי שבוי (וכמ״ש הטור והמחבר בסמוך ס״ב) ולא נקט אין מוציאין אלא משום סיפא דכשיצא לדעת דשם מוציאין אפי׳ מיד קרוב כנ״ל ולפמ״ש המ״מ אהא דכ׳ הרמב״ם שבוי שנשבה ושמעו שמת ז״ל דמשום דירדו למכור ולהחזיק בהן בעינן ששמעו בו שמת אבל אם לא ירדו אלא להתעסק בהן ולהיות כאריס אפי׳ לא שמעו בו שמת נמי עכ״ל א״צ לדברי התוס׳ וא״ש ל׳ המשנה ורמב״ם דנקטו ל׳ אין מוציאין כיון דמיירי באחין שירדו להחזיק בהן ולמכור אותן ולעשות בהן כבשלהן דאזה קאמר דאין מוציאין הא לכתחלה אין נותנין בידם עד״ז אלא כדי לעבוד בקרקע ולאכול פירותיהם לכל מר כדאית ליה וכמ״ש בסמוך ס״ב ובזה א״ש מה שמסיק הרמב״ם והמחבר וכתבו דביוצא לדעת ששמעו בו שמת וירדו יורשיו לנכסיו וחלקום דמוציאים אותם מידם דקשה לכאורה הא גם ביוצא לדעת ושמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו וכמ״ש הרמב״ם והמחבר בס״ה אלא ודאי לא כתבו דמוציאין מידם אלא דוקא כשחלקום ודעתם לעשות בהן כבשלהן כמפורש בדבריהם שוב מצאתי שכ״כ המ״מ בהדי׳ כדי לישב השגת הראב״ד שהשיג על הרמב״ם למה כתב אין מוציאין כיון דמורידין אפי׳ לכתחל׳ ומסיק וכ׳ שם המ״מ עוד דטעם הרמב״ם בזה דאפי׳ שירדו לחלוק אין מוציאין מידם הוא משום דכיון דבשבוי מורידין קרוב לנכסיו ואף בלא שמעו שמת להתעסק בהן כאריס מ״ה כששמעו בו שמת מעלין לקרוב מדרגה אחת שאם ירד בו בתורת נחלה אין מוציאין מידו משא״כ ביוצא לדעת דבלא שמעו בו שמת אין מורידין קרוב אפי׳ כאריס מ״ה כששמעו בו שמת אין מעלין אותו כ״כ שאם ירד בו בתורת נחלה שלא להוציא מידו אבל מעלין אותו שמורידין אותו בו כאריס וכמ״ש בסוף הפ׳ עכ״ל המ״מ ודוק:
(ב) אבל היוצא לדעת כו׳ – והיינו דוקא שהלך במקום רחוק ומקום הסכנה ואין השיירות מצויות דהיוצא בדרך זה מדרכו לצוות לביתו וכיון שזה לא ציוה אמדי׳ דעתיה דלא ניחא ליה דלירדו בו אחרים אבל כשהלך לדעת במקום קרוב או במקו׳ שהשיירות מצויות אמרינן דמ״ה לא ציוה משום דסבר לשוב היום או מחר וכיון דלא שב ודאי נאנס ודינו כשבוי כ״כ בב״י וד״מ בשם ר״י בן הרא״ש וכתבו מור״ם בסמוך ס״ד בהג״ה בקיצור ע״ש:
(א) (ס״א שבוי כו׳) דברי רמב״ם אלו צ״ע רב ליישבם כי הראב״ד הקשה וז״ל רבותינו אמרו אפילו בלא שמעו שמת שמורידין קרוב לנכסיו והוא אומר אפילו בשמעו שמת אם ירדו לנחלה אין מוציאין מידם עכ״ל והמ״מ פירש דברי רמב״ם דמיירי שם שיורשים נכנסו למכור הנחלה בזה דוקא אם נכנסו בכח אין מוציאין אבל לא לכתחלה אבל ע״ד לעבוד השדה וליטול כאריס אפי׳ לכתחלה מורידין קרוב לנכסיו וצ״ע:
(ב) (אבל היוצא לדעת כו׳). הקשה הראב״ד (דל״ל) ביוצא לדעת ששמעו שמת מנין לו שמוציאין אותו מידם עכ״ל ובאמת יש לכאורה עוד להקשות דברי הרמב״ם עצמו אהדדי שהרי כתב המחבר לשונו בס״ה ביצא לדעת אם שמעו שמת שמורידין קרוב לנכסיו ולפי מ״ש בסמוך בשם המ״מ דכאן מיירי לענין שרוצה להחזיק בנחל׳ ולמכור ולא יהיה כאריס ג״ז ניחא דמש״ה אין מוציאין כאן ממנו ומורידין אותו בתורת אריסות אלא קושית הראב״ד במקומה עומדת.
(ג) (אבל היוצא לדעת) היינו למקום רחוק וראוי לצוות לביתו ומדלא ציוה לא ניחא ליה דלירדו בו אחרים משא״כ בהולך למקום קרוב ואין סכנה חשב לבא היום או למחר ומדלא בא ודאי נאנסו יתבאר פרטיו בדברי רמ״א ס״ד:
(א) שבוי שנשבה כו׳ – עיין בתשו׳ מהרא״ן ששון סימן צ״ג ובתשובת ר״א ן׳ חיים סי׳ ט״ו.
(ב) אין מוציאין – עיין בסמ״ע ס״ק א׳ עד ל״ד אין מוציאין כו׳ ובב״ח דחק ליישב לשון הרמב״ם בזה ודברי הסמ״ע מרווחים ודלא כהרב המגיד וכ״כ הב״ח.
(א) מידם – כת׳ הסמ״ע בשם התוס׳ דל״ד קאמר אין מוציאין דהא אפי׳ לכתחלה מורידין קרוב לנכסי שבוי כמ״ש הט״ו בס״ב ולא נקט אין מוציאין אלא משום סיפא דכשיצא לדעת אפי׳ כבר ירדו לנחלה מוציאין מידם כו׳ ע״ש מ״ש בישוב דברי הרמב״ם בזה וכת׳ הש״ך דדבריו מרווחים ודלא כהה״מ וכ״כ הב״ח ועיין בתשו׳ מהר״א ששון סי׳ צ״ג ובתשו׳ ראנ״ח סי׳ ט״ו:
(ב) לדעת – היינו דוקא שהלך למקום רחוק ובמקום סכנה ואין השיירות מצויות דהיוצא בדרך כזה דרכו לצוות לביתו ומדזה לא צוה אומדין דעתיה דלא ניחא ליה שירדו אחרים לנכסיו אבל כשהלך לדעת במקום קרוב או במקום שהשיירות מצויות אמרינן דמש״ה לא צוה דסבר לשוב היום או מחר וכיון דלא שב ודאי נאנס ודינו כשבוי כ״כ ב״י וד״מ בשם ר״י בן הרא״ש והעתיקו הרמ״א בקיצור בס״ד בהג״ה ע״ש. סמ״ע:
(א) שבוי כו׳ – עתוס׳ שם ד״ה היורד כו׳ ה״ה כו׳ ושם וא״ת כו׳ והרמב״ם נזהר מכ״ז ומפרש דברייתא ביורד לחלוק בנכסיו ועבה״ג ואמר תנאי היא דרשב״ג מפ׳ בהדיא דנטושין כשבויין ות״ק פליג וה״ה לענין מורידין להתעסק לכתחלה ורטושים מפרש אפי׳ שמעו שמת ואכולהו קאי אף ארישא דשמעו שמת ובזה נרויח דאתי אף כת״ק ופ׳ כת״ק ואף דשמואל לענין מורידין ס״ל כרשב״ג וכשיטתו בהרבה מקומות וז״ש ונשמע כו׳:
(ב) וכן כו׳ – שם בורח כו׳:
(א) אין מוציאין אותם מידם עסמ״ע ס״ק א׳ מ״ש בשם ה״ה ליישב דברי הרמב״ם בדוחק גדול וגם הב״י תמה ע״ש מה שלא כתב הדין המבואר בש״ס דאפי׳ שמע שממשמשין ובאין ע״ש ולפעד״נ בכוונת דברי הרמב״ם במ״ש אין מוציאין אותם מידם דהיינו דבשלא שמעו בו שמת כשהב״ד מורידין אותן מתנין עם הקרובים שאף שכ״ז שלא יבואו הבעלים יכולין הן לאכול מ״מ כשיבואו הבעלים מנכין להם במה שהיו צריכין ליתן להם כאריס והמותר מוציאין מהן אבל בשמעו בו שמת שירדו לאכול בתורת נחלה אין מוציאין מהן הפירות שאכלו ומש״ה לא היה צריך שוב לכתוב הדין שאפי׳ שמע שממשמשין ובאין דהרי זה זריז ונשכר דנכלל במ״ש שאין מוציאין מידם דמשמע שאין הב״ד מוציאין מהן שום דבר מהפירות עד שיבואו הבעלים ויטלו שלהן אבל לירד ולמכור גוף הקרקע ודאי דאין שום אדם יקנה מהן דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ומי שיקנה מהם אינהו דאפסדו אנפשייהו וכשיבואו הבעלים יוציאו מהלוקחים שקרקעות א״י להבריחם ואין הב״ד חוששין כלל למכירה ובודאי לא יעשו היורשים רק שיאכלו הפירות ובדין אוכלים ועוד נראה בכוונת הרמב״ם דהנה כשהב״ד מורידין נותנין דוקא לראוי כמ״ש הרמ״א דאם קצתן אינן עובדים אדמה שיורידו להעובדים אדמה ובודאי אפי׳ קדמו מי שאינן עובדי אדמה ונטלו מוציאין מידם ונותנין להעובדים אדמה משא״כ בשמעו בו שמת מי שנטל נטל ואין הב״ד מזדקקין כיון דנראה שמת כבר ומש״ה קתני בברייתא לישנא דהיורד בדיעבד:
(א) אבל היוצא לדעת – עבה״ט עד אבל כשהלך לדעת במקום קרוב כו׳ וע׳ בתשו׳ עה״ג סי׳ ד׳ בעובדא כיוצא בזה עש״ב:
(א) שבוי שנשבה וכן בורח מחמת סכנה ששמעו שמת וירדו היורשים לנכסיו אין מוצאים מידם אבל יוצא לדעת ושמעו שמת וירדו לנכסיו מוציאים מידם. כ״כ השו״ע בסעיף א, ויש להעיר דכן כתבו הרמב״ם בהל׳ נחלות ז,ד, וסמ״ג בעשה צו.
האם מורידין אפוטרופוס לנכסי שבוי בגוונא שמצאנו אפוטרופוס שמסכים לירד. הטור והב״י והדרכ״מ והב״ח והרמ״א בסעיף ב, אות ב, הביאו בזה מחלוקת אם מורידין או שלא מורידין או שמורידין רק אם היורש מסכים, ויש להוסיף דהריטב״א בב״מ לט: ד״ה ופרקינן, כתב דמדברי רש״י נראה שאם מצאנו אפוטרופוס מורידין (לכל הפחות אם היורש מסכים), אבל הרמב״ן חולק וס״ל דאין מורידין דחיישינן שמא לא יטרח בנכסים כראוי, והסכים עמו הריטב״א.
כיצד שמין להם כאריס. הטור והב״י באות ד, הביאו בזה מחלוקת בג׳ שיטות, רש״י רמב״ם ור״י, ויש להעיר דבנמוק״י בב״מ נח ד״ה ונראה לי, כתב דהר״ן והרשב״א דחו את פירוש רש״י וחלקו עליו, ע״כ, וסמ״ג בעשה צו, כתב כלשון הרמב״ם.
המטלטלים של הבורח יהיו ביד בי״ד או נאמן. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ב-ג אות ה-ו, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה צו.
היוצא לדעת וירד קרוב לנכסיו מסלקים אותו. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ד אות ט, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה צו.
היוצא לדעת ישארו נכסיו ביד המוחזק בהם שמעו בו שמת מניחים המטלטלים ביד נאמן ומורידים קרוב לקרקע ונוטל כאריס. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ד-ה אות י ואות יא, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה צו.
אם ירד קרוב לנכסי קטן שלא כדיען ובא השבוי אין שמין לו כאריס כיון דשלא כדין ירד. כ״כ ראב״ן בסי׳ תנה דין לב.
מורידים קרוב למטלטלי הקטן. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ח אות יד, ויש להעיר דכן הביא להלכה סמ״ג בעשה צו, בשם ר״י, וכן הראב״ד בתמים דעים סי׳ נח, כתב דמורידים קרוב למעות יתומים, וכתב דהכי פסקי רבוותא.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםפתחי תשובהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ב) שָׁבוּי שֶׁנִּשְׁבָּה וּבוֹרֵחַ מֵחֲמַת סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, חַיָּבִים בֵּית דִּין לְהִתְעַסֵק בְּנִכְסֵיהֶם. כֵּיצַד עוֹשִׂין, כָּל הַמִּטַּלְטְלִים יִהְיוּ מֻפְקָדִים בְּיַד נֶאֱמָן עַל פִּי בֵּית דִּין, וּמוֹרִידִין לְתוֹךְ הַקַּרְקָעוֹת קְרוֹבִים הָרְאוּיִים לִירַשׁ, כְּדֵי לַעֲבֹד הַקַּרְקָעוֹת וּלְהִתְעַסֵק בָּהֶם, עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁמֵּתוּ אוֹ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ. {הַגָּה: הָיוּ כָּאן יוֹרְשִׁין הַרְבֵּה, קְצָתָן עוֹבְדֵי אֲדָמָה וּקְצָתָן אֵינָן עוֹבְדֵי אֲדָמָה, מַעֲמִידִין בְּיַד עוֹבְדֵי אֲדָמָה (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש).} וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ הַשָּׁבוּי וְהַבּוֹרֵחַ שָׁמִין אֵלּוּ הַקְּרוֹבִים שֶׁהוֹרִידוּ מַה שֶּׁעָשׂוּ וּמַה שֶּׁאָכְלוּ, כְּמִנְהַג כָּל הָאֲרִיסִים שֶׁל אוֹתָהּ מְדִינָה. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בַּשֶּׁבַח שָׁמִין לוֹ כְּאָרִיס, אֲבָל פֵּרוֹת נוֹטֵל הַכֹּל (טוּר בְּשֵׁם ר״י וְהָרא״ש). וְאִם שָׁמְעוּ שֶׁמֵּת קוֹדֶם שֶׁהוֹרִידוּהוּ, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ, אֵין לוֹ בַּשֶּׁבַח כְּלוּם, אֶלָּא מַה שֶּׁאָכַל אָכַל וּמַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא (שָׁם בְּשֵׁם הָרא״ש).} וְלָמָּה לֹא יַעֲמִידוּ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לְעוֹלָם בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין בֵּין בְּקַרְקָעוֹת עַד שֶׁיָּבֹאוּ הַבְּעָלִים אוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁמֵּתוּ, לְפִי שֶׁאֵין בֵּית דִּין חַיָּבִים לְהַעֲמִיד אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לִגְדוֹלִים שֶׁהֵם בְּנֵי דַּעַת. {הַגָּה: מִיהוּ, אִם הָיָה כָאן מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לְתַקָּנַת הַשָּׁבוּי, מַעֲמִידִין אוֹתוֹ, וְאֵין תַּקָּנָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ; מִיהוּ, הַיּוֹרֵשׁ יָכוֹל לִמְחוֹת שֶׁלֹּא לְמַנּוֹת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש ונ״י פֶרֶק הַמַּפְקִיד). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין הַיּוֹרֵשׁ יָכוֹל לִמְחוֹת (הַמַּגִּיד פ״ז דְּנַחֲלָה וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמַּפְקִיד). שׁוֹטֶה דִּינוֹ כְּקָטָן, וּמַעֲמִידִין לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(ב) ב) שם ד״ה כמימרא דשמואל שם
(ג) ג) שם דף ל״ט ע״א רב נחמן דידיה אמר כו׳ וכדמפרש בגמרא שם
(ד) ד) כתב ה״ה מימרא דרב יהודה אמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה וכו׳ (שם) יש ללמוד שאין מורידין קרוב למטלטלין
(ה) ה) כמימרא דשמואל
(ו) ו) מבואר שם בבריי׳
(ז) ז) כ׳ ה״ה שכבר הסכים הרמב״ן לדעת רבינו ע״כ וכן פי׳ רש״י שם בנוסחאות שלפנינו
(ח) ח) שם דף ל״ט ע״א אפוטרופס לדיקננו לא עבדינן
(ט) בסי׳ רל״ה ס״ב כתבו המחבר
(ג) ובורח מחמת סכנות נפשו׳ – דכל שלא היה לו פנאי לצוות ב״ד מחויבין להזקק לנכסיו שלא יפסדו:
(ד) קרובים הראוים לירש – משני טעמים מורידין דוקא קרובים הא׳ דאם מורידין אריס אחר דילמא כל כוונתו יהיה להרבות פירות ליטול בו חלקו כמו אריסי העיר ויפסיד הקרקע דאין בעליו עמו שישגיח על פעולתו משא״כ קרוב הראוי לירש דלא יפסידו דיאמר שמא מת והקרקעות יהיו שלו ושאף אם לא מת ויבא מ״מ הפירות כולם שלו לדעת התו׳ וגם לשאר דעות עכ״פ יהיה לו בפירות ובשבח הקרקע חלק כדין אריס והטעם השני דכיון דיש להסתפק בו שמת נמה נפסיד בתקנתינו הקרוב להשחית מנחלתו טוב תתן בידו הקרקע ולאכול ממנו הפירות מלתתן לאיש אחר:
(ה) עד שיודע כו׳ – פי׳ ואז יהיה הכל של זה הקרוב שירד בה:
(ו) או עד שיבואו כו׳ – פי׳ ואז ישומו לזה היורד במה שעבד באריסות וכדמסיק המחבר ומאז והלאה יטלו הבעלים הקרקע לידם ועפ״ר:
(ז) וקצתן אינן עובדי אדמה – ל׳ הטור אינן עובדי אדמה אלא עובדין שלהן ע״י אחרים עכ״ל וקמ״ל בזה דאפי׳ יש לאחרים ג״כ קרקעות ונותנין אותו ליד אריסים והן משגיחין עליהן אפ״ה מוסרין אותו ליד קרובים העובדין באדמתן בעצמן:
(ח) דוקא בשבח – פי׳ מה שנשבח הקרקע בעצמה זולת הפירות:
(ט) ואם שמעו בו שמת כו׳ – הטעם דבשלמא כשלא שמעו בו שמת דיש לחוש שיהיה כל כונתו להרבות בפירו׳ ולהכחיש הקרקע בסוברו היום או מחר יבא השבוי ויטול הקרקע מידו מ״ה הוצרכו לתקן דאף כשיבא יטול בשבח כאריס ואז לא יכחיש הקרקע כיון דאף אם יבא ויטול הקרקע מידו יהיה לו עכ״פ חלק בהשבח משא״כ כששמעו בו שמת דאז ירד להקרקע בסוברו שהיא שלו ותו ליכא למיחש דיפסידוהו ומ״ה אם יארע דאחר ששמעו בו שמת וזה עבדו ושבחו בא בעל הקרקע אינו נוטל אלא בהשבח אלא דינו כדין בעל שהוציא הוצאה על נכסי מלוג של אשתו הגדולה ואח״כ מתה דדינו הוא דמה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא ועפ״ר:
(י) ולמה לא יעמידו אפטרופוס לעולם כו׳ – פי׳ למה מורידין לתוכו קרוב ליטול כל הפירות או חלק מהן לנפשו לכל מר כדאית ליה כנ״ל ויהיו כל הפירות בידו בלי השגח׳ משום אדם עד ביאת הבעלי׳ וגם לפעמים הקרוב אינו מתעסק בו כראוי לאדם הגון ולא אמרי׳ דיעמיד לנכסיו אפוטרופו׳ והאפוטרופוס יעמיד תחתיו אריס ויעיין עלין שלא יפסיד הקרקע ובשעת הקציר יחלק ויהיה להבעלים חלקן משומרת ובטוח תחת יד אפוטרופוס וגם בודאי לא יופסד הקרקע:
(יא) לפי שאין ב״ד חייבין כו׳ – לשון הטור בשם הרא״ש לפי שלא ימצאו ב״ד מי שיעשה זה שאדם מתרצה להיות אפוטרופוס בשביל היתומים משום מצוה אבל לגדולים לא יעשה לפיכך אין ב״ד מצווין לבקש ע״ז כי לא ימצאו והרמב״ם והמחבר תפסו ל׳ הגמרא דקאמרי ז״ל אפטרופוס לדיקנני לא מוקמינן פי׳ לגדולים בעלי זקן והטעם כמ״ש הרא״ש לפי שאין שכיחים להמצא:
(יב) ואין תקנה גדולה מזו – פי׳ דאז יהיה חלק הבעלים בפירות בטוח והקרקע נשמרת מפסידה וכנ״ל:
(יג) מיהו היורש יכול למחות – הטעם כתב הרא״ש והטור דכיון דאין לב״ד לבקש ע״ז לפי שאינו מצוי שימצאו וכנ״ל וזכות היורש הוא דירד הוא להנכסים ולא אפטרופוס ע״י אריס מ״ה יכול היורש למחות ביד ב״ד דלא יפסידו לו בדבר שאינו מצוי ואינו מוטל עליהן:
(ד) (ס״ב קרובים הראוים כו׳) דמסתמא יהי׳ נזהר בשמירו׳ שדה שלא לכלותו כיון שחושב שאח״כ יהיה שלו:
(ה) (ואם שמעו כו׳). דאז סבר שהוא שלו אין צריך לתקן שיטול כאריס שלא יכלה את השדה:
(ג) שבוי כו׳ – עיין בתשו׳ ר״א ן׳ חיים סי׳ ע״א וברשד״ם סימן רכ״ז.
(ג) סכנת נפשות – דכל שלא הי׳ לו פנאי לצוות מחוייבים ב״ד להזדקק לנכסיו שלא יופסדו כ״כ הסמ״ע ועיין בתשו׳ ראנ״ח סי׳ ע״א וברשד״ם סי׳ רכ״ז:
(ד) קרובים – משני טעמים מורידין דוקא קרובים הא׳ דאם יורידו אדם אחר דלמא כל כונתו יהי׳ להרבות פירות ליטול בו חלקו כמו אריסי העיר ויפסיד הקרקע דאין בעליו עמו שישגיח על פעולתו משא״כ קרוב הראוי לירש לא יפסיד דיאמר שמא מת והקרקעות יהיו שלו ואף אם לא מת ויבא מ״מ הפירות כולן שלו לדעת התוס׳ וגם לשאר דעות עכ״פ יהי׳ לו בפירות ובשבח הקרקע חלק כדין אריס וטעם השני דכיון דיש להסתפק בו שמת למה נפסיד בתקנתנו הקרוב ולהשחית נחלתו וטוב ליתן בידו הקרקע ולאכול ממנה הפירות מלתתה לאיש אחר. סמ״ע:
(ה) אינן – אלא עובדין שלהן ע״י אחרים כ״כ הטור וקמ״ל בזה דאפי׳ יש לאחרים גם כן קרקעות ונותנין אותן ליד אריסים והן משגיחין עליהם אפ״ה מוסרין אותן ליד קרובים העובדין אדמתן בעצמן. שם:
(ו) הוציא – הטעם דבשלמא כשלא שמעו בו שמת דיש לחוש שיכוין להרבות בפירות ולהכחיש הקרקע שסבור היום או מחר יבא השבוי ויטול הקרקע מידו הלכך הוצרך לתקן דאף כשיבא יטול בשבח כאריס ואז לא יכחיש הקרקע כיון דעכ״פ יש לו חלק בשבח משא״כ כששמעו בו שמת דאז ירד לקרקע בתורת שהיא שלו ותו ליכא למיחש שיפסידוה ומש״ה אם יארע שיבא בעל הקרקע אח״כ אינו נוטל חלק בשבח אלא דינו כדין בעל שהוציא הוצאות על נ״מ של אשתו הגדולה ואח״כ מתה דדינו הוא מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא. שם:
(ז) לגדולים – לשון הטור בשם הרא״ש לפי שלא ימצא ב״ד מי שיעשה זה שאדם מתרצה להיות אפוטרופוס בשביל היתומים משום מצוה אבל לגדולים לא יעשה לפיכך אין ב״ד מצווין לבקש ע״ז כי לא ימצאו. שם:
(ח) למחות – ביד ב״ד דלא יפסידו לו בדבר שאינו מצוי ואינו מוטל עליהן. שם:
(ג) (ליקוט) שבוי כו׳ – כשמואל דה׳ כוותיה בדיני וכן ס״ל לר״ן וכן תניא כוותיה דאמר שם תנא וכולם כו׳. וכן שם בעובדא דסבתא (ע״כ):
(ד) היו כאן כו׳ – כמ״ש אין מורידין קטן כו׳ ופי׳ הרא״ש כי א״י לעובדן והאריס מכסיפם וע״ש שמביא ראיה מכתובות פ״ב וצ״ע דמביא ראיה מאביי וקי״ל כרבא:
(ליקוט) היו כאן – כמ״ש בעובדא דסבתא אי לאו דלמא שכיבא סבתא הוה מוקמינן בידא דאחתא וערא״ש שם (ע״כ):
(ה) (ליקוט) וכשיבאו שמין כו׳ – כ׳ דשמין כארים אדברי שמואל ור״נ כמש״ש וכולן לאתויי מאי כו׳ ולא כ׳ אברייתא דעיקר מיתניא אברייתא משום דלא מיתוקמא אלא כרשב״ג ואיהו פ׳ כת״ק כמ״ש בס״א ואין דרכו ליכתב אלא מ״ש בגמ׳ בהדיא אבל צ״ע למה לא כ׳ מש״ש ולא עוד אלא אפי׳ כו׳ וכן הטור והרב (ע״כ):
(ו) שמין כו׳ – וכפירש״י:
(ז) וי״א כו׳ – רא״ש לפי׳ תוס׳ ועתוס׳ שם ד״ה וכולם כו׳:
(ליקוט) וי״א דוקא כו׳ – תוס׳ שם ד״ה וכולם כו׳ ע״ש ור״ל פירות שקצרן קודם ששמע שממשמשין ובאין דקודם שיבאו אוכל כל הפירות ואדעתא דהכי ירד אבל אחר שבאו הבעלים ולא קצר עדיין וכן בשבח נוטל כאריס וחלוק משמע שמת דהתם שמע כשמשמשין כו׳ זריז ונשכר משא״כ בלא שמעו דאין מניחין אותו ע״ש בתוס׳ ועוד חלוק דבששמע אפי׳ כאריס אין שמין בשבח ואינו נוטל כלום כמ״ש הרא״ש שם וכ״מ בתוס׳ בד״ה הנ״ל אבל הכא בנטושים כו׳ כיון דלא מפסיד כו׳ מ׳ אבל לא בשבויין אבל דעת רש״י דאף בשבוי שמין כאריס ובנטושין לא יאכל הפירות אף קודם שיבאו אלא כאריס וזהו החילוק בין שבויין ליטושין וכמש״ש בגמ׳ וכמ״ש תוס׳ ד״ה הנ״ל פירש״י כו׳ וערש״י שם ד״ה דאלו התם כו׳ ושאר פירות כו׳ מ׳ אף קודם שיבאו ושם ל״ח ב׳ ד״ה בששמעו כו׳ דנוטל כאריס אבל דעת הרמב״ם וש״ע שאין מחשבין כאריס אלא לאחר שיבאו אז מחשבין למפרע אבל קודם לכן נוטל הכל וכ״כ הטור בשמו (ע״כ):
(ח) ואם שמעו כו׳ – כמש״ש ומ״ש מהא דתנן כו׳ ותי׳ דגמ׳ ל״ש כאן דכאן סמכא דעתיה והוי כאשתו גדולה ואע״ג דפריך גמ׳ השתא זריז כו׳ היינו לס״ד אביו בתר דאסיק ה״נ תקינו כו׳:
(ט) מיהו כו׳ – ערש״י ד״ה אפוטרופוס לדיקנני כו׳:
(י) ומיהו כו׳ – כיון שאינו מדינא:
(יא) וי״א כו׳ – וראיה ממש״ש מיגו דמוקמינן כו׳ והטעם שאין טירחא בדבר כנ״ל אלמא מוקמינן שלא בטובתו. הרשב״א:
(יב) שוטה כו׳ – כמ״ש בב״ק לט א״ב:
(א) [סמ״ע אות ט] בסוברו שהיא שלו. נ״ב עי׳ בסמ״ע לקמן סס״י רס״ז ולדבריו הכא דוקא בשמעו בו שמת ע״י קול אבל ע״י עדות גמורה נוטל כאריס:
(ב) פירות נוטל הכל נראה דאפי׳ הפירות שגדלו מאליו נוטל וכ״א בהגהת אשר״י ע״ש ובזה יש ליישב קושיית התוס׳ על רש״י בד״ה וכולן שמין להן כאריס ע״ש די״ל דכוונת רש״י במ״ש ושאר פירות יהיו מונחים היינו פירות האילן שלא טרח בהו אבל פירות שבאו ע״י טירחא אוכל הכל וברייתא דקתני ואין מניחין אותן לירד משמע כלל וכלל לא:
(ב) וי״א דאין היורש יכול למחות – וכן נראה דעת תשובת הרדב״ז ח״א סי׳ קע״ג הובא לעיל סי׳ רל״ה ס״ח סק״ו:
{א} שבוי שנשבה והניח כאן נכסים מוטל על ב״ד לשקוד בתקנתן שלא יפסידו נכסיו ואין להם רשות ליתנם לאריס שכיון שאין מי שיעיין עליו לא יכוין אלא להרבות בפירות ולא יחוש אם מפסיד הקרקע לפיכך אם יש מי שרוצה להיות אפוטרופא על הנכסים להשתדל בהן להעמיד עליהם אריס והוא יעיין עליהם תמיד שיעבדם כראוי אין תקנה גדולה מזו וימנו אותו אפוטרופוס אבל דבר זה אינו מצוי שלא ימצאו מי שיעשה זה שאדם מתרצה להיות אפוטרופוס בשביל היתומים משום מצוה אבל לגדולים לא יעשה לפיכך אין ב״ד מצווין לבקש על זה כי לא ימצאו:
{ב} ומיהו היה אומר א״א הרא״ש ז״ל אפילו אם יתרצה אחר להיות אפוטרופוס כיון שאינו מצוי ואין לב״ד לבקש עליו אפילו כשימצא יכול היורש למחות שלא למנותו:
{ג} לפיכך בין שמעו בו שמת בין לא שמעו בו שמת מורידין קרוב הראוי לירש לנכסיו ולא שימכרם אלא יעבוד השדות והכרמים וכתב א״א הרא״ש ז״ל ואם יש לו שנים או שלשה קרובים הראויין לירש יחלקו הנכסים ביניהם ואם מקצתן עובדי אדמה ומקצתן אין עובדי אדמה אלא עובדין שלהם ע״י אחרים יורידו העובד אדמה:
{ד} בא השבוי אח״כ שמין לזה שהורידו כאריס ופי׳ רש״י שמחשבין עמו בכל שנה ונוטל אריסותו וחלק הבעלים יהא מונח עד שנדע מה אירע בהם והרמב״ם ז״ל כתב שכל זמן שלא באו הבעלים יטול הכל ולכשיבואו הבעלים מחשבין עמו כמה הוציא וכמה אכל ויטול כאריס בין בפירי בין בשבח ור״י פי׳ שנוטל כל הפירות ובשבח דוקא הוא שמחשבין ונוטל בהם כאריס ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל ולכאורה נראה שאין חילוק בין שמעו בו שמת ללא שמעו בו שמת אבל א״א הרא״ש ז״ל כתב דוקא בשלא שמעו בו שמת נוטל כאריס אבל שמעו בו שמת קודם שהורידוהו ואח״כ בא אין לו בשבח כלל אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל:
{ה} וכל זה אינו אלא במקרקעי אבל במטלטלי שלו יהיה ביד ב״ד או ביד נאמן שיבררו ב״ד עד שיבוא או עד שיתברר בעדים שמת:
(א) {א} שבוי שנשבה והניח כאן נכסים מוטל על בית דין לשקוד בתקנתו שלא יפסידו נכסיו ואין להם רשות ליתנם לאריס שכיון שאין מי שיעיין עליו לא יכוין אלא להרבות בפירות ולא יחוש שמפסיד הקרקע בפרק המפקיד (בבא מציעא לח:) אהא דקאמר התם מדרשב״ג נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי כתב הרא״ש דכי היכי דלגבי פירות חייב הנפקד להשתדל בתקנתן כמו כן חייבים בית דין להשתדל בתקנת השבוי ולהוריד קרוב הראוי לירש בנכסיו אכל הפירות ואם יבואו הבעלים יעשו חשבון עמו וכו׳ אבל אריס אין ב״ד מורידין דחיישינן שמא יכסיף הקרקע כדאמרינן פרק האשה שנפלו דבעל אינו יכול למכור קרקעות אשתו לפירות אם אין הבעל אריס או אם אין סמוכות לעיר דחיישינן שמא תכסיף אבל קרוב הראוי לירש ישביח הנכסים שמא ימותו הבעלים בשביה ויהיו הנכסים שלו ואף אם יחזרו יטול כאריס:
ומה שכתב לפיכך אם יש מי שרוצה להיות אפוטרופוס על הנכסים וכו׳ אבל דבר זה אינו מצוי וכו׳ לפיכך אין בית דין מצווין לבקש על זה כי לא ימצאו שם (לט.) אמר רב יהודה אמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה לקצור ענבים לבצור וכו׳ ב״ד יורדין לנכסיו ומעמידין אפוטרופוס וקוצר ובוצר וגודר ומוסק ואח״כ מורידין קרוב לנכסיו ולוקים אפוטרופוס לעולם אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן. ופי׳ רש״י מעמידין אפוטרופא. להכניס דבר המוכן ויהא שמור לבעלים: ואח״כ מורידין קרוב. להשביח וליטול כאריס: ונקים אפוטרופא לעולם. שלא יטול כלום:
אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן. אין ב״ד טורחין לבקש אפוטרופוס לאנשים גדולים שנתמלא זקנם לפי שלא ימצאוהו דבשלמא ליתמי איכא דשמעי להו והוי אפוטרופוס לדבר מצוה אבל לדיקנני לא שמעי להו:
וז״ל הרמב״ם בפ״ז מהלכות נחלות ולמה לא יעמידו ב״ד אפוטרופוס לעולם בין במטלטלין בין במקרקעות עד שיבואו הבעלים או עד שיודע בודאי שמתו לפי שאין ב״ד חייבים למנות אפוטרופא לגדולים שהם בני דעת:
כתב הרשב״א בתשובה מי שנשתטה ב״ד מעמידין אפוטרופא לפקח על נכסיו מדאמרינן אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן אלמא בעלמא מוקמינן ושוטה מצוה לפקח בנכסיו כקטן:
(ב) {ב} ומה שכתב ומיהו היה אומר א״א הרא״ש ז״ל אפי׳ אם נתרצה אחד להיות אפוטרופא וכו׳. יכול היורש למחות שלא נמנותו לא מצאתי להרא״ש שכתב כן לא בפסקים ולא בתשובה ונראה שבע״פ אמר כן לבניו ותלמידיו והכי דייקא לישנא דהיה אומר דאם לא כן הכי הול״ל ומיהו כתב א״א הרא״ש ז״ל וה״ה כתב בפ״ו מהלכות נחלות בשם הרשב״א מסתברא לי שכשאמרו מורידין קרוב לנכסי שבוי דוקא כשאין אחר רוצה לפקח בהם בתורת אפוטרופא אבל אילו רצה אחר לפקח בנכסים בתורת אפוטרופא מעמידין ביד האפוטרופא ואין מורידין בהן את הקרוב ומיהו דוקא שלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת שומעין ליורש ואפי׳ יש מי שרוצה להיות אפוטרופ׳ מורידין קרוב לתלוש ולאכול אבל לא לירד למכור ודוקא קרקע אבל במטלטלין בכל גווני אין מעמידים אותם ביד קרוב עכ״ל.
ונ״י בפרק המפקיד הביא סברת הרשב״א וכתב שהרא״ש חולק ואומר דאפי׳ אשכחינן שרוצה לפקח בהם לא סמכינן עלי׳ דכיון דאין דרכם של בני אדם לטרוח בנכסים גדולים חוששין שמא להפסיד הנכסים הוא רוצה:
(ג) {ג} ומה שכתב לפיכך בין שמעו בו שמת בין לא שמעו בו שמת מורידין קרוב הראוי לירש לנכסיו ולא שימכרם אלא יעבוד השדות והכרמים בפ׳ המפקיד (בבא מציעא לח.) איתמר שבוי שנשבה רב אמר אין מורידין קרוב לנכסיו ושמואל אמר מורידין קרוב לנכסיו בששמעו בו שמת כ״ע ל״פ דמורידין כ״פ בשלא שמעו בו שמת רב אמר אין מורידין דילמא מפסיד להו ושמואל אמר מורידין כיון דאמר מר שיימינן להו כאריס לא מפסיד להו מיתיבי ר״א אומר ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם איני יודע שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים אלא מלמד שבניהם רוצים לירד לנכסי אביהם ואין מניחים אותם אמר רבא לירד ולמכור תנן וידוע שהלכה כשמואל בדיני וכן פסקו הפוסקים:
ומה שכתב בשם הרא״ש שאם יש ב׳ או ג׳ קרובים הראוים לירש יחלקו הנכסים ביניהם ואם מקצתם עובדי אדמה וכו׳ ירידו העובד אדמה שם בפסקיו:
(ד) {ד} ומה שכתב בא השבוי אחר כך שמין לזה שהורידו כאריס שם (לט.) תנא וכולם שמין להם כאריס ופרש״י היכא דלא שמעו בו שמת לאו אדעתא דכולא ארעא נחית אלא ליטול כאריס בכל שנה ושאר פירותייהו מונחים והתוספו׳ הקשו עליו ופירשו שכל הפירות אוכל בחנם ואם זבל וחרש וזרע ובאו בעלים קודם שקצר יטול כאריס וזהו מה שכתב רבינו בסמוך בשם ר״י ומ״ש שלזה הסכים הרא״ש בתשובה שכתב רבינו בסוף סימן זה:
ומה שכתב בשם הרמב״ם ז״ל שכל זמן שלא באו הבעלים יטול הכל ולכשיבואו הבעלים מחשבין עמו כמה הוציא וכמה אכל ויטול כאריס בין בפירי בין בשבח הוא בפ״ז מהל׳ נחלות וכתוב ע״ז בהשגות א״א אני איני אומר כן אלא שכשאמרו שמין להם כאריס לא אמרו אלא כשיבוא וימצא שם פירות אבל מה שאכל עד שלא בא שלו הוא הכל וכתב ה״ה וכבר הסכים הרמב״ן ז״ל לדעת רבינו ועיקר עכ״ל.
ומה שכתב ולכאורה נראה שאין חילוק בין שמעו בו שמת ללא שמעו בו שמת אבל א״א ז״ל כתב דוקא שלא שמעו בו שמת נוטל כאריס וכו׳ ז״ל הרא״ש שם וכששמעו בו שמת נ״ל דאין שמין לו בשבח כאריס אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואף ע״ג דפריך תלמודא השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא היינו מקמי דידע אמאי שמין לו כאריס אבל בתר דמסיק טעמא משום דלא סמכה דעתיה תיקנו רבנן דלא ליפסדינהו ממילא ידענא דכששמעו בו שמת דסמכה דעתיה דינו כמוציא הוצאות על נכסי אשתו גדולה עכ״ל אבל הרמב״ם בפ״ז מהלכות נחלות לא חילק בין שמעו שמת ללא שמעו לענין זה שסתם וכתב דמורידין קרוב לנכסי שבוי ואם יבוא שמין לו כאריס:
(ה) {ה} {ו} וכל זה אינו אלא במקרקעי אבל במטלטלי שלו יהיו ביד ב״ד או ביד נאמן שיבררו ב״ד עד שיבוא או שיתברר בעדים שמת וכן אם הניח קמה לקצור וענבים לבצור וכו׳ הא דהניח קמה לקצור וענבים לבצור וכו׳ מימרא כתבתיה לעיל בסימן זה ומשם יש ללמוד שאין מורידין קרוב למטלטלים וכן פסק הרמב״ם בפ״ז מה׳ נחלות:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) וכתב מוהר״ם פד״ו בתשובותיו סימן נ״ז דהיינו דוקא להורידו בתורת קרוב שיהא לו הנאה מנכסים אסור אבל יכול להיות אפוטרופוס אם ירצה:
(ב) וכ״ב הריב״ש בתשובה סי׳ תצ״ה:
(ג) ובהגהות מרדכי פרק המפקיד דף קמ״ז ע״ב דעדיף למימני קרוב מרחוק במטלטלי דיתמי וכ״פ מוהר״ם פד״ו בתשובותיו ועיין בזה במרדכי פרק המפקיד דף קל״ה ע״א. וכתב בר ששת סימן שכ״ד דזהו מנהג עכו״ם למימני כל הקרוב יותר אבל בדין ישראל בוררין איש אמונה בין קרוב בין רחוק כו׳ ומיהו נ״ל דאם קרוב ורחוק שוים מעמידים קרוב וכדברי המרדכי:
(א) שכיון שאין מי שיעיין כו׳ כבר כתבתי בפרישה שזהו לשון הרא״ש והנ״י פרק המפקיד כתב טעמא אחרינא וז״ל ואע״ג דביורש יש לחוש שמא יזרעם תמיד ויכחישם מ״מ אין מורידין בהן אריס אלא הקרוב וטעמא דכיון שאין אנו עושין תקנה זו מעצמינו אין לנו לעשות תקנה שיהיה אפשר שיהיה קרוב זה נפסד בה כגון זה שאפשר שמת המוריש וזה יורש הכל א״כ למה נפסיד לזה ליתן לאריס ואם לחוש שמא יפסידה הא תקנו שאם שמעו בו שמת שאוכל והכל שלו ולא עוד אלא אפילו שממשמשים ובאין וקדם זה ואכל הרי זה זריז ונשכר ובודאי תו לא יפסיד שאומר טוב לי שאתקן הקרקע כראוי שאם אמת הוא שמת הוא שלי ואם לא אקח מהפירות כרצוני קודם שיבוא עכ״ל ויש נ״מ בדינא בין טעם דנ״י לטעם דהרא״ש דלנ״י אם הקרוב הסכים להעמיד אריס הוה מוקמינן אריס ולדעת הרא״ש אסור למיקם אריס כיון דאין כאן מי שישגיח עליו יפסיד הקרקע והביא ראיה לדבריו ע״ש:
לפיכך אם יש מי שרוצה כו׳ זה כ״ר מסברא דנפשיה ע״פ דקדוק לשון רש״י שפי׳ אההוא דגרסינן שם דף ל״ט אפוטרופוס לדיקנני לא מוקמינן ז״ל אין ב״ד טורחים לבקש להן אפוטרופוס לפי שאינו מצוי שימצאו וכדמסיק רבינו ומשמע מזה אם היה איש אחד שרוצה טוב הדבר ונותנין הנכסים בידו וכ״כ נ״י והמ״מ בשם הרשב״א והנ״י מסיק בשם הרא״ה שכתב ז״ל כיון שאין דרך בני אדם לטרוח בשביל גדולים חיישינן שמא להפסיד הנכסים הוא רוצה עכ״ל ולכאורה הן הן הדברים שכתב רבינו בשם הרא״ש בסמוך דאפילו אם ירצה כו׳ אבל ז״א דהרא״ש לא אמר אלא דיכול היורש למחות משמע הא אם אינו מוחה הב״ד נותנין בידו משא״כ לטעם הרמ״ה דיש על הב״ד לחשוש שלהפסד זה בא ובזה נתיישב דל״ת דברי רבינו אהדדי דמתחיל לכתוב ז״ל לפיכך יש מי שרוצה כו׳ אין תקנה גדולה מזו וסיים היה א״א הרא״ש ז״ל אומר דיכול היורש למחות אלא ודאי ס״ל לרבינו דגם הרא״ש מודה דמצד הב״ד טוב למנותו אלא עכ״פ אם בא היורש ומיחה שומעין לו כיון שאין מוטל על הב״ד למנות אפוטרופוס על הגדולים וכמ״ש בפרישה וק״ל:
(ג) לפיכך בין שמעו בו שמת בין עד ולכאורה נראה כו׳ בפ׳ המפקיד דף ל״ח ע״ב פליגי רב ושמואל באי מורידין קרוב לנכסי שבוי דשמואל אמר מורידין והלכתא כוותיה בדיני ומסיק הגמרא ע״ז וקאמר ז״ל ומורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי דתניא היורד לנכסי שבוי אין מוציאין אותן מידו (וכתבו התוס׳ דאפילו לכתחלה נמי מורידין אלא משום סיפא דמוציאין מידו נקט האי לישנא ברישא) ולא עוד אלא [אפילו שמע] שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל ה״ז זריז ונשכר ואלו הן נכסי שבוי הרי שנשבה אביו או אחיו או א׳ ממורישיו הולכין למדה״י ושמעו בו שמת היורד לנכסי נטושין (פירוש שלא שמעו בו שמת ונכסיו נטושין) מוציאין אותן מידו אמר רשב״ג שמעתי שהנטושין כשבויין היורד לנכסי רטושין (פי׳ שהלך מדעתו למדה״י ולא ציוה לביתו) הכל מודים דמוציאים מידו (פי׳ עד שישמעו בו שמת) תנא וכולן שמין להן כאריס (פי׳ אם יבואו הבעלים) אהייא אילימא אשבויין השתא זריז ונשכר הוה (פי׳ ויטול הכל) מאי דאשבח מיבעיא ואי ארטושין הא מוציאין מידן אלא אנטושים ואליבא דרשב״ג דאמר נטושין כשבויין וקמ״ל דלא כשבויין לגמרי דאילו התם זריז ונשכר והכא שיימינן ליה כאריס ומ״ש מהא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קמעא קמעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ומשני הא לא דמיא אלא להא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי (פירוש ואם הוציא הרבה ולא אכל כדי הוצאתו שמין לו כאריס) אלמא כיון דלא סמכה דעתיה (שמא תמאן בו) תקינו ליה רבנן כי היכא דלא ליפסדינהו ה״נ תקינו ליה רבנן כי היכא דלא ליפסדינהו עכ״ל הגמרא עם פירושו בקיצור ופירש״י שמין לו כאריס קאי נמי אפירות והתוס׳ הוכיחו שם בכמה הוכחות דאוכל כל הפירות ומ״ש שמין לו כאריס ר״ל דאם זבל וחרש וזרעה ובעלים באו קודם שקצר יטול כאריס שכר טרחו ועמלו וכתבו התוס׳ ע״ז ז״ל והשתא פריך שפיר כיון שאוכל כל הפירות כשיבואו הבעלים קודם שילקוט אמאי נוטל כאריס טפי מהמוציא הוצאות על נכסי אשתו כו׳ (ר״ל אפילו לפירש״י קשה מאי מקשה דשאני בנכסי אשתו דירד לאכול כל הפירות) והא דקאמר ואילו התם זרוז ונשכר ר״ל זריז ונשכר לחוד ואין שמין לו כאריס ברישא בשבוי כששמע שהבעלים ממשמשים ובאים מניחים אותו לקדום ולתלוש ואע״פ שהפירות שוו הרבה יותר מעמלו כיון שאם לא יקדים אין משלמין טרחו אבל הכא בנטושין אם באו בעלים אין מניחין אותו לתלוש כיון דלא מפסיד מידי דשיימינן להו כאריס עכ״ל התוס׳ מבואר מדברי התוס׳ שכתבו דאם לא יקדים אין משלמין טרחו כו׳ דס״ל כששמעו שמת ובאו הבעלים דאין שמין לו כאריס וכ״כ הרא״ש שם ז״ל וכששמעו בו שמת נ״ל דאין שמין בו בשבח כאריס אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואע״ג דפריך תלמודא השתא זריז ונשכר הוה מאי דאשבח מיבעיא היינו מקמא דידע אמאי שמין לו כאריס אבל בתר דמסיק טעמא משום דלא סמכה דעתיה תקינו רבנן דלא ליפסדינהו ממילא ידענא דכששמעו בו שמת דסמכה דעתיה דינו כמוציא הוצאות על נכסי אשתו הגדולה עכ״ל וצ״ל דמ״ש התוס׳ דמש״ה מניחים אותו לקדם ולתלוש כיון דאם לא יקדם כו׳ כתבו כן לפי האמת דמשני דמש״ה שמין לו כאריס כי היכא דלא ליפסדינהו וזה לא שייך בשמעו בו שמת וכמ״ש הרא״ש אבל מתחלה ס״ד המקשן דגם בשמעו בו שמת אם לא קדם ותלש שמין לו כאריס מכח כ״ש וכמ״ש השתא זריז ונשכר הוה מאי דאשבח מיבעיא וס״ד דכששמעו בו שמת יש בו תרתי לטיבותא זריז ונשכר אם בא לקדם ולתלוש ואם לא קידם עכ״פ (שאין) [שמין] לו כאריס ובלא שמע בו שמת אין בו אלא חדא לטיבותא דשמין לו כאריס ועל שניהן הקשה המקשן מ״ש מהוציא הוצאות על נכסי אשתו דאמרינן מה שהוציא הוציא ולא שיימינן ליה כאריס אבל על זריז ונשכר אין יכול להקשות דאין מפורש שם בהוציא הוצאות כו׳ מה דינו אם בא לקדם ולתלוש בשעת מיתת אשתו ומשני הא לא דמי כו׳ ושהכל תלוי בטעם דלא לבוא לידי פסידא וממילא נלמד מיניה דבהני תרתי בשמע בו שמת ובהוציא הוצאות על נכסי אשתו הקטנה הוא בהיפך אם בא לקדם אין מניחין לו אבל שמין לו כאריס שכר טרחו ועמלו כן נ״ל כוונת התוס׳ והרא״ש ובזה דברי רבינו מבוארים דמ״ש לפיכך בין שמע בו שמת כו׳ הוא ברייתא הנ״ל דשבויין ונטושין וע״פ מ״ש התוס׳ דאפי׳ לכתחלה נמי ומ״ש ולא שימכרם כו׳ כתבו כן לאפוקי ממ״ש הרמב״ם פ״ו דנחלות וע״פ מה שמבאר המ״מ דבריו דכששמע בו שמת אם ירדו בו קרובים אפילו למכור אין מוציאין מידו ע״ש:
(ד) ומ״ש בא השבוי כו׳ ופי׳ רש״י כו׳ אע״פ דרש״י בד״ה ושמין לו כאריס לא פי׳ כן אלא ז״ל שמין לו כאריס אם יבואו הבעלים יטלו אלו בשבח ובפירות כאריס המקום עכ״ל והיינו כעין דעת הרמב״ם שכתב רבינו כאן ס״ל לרבינו דלא כתב רש״י כן אלא לפי ס״ד דמקשן דהקשה עלה ז״ל אהייא אילימא אשבויין השתא זריז ונשכר הוה כו׳ וזהו כשיבואו הבעלים וכנ״ל אבל לפי המסקנא ס״ל לרש״י דבשמין לו כאריס דקאמר היינו בכל שנה אף קודם ביאת בעלים וכן משמע לשון רש״י דכתב אח״ז במסקנא ז״ל אבל הכא דלא שמעו בו שמת לאו אדעתא דכולה נחית אלא ליטול כאריס בכל שנה ושאר הפירות יהיו מונחין עכ״ל והיינו כמש״ר בשמו:
ומ״ש רבינו ור״י פי׳ כו׳ ולזה הסכים הרא״ש כבר נתבאר:
ודעת הרמב״ם שכ״ר בפ״ז דנחלות כ״כ:
ומש״ר ולכאורה נראה שאין חילוק כו׳ הוא מ״ש הגמרא אילימא אשבויין השתא זריז ונשכר מאי דאשבח מיבעיא דמשמע דגם כששמע בו שמת דהדין כן דזריז ונשכר אם קידם וליקט כו׳ הדין נמי דאם לא קידם וליקט דנוטל בו כאריס וכנ״ל:
ומ״ש אבל הרא״ש כתב כו׳ כבר נתבאר וגם נתבאר שכ״כ ג״כ התוס׳ אלא שנשאר עלינו לדקדק למה השמיט רבינו דין זה דכששמע בו שמת ואח״כ שמע שממשמש ובא מניחין אותו לקדם ולתלוש ובלא שמע בו שמת אין מניחין אותו והוא מפורש בהדיא בגמרא הנ״ל כשבויין ולא כשבויין דאילו התם זריז ונשכר גם התוס׳ כתבו כן גם לפי המסקנא וכמ״ש והב״י תמה ג״כ על רבינו בזה וכתב די״ל דבכלל מ״ש בסמוך בשמע בו שמת שמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל נשמע מיניה דאף כששמע בו שממשמש ובא וקדם ואכל ה״ז זריז ונשכר עכ״ל ודבריו דחוקים דאכתי הו״ל לרבינו לכתוב דכששמע בו שמת מניחין אותו לקדם ולתלוש לכתחלה ובלא שמעו בו שמת לא אמרינן שהוא זריז ונשכר ומל׳ רבינו משמע להיפך דוקא בלא שמע בו שמת כל מה שאכל אכל וגם על הרא״ש יש לתמוה שהשמיט האי ברייתא הנ״ל דמינה נלמד דכששמע בו שמת ה״ז זריז כו׳ ושאין הדין כן בלא שמע בו שמת ונראה דכמו שסבירא ליה להרא״ש דלפי המסקנא דמשני דכל תקנתן תלויין בזה כדי שלא יבוא להפסד חזר ממאי דעלה על דעת המקשן לומר דגם כששמע בו שמת שמין לו כאריס וכנ״ל ואף על גב דלא קאמר הגמרא כן בפירוש סמך אזה דממילא כשמע מטעם הדבר מה״ט גופא ס״ל דבלא שמע בו שמת נשמע ממילא דאם קדם ותלש ה״ז זריז ונשכר כדי שלא יפסידנהו ותו ליכא למיקשי עליה השתא זריז ונשכר מאי דאשבח מיבעיא דלפי האמת ליכא כ״ש כמ״ש הרא״ש והשתא א״ש הא דאמר רשב״ג נטושים כשבויים דכשבויין ממש קאמר בכל מאי שנזכר שם בברייתא דאין מוציאין אותן מידו וגם דאם קדם ותלש ה״ז זריז ונשכר אלא שאח״כ מייתי הגמרא ברייתא אחריתא דקתני וכולן שמין להו כאריס ור״ל שאם לאחר שבאו הבעלים הם לא קדמו ותלשו שמין להן כאריס ובזה המה מחולקים ויפוי כח דנטושים מטעם שכתב הרא״ש דכששמע בו שמת בלה״נ לא יפסדינהו דהא סבר שמת ומה״ט א״צ לדחוק ולפרש מ״ש דאם קדם ותלש ואכל ה״ז זריז ונשכר דר״ל דהב״ד מניחין אותו לכתחלה לקדם ולתלוש דאין זה במשמעות הל׳ דאם קדם ותלש ואכל בדיעבד מאליהן משמע אלא שהתוס׳ נדחקו לפרש כן כדי ליתן טעם בין נטושים לשבויים ולפי מ״ש דלפי המסקנא אין חילוק ביניהן לא נצרך לדוחק זה ומש״ה לא זכר הרא״ש ורבינו האי דינא כלל דהב״ד מניחין אותו לכתחלה לתלוש וא״ש הכל אבל מדברי התוס׳ הנ״ל מוכח דס״ל דאף לפי המסקנא הוה דינא הכי שהרי כתבו הטעם דמניחין לו לקדם ולתלוש כיון דאי לא קידם יפסיד כו׳ והיינו דוקא לפי המסקנא וכמ״ש וגם דעת נ״י משמע הכי אבל דעת הרא״ש ורבינו אינו כן וכמ״ש ודוק. וגם על הרמב״ם תמה הב״י שלא הזכיר חילוקי דינים הנ״ל והניחו בצ״ע ונ״ל דלפי שיטתו לק״מ שהרי בלא שמע בו שמת כתב דכשבאו הבעלים שמין להן כאריס למפרע וממילא נשמע דאם קדם ואכל דאינו זריז ונשכר דהרי אפילו מה שאכל קודם ששמע שממשמש ובא צריך להחזיר חלק הבעלים ק״ו מה שאכל כששמע שממשמש ובא וגם זה פשוט שנוטל כאריס ממה שקדם ואכל בשעה ששמע שממשמש ובא שהרי אף במה שלא קדם ואכל שמין לו כאריס וכששמע שמת לא הוצרך הרמב״ם לכתוב דאם קדם ואכל ה״ז זריז ונשכר דנשמע ממילא דאפילו אם ירדו הקרובים לנחלה ומכרו אין מוציאין מידן וכמש״ל שכ״כ המ״מ אליבא דהרמב״ם וכיון דברשותו הוא אפילו למכור אם כן ממילא נשמע דאף שהקול יוצא איך שממשמשין ובאין מ״מ הסברא נותנת ופשוט הוא דכל מה שאכלו קודם ביאת הבעלים לפנינו אין מוציאין מידן והוא בכלל מ״ש הרמב״ם שם לפני זה דאין יורד לנחלה ע״פ השמועה עד שיבורר הדבר כן וכשירדו ע״פ הדין לא יצאו מחזקתן עד שיבואו ודוק היטב ותמצא הדברים מבוררים:
דוקא כשלא שמעו כו׳ כב״י ז״ל אבל הרמב״ם פ״ז דנחלות לא חילק בין שמעו שמת ללא שמעו לענין זה שסתם וכתב דמורידין קרוב לנכסי שבוי ואם יבוא שמין לו כאריס עכ״ל וא״ל אמאי כתב שהרמב״ם כתב סתם כו׳ הרי בפי׳ כתב דאפילו כששמע שמת יהיה כאריס וכמש״ר בסמוך ס״י בשמו די״ל דשאני התם דמיירי בנכסים רטושים שהלכו להם מדעת דהתם ודאי שמעו שמת כלא שמעו שמת דהכא דמי דלא סמכה דעתיה דסובר כיון שיצא לדעת ודאי יחזור ויבוא אף שהקול יצא שמת אימא הוא גרם הקול דהא אין לעמוד על דעתו במה שיצא ולא צוה וגם המ״מ כתב שם להדיא דלהרמב״ם שמעו שמת דרטושין כלא שמעו שמת בנכסי שבוי דמי וטעם הרמב״ם דלא חילק כתבתי כבר בפרישה ושם מבואר דהיינו דוקא באם באו בעלים דבששמעו שמת אוכלין כל הפירות אף אם שמעו שממשמשין ובאין אם קדם ותלש ואכל ה״ז זריז ונשכר ובלא שמע שמת ס״ל להרמב״ם דשמין לו למפרע כאריס וצריך ליתן להבעלים חלקם ואף מה שכבר אכלו צריכין לשלם וכמש״ר בשמו וב״י נתן מקום לטעות בדבריו שכתב דהרמב״ם סתם וכתב בשבוי וכשיבואו שמין להן כאריס כו׳ דודאי מ״ש הרמב״ם שם לא קאי כ״א אלא שמעו בו שמת דאז שמין להו כאריס לעבר ולהבא משא״כ כששמע בו שמת אין שמין להן כאריס כ״א להבא וכמו שכתבתי ודוק:
(א) שבוי שנשבה כו׳ נכסים כו׳ כל הסימן הזה מתבאר מתוך הסוגיא דפרק המפקיד דף ל״ח ודף ל״ט:
שכיון שאין מי שעיין כו׳ ולא יחוש שיפסיד כן כתב הרא״ש ומייתי ראיה מהא דאמרינן בפרק האשה שנפלו דבעל אינו יכול למכור קרקעות אשתו לפירות דחיישינן שמא תכסף:
(ב) ומיהו היה אומר אדוני אבי הרא״ש כו׳ זה לשון ב״י לא מצאתי להרא״ש שכ״כ לא בפסקיו ולא בתשובה ונראה שבע״פ היה אומר כן לבניו ותלמידיו והכי דייק לשון היה אומר דאל״ה הו״ל למימר ומיהו כתב א״א כו׳:
יכול היורש למחות פי׳ אבל אם אין יורש שמוחה ודאי הב״ד נותנין הנכסים בידו וכמש״ר לפני זה דאין תקנה גדולה מזו אלא שכיון שאין מוטל על הב״ד למנות להן אפוטרופוס שומעין להיורש שבא למחות לטובתו ועד״ר:
(ג) לפיכך בין שמעו כו׳ עבד״ר:
ומ״ש וכתב א״א הרא״ש כו׳ שם בפרק המפקיד כ״כ:
אלא עובדין שלהן ע י אחרים כו׳ כ״כ הרא״ש שם ונ״ל דלרבותא קאמר אע״פ שיש להן נכסים כיון שאינן עובדין בעצמן בתוכן וכ״ש אם אין להן נכסים:
(ד) בא השבוי אח״כ שמין כו׳ לשון הגמרא אינו כן אלא ז״ל דף ל״ט תנא וכולן שמין להן כאריס ומלשון זה יתכן פירש״י שכתב רבינו בשמו שמחשבין עמו בכל שנה כו׳ והיינו קודם שבא ורבינו שכתב בא השבוי ע״פ דעתו ודעת הרא״ש כ״כ:
ומש״ר ופירש״י שמחשבין עמו כו׳ עד״ר:
ור״י פי׳ שנוטל כל הפירות פי׳ אפילו לכשיבואו בעלים אין מחשבין לו אלא השבח וז״ל התוס׳ שם (בד״ה וכולן שמין כאריס כו׳ בשם ר״י) כל הפירות אוכל בחנם ואם זבל וחרש ובעלים באו קודם שקצר יטול כאריס שכר טרחו ועמלו עכ״ל היינו דפי׳ שבח היינו שהשביח הקרקע והכינו שיהא ראוי לזריעה ולצמוח ועדיין לא בא לכלל צמיחת הזרע והפירות:
ומש״ר ולכאורה נראה שאין חילוק כו׳ עד״ר ושם מבואר ועכ״פ צריך שתדע דמש״ר ולכאורה נראה שאין חילוק ר״ל שקודם שהורידוהו להנכסים שמעו בו שמת דנקרא בברייתא היורד לנכסי שבויין (פי׳ שנשבה תחלה ואח״כ שמע שמת) בין לא שמעו בו שמת והורידוהו שם וז״ל דכיון דמטעם שלא סמכה דעתיה תקינו (רבינו) רבנן שנוטל כאריס כדי שלא יפסידוהו וממילא ידענא דכששמעו בו שמת דסמכה דעתיה וסבר שישאר כולו בידו בירושה דינו כמוציא הוצאות על נכסי אשתו הגדולה עכ״ל הרא״ש ולהכי כל מה שאכל קודם שבאו הרי זה זריז ונשכר:
ומ״ש אין לו בשבח כלל ה״ה דפירות שלא אכל ג״כ אין לו אלא רבותא קאמר דאפילו השבח שהשביחו קודם שבאו הבעלים נמי אין לו כיון ששמעו בו שמת גם י״ל משום דבפירות אם קדים ואכל ה״ז זריז ונשכר ואכל לאו דוקא הוא אלא שכל שקדם ותלשן אין מוציאין אותן מידו ומסתמא שמיד ששמע שבא ממהר לתלשן משא״כ בשבח הקרקע דא״א לומר זה דקדם ותלשה ועד״ר מ״ש עוד בזה:
(ה) אבל במטלטלים שלו כו׳ הא דמניח קמה לקצור שם דף ל״ט ומשם למד הרמב״ם (בפ״י דנחלות) ג״כ דה״ה בחצירות ופונדקאות וכן במטלטלין והטעם כתב המ״מ שם דכיון דהא דמנחי בהו קרובים ושמין להו כאריס הוא כדי שלא יתקלקלו לו לא מוקמינן אלא בשדות וכרמים העשויים לאריסות וההפסד מצוי בהן לא באינך כו׳ עכ״ל והראיה לדבריו נ״ל מסוגיא דף ל״ח ע״ב דאמר מדרשב״ג דאמר המפקיד כו׳ ילמד דמורידין קרוב לנכסי שבוי ממאי דלמא ע״כ ל״ק רשב״ג הכא אלא משום דקא כליא קרנא אבל התם ה״נ דאין מורידין ע״כ ופרש״י שדות וכרמים אף שנתקלקלו קצת מ״מ לא כליא קרנא עכ״ל הרי לפנינו דדוקא משום הפסד מורידין ומטלטלין דלא יפסדו כשאינם משתמשים בהם ואדרבה בשימוש תמיד יפסדו למה נפסיד הבעלים בידים חנם:
(א) {א} שבוי שנשבה וכו׳ בפרק המפקיד מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי מדרבנן נשמע דאין מורידין וממאי דילמא עד כאן לא קאמר וכו׳ ונראה דהכי קאמר כיון דנשמע ממשנתינו דפליגי תנאי בהא מילתא אם כן קשיא הא דפליגי בה אמוראי אי מורידין או לא מורידין לימא רב הלכה כחכמים ושמואל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל וקאמר תלמודא לדחויי להך קושיא וממאי דילמא עד כאן לא קאמר רבן שמעון בן גמליאל הכא וכו׳ כך נראה מפי׳ רש״י ע״ש וכיון דקיימא לן כשמואל בדיני הלכה דמורידין וטעמא דמילתא דהוה ליה השבת אבידה דמ״ש חפץ האבוד מבעלים ואפי׳ אבדת קרקע כדלעיל בסימן רס״א ומ״ש כשהבעלים אבודים מנכסים דעל כל ישראל מוטל ליטפל באבדה זו והילכך מוטל על הבית דין לשקוד בתקנתו וכן מבואר מדברי הרמב״ם שבסמוך סעיף י׳ דמדין השבת אבדה נגעו בו והרא״ש כתב וז״ל מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי דכי היכי דלגבי פירות חייב הנפקד להשתדל בתקנתן כמו כן חייבים בית דין להשתדל בתקנת השבוי ולהוריד קרוב הראוי לירש בנכסיו וכו׳ ואע״ג דנפקד גופיה לא מיחייב להשתדל בתקנתן אלא מדין השבת אבדה מ״מ כיון דהשבת אבדה אינה אלא בחפץ האבוד מבעלים ומדרבן שמעון בן גמליאל שמעינן דה״ה כשהבעלים אבודין מחפץ שלהם אם כן מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע נמי לשבוי וע׳ לקמן בסי׳ רצ״ב סעיף י״ז בדין מפקיד:
ומ״ש אבל דבר זה אינו מצוי וכו׳. שם אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן ופרש״י אין בית דין טורחין לבקש אפוטרופא לאנשים גדולים וכו׳ נראה מפירושו דסבירא ליה דכיון דלא ימצאוהו איכא זילותא דבית דין אם יטרחו לבקשו ולא ימצאוהו הילכך אפילו רצו לטרוח ולבקשו אינן רשאין וזהו שאמר אין טורחין דמשמע דמוזהרין שלא לטרוח אחר אפוטרופוס מיהו אם נמצא מי שימציא עצמו להשתדל לתועלת השבוי ובא לב״ד להיות אפוטרופוס משמע דמחוייבים בית דין להעמידו אם הוא הגון לזה שהרי אין טורחין לבקש אבל הרמב״ם כתב אין בית דין חייבים להעמיד אפוטרופוס לגדולים שהם בני דעת עד כאן לשונו נראה דסבירא ליה דלא מיבעיא שאין טורחין אחריו אלא אפילו אין חייבים כלל להעמיד אפוטרופוס לגדולים אפילו בא מעצמו וזהו דעת הסמ״ג בעשה צ״ו שכתב תחלה כלשון הרמב״ם ואח״כ כתב וגם לא ימצאו בקל כמו ליתומים שיש שם מצוה רבה עד כאן לשונו נראה שבא לבאר דאף ע״פ דמלשון הרמב״ם משמע דחיובא הוא דליכא אבל אם רצו רשאין אפילו לטרוח אחריו מ״מ מטעמו של רש״י שכתב לפי שלא ימצאוהו בקל וכו׳ משמע שאינן רשאין כדפרישית אבל במי שבא לב״ד מעצמו להיות אפוטרופוס ודאי דרשאין להעמידו בין לפירש״י בין להרמב״ם וכ״כ ה״ה ע״ש הרשב״א ומבואר לשם דאין שומעין לקרוב אם בא למחות ביד ב״ד שלא להעמידו ודוקא היכא שלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת שומעין ליורש ומדברי רבינו שכתב לפיכך אין ב״ד מצווין לבקש ע״ז כי לא ימצאו נראה דאם רצו לבקש ע״ז רשאין וכדמשמע מדברי הרמב״ם אבל ממ״ש ע״ש הרא״ש נראה דאפילו בא מעצמו לב״ד יכול היורש למחות שלא למנותו אפילו לא שמעו בו שמת ודלא כהרשב״א גם בנימוקי יוסף כתב שהרא״ה חלק ארשב״א ושהר״ן הביא כל זה ולא הכריע ובית יוסף הביא בסעיף י״א תשובת הר״י בן הרא״ש שפסק דבבא מעצמו להשתדל בענין זה חייבים בית דין למנותו אפוטרופא על הנכסים ואפשר דהיינו דוקא כשאין הקרוב מוחה על יד בית דין:
(ג) {ג} לפיכך בין שמעו בו שמת וכו׳ ולא שימכרם וכו׳. ר״א אומר ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב וכו׳ איני יודע שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים מת״ל והיו נשיכם וכו׳ מלמד שבניהם רוצים לירד לנכסי אביהם ואין מניחין אותן ומוקי לה לירד ולמכור תנן דאין מניחין אותן והרמב״ם כתב בפרק ז׳ מה׳ נחלות ז״ל שבוי שנשבה ושמעו שמת וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהם אין מוציאין אותה מידן וכן הבורח מחמת סכנה אבל היוצא לדעת ששמעו בו שמת וירדו יורשיו לנכסיו וחלקום מוציאין מידם עד שיביאו ראיה שמת מורישם שבוי שנשבה ובורח מחמת סכנת נפשות חייבים בית דין להתעסק בנכסיו כיצד עושין כל המטלטלין יהיו מופקדים ביד נאמן על פי בית דין ומורידין לתוך הקרקעות קרובים הראויין לירושה וכו׳ ולכשיבואו השבוי והבורח שמין אלו הקרובים שהורידו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג כל האריסין של אותה המדינה והראב״ד בהשגות הקשה דמה צורך היה לומר שאם ירדו אחר ששמעו שמת שאין מוציאין מידם הלא אף לכתחלה מורידין אותם אפילו לא שמעו בו שמת ומפני קושיא זו פירש הרב המגיד דמ״ש הרמב״ם תחלה דאין מוציאין מידם בשמעו בו שמת היינו בנכנסו ע״ד לירד ולמכור ואין מוחין על ידם ופלא גדול דמחמת קושיא פירש דברי הרמב״ם היפך כל הסוגיא והברייתא המפורשת דאין מניחין לירד ולמכור אפילו שמעו בו שמת שהרי מדתני מלמד שנשותיהם מבקשות לינשא וכו׳ ואי אפשר לינשא אם לא שמעו בו שמת ועל זה אמר גם כן ובניכם יתומים שרוצים לירד לנכסי אביהם למכור ואין מניחין אותם אף על פי ששמעו בו שמת והקושיא יש לתרץ ברווחא דהרמב״ם כתב תחלה דין השנוי בברייתא ביורש היורד לנכסי שבוי לעבוד הקרקעות שאין מוציאין אותן מידם וכתב וכן הבורח מחמת סכנה שהרי רב נחמן אמר בורח הרי הוא כשבוי ואין הכי נמי דבשבוי ובורח אפילו לא שמעו שמת נמי אין מוציאין מידו כרבן שמעון בן גמליאל בברייתא דקאמר שמעתי שהנטושין כשבויין אלא דכתב ושמעו בו שמת לאורויי בסוף דבריו ביוצא לדעת אפילו שמעו שמת נמי מוציאין וסבירא ליה להרמב״ם דמ״ש בסיפא דברייתא היורד לנכסי רטושין מוציאין אותם מידו אפילו שמעו שמת קאמר והכי מוכח ממאי דפריך אהא דתני וכולם שמין להם כאריס אהייא אילימא ארטושין והא מוציאין אותם מידם קתני ולא משני דמוציאין בלא שמעו שמת ושמין להם כאריס בשמעו אלמא דברטושין לעולם מוציאין אפילו שמעו שמת ועוד נראה דעת הרב דאע״ג דכתב אחר כך דלכתחלה בית דין מורידין קרוב אפילו לא שמעו שמת אפילו הכי איצטריך ליה גם כן לאשמועינן דבשמעו שמת אין מוציאין מידם דאי לא אשמועינן ליה הוה אמינא מאחר שירדו לנחלה וחלקו אותה ביניהם מעצמם בלי רשות בית דין איכא למיחש שיפסידו גם כן הנכסים ולא יהא להם בושה לפי שכל אחד יאמר בשלי אני עושה כיון ששמעו שמת ואם כן ראוי שיוציאו מידן להכי כתב הרב דאפילו הכי אין מוציאין מידם ואצ״ל בלא שמעו שמת דאם יפסידו יהא להם בושה שמפסידין נכסים אחרים דפשיטא דאין מוציאין וסברא זו תמצאנה בנימוקי יוסף ועוד נראה גם כן דס״ל להרמב״ם לחלק דבירדו לנחלה מעצמם אין מוציאין מידם ושוב אין בית דין מכניסין בעניינם כשיבוא השבוי והבורח לשום להם כאריס אבל כשהבית דין מורידין לקרוב אז נזקקין להם כשיבואו לשום להם כאריס ומאי דתני וכולם שמין להם כאריס אינו אלא כשהבית דין מורידין את הקרוב לנחלה אבל לירד ולמכור פשיטא דאינן רשאין כלל לא במטלטלין ולא בקרקע ומ״ש הרמב״ם וירדו יורשיו לנחלה וכו׳ היינו דוקא בקרקע שנקרא נחלה ולפע״ד הדברים פשוטים דלא כמו שכתב הרב המגיד ושארי ליה מאריה:
ומ״ש בשם הרא״ש דאם יש לו שנים ושלשה קרובים וכו׳. הכי מוכח מההיא סבתא וג׳ בנתהא בסמוך סעיף ט״ו:
ומ״ש ואם מקצתן עובדי אדמה וכו׳. טעמו שזהו תקנת השבוי דהעובד אדמה ישביח הנכסים דכשימות השבוי יהיו הנכסים שלו:
(ד) {ד} בא השבוי וכו׳ ופרש״י שמחשבין עמו בכל שנה וכו׳ ויש להקשות שהרי כתב וז״ל שמין להם כאריס אם יבואו הבעלים יטלו אלו בשבח קרקעות ופירות כמנהג אריסי המקום עכ״ל משמע להדיא דאין מחשבין אלא לבסוף כשיבואו הבעלים וכהרמב״ם וכך כתב עוד רש״י בפי׳ לעיל מיניה וז״ל כיון דאמר לקמן וכולם שמין להם כאריס אם יבואו הבעלים שמין לזה חלקו בכל שנה שעבד בה כמנהג אריסי העיר אם מחצה אם שליש אם רביע ונראה ליישב דעת רבינו דהבין ממ״ש רש״י עוד באותה סוגיא וז״ל אבל הכא דלא שמעו בו שמת לאו אדעתא דכולה פירי נחית אלא ליטול כאריס בכל שנה ושאר פירות יהו מונחים עכ״ל אלמא דאינו נוטל אלא חלק אריסותו וחלק הבעלים יהא מונח דאדעתא דהכי נחית מעיקרא ליטול חלקו בכל שנה ושנה והשאר יהא מונח אלא דס״ל לרש״י דבכלל שמין להם כאריס הוי נמי אם לא הניח חלק הבעלים אז כשיבואו הבעלים לבסוף מחשבין עמהם ולכן פרש״י תחלה אם יבואו בעלים וכו׳ אכן מדברי הרא״ש שכתב מדרבן שב״ג נשמע דמורידין וכו׳ מבואר דמפרש דלרש״י נמי הקרוב אוכל פירות וכשיבואו הבעלים לבסוף מחשבין עמו והיינו כדעת הרמב״ם ולפי זה הא דכתב רש״י דלאו אדעתא דכולה פירי נחית וכו׳ היינו לומר דלא נחית אלא ליטול פירות כאריס בכל שנה על פי החשבון עם הבעלים כשיבואו לסוף ושאר הפירות יהיו לבעלים ומונחים דקאמר לאו דוקא שיהיו מונחים משעה ראשונה וכן בכל שנה ושנה אלא כלומר יהיו נתונים לבעלים כשיבואו:
ומ״ש בשם הרמב״ם. בפ״ז מנחלות כתב בסתם דשמין כמנהג כל האריסין וכו׳ ומשמע לרבינו דבין בפירי בין בשבח יטול כשאר אריס:
ומ״ש ע״ש ר״י. כן כתב בהגהת מיימוני לשם בשם ר״י וכן כתבו התוספות והיא דעת הראב״ד בהשגות:
ומ״ש ולכאורה נראה שאין חילוק וכו׳. שם בברייתא היורד לנכסי שבוי אין מוציאין אותן מידו ולא עוד אלא אפילו שמע שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר ואלו הן נכסי שבויין כששמעו בו שמת היורד לנכסי נטושין מוציאין אותן מידו ואלו הן נכסי נטושין בלא שמעו בו שמת ארשב״ג שמעתי שהנטושין כשבויין היורד לנכסי רטושין מוציאין אותן מידו ואלו הן נכסי רטושין כשהלך מדעתו ואינו יודע להיכן הלך תנא וכונן שמין להם כאריס ופריך אהייא אלימא אשבויין השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא פי׳ הא פשיטא דשמין להן כאריס ולא איצטריך למיתנייה אלא ארטושין והא מוציאין אותן מידו קתני אלא אנטושין למאן אילימא לרבנן הא אמרי מוציאין אותן מידו אי רשב״ג הא אמר שמעתי שהנטושין כשבויין ופריק כשבויין ולא כשבויין כשבויין דאין מוציאין אותן מידו ולא כשבויין דאילו התם זריז ונשכר ואילו הכא שיימינן ליה כאריס ופריך ומ״ש מהא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ומשני הא לא דמיא אלא להא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי אלמא כיון דלא סמכה דעתיה תקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו הכי נמי תקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו אלמא משמע דאין חילוק בין שמעו שמת ללא שמעו שמת לעולם שמין להם כאריס כי היכי דלא ליפסדינהו ותדע דהרי מעיקרא פריך אלא השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא ולא פריך אמאי שמין להן כאריס הרי שמעו בו שמת אלמא דפשיטא ליה לתלמודא דשמין ליה כאריס לעולם אלא דהרא״ש ס״ל דלבתר דמסיק טעמא דלא סמכה דעתיה וכו׳ ממילא ידעינן דבשמעו בו שמת דסמכה דעתיה דינו כמוציא הוצאות על נכסי אשתו גדולה אבל מדברי שאר מחברים נראה שאין לחלק וכן עיקר. ויש לתמוה אמאי לא כתבו הרמב״ם והרא״ש ורבינו החילוק דבשמעו שמת אם שמע שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל ה״ז זריז ונשכר אבל בלא שמעו שמת שיימינן ליה כאריס אבל אינו זריז ונשכר כדאיתא בסוגיא להדיא והב״י הניח דבר זה בתימה ולפע״ד נראה דס״ל דלמסקנא לא איצטריך לשינויא כשבויין ולא כשבויין אלא הנטושין כשבויין לכל דבר דאפילו זריז ונשכר הוה ול״ק השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא דאיצטריך דסד״א דדיניה כמוציא הוצאות על נכסי אשתו גדולה דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל קמ״ל דדיניה כמוציא על נכסי אשתו קטנה דכיון דלא סמכה דעתיה תקינו ליה רבנן דשיימינן לי׳ כאריס כי היכי דלא ליפסדינהו גם האלפסי זכרונו לברכה כתב הברייתא דהנטושין כשבויין בסתם ולא הביא שינויא כשבויין ולא כשבויין וטעמו דלמסקנא הנטושין כשבווין לכל דבר ולכן כתבו גם הרמב״ם והרא״ש ורבינו בסתם דמורידין קרוב לנכסי שבוי ואוכל הפירות ואח״כ שמין לו כאריס ומשמע אפילו קדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר בין שמעו שמת בין לא שמעו שמת וכל זה דלא כמ״ש בהגהת אשיר״י ובנ״י פ׳ המפקיד לפסוק כההיא אוקימתא דכשבויין ולא כשבויין דליתא ודוק:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ג) נִשְׁבָּה הַשָּׁבוּי וּבָרַח הַמְסֻכָּן, וְהִנִּיחַ קָמָה לִקְצֹר וַעֲנָבִים לִבְצֹר, תְּמָרִים לִגְדֹּר וְזֵיתִים לִמְסֹק, בֵּית דִּין יוֹרְדִים לִנְכָסָיו וּמַעֲמִידִים לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וְקוֹצֵר וּבוֹצֵר וְגוֹדֵר וּמוֹסֵק וּמוֹכֵר הַפֵּרוֹת וּמֵנִיחַ דְּמֵיהֶם עִם שְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִים בְּבֵית דִּין, וְאַחַר כָּךְ מוֹרִידִין הַקָּרוֹב לִנְכָסָיו. שֶׁאִם יֵרֵד תְּחִלָּה, שֶׁמָּא יִתְלֹשׁ אֵלּוּ הַפֵּרוֹת שֶׁהֵם כִּתְלוּשִׁים וְיֹאכַל אוֹתָם. וְהוּא הַדִּין בַּחֲצֵרוֹת וּפוּנְדְקָאוֹת וַחֲנֻיוֹת הָעֲשׂוּיוֹת לְשָׂכָר, וְאֵינָם צְרִיכִים עֲבוֹדָה וְלֹא טֹרַח, וְאֵין אָדָם נוֹתֵן אוֹתָם בַּאֲרִיסוּת, אֵין מוֹרִידִין לָהֶם יוֹרֵשׁ, שֶׁהֲרֵי גוֹבֶה הַשָּׂכָר וְאוֹכֵל. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשִׂין, בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶם גַּבַּאי, וְיִהְיֶה הַשָּׂכָר מֻנָּח בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁמֵּת אוֹ עַד שֶׁיָּבֹא וְיִטֹּל שֶׁלּוֹ. וְאֵין מוֹרִידִין הַקָּרוֹב לְעוֹלָם, אֶלָּא לְשָׂדוֹת וְגַנּוֹת וּכְרָמִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶם כְּאָרִיס כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפָּסְדוּ וְנִמְצְאוּ בוּרִים (פֵּרוּשׁ, שׁוֹמְמִים) וּנְשַׁמִּים (פֵּרוּשׁ, מֵעִנְיַן וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה (יחזקאל לו, לד), וְהֵם שֵׁמוֹת נִרְדָּפִים).
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(י) ט) שם פ״ז מה״נ ד״ו הוא מימרא דרב יהודה אמר שמואל שם והבאתי לעיל בסעיף ב׳
(יא) י) כ׳ ה״ה זה אינו מבואר שם אבל ממ״ש (שם) שמין להן כאריס תיקנו להו רבנן כי היכא דלא ליפסדינהו משמע שאין זה אלא בשדות וכרמים דברים העשוי׳ לאריסות וההפסד מצוי בהני אבל החצירו׳ והבתים שאין נותנים באריסות ואין ההפסד מצוי בהן אין מורידין להן קרוב זהו דעת רבינו ודברים נכונים הם
(יד) ומעמידין להן אפטרופוס – אף דנתבאר דאינו מצוי שרוצה אדם להיות אפטרופוס לגדולים ה״מ בענין עבודת קרקע דצריכין טורח ועיון רב על האריסים בעבודתן כל ימי עבודת השדה והחרישה והזריעה מה שאין כן בדברים כאלו העומדין לתלוש ולקצור דאין בהן טורח רב וכדמסיק הרמב״ם והמחבר בהדי׳ וכתב טעם זה בשכירות חצירות ופונדיקאות ז״ל דא״צ עבודה ולא טורח כו׳ ור״ל דבכיוצא בדברים אלו מצויים בני אדם לגמול חסד אף עם הגדולים להיות להם אפטרופוס:
(טו) ואין אדם נותן אותם באריסות כו׳ – ר״ל דבגמרא אמרו דשמין להן כאריס כי היכי דלא ליפסידנהו וכ׳ המ״מ דנלמד מזה דהיינו דוקא בדברים העשויים ליתן לאריסות מפני הטורח דההפסד מצוי בהן בהו מורידין קרוב ושמין לו כאריס משא״כ דברים כאלו דאין מדרכן ליתן באריסות כו׳ ע״ש
(ד) נשבה השבוי כו׳ – עיין בירושלמי פרק נערה שנתפתתה הל׳ ח׳ מדינים אלו.
(ט) קמה – עיין בירושלמי פ׳ נערה שנתפתתה הלכה ח׳ מדינים אלו. ש״ך:
(י) אפוטרופוס – אף דנתבאר דאינו מצוי אדם שירצה להיות אפוטרופוס לגדולים ה״מ בענין עבודת קרקע דצריך טורח ועיון רב על האריסים בעבודתן כל ימי עבודת השדה והחרישה והזריעה משא״כ בדברים כאלו העומדין ליתלש וליקצר דאין בהן טורח רב וכדמסיק המחבר בהדיא טעם זה בשכירות חצירות ופונדקאות ור״ל דבכיוצא בדברים אלו מצויים בני אדם לגמול חסד אף עם הגדולים להיות להם אפוטרופוס. סמ״ע:
(יג) וה״ה כו׳ – עבה״ג וכמש״ו ואין מורידין כו׳ כדי כו׳:
{ו} וכן אם הניח קמה לקצור וענבים לבצור זיתים למסוק תמרים לגדור ב״ד מעמידין אפוטרופוס וקוצר ובוצר ומוסק וגודר ומוכר הפירות ומניח דמיהן בב״ד עם המטלטלין ואח״כ מורידין להם קרוב לעבוד את האדמה:
{ז} וכתב הרמב״ם ז״ל והוא הדין נמי בחצרות ופונדקאות והחנויות העומדין להשכיר ואינן צריכין לא טורח ולא עבודה ואין דרך ליתן אותם באריסות אין מורידין בהם יורש שמא יגבה השכר ויאכל אלא ב״ד מעמידין להם גבאי ויהיה השכר מונח ביד בית דין עד שיביאו ראיה שמת או עד שיבוא ויטול את שלו שאין מורירין קרוב אלא לשדות וכרמים ופרדסים שצריכים עבודה:
{ח} בורח מחמת נפשות הרי הוא כשבוי לפי שהוא נבהל לברוח ואין לו פנאי לצוות:
(ז) {ז} ומה שכתב בשם הרמב״ם וה״ה נמי בחצרות ופונדקאות וחנויות העומדים להשכיר וכו׳ בפ׳ הנזכר וכתב ה״ה ממה שאמרו בגמרא שמין להם כאריס תקינו להם רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו משמע שאין זה אלא בשדות וכרמים ודברים העשוים לאריסות והפסד מצוי בהם אבל החצרות והבתים שאינם נותנים באריסות ואין ההפסד מצוי בהם אין מורידין להם קרוב זהו דעת רבינו ודברים נכונים הם עכ״ל:
(ח) {ח} בורח מחמת נפשות הרי הוא כשבוי וכו׳ בפ׳ המפקיד (שם) מימרא דרב נחמן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ח) בורח מחמת נפשות כו׳ שם דף ל״ט:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(ד) מִי שֶׁיָּצָא לְדַעַת וְהִנִּיחַ נְכָסָיו, וְאֵין יָדוּעַ לְהֵיכָן הָלַךְ, וְלֹא מָה אֵרַע לוֹ, אֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו, וְאִם יָרַד מְסַלְּקִין אוֹתוֹ. וְאֵין בֵּית דִּין צְרִיכִים לְהִטַּפֵּל בּוֹ וּלְהַעֲמִיד לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, לֹא לְקַרְקַע וְלֹא לְמִטַּלְטְלִין, שֶׁהֲרֵי לְדַעְתּוֹ יָצָא וְהִנִּיחַ נְכָסָיו. וְכֵיצַד יִהְיֶה דִּין נִכְסֵי זֶה, מִטַּלְטְלִין יַעַמְדוּ בְּיַד זֶה שֶׁהֵם תַּחַת יָדוֹ עַד שֶׁיָּבֹא זֶה וְיִתְבַּע אוֹ עַד שֶׁיָּמוּת וְיִתְבְּעוּ הַיּוֹרְשִׁים; וְהַקַּרְקָעוֹת, מִי שֶׁהִנִּיחוֹ שָׁכֵן {בָּהֶן} אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ שָׂכָר, וְשָׂדֶה אוֹ כֶּרֶם שֶׁהָיָה בָּהֶן אָרִיס יִשָּׁאֲרוּ כְּמוֹ שֶׁהִנִּיחָם עַד שֶׁיָּבוֹא, וְשָׂדֶה אוֹ כֶּרֶם שֶׁהִנִּיחָם בּוּרִים יִשָּׁאֲרוּ בּוּרִים, שֶׁהֲרֵי הוּא בִּרְצוֹנוֹ אִבֵּד מָמוֹנוֹ, וַאֲבֵדָה לְדַעַת אֵין אָנוּ מְצֻוִּין לְהַחֲזִירָהּ. {הַגָּה: מִיהוּ, אִם נָפְלוּ לוֹ נְכָסִים בְּכָאן שֶׁלֹּא יָדַע בָּהֶן, דִּינוֹ כְּנִכְסֵי שָׁבוּי (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נכ״ו ח״ב). וְכֵן אִם הָלַךְ שֶׁלֹּא בִמְקוֹם סַכָּנָה, וְחָשַׁב לַחֲזֹר וְלֹא חָזַר, הָוֵי כְּמִי שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא לְדַעַת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ן וְהָרא״ש ונ״י בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יב) כ) שם ד״ח מימרא דרב נחמן אמר שמואל שם
(יג) ל) מבואר שם בבריית׳ היורד לנכסי רטושין מוציאין אותן מידו פי׳ רטושין שהלכו להם מדעת
(טז) לדעתו יצא כו׳ – פירוש ואלו רצה שירדו בו אחרים היה מצויהו קודם יציאתו:
(יז) כמו שהניחם עד שיבא – פי׳ או עד שישמעו בו שמת ויטלם היורשים מידו וכמ״ש לפני זה במטלטלים:
(יח) ואבידה לדעת אין כו׳ – כ״כ הטור והמחבר לעיל סי׳ רס״א:
(יט) דינו כנכסי שבוי – ולא אמרינן מדלא ציוה על הנכסים שהניח כשיצא וגילה דעתו שלא ניחא ליה שירדו בו אחרים ה״ה בזה שנפל לך אחר יציאתו אלא מאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא אמרינן בו כן:
(כ) שלא במקום סכנה – כבר נתבאר זה בס״א:
(ה) מי שיצא כו׳ – עיין בתשובת ר״ש כהן ס״ב סי׳ ס״ה ובתשובת מהר״מ מלובלין סי׳ י״ב ובתשובת ר״מ אלשיך סי׳ ל״ח.
(יא) לדעתו – ר״ל דאילו רצה שירדו בו אחרים הי׳ מצוה קודם יציאתו בכך עיין בתשו׳ רש״ך ח״ב סי׳ ס״ה ובתשו׳ מהר״מ מלובלין סי׳ י״ב ובתשו׳ ר״מ אלשיך סי׳ נ״ח:
(יב) שבוי – ולא אמרינן מדלא צוה על נכסיו שהניח וגילה דעתו דלא ניחא ליה שירדו בו אחרים ה״ה בזה שנפל לו אחר יציאתו אלא מאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא אמרי׳ בו כן. סמ״ע:
(יד) ואבדה כו׳ – פ״ב דב״מ ופ״ה דב״ב:
(טו) מיהו כו׳ – דל״ש אבדה מדעת
(ליקוט) מיהו אם כו׳ – שם לח ב׳ מדרשב״ג נשמע כו׳ ולכאורה אין לו שייכות לשם אלא משום דמתני׳ מיירי שהלכו בעליו למ״ה כמ״ש בסי׳ רצב סט״ו ואע״פ שיצא לדעת ה״ה כשבוי כיון שלא ידע מהפסד נכסי הפקדון ושם מ״א ועוד קטן הוא כו׳ הא גדול מורידין ועמש״ל בס״ה (ע״כ):
(טז) וכן כו׳ – דלהכי נקט בשבויין ונטושין שהלכו להורות כה״ג שהלכו מדעת ואח״כ נשבו. שם:
(ב) [ש״ך אות ה] ובתשו׳ מור״ם לובלין. נ״ב עיי״ש במוהר״ם בא׳ שמת והי׳ לו מלוה או פקדון ביד אחרים ואין ידוע להב״ד שיש להנפטר יורשים. שהאריך והעלה דאם אינו בטוח ונאמן בעיני הב״ד מחוייבים הב״ד לזדקק ולהוציא מידו עד שיבוא היורש הראוי וכי אין לך אדם שאין לו גואל ולא מבעי׳ אם הי׳ זה האיש בחיי המלוה בטוח ואח״כ נשתנה לגריעותא אלא אפי׳ אם כבר הי׳ אינו בטוח בחייו ומת מוציאין אף שא״י לנו היורשים וכן במקום שנוהגים שהבעל מחזיר הנדוניא ליורשי אשתו בתוך שנה אחת אם מתה אף שאין יורשי האשה לפנינו וא״י לנו אם הבעל אינו אמוד ונאמן מוציאין מידו ואם הוא בטוח ונאמן אין מוציאין רק מחשבין עמו וצריך ליתן כתב ראי׳ עפ״י נאמן ב״ד מה שבידו. וע׳ שו״ת מהר״א ששון סי׳ י״ג שדעתו היפך מזה. וכפי הנראה דברי המהר״ם לובלין על דברי המהר״א ששון הם בנויין להשיג עליהם עיי״ש:
(ג) לדעתו יצא – עבה״ט מה שרמז לעיין בת׳ רש״ך ובתשו׳ מהר״ם מלובלין סי׳ י״ב כו׳ וע׳ בתשו׳ ח״ס חח״מ סי׳ קנ״ב שכ׳ דבת׳ מהרמ״ל שם הוה עובדא באורח שהפקיד נכסיו אצל בעה״ב ומת ולא נודע לו שום יורש בעולם ופליג שם עם רב א׳ וס״ל למהרמ״ל שב״ד נזקקין להוציא מיד הבעה״ב ולהעמיד אפטרופס (או אם הבעה״ב המוחזק הוא איש אמיד ובטוח יעמיד בטחון שיהיו הנכסים בידו עד שיבאו יורשיו או עד שיבא אליהו ועכ״פ יהיו הב״ד בטוחים בהקרן לעולם ולא בפירות כי אין מעמידין אפוטרופס לדיקנני רק כשומר את הדבר ולכשיבאו יורשיו יוחזר להם הקרן כ״כ הוא ז״ל בשמו בס״ס קכ״ט שם) והמעיין שם יראה שכל ראיותיו אינן מוכרחות וכבר השיג עליו בשאילת יעב״ץ ח״א סימן קמ״ב וכן נ״ל ברור שא״צ להוציא מידו כלל וגם קשה מאד שיבאו יורשים שיכולים לברר שהם היורשים של פ׳ שמת כיון דלא הוה נודע לנו בחיותו וה״ל כממון שאין לו תובעים כו׳ ובכה״ג משמיא זכו ליה ודידיה הוא ומאן מרמא ליה מידו ואם ירצה לנהוג מדת חסידות יעשה דבר לצורך נשמתו והוה ג״כ קצת השבה ע׳ ב״ק ק״ט ע״א אף ע״ג שאינו דומה ממש להתם עכ״ד ע״ש עוד ויובא לקמן סי׳ של״ג ס״ה סק״ח. וע״ש עוד בתשו הנ״ל ס״ס קכ״ט בעובדא באלמנה שמתה ולא נודע לה שום יורש מצד אביה ושנתים קודם מותה עשתה צוואה וחילקה נכסיה במתנת שכ״מ לאיש א׳ מקרובים מצד האם ושוב חזרה בה וגם המקבל מתנה מחל לה אלא שהשטר צוואה נשאר בידו ועתה אחר מותה קדמו בני אחי אמה ותפסו במטלטלים שלה וטוענים כי אבי אביהם נתן לה נדוניא להכניסה לבעלה ע״כ הם קודמים ובעל השטר הנ״ל טוען על הנכסים בכח שטר צוואה הנ״ל וכתב דבעל השטר הנ״ל בודאי אין לו שום טענה כיון שהב״ד יודעים שחזרה בה מה מועיל האי חספא שבידו והנכסים נשארו בחזקת יורשי דאורייתא בכ״מ שהם כו׳ וגם טענת המחזיקים בנכסים שאבי אביהם נתן לה נדן דברי הבל המה. והזכיר שם דברי מהר״ם לובלין הנ״ל ודברי שאילת יעב״ץ הנ״ל דפליג עליו וכתב דראיית השאילת יעב״ץ מש״ע ר״ס קמ״ו (ס״ט) במי שהחזיק בשדה שאינה שלו אינה מוכרחת וגם הוא גופיה לא אמרה אלא היכא דבהיתרא אתי לידיה ולא בתופס אח״מ ע״כ בנ״ד יעמידו המחזיקים בטחון מוספק לערב ויכתב בפנקס הקהל שאם יתודעו יורשים יוציאו מידם ויתנו ליורשים. ואי לאו בר הכי הוא יעמידו קהל איש אמיד לאפטרופס באופן הנ״ל ויעמיד בטחון מוספק ליתנו להיורשים כשיבאו ע״ש וצ״ע:
{ט} אבל היוצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו דכיון שהיה לו פנאי לצוות ולא צוה שמא אינו רוצה שיורידו קרובו לנכסיו וכתב הרמב״ם ז״ל ואם ירד מסלקין אותו:
{י} וכיצד דין נכסי זה מטלטלי יעמדו ביד מי שהן בידו עד שיבוא ויתבע או שימות ויתבעו היורשין ומקרקעי מי שהניחו שכן בהן אין לוקחין ממנו שכר ושדה או כרם שהניחם בורים ישארו בורים שהרי ברצונו הוא מאבד ממונו ואבידה לדעת אין אנו מצווין להחזירה.
(ט) {ט} ומה שכתב אבל היוצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו וכו׳ שם מימרא דרב נחמן אמר שמואל:
ומה שכתב בשם הרמב״ם שאם ירד מסלקים אותו בפ״ז מהלכות נחלות ואע״ג דבנוסחאות הרמב״ם שבידינו כתוב אין מסלקין אותו ט״ס הוא דהא תניא בהמפקיד היורד לנכסי רטושין מוציאין אותו מידו ופירוש רטושין שהלכו להם מדעת כנזכר שם וכן כתב שם ה״ה ז״ל:
(י) {י} ומה שאמר וכיצד יהיה דין נכסי זה מטלטלין יעמדו ביד מי שהם בידו וכו׳ עד או עד שיבוא הכל פ״ז מהלכות נחלות ועל מה שכתב שמעו בו שמת הרי בית דין מוציאין כל המטלטלין וכו׳ ומורידין הקרוב לשדות ולכרמים ויהיה בהן כאריס וכו׳ כתב ה״ה דעת רבינו הוא הדין שמעו בו שמת ביוצא לדעת הוא כדין לא שמעו שמת בשבוי ואין לזה ראיה וכבר חלקו עליו בזה הרמב״ן והרשב״א ז״ל אבל כתבו שאם באו קרובים להוריד בהם רחוק בתורת אריסות כדי שלא יפסדו הנכסים שומעין להם שחוששין לשמועה זו לעשות מעשה כזה להוריד בהן אחר אבל הקרובים לא ירדו עכ״ל וז״ל הרמב״ן ז״ל בפרק המפקיד רטושין דמדעתן ואף על פי ששמעו בהן שמתו מוציאין מידן שאין הקרובים נכנסים לנחלה אלא בעדות גמורה אבל אם באו קרובים להוריד להם רחוק בתורת אריסות כדי שלא יפסדו שומעין להם שחוששין לשמועה זו והר״מ הספרדי ז״ל כתב שמורידין להן קרוב ושמין להם כאריס וא״כ הו״ל למיתני הני בכלל וכו׳ שמין להם כאריס עכ״ל וז״ל נ״י על הא דתני׳ היורד לנכסי רטושין מוציאין אותם מידו וכ״ש שאין מורידין לכתחלה ואפי׳ שמעו בהן שמתו לפי שאין אחים נכנסים לנחלה אלא בעדות ברורה כדתנן ביבמות ומיהו כשיצא הקול שמתו ואמר היורש להוריד אריס בנכסים כדי שלא יתקלקלו הנכסים שומעין לו וגדולה מזו כתב הרמב״ם שמורידין לקרוב עצמו בתורת אריסות אלא שאינו מחוור בעיני הרשב״א והרנב״ר ז״ל שא״כ הו״ל לתנא לכלול אותו בכלל אותן שאמרו שמין להם כאריס ומיהו הראב״ד ז״ל לא השיגו מזה עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ט) אבל היוצא לדעת כו׳ שם גם בסוף ל״ח תניא אביו או אחיו היורד לנכסי רטושין מוציאין אותן מידו ומפרש שם דהיינו היוצא לדעת וק״ק למה כ״ר בשם הרמב״ם הא דמוציאין מידו כיון דתניא שם בהדיא כן בנכסי רטושין גם קשה מאי חידש שמואל בזה דאין מורידין קרוב כיון דאפי׳ מוציאין ממנו ואפשר לומר דבא שמואל לומר דאין מורידין קרוב לנכסיו דהיוצא לדעת כל עיקר אפי׳ להתעסק בהן כאריס ואי מברייתא הו״א דוקא לירד לנכסיו להחזיק בהן ולמכרן הוא דאסור הא להיות בהן כאריס מורידין והרמב״ם בא לחדש דאף אם ירד להיות בהן כאריס מיציאין אותן ועמ״ש המ״מ שם בפ״י דנחלות אמ״ש הרמב״ם בריש דבריו שבוי שנשמע שמת כו׳ דמיירי דוקא בזה שירד להחזיק ולמכור כו׳ ובזה מיושב נמי לשון הברייתא וא״צ למ״ש התוס׳ בשמעתין בסוף דף ל״ח דברייתא דקתני היורד לנכסי שבוי אין מוציאין כו׳ דה״ה מורידין לכתחלה ומשום סיפא נקט אין מוציאין דלפי מ״ש א״ש דמיירי דירד להחזיק ולמכור דבזה דוקא כשכבר אין מוציאין אבל לכתחלה לא אם לא ע״י בירור גמור ועכ״פ צריכין שנדע דמ״ש ברמב״ם שבידינו בלא שמע בו שמת אין מוציאין מידו הוא ט״ס תיבת אין וכ״כ ב״י ע״ש וכ״כ המ״מ שם בריש דבריו בדין ד׳ דביצא לדעת ולא שמע בו שמת אפילו ירד להיות בו כאריס מוציאין מידו ומזה איירי בבא זו דהרמב״ם ע״ש בדין ח׳ ועוד כתב ב״י דהאי יוצא לדעת היינו דוקא במקום רחוק וסכנה ואין השיירות מצויות ועד״מ בעמוד ובסמ״ע:
(י) מי שהניחו שכן כו׳ פירוש שעומד ושוכן בהם:
ואבידה מדעת אין אנו מצווים להחזיר ע״ל סימן רע״א:
ומורידין קרוב כו׳ ואע״ג דבשבוי ששמעו בו שמת אמרינן לעיל דלדעת הרא״ש ור״י נוטל כל הפירות כל שלא בא שאני זה שיצא לדעת ולא חש שיפסדו השדות הב״ד נמי אין חוששין שיפסדו הקרובים בנכסים כל [זמן] שלא יאכלו כל הפירות ומש״ה אינן אוכלין אלא כאריס דעלמא ועד״ר ס״ד:
ומ״ש עד שיביא ראיה שמת פי׳ ואז יהיה שלו הכל:
ומ״ש או עד שיבוא פי׳ ואז ישומו כאריס וגוף הנכסים יטלו הבעלים מידו ולאפוקי אם שמעו שממשמשים ובאים ומכ״ש אם שמעו שהקול שיצא עליו שמת הוא בטל אבל אין יודעין אם חי אם מת דאין מירידין ומוציאין השדות מיד הקרוב מאחר שכבר נתנוהו הב״ד בידו אבל אינו ר״ל או עד שיבוא דלאחר שיבוא אין שמין לו כאריס בשבח הנשארים מאחר ששמעו בו שמת כסברת התוספות והרא״ש הנ״ל דז״א דהא הרמב״ם כתב האי לישנא גם בשבוי שלא שמעו בו שמת ועליה קתני בברייתא דשמין להן בין לעבר בין להבא:
(י) {י} וכיצד דין נכסי זה וכו׳. יש להקשות דכיון דברטושין נמי מורידין הקרוב לנכסים בשמעו בו שמת א״כ הו״ל לתלמודא לתרץ דוכולן שמין להם כאריס ארטושין ובשמעו בו שמת וכך הקשו הרשב״א והר״ן ותירץ בנ״י דמ״ש הרמב״ם כאן ויהיה בהם כאריס היינו לומר דמתחלה מורידין אותו בתורת אריסות שבכל שנה ושנה מחשבין עמו ונותנין לו חלק אריסותו כשאר אריסי העיר וכיון שאנו רואין אותו בכל שנה היאך הוא מתעסק בהם תו ליכא למיחש לדילמא מפסדינהו כלל והא דתנאי וכולן שמין להם כאריס היינו לומר שבתורת ירושה מורידין אותו אלא לבסוף כשבאו הבעלים שמין לו כאריס וא״כ אי אפשר לומר דוכולן שמין להם כאריס ארטושין קאי שהרי ברטושין כשירד להן בתורת ירושה מוציאין מידו אפילו שמעו בו שמת ודברים אלו מוכרחים הם דאל״כ סותרין דברי הרמב״ם אהדדי דתחלה כתב דביוצא לדעת ושמעו בו שמת מוציאין אותן מידן ואח״כ כתב דמורידין להו קרוב אלא בע״כ דדוקא בירדו בתורת ירושה קאמר דמוציאין מידן אבל כאן אמר דמורידין להם קרוב ויהיה בהם כאריס שבכל שנה ושנה מחשבין עמו אבל מדברי הרא״ש משמע דס״ל דמורידין אותו בתורת ירושה שהרי סתם וכתב אבל שמעו בו שמת נראה שמורידין ותימה שזה היפך משמעות הסוגיא דפריך אילימא ארטושין וכו׳ כדפי׳ הילכך כדברי הרמב״ם עיקר וכדפרישית וכמ״ש בנ״י אכן מתוך דברי רבינו שהשוה בזה דעת הרא״ש לדעת הרמב״ם יראה מבואר דלא נחית לחלק בכך בדברי הרמב״ם ומה שכתבנו ע״פ דברי נ״י הוא האמת:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ה) שָׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת, הֲרֵי בֵּית דִּין מוֹצִיאִין כָּל הַמִּטַּלְטְלִים וּמַנִּיחִים אוֹתָן אֵצֶל נֶאֱמָן, עַל פִּיהֶם. {הַגָּה: וְדַוְקָא בְּתוֹרַת קָרוֹב אֵין נוֹתְנִין מִטַּלְטְלִין לְיָדוֹ, אֲבָל יָכוֹל לִהְיוֹת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס כְּמוֹ אַחֵר (מַהֲרַ״ם פַּדָּוואָה). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר״צ ס״ב וּלְקַמָּן סִימָן זֶה סָעִיף ח׳).} וּמוֹרִידִים הַקָּרוֹב לְשָׁדוֹת וְלִכְרָמִים כְּאָרִיס, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁמֵּת, אוֹ עַד שֶׁיָּבֹא.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(יד) מ) שם ד״ה וכתב ה״ה דעת רבינו שדין שמעו בו שמת ביוצא לדעת הוא כדין לא שמעו שמת בשבוי ואין לזה ראי׳ והרמב״ן והרשב״א חלקו ע״ז ואמרו שהקרובים לא ירדו אבל שומעין להם להוריד בהם רחוק ע״פ ב״ד בתורת אריסות כדי שלא יפסדו הנכסים והב״ח כתב בשם הנ״י שתירץ דמ״ש ומורידין הקרוב וכו׳ כאריס היינו דמורידין אותו בתורת אריסות שבכל שנה ושנה מחשבין עמו ונותנים לו חלק אריסותי׳ כשאר אריסי העיר וכיון שאנו רואין בכל שנה האיך הוא מתעסק ליכא למיחש דלמא מפסיד בהו כלל ושכן עיקר
(טו) הכ״מ שם ספ״ז מה״נ תמה למה השמיט רבינו מ״ש בברייתא שם סוף דף ל״ח שמע שממשמשמין ובאין וקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר
(כא) שמעו בו שמת – פי׳ האי שיצא לדעת ולא ציוה לביתו כששמעו בו שמת אז צריכין לחוש לפסידת היורשין מ״ה מוציאין המטלטלין מיד איש שאינו נאמן ונותנין אותו ליד נאמן ואין נותנין אותו מיד ליורשיו הראוים לירש דדלמא הקול ששמעו בו שמת הוא שקר אבל מ״מ יכול להיות אפטרופוס אם הוא נאמן כמו אחר כמ״ש הטור והמחבר בסמוך ס״ח וז״ש מור״ם ״ודוקא בתורת ״קרוב ור״ל לשמש בהן כרצונו הוא דאין נותנין בידו פן יאבדו ויפסידו אותו בידו:
(כב) או עד שיבא – פי׳ כשיבא נוטל הקרוב כאריס אף בשבח שהרי הרמב״ם כתב האי לישנא גם בשבוי שלא שמעו בו שמת וכמ״ש המחבר בס״ב ובשבוי שלא שמעו בו שמת ובא כ״ע מודים דנוטל הקרוב בו חלק גם בשבח כאריס ונראה דגם הרא״ש דס״ל דבשבוי ששמעו בו שמת ובא דאין הקרוב נוטל חלק בשבח כמ״ש הטור בשמו וגם מור״ם בהג״ה בס״ב מודה בזה שיצא לדעת דשמעו בו שמת ובא דנוטל חלק כאריס גם בשבח וכן משמע לשון הטור שהביא הרמב״ם הנ״ל וכתב עליו דכ״כ הרא״ש דכששמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו ולא כתב דפליג על הרמב״ם בכשבא דאינו נוטל חלק בשבח. גם מור״ם לא כתב כאן שום דעה החולקת אלא שקשה דאין טעם נכון לחלק ביניהן דהא גם בזה שיצא לדעת אחר ששמעו בו שמת סמכה דעת הקרוב היורד בה וסבר שהשמועה שמת היא אמת ושתשאר הקרקע בידו ולא יפסידנ׳ וכטעם שכ׳ הרא״ש בשבוי ששמעו בו שמת קודם שהורידו קרוב לשם וכמ״ש בס״ב סק״ט ע״ש וצ״ע:
(ו) (ס״ה שמעו בו כו׳) זה קאי איצא לדעת דצריכין הב״ד לחוש לפסידה דיורשים גם לפסידא דהיוצא אולי שקר שמעו ועודנו חי:
(ז) (ודוקא בתורת קרוב) פי׳ לשמש בו כרצונו:
(ח) (עד שיבא) וכשיבוא כבר נתבאר בס״ב מחלוקת בזה לענין שמעו שמת וה״ה כאן דחד טעמא הוא:
(יג) נאמן – ואין נותנין אותן מיד ליורשיו הראוים לירש דדלמא הקול ששמעו בו שמת הוא שקר. שם:
(יז) שמעו כו׳ – כ״כ ג״כ הרא״ש ולשיטתו ניחא דמפרש רטושין בלא שמעו ולרשב״ג איצטריך אבל הרמב״ם מפרש בששמעו אלא ששם לענין לחלוק בנחלה כמש״ל ס״א ולמד ממש״ש מ״א גדולה מזו כו׳ ופריך ועוד קטן הוא כו׳ הלא״ה מורידין. והרשב״א חולק על הרמב״ם ומקשה קו׳ הנ״ל דפריך גמ׳ אלא ארטושין לוקמינהו בששמעו שמת וכשיטתו שמפ׳ לברייתא כרש״י ותוס׳ בתורת אריס מפ׳ כאן כיון שלא ידע שיש לו נכסים ה״ל כשבוי וכמ״ש בס״ד בהג״ה:
(ליקוט) שמעו כו׳ – אע״ג דפריך שם ואלא ארטושין ולא מוקים בששמעו שמת שם בירד לנחלה כמ״ש בס״א והרשב״א חולק וכשיטתו דמפ׳ כרש״י ותוס׳ והרמב״ם למד ממש״ש מ״א ועוד קטן כו׳ אלא משום דע״כ מיירי ששמע שמת מדקא׳ שם א״ל שפיר כו׳ מלמד כו׳ אלמא שידע והכירו מקודם וא״כ מאי קאמר הכא מי ידע דליחיל הא ידע שי״ל אח אלא ששמע שמת והרשב״א תי׳ כנ״ל ס״ד בהג״ה (ע״כ):
(ג) או עד שיבוא עסמ״ע ס״ק כ״ב שסיים בצ״ע ואישתמיטתי׳ דברי הנ״י שכתב בהדיא כן דבנכסי רטושין כששמעו בו שמת אינו אוכל הפירות כלל אלא מחשבין עמו בכל שנה כאריס שאינו כדין הורדה כלל ע״ש:
שמעו בו שמת בית דין מוציאין המטלטלין ומניחין אותן ביד נאמן ומורידין הקרוב לשדות ולכרמים ויהיה כאריס עד שיביא ראיה ברורה שמת או עד שיבוא עד כאן:
{יא} וכן כתב א״א הרא״ש ז״ל לכשישמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו:
(יא) {יא} ומה שכתב רבינו שכ״כ הרא״ש שאם שמעו שמת מורידין קרוב לנכסיו בפרק המפקיד כתב כן וכיון שהרמב״ם והרא״ש שוים בדבר נקטינן כוותייהו כתב ה״ר יהודה בן הרא״ש שנשאל על יהודה שהלך למחנ׳ אל גזירה בהיותם במצור ולא נודע אם נהרג או נשבה מהו למנות אפוטרופוס על נכסיו ואשיב אע״פ שבפרק נערה (כתובות מח.) אמרינן מי שנשתטה ב״ד יורדין לנכסיו וזנין אשתו ובניו וכו׳ ואמרינן מאי שנא מהא דתניא מי שהלך למ״ה ב״ד זנין אשתו ולא בניו ובנותיו וכו׳ ופרקינן לא שני לן בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת ויהודה זה יצא לדעת ואם כן לא נרד לנכסיו לזון בניו וי״ל שהברייתא לא דברה אלא בהולך דרך רחוקה ומקום סכנה ואין השיירות מצויות ועל דעת כן יצא שילך למקום רחוק ודרך ההולך דרך רחוקה כן כותב לתקן ענייניו ולצוות לביתו אבל זה שהלך במקום שהשיירות הולכות ובאות בכל יום אין דרך לצוות לביתו כשיוצא לדרך כזה ואם אירע מקרה שנהרג או נשבה דומה למי שנשתטה פתאום שבית דין יורדים וזנין אשתו ובניו ואף ע״פ שאם יהודה הנזכר הוא חי אין בית דין חייבים למנות אפוטרופוס על נכסיו כדאיתא בפרק המפקיד אפוטרופ׳ לדיקנני לא מוקמינן ופי׳ הרא״ש הטעם לפי שלא ימצאו בית דין מי שירצה להשתדל בענין אבל בנדון זה יש מי שישתדל לתועלת הקטנים אם מת יהודה ותועלתו אם הוא חי בית דין חייבים למנות אפוטרופא על הנכסים לעשות עם החיים ועם המתים ועכ״ל:
גרסינן בפרק המפקיד (בבא מציעא לח:) ומורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי היא דתניא היורד לנכסי שבויין אין מוציאין אותם מידו ולא עוד אלא אפילו שמע בממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר ואלו הן נכסי שבויין הרי שנשבה אביו או אחיו או אחד מן המורישין והלכו להן למד״ה ושמעו בהן שמתו היורד לנכסי רטושין מוציאין אותן מידו ואלו הם נכסי רטושין הרי שהיו אביו או אחיו או אחד מן המורישין כאן ואין ידוע להיכן הלכו ופי׳ נ״י ואינו ידוע. להיכן הלכו שרצה להרחיק עצמו וללכת על מנת להשתקע שם וידוע שיפסדו נכסיו ולא חשש להם אבל בנטושים נקט שהלכו להם למד״ה לאשמועינן שאע״פ שהלך מדעתו ע״ד לחזור ויקר מקרהו שנשבה חשבינן ליה כשבוי מעיקרא שלא היה יכול לצוות דהשתא נמי היה מצוה אלא שהיה סבור לשוב טרם שיפסדו ולפיכך לא צוה כ״כ הרשב״א עכ״ל וכתב עוד נ״י היורד לאו דוקא דה״ה דמורידין אותו לכתחלה לנכסי שבוי כיון שהוא קרובו ראוי לירשו אלא משום אידך דקתני בה מוציאין ואפי׳ ירד נקט הכי וכן אמר רב נחמן אמר שמואל לקמן דמורידין קרוב לנכסי שבוי אין מוציאין וכו׳ כדאמרינן דאף לכתחלה מורידין א״כ כ״ש דאין מוציאין ואע״ג דאיפשר שיזרעה תמיד ויכחישה מ״מ אין מורידין בה אריס אלא הקרוב וטעמא דכיון שאנו עושים תקנה זו מעצמנו אין לנו לעשות תקנה שיהא אפשר שיהא הקרוב זה נפסד בה כגון זה דאפשר שמת המוריש וזה יורש הכל אם כן למה נפסיד אותו ליתן לאריס ואם נחוש שמא יפסידה הא תקנו שאם שמעו בו שמת שאוכל והכל שלו ולא עוד אלא אפילו שמע וכו׳ תולש ואוכל וכל זה כדי שלא יפסידם לומר כיון שלא באו עדים שמת שקר הוא ולא סמכה דעתיה ושמא יפסידם כדאמרן אבל השתא די לו בזה ויאמר טוב לי לתקן הקרקע כראוי שאם אמת שמת הלא שלי הוא ואם לא אקח מן הפירות כרצוני קודם שיבוא. הנטושים כשבויים שאין מוציאין אותם מידם אלא יקחו הכל כיורש עד שיבואו הבעלים ומחשבים עמהם ונשבעים כמה הוציאו וכמה אכלו ונוטל בכל כאריס למחצה לשליש ולרביע בין בשבח בין בפירות כ״כ הרמב״ם ורמב״ן ז״ל אבל לא אמרינן שאם תלש ואכל ה״ז זריז וכו׳ וטעמא דכיון דלא שמעו בו שמת לא חיישינן כל כך לשמה יפסידם דבשלמא כששמעו בו שמת לא היה בוש אם היה מפסידם שיכול לומר בשלי אני עושה אבל בנטושים שלא שמעו שמת אם יפסידם יהא בוש בדבר עכ״ל.
וגרסינן תו בגמרא (שם לט.) תנא וכולן שמין להם כאריס אהייא אילימא אשבויין השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא אלא ארטושים והא מוציאין אותם מידו קתני אלא אנטושים למאן אי לרבנן הא אמרו מוציאין אותם מידו אי לרשב״ג הא אמר שמעתי שהנטושים כשבויים כשבויים ולא כשבויים כשבויים דאין מוציאין אותם מידו ולא כשבויים דאילו התם זריז ונשכר ואילו הכא שיימינן לה כאריס ומ״ש מהא דתנן המוציא הוצאות. על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הא לא דמיא אלא להא המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא הוצאות על נכסי אחר דמי אלמא כיון דלא סמכה דעתיה תקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו ה״נ תקינהו ליה רבנן כי היכי דלא דליפסידנהו ומשמע דהלכה כרשב״ג דקם ליה כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני ויש לתמוה על הרמב״ם ורבינו שלא כתבו דבשמעו בו שמת אם שמע שממשמשין ובאים וקדם ותלש ואכל ה״ז זריז ונשכר ומיהו לרבי׳ י״ל דכיון שכתב שדעת הרא״ש שאם שמעו בו שמת קודם שהורידוהו ואח״כ בא אין לו בשבח כלל אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ממילא משמע שאם קדם ותלש ה״ז זריז ונשכר אבל על הרמב״ם שסתם וכתב דמורידין קרוב לנכסי שבוי ואם בא שמין לו כאריס ולא חילק בין שמעו בו שמת ללא שמעו לענין זה יש לתמוה ודע שהרמב״ם כתב בפרק ז׳ מה׳ נחלות כלשון הזה שבוי שנשבה ושמעו שמת וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותם ביניהם אין מוציאין אותם מידם וכן הבורח מחמת סכנה אבל היוצא לדעת ששמעו בו שמת וירדו יורשיו לנכסיו וחולקים ג׳ מוציאין מידם עד שיביאו ראיה שמת מורידין שבוי שנשבה ובורח מחמת סכנת נפשות חייבים בית דין להתעסק בנכסיהם כיצד עושין כל המטלטלים יהיו מופקדים ביד נאמן על פי בית דיין ומורידין לתוך הקרקעות קרובים הראויים לירושה כדי לעבוד את הקרקעות ולהתעסק בהן עד שיודע שמתו או עד שיבואו וכשיבוא השבוי והבורח שמין אלו הקרובים שהורידו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג כל האריסים של אותה מדינה עכ״ל וכתב ה״ה דהא דכתב בתחלת דבריו שבוי שנשבה ושמעו בו שמת וירדו יורשיו לנחלה וכו׳ לא ביורדים להתעסק בהם ולא לדעת למכור ולהחזיק בהם דאם כן מאי איריא שמעו בו שמת אפי׳ לא שמעו נמי אלא בשירדו ע״ד למכור מיירי וזהו שכתב וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהם ובששמעו בו שמת אין מוציאין מידם אבל אם לא שמעו מוציאין ודין מורידין קרוב הוא אף בלא שמעו שמת ולהתעסק בהן כאריס והאריך לבאר מאין יצא לו להרמב״ם ז״ל דין זה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) ומש״ר וכ״כ א״א הרא״ש לכשישמעו כו׳ פי׳ בההיא דמורידין קרוב לנכסיו אחר ששמעו בו שמת כתב בהדיא כהרמב״ם ולאפוקי מהרמב״ן והרשב״א דפליגי עליה וכמ״ש המ״מ ע״ש ומיהו גם במ״ש הרמב״ן דדינם כאריס ומשמע אפילו אחר שבאו הבעלים וכמ״ש אפשר דגם הרא״ש מודה בהאי דיצא לדעת דהו״ל גביה שמעו בו שמת כדין לא שמעו בו שמת בשבוי דמי וכ״כ המ״מ שם וכמ״ש בדרישה ס״ד:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(ו) כְּשֶׁמּוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי אוֹ בוֹרֵחַ, אוֹ לְנִכְסֵי הַיּוֹצֵא לְדַעַת שֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת, לֹא יוֹרִידוּ קָטָן, שֶׁמָּא יַפְסִיד הַנְּכָסִים. וְאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, שֶׁמָּא יִטְעֹן וְיֹאמַר: זֶה חֶלְקִי הַמַּגִּיעַ לִי בִּירֻשָּׁתִי. וַאֲפִלּוּ קָרוֹב מֵחֲמַת קָרוֹב אֵין מוֹרִידִין. כֵּיצַד, הָיוּ שְׁנֵי אַחִים אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, וְנִשְׁבָּה הַקָּטָן אוֹ בָּרַח, אֵין מוֹרִידִין הַגָּדוֹל לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, מִפְּנֵי שֶׁהַקָּטָן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת, וְשֶׁמָּא יַחֲזִיק זֶה הָאָח, וּלְאַחַר שָׁנִים יֹאמַר: זֶה חֶלְקִי שֶׁהִגִּיעַ בִּירֻשָּׁתִי. וַאֲפִלּוּ בֶּן אָחִיו שֶׁל זֶה הַקָּטָן שֶׁנִּשְׁבָּה אֵין מוֹרִידִין אוֹתוֹ לִנְכָסָיו, שֶׁמָּא יֹאמַר: מֵחֲמַת אָבִי יָרַשְׁתִּי חֵלֶק זֶה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(טז) נ) שם ריש פ״ח מימרא דרב הונא שם
(יז) ס) שם במימרא כנזכר
(יח) ע) גם זה שם וכתבה ה״ה ופי׳ דין זה בקרקעות הוא אבל מטלטלין כבר נתבאר שאפי׳ לנכסי שבוי גדול אין מורידין קרוב
(יט) פ) שם בגמ׳ ע״ב
(כג) כשמורידין קרוב כו׳: עד לא יורידו קטן – רבותא קאמר דאפי׳ כששורת הדין נותן שלא להוריד אחר אלא ליהנות לקרובו היינו דוקא כשהקרוב הוא גדול אבל כשהוא קטן אין מורידין אותו וא״צ לומר שאין מורידין קטן שאין קרוב לנכסי שבוי וכתב הטור ע״ז ז״ל ואם אין קרוב אלא קטן מעמידין לו אפוטרופוס שיתנם ביד האריס והוא ישמור חלק השבוי עכ״ל ועפ״ר שם הוכחתי דמ״ש והוא ישמור חלק השבוי ר״ל ישמרנו תחת ידו ואם יבא השבוי יתנוהו כולו לידו ולא להקטן אלא שיש תועלת להקטן בהעמדת אפוטרופוס זה שבאם ישמעו שמת שבוי זה יתנוהו הפירות וגם הקרקע הנשבחת ע״י אריס על ידי עיון אפוטרופוס להקטן וכן מבואר בסמוך במעשה דסבתא בס״ט ע״ש ובכה״ג מצינו נמי דאיש שיהיה אפטרופוס אף לגדולים משום טובת הקטנים שיהי׳ להן מזה באם ימצא שמת וכדמסיק.
(כד) ואפי׳ קרוב מחמת קרוב אין מורידין כיצד היו שני אחים כו׳ – האי כיצד אתי לאפרושי ריש דברי המחבר דב׳ אין מורידין קרוב לנכסי קטן שמא יטעון שנפל לו בירושתו ומה שכ׳ דקרוב מחמת קרוב אין מורידין אין מפורש בסעיף זה אלא בסעיף שאחר זה שהתחיל וכתב לעולם אין מורידין קרוב לנכסי קטן אפילו קרוב מחמת אחי האם כו׳ דר״ל דיש שני אחין מאם אחד ולהאחד יש אח מהאב וקאמר דאותו אח מהאב אין מורידין לנכסי קטן אף שהוא קרוב מחמת קרוב וכן מפורש בטור וכמ״ש לשונו בסמוך אלא שק״ק דלא הוה ליה להרמב״ם ולהמחבר לעשות מזה ענין דין וסעיף בפ״ע אלא הוה ליה למכתביה ולפרושי ביה הא דקאמר דאין מורידין קרוב מחמת קרוב דהתחיל ביה דעדיין לא גמרו לפרשו.
(כה) מפני שהקטן אינו יכול למחות כו׳ – פירוש אף דקי״ל דאין מחזיקין בנכסי קטן אפילו לאחר שהגדיל מ״מ יש לחוש שמא זה האח הגדול יטעון שמעולם היו שלו שנפל לחלקו בירושה והקטן אף אחר שהגדיל לא יוודע לו שהיה של אבותיו למחות בו ולהוציאו מידו כי האנשים בני עירו אף שידעו שהיה של אבי הקטן יאמרו שמא האמת עם הגדול שזה השדה הגיע לחלקו ולא יודיעו אותו להקטן משא״כ כשמורידין איש אחר שאינו ראוי לירש עם הקטן לנכסיו כשיגדיל הקטן וזה שהורידוהו בו ירצה להחזיקו בידו יאמרו בני עירו לזה הקטן שהגדיל שהשדה היה של אביו ויוציאוהו מידו כיון דאין מחזיקין בנכסי קטן.
(ט) (ס״ו מפני שהקטן כו׳) בתוס׳ הקשו כמו שמושיבין אחר שאינו קרוב ולא חשו שיחזיק מפני שיהיה לו אח״כ דעת וולומר להנכרי הבא עידי מכירה כמו כן יהיה לו דעת לומר לקרובו אייתי עדים שזה הגיע לחלקך וי״ל דגבי קרוב סובר שאומר אמת שהרי של אביהם היה השדה ולא אסיק אדעתיה לומר אייתי ראיה אבל לנכרי אסיק אדעתיה לומר אייתי עידי מכירה עכ״ל:
(ו) לא יורידו קטן כו׳ – אבל גדול מורידין אע״פ שיש ע״ז קטן ולא חיישינן שמא מת השבוי כמו שחיישי׳ לקמן ס״ט ואין מורידין קרוב לנכסי קטן דבנקבה שבויה חיישינן אבל בזכר שבוי לא חיישינן כ״כ הב״ח ואין אלו אלא דברי תימה ודברי נביאות כי מנ״ל לחלק וב״י בשם רי״ו ס״ס י״ג כתב בהדיא דאין חילוק ולעולם בשיש גדול וקטן איכא למיחש שמא מת השבוי ואין מורידין כו׳ וכן נ״ל עיקר ודוק.
(יד) קטן – אבל גדול מורידין אע״פ שיש עמו זה הקטן ולא חיישי׳ שמא מת השבוי כמ״ש בס״ט ואין מורידין קרוב לנכסי קטן דבנקבה שבויה חיישינן אבל לא בזכר שבוי כ״כ הב״ח ואין אלו אלא דברי תימה ודברי נביאות כי מנ״ל לחלק וב״י בשם רי״ו ס״ס י״ג כת׳ בהדיא דאין חילוק ולעולם כשיש גדול וקטן איכא למיחש שמא מת השבוי ואין מורידין כו׳ וכן נ״ל עיקר. ש״ך:
(טו) למחות – פי׳ אף דקיי״ל אין מחזיקין בנכסי קטן אף לאחר שהגדיל מ״מ יש לחוש שהאח הגדול יטעון שמעולם הי׳ שלו שנפל לחלקו בירוש׳ והקטן לא יוודע לו אף אחר שיגדיל כי האנשים בני עירו לא יודיעו לו שיאמרו שמא האמת עם הגדול ששדה זה הגיע לחלקו מה שאין כן כשמורידין איש אחר שאינו ראוי לירש עם הקטן אם ירצה להחזיק בנכסים יודיעו בני העיר להקטן כשיגדל שהשד׳ של אביו הי׳ ויוציאוהו מידו כיון דאין מחזיקין בנכסי קטן. סמ״ע:
(יח) כיצד – מפ׳ לרישא:
(יט) ואפי׳ בן כו׳ – מפ׳ לסיפא וגורס ולא קרוב מחמת קרוב באחי דאבא ר״ל שהקטן אחי אביו:
(ד) לא יורידו קטן – עבה״ט עד ואין אלו אלא דברי תימה ודברי נביאות כו׳ וע׳ בתשובת שבו״י ח״ג ס״ס קע״ה שמיישב דברי הב״ח דכ״כ התוספת בכתובות דף נ״ב ע״א ד״ה רצה אינו פודה ובדף פ״ג ע״ב ע״ש וכן מבואר מל׳ התוס׳ בגיטין דף כ״ח ע״א בסוד״ה והניחו זקן ע״ש וע׳ בשעה״מ סוף פ״ד מהל׳ סוכה מ״ש בזה:
{יב} כשמורידין קרוב לנכסיו אין מורידין בהן קטן מפני שאינו יודע לעבוד את האדמה ואם אין קרוב אלא קטן מעמידין לו אפוטרופא שיתנם ביד אריס והוא ישמור חלק השבוי:
{יג} וצריך שלא יהא האפוטרופא קרוב לקטן שראוי לירש עמו וכן הדין כשמעמידין אפוטרופא על נכסי קטן אין מעמידין קרוב שראוי לירש עמו שמא יחזיק בהן ויאמר אלו הנכסים נפלו לי בחלק ירושתי מפני שזה הקטן אינו יודע שימחה ואפילו אם הוא קרוב מחמת קרוב אם יש בו צד שיכול להחזיק בהן משום ירושה כגון שהקטן יש לו אח מאם ואותו האח יש לו אח מאב והוא נכרי אצל קטן אפילו הכי אין מורידין אותו שמא ימות אח הקטן מאמו ויאמר אחיו מאביו של זה שמת אלו הנכסים שתחת ידי היו של אם אחי ואם הקטן ומתה אמם ואלו נפלו לחלק אחי מאבי וירשתיו.
(יב) {יב} כשמורידין קרוב לנכסיו אין מורידין בהם קטן מפני שאינו יודע לעבוד את האדמה מימרא דרב הונא בפרק המפקיד (שם):
ומה שכתב ואם אין קרוב אלא קטן מעמידין לו אפוטרופא שיתנם ביד אריס והוא ישמור חלק השבוי נלמד מעובדא דההיא סבתא שכ׳ רבי׳ בסמוך:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יג) ואפילו הוא קרוב כו׳ שם דף ל״ט אמר רב הונא אין מורידין קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן באחי מאמו תו גרסינן אמר רבא כו׳ עד ולא אמרן אלא באחא דאבא אבל באחא דאמא לית לן בה ולא היא ל״ש אחא דאבא ל״ש אחא דאמא ופירש״י לא קרוב מחמת קרוב כגון שיש לו אח מאב ואותו אח מאב יש לו אח מאם דאיש נכרי הוא אצל קטן אין מורידין אותו אח מאם לנכסי קטן שמחמת קורבת אחיו של זה שהוא אח של קטן דאתיא לאחזוקי ביה לצורך אחיו ויאמר נכסים הללו של אחי מאמא הן שנפלו לו מאביו ואלו לחלקו באו באחי מאמא כדפרישית שזה אח מהאם לאחיו של קטן מהאב עכ״ל ודוק בלשונו שלא פי׳ שמת א׳ מן האחין אלא כולם בחיים אלא האח מן (האב) [האם] יאמר על נכסיו של קטן שבידו לא של קטן המה אלא של אחי (מאבי) [מאמי] הן שנפלו לו לחלקו כשחלק עם הקטן בנכסי אביהן ואחי מן האם נתן בידי בתורת אריסות או שכירות או מתנה ומה שפי׳ כן נ״ל משום הא דקאמר עלה הגמרא הנ״ל ולא אמרן כו׳ ור״ל בשלמא באחא דאבא שפיר מצי למטען לא של קטן הם דאף שראו השכנים דאביו של קטן היה מוחזק בנכסים הללו מצי למטען אמת דשל אביו היה אבל לא נפלו לחלקו של קטן (כי לקטן נפלו נכסים אחרים כשחלקו) אלא לאחיו מאבא נפלו וכמש״ל אבל באחא דאמא לא מצי למטען הכי מאחר שהשכנים ראו אביו של קטן מוחזק בהנכסים ומש״ה הוצרך רש״י לפרש בהמסקנא דקאמר ולא היא אלא אפילו באחא מאמא ז״ל בין יאמר שלאמי היו נכסי מלוג ואביו של קטן בעל אמו היה מוחזק בהן מחמת שהוא אוכל פירות והוא מת קודם לאמו ולא ירשה ואני יורש חציין מחמת אמי עכ״ל הרי לך דהוצרך לכתוב דיאמר מה שראו השכנים דהיה אביו מוחזק בהן זה היה מחמת שאכל מהן הפירות של נכסי מלוג ואף שרש״י פירשו אשני אחין מן האם לחוד שהא׳ לא יהיה אפוטרופוס בנכסי אחיו נראה דפי׳ כן משום דסבר דלמ״ד קמא אפילו בכה״ג מורידין משום דליכא למיחש לערומי וכמ״ש ומש״ה פירש״י על מ״ש ולא אמרן כו׳ ז״ל ולא אמרן דאין מורידין קרוב לנכסי קטן ובודאי כ״ש דכולהו קרוב מחמת קרוב איירי בכה״ג אלא נקט זה משום סיפא ללמדנו דבאחי מן האם אפילו אחיו לחוד מותר ומש״ה מסיק רש״י בולא היא כו׳ ג״כ בג׳ אחין אבל נלמד מזה דכיון דמצינו צד ערמה בזה בב׳ אחין מן האם ה״ה דאפילו בג׳ דאמצעי הוא אח מן האם לקטן ואח מן האב להגדול דהיינו קרוב מחמת קרוב הנ״ל נמי אסור וכן פר הרא״ש ולא כתב פירש״י קמא כלל וה״ט משום המסקנא דמסיק דאפי׳ ב׳ אחין מן האם נמי אסור וע״פ דרכו כ״כ ג״כ רבינו ואין חילוק בין פירש״י להרא״ש בפי׳ השמעתתא כנ״ל ולא כמשמעות ב״י ע״ש אלא שק״ל על רבינו במה שמסיק וכתב ז״ל ואין מורידין אפילו קרוב מאם כו׳ דזה לא נזכר לא בגמרא ולא ברש״י ולא בהרא״ש ולא בשום מפרש ולכאורה נראה שרבינו פי׳ מ״ש בגמרא תחלה דלא אמרן אלא באחא דאבא היינו שהגדול עם האמצעי הם אחין מן האב והאמצעי עם הקטן אחין מן האם [וזהו] קרוב מחמת קרוב באחין מן האם המוזכר שם לפני זה והוא אשר כ״ר תחלה וא״כ מאי דמסיק הגמרא וקאמר אפילו באחי דאמא צריך להיות ענין אחר ופירשו רבינו דל״ד אחין מן האם ממש קאמר אלא ר״ל קורבה הבאה על שם האם והם אחים חורגיים בהדדי וע״ד שכתבתי בפרישה ודוק:
(יב) והוא ישמור חלק השבוי פי׳ ולא יתן להקטן כלום (אלא שיש טובה לקטן בהעמדת אפוטרופוס שיראה שלא יתקלקלו הנכסים ואם ישמעו שמת השבוי יהיה הכל לקטן דאל״ל קשה הא אמרינן בר״ס זה דאין מצוי מי שירצה להיות אפוטרופוס לגדול) כדאמרינן בסבתא וג׳ בנותיה כו׳ דבסמוך דמעמידין אפוטרופוס לכל הנכסים ופירש ר״י דהאפוטרופוס אינו לתועלת הקטן כו׳ אלא לתועלת השבוי וכמ״ש מילתא בטעמא גם אותו טעם שייך כאן וכן משמע בב״י שכתב ע״ז כדאמרינן בסבתא כו׳ ש״מ י דחד דינא הוא והא דלא כאן לדברי ר״י משום דהוכחתו דר״י הוא מההוא דינא דאל״כ למה לא יורידו הגדולה עצמה בחלק כו׳ וכמ״ש שם ע״ש:
(יג) שראוי לירש עמו דייק וכתב עמו הא יש לקטן קרוב אחר יותר קרוב ממנו מורידין לזה דהא תו ליכא חששא שיאמר זה אני ירשתיו:
שמא יחזיק בהן ויאמר כו׳ ז״ל נ״י הא דאמרי׳ דאתי לאחזוקי בהו טפי מאחר לאו מטעם חזקה אדרבה משום קורבתא גריעא טפי והוו כשותפים שאין להם חזקה זע״ז אלא ה״ק שמא הרואים יהיו סבורים כשרואין אותו אוכל קרקע זה שלחלקו בא ואין מודיעין את הקטן לכשיגדיל ואף הוא ידע ויבוא להפסיד אבל באחר (פי׳ באיש אחר שאינו אחיו שירד לנכסי קטן) אין טועין ומודיעין אותו עכ״ל וכן הוא כוונת רבינו:
ומ״ש אינו יודע שימחה ר״ל לכשיגדיל א״י שהיה של אביו לטעון נגדו ולהוציא מידו:
כגון שהקטן יש לו כו׳ פי׳ כגון שיש לו בן מלאה שמו חנוך ובן מרחל שמו פלוא ומת ראובן ונשאת רחל לשמעון וילדה לו את נמואל ואע״ג דבני אדם יודעים שנכסים אלו היו ביד אביו של קטן יאמר האי חנוך לא מפני שהיו הנכסים של אבי הקטן אנא מפני שאכל פירות נכסי מלוג של אשתו אם הקטן היו בידו ומת אבי הקטן בחיי אם הקטן ואח״כ נשאת גם אם הקטן הגיעו נכסים אלו שתחת ידי לחלק אחי מאבי (אם) שהוא אח הקטן מאמו וירשתיו ואח״כ כ״ר ל״מ בזה דחשש קרוב הוא שישקר בחדא ויאמר דלא של אביו דקטן היה אלא של אמו היה וממילא הגיע הנחלה לידו מאחיו אלא אפילו אין כאן שום אחוה אלא שאם הקטן בעלת הנכסים נשאת לאביו דהאי (וקרוב דנקט היינו משום מצד נשואין דאם הקטן שנשאת לאביו) ואפילו מת אביו בחיי אם הקטן חיישינן דלמא ישתקע הדבר ויטעון האי ויאמר לא כי אלא אם הקטן מתה תחלה וירשה אבי וזש״ר ואין מורידין אפילו קרוב מאם ר״נ אף שאין לחוש שיטעון שנפלו לפניו הירושה מצד אחוה אלא מצד קורבה דאביו נשא אם הקטן כו׳ ולכאורה היה נראה דקרוב מאם לרבותא קאמר וה״פ אע״ג [דהיכא] דליכא למיחש לרמאות עדיף טפי למיקם קרוב בנכסים כמש״ל וא״כ הו״א בקרוב מאם שאין בו רמאות הוה מוקמינן קמ״ל דלא כיון דאיכא למיחש לצד רמאות כגון שאם הקטן כו׳ אבל ה״ה וכ״ש אם זה אינו קרוב שלו כלל אלא שאמו נשאה את אביו דאסור מה״ט בנדון כזה וק״ל אבל זה דוחק דא״כ למה ליה לרבינו ציור אחר בציור הראשון הו״מ לאשכוחי האי רבותא וכגון שאחים הראשון עם האחרון ג״כ הוא קרוב מצד עצמו וק״ל ועד״ר:
ואין חילוק בין (ב׳) בתים לשדות כו׳ ר״ל אע״פ שבבתים איכא שכנים דידעי לחלק מי באו אלו הבתים אפ״ה חיישינן שמא יטעו:
(יב) {יב} כשמורידין קרוב לנכסיו וכו׳ מימרא דרב הונא בפרק המפקיד אין מורידין קטן לנכסי שבוי ופי׳ רש״י ואפילו הוא ראוי לירשו דקא מפסיד להו ומוטב שיורידו להם איש נכרי:
ומ״ש ואם אין קרוב אלא קטן וכו׳. שם ההיא סבתא וכו׳ שמביא רבינו בסעיף ט״ו דקאמר אביי היכי נעביד לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן משמע דאי ודאי לא שכיבא סבתא הוה יהבינן כל נכסי לאחתא ולא הוה מוקמינן פלגא לינוקא ע״י אפוטרופוס דבכל ענין אין מורידין קטן דכיון שהקטן אדון דאפוטרופוס אוני ישמע לקטן שלא לחרוש ושלא לזרוע וכ״כ התוס׳ לשם בד״ה ומוקמינן (דף ל״ט) וזהו שכתב רבינו ואם אין קרוב אלא קטן וכו׳ דאלמא דאי הוה עוד קרוב ראוי לירשו כמו הקטן הוה יהבינן ליה כל נכסי ולא הוה מוקמינן אפוטרופא לפלגא דקטן דמוקמינן ליה לסתם שבוי בחזקת חי כדתנן בס״פ כל הגט ולא דמי לסבתא וכו׳ וכמו שיבאר כל זה בסמוך בס״ד ואין להקשות היאך מעמידין אפוטרופוס הלא אין על ב״ד להעמיד אפוטרופא לגדולי׳ דהכא העמדת האפוטרופוס הוי לתועלת חלק הראוי לקטן דאם ימות השבוי הנכסים לקטן וז״ש רבינו מעמידין לו אפוטרופוס כלומר דאפשר דהעמדה זו יגיע לצרכו של קטן אלא דמ״מ אין אפוטרופסות זו להאכיל הכל לקטן אלא שיתנם ביד אריס והאפוטרופוס ישמור חלק השבוי וכמו שפי׳ ר״י גבי ההיא סבתא לקמן בסעיף ט״ו ע״ש:
(יג) {יג} ומ״ש וצריך שלא יהא האפוטרופא קרוב וכו׳. שם מימרא דרב הונא וכתב הרא״ש ואפי׳ בתורת אפוטרופסות כלומר ל״מ בתורת ירושה לאכול כל הפירות דפשיטא דלא אלא אפילו בתורת אפוטרופסות דסד״א כיון דהב״ד לא ביררו כ״א נאמן תו לא חיישינן שיבוא להחזיק בנכסי קטן קמ״ל דלא אלא בכל ענין חיישינן וכ״כ הר״י בנכ״ו ח״א אכן הרשב״א בתשובה ע״ש העיטור פסק דבתורת אפוטרופסות מורידין קרוב והביא ראיה מפ׳ הניזקין כדכתב ב״י כאן אבל בסי׳ ר״ץ סעיף ב׳ במחודשין הביא תשובת הרשב״א שכתב דלא מצא לו חבר בכל המחברים משמע דס״ל כהרא״ש ולקמן בסי׳ ר״ץ יתבאר בס״ד. ומ״ש שמא יחזיק בהן וכו׳ עד שזה הקטן אינו יודע שימחה. פי׳ לא ידע למחות בקרוב ולומר שדה זו של אבי ולא הגיע לחלקך דסבור שאומר אמת שהרי של אביהם היה השדה ולא אסיק אדעתיה לומר לו אייתי ראיה אבל לנכרי מסיק אדעתיה למימר אייתי ראיה עדי מכירה עיין בתוס׳ לשם:
ומ״ש ואפילו הוא קרוב מחמת קרוב וכו׳. ג״ז מימרא דרב הונא לשם וע״פ פי׳ הרא״ש דלא כפי׳ רש״י:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ז) לְעוֹלָם אֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, אֲפִלּוּ קָרוֹב מֵחֲמַת אַחֵי הָאֵם {שֶׁל הַקָּטָן} שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לִירַשׁ; הַרְחָקָה יְתֵירָה הִיא זוֹ. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ בֵּינֵיהֶם שְׁטָר חֲלֻקָּה, בֵּין בְּבָתִּים בֵּין בְּשָׂדוֹת, לֹא יֵרֵד. וַאֲפִלּוּ אָמַר: כִּתְבוּ עָלַי שְׁטָר אֲרִיסוּת, לֹא יֵרֵד, שֶׁמָּא יֹאבְדוּ הַשְּׁטָרוֹת וְיַאֲרִיכוּ הַיָּמִים, וְיִטְעֹן וְיֹאמַר: שֶׁזֶּה חֵלֶק יְרֻשָּׁה בָּא לוֹ מֵחֲמָתוֹ אוֹ מֵחֲמַת מוֹרִישׁוֹ. {הַגָּה: וְכָל זֶה שֶׁאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, הַיְנוּ כְּשֶׁכְּבָר אֵינָן סְמוּכִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, וּכְבָר חָלְקוּ; אֲבָל אִם לֹא חָלְקוּ הָאַחִין עֲדַיִן, וּסְמוּכִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, מַעֲמִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן (נִמּוּקֵי יוֹסֵף וְרִיבָ״שׁ סִימָן קנ״ה וב״י סִימָן ר״צ בְּשֵׁם רַשְׁבָּ״א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹד, הָא דְאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, הַיְנוּ כְּשֶׁאוֹכֵל הַפֵּרוֹת; אֲבָל בְּאַפּוֹטְרוֹפוֹס בְּעָלְמָא, שֶׁאֵין לוֹ הֲנָאָה מִנֵּהּ, מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א). וְכֵן אִם לֹא הָיוּ הַנְּכָסִים מִירֻשַּׁת הַקָּטָן, מֻתָּר לְהוֹרִיד קָרוֹב (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם נכ״ו).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כ) צ) שם דין ב׳ מסקנת הגמ׳ שם ומבואר בפי׳ רש״י הטעם שם
(כא) ק) בשם הראב״ד ממשנה פ״ט דב״ב ד׳ קמ״ג ע״ב הניח בנים גדולים וקטנים וכו׳ ושבחו גדולים והתם מוכח דאפי׳ ברשות ב״ד כדאמרי׳ ראו מה שהניח וכו׳ ומשמע נמי התם שכולם סמוכים על שלחן אחד הרב המגיד ע״כ וכ״כ שם בשם קצת מפרשים וכו׳ ואף דעת רבינו כן וכמ״ש וכו׳ (ומבואר לקמן סי׳ רפ״ז סוף ס״א)
(כו) אפי׳ קרוב מחמת אחי האם כו׳ – כבר כתבתי פירושו וכן מפורש בטור ז״ל כגון שהקטן יש לו אח מאם ואותו אח יש לו אח מאב והוא נכרי אצל הקטן אפ״ה אין מורידין אותו שמא ימות אחי הקטן מאמו ויאמר זה שהוא אחיו מאביו אלו הנכסים שתחת ידי היו של אם אחי ואם הקטן ומתה אמם ואלו נפלו לחלק ״אחי מאבי מאמו וירשתיו עכ״ל הטור ועוד הוסיף הטור וכתב שם ז״ל ואין מורידין אפי׳ קרוב מאם שאינו ראוי ליורשו אם יש בו צד שיכול להחזיק בהן כגון שאם הקטן היתה נשואה לאביו ושמא יאמר אלו הנכסים היו של אם הקטן שהיתה אשת אבי והיא מתה בחיי אבי וירשה ואני ירשתה מאבי עכ״ל:
(כז) ואפי׳ יש ביניהן שטר חלוקה – פי׳ ושטר חלוקה יש לו קול חשו חז״ל שמא לאורך הזמן ישתכח הדבר וכדמסיק בטעמו.
(כח) בין בבתים כו׳ – פי׳ אפילו בבתים דיש שכנים שדרים בצדו ויודעין שהיה של אבי הקטן וששלו הוא אפ״ה חיישינן שישתכח הדבר:
(כט) וכבר חלקו – דמדחלקו יש לו קצת טענה שהרי כבר חלקנו וזה נפל לחלקי אף שסמוכין על שלחן אחד אין מורידין וכשאין סמוכין על שלחן אחד אע״פ דעדיין לא חלקו גם כן אין מורידין כיון שחלוקין כן בעיסתן וכן מוכח מל׳ ריב״ש הביאו בד״מ ע״ש ומוכח מזה דמ״ש מוד״ה ז״ל וכבר חלקו ר״ל ״או שכבר חלקו וז״ש אח״כ אבל אם לא חלקו האחין עדיין וסמוכין על שלחן א׳ דהוא דוקא ששניהן יחד בעינן שלא חלקו וגם יהיו סמוכין יחד ובזה נתיישבו הדיוקים ודו״ק:
(ל) היינו כשאוכל פירות. דאז יטעו ויסברו שהוא שלו.
(לא) וכן אם לא היו הנכסים מירושת הקטן מותר כו׳ – הטעם דאז ליכא למיחש שיאמר בא לידי בירושה וכמ״ש בסעיף ז׳ ועד״מ מ״ש שם:
(י) (ס״ז וכבר חלקו) לכאורה משמע דאי לא חלקו לא איכפת לן על שאינן סמוכין על שולחן אחד וא״א לומר כן דהא בהדיא כתב בריב״ש דכל שאינן סמוכים כו׳ יחשבו הרואים שכבר חלקו וזה החזיק בחלקו אלא ע״כ דה״ק כשכבר אינו סמוכים בז׳ ואם כן נראין הדברים שכבר חלקו וסמ״ע פי׳ דהך וכבר חלקו כמו או כבר חלקו דבחד מנייהו סגי דאין מורידין אבל אי הוי תרתי לטיבותא אז מורידין:
(יא) (מירושת הקטן) פי׳ אלא קרקעות דעלמא שבא להם אין חשש שיאמר זה שנפלו לחלקו בירושה:
(טז) בבתים – דיש שכנים שדרים בצדו ויודעין שהי׳ של אבי הקטן וששלו הוא אפ״ה חיישינן שישתכח הדבר. שם:
(יז) וכבר – ר״ל או שכבר חלקו דיש לו קצת טענה שהרי חלקנו וזה נפל לחלקי אף שסמוכין על שלחן א׳ אין מורידין וכשאין סמוכין כו׳ אע״ג דעדיין לא חלקו ג״כ אין מורידין וז״ש אח״כ אבל אם לא חלקו וסמוכין כו׳ דדוקא תרתי בעינן. שם:
(יח) מותר – דאז ליכא למיחש שיאמר בא לידי בירושה ועד״מ. שם:
(כ) ואפי׳ אמר כתבו כו׳ – זו פי׳ אחר על עיטרא וכ׳ הרמב״ם שני הפירושים כדרכו:
(כא) וכ״ז כו׳ – תוס׳ בב״ב קמג בד״ה השביחו כו׳:
(כב) וי״א עוד כו׳ – בזה מתורץ קו׳ תוס׳ בד״ה ש״מ וקשה כו׳ והטעם דאין חזקה אלא באכילת פירות:
(ליקוט) וי״א עוד כו׳ – ממ״ש בגטין אין ממנין אפוטרופוס נשים כו׳ ול״ק ולא קרובים. הרשב״א בתה״א ומביאו ב״י. אבל ברא״ש כ׳ שם ריש סי״ד דלמא שכיבא כו׳ ואפי׳ בתורת אפטרופוס ומ״ש מתחלה לוקמינהו כו׳ לאכול הפירות טעמא דס״ד מפרש למה קס״ד ליקום בידא דאחתא (ע״פ):
(כג) וכן כו׳ – שלכן מחלק בין אחי מאבא לאחי מאימא ואף למסקנא דוקא משום הרחקה
(ליקוט) וכן אם כו׳ – שם בתשו׳ דלא שייך שמא יחזיק:
(ד) וסמוכין על שולחן אחד מעמידין קרוב. ולפעד״נ דזהו דוקא להנך דסוברים דאפי׳ בתורת אפוטרופס אין מורידין קרוב דחיישינן אפי׳ בכה״ג דילמא אתי לאחזוקי י״ל שפיר כיון שסמוכין יחד לא חיישינן כמו שהוכיחו הפוסקים דאלת״ה קשה מהא דאמרו בבבא בתרא קמ״ד בגדולים וקטנים כשאמרו ראו בפני ב״ד דהשבח לעצמן הא הב״ד אינן מניחין אותו כלל לירד בנכסי קטנים כל עיקר וממילא הוי כיורד שלא ברשות כמבואר בב״מ דף מ׳ גבי מרי בר איסק. אבל להש״ך דס״ל דרק לירד ולאכול אין מורידין וממילא להשביח שלא לאכול מורידין אין הוכחה משם ולפיכך נראה דלהוריד לאכול הפירות אפי׳ בניזונין יחד מ״מ אין מורידין דמה בכך שניזונין יחד מ״מ כשיראו שאוכל פירות משדה זו לבדו ואין נותן ממנו לקטן אתי לאחזוקי ומה בכך שניזונין יחד משאר ממון וכן לפמ״ש הנ״י שהגדולים לא יודיעו לקטן ה״נ לא יודיעו לקטן כשיראו שיאכל הגדול משדה זו הפירות לבדו:
ואין מורידין אפילו קרוב מאם שאינו ראוי לירשו אם יש בו צד שיוכל להחזיק בהן כגון שאם הקטן היתה נשואה לאביו ושמא יאמר אלו הנכסים היו של אם הקטן שהיתה אשת אבי והיא מתה בחיי אבי וירשה ואני ירשתי מאבי ואין חילוק בזה בין בתים לשדות ואפילו עשו ביניהם חלוקה בשטר שיש בו קול חשו חכמים שמא לאורך הזמן ישתכח הדבר ויבוא להחזיק בהן:
(יג) {יג} ומה שכתב וצריך שלא יהא האפוטרופא קרוב לקטן שראוי לירש עמו וכן כשמעמידין אפוטרופא על נכסי קטן אין מעמידין קרוב שראוי לירש עמו שמא יחזיק בהן וכו׳ שם אמר רב הונא אין מורידין קרוב לנכסי קטן ומסיים טעמא משום דכיון דקטן לא ידע למחויי אתי האי קרוב לאחזוקי בהו ולומר שחלק ירושתו בא:
ומה שכתב ואפי׳ אם הוא קרוב מחמת קרוב אם יש בו צד שיכול להחזיק בהן משום ירושה כגון שהקטן יש לו אח מאם וכו׳ שם במימרא דרב הונא ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן ואוקמוה באחי מאימא ודברי רבינו כפי׳ הרא״ש וכיוצא בזה הם דברי רש״י:
וכתב נ״י בשם הראב״ד דהיכא שלא חלקו האחים והם סמוכים יחד על שלחן אחד מורידין קרוב לנכסי קטן והביא ראיה לדבר:
ומה שכתב ואין מורידין קרוב אפילו מאם שאינו ראוי לירשו אם יש בו צד שיכול להחזיק בהן כגון שאם הקטן היתה נשואה לאביו וכו׳ כיוצא בזה פירש רש״י על הא דקאמר התם לא שנח אחי דאבא לא שנא אחי דאימא והרמב״ם ז״ל כתב בפ״ח מהלכות נחלות לעולם אין מורידין קרוב לנכסי קטן אפי׳ קרוב מחמת אחי האם שאינם ראויים לירש הרחקה יתירה היא זו:
ומה שכתב ואין חילוק בזה בין בתים לשדות ואפי׳ עשו ביניהם חלוקה בשטר שיש לו קול וכו׳ מסקנא דגמרא שם וכתב הרמב״ם בפ״ח מהלכות נחלות ואפי׳ אמר כתבו עלי שטר אריסות לא ירד שמא יאבדו השטרות ויארכו הימים ויטעון ויאמר שזה חלק ירושה בא לו מחמתו או מחמת מורישו:
כתב הרשב״א בתשובה נ״ל שלא אמרו אין מורידין קרוב לנכסי קטן אלא שלא ירד לנכסיו ליטול חלק בפירות אבל אפוטרופא דלית ליה הנאה מיניה שפיר דמי וכ״כ הרב בעל העיטור ונ״ל ראיה מדתני׳ בפרק הניזקין (גיטין נב.) אין ממנין אפוטרופא נשים ועבדים וקטנים ואם איתא ליתני ולא קרובים ועוד נראה שלא אמרו אין מורידין קרוב אלא בקרקעות שנפלו להם בירושה כדי שלא יאמר קרקעות חלו הגיעו לחלקי אי נמי בקרוב מחמת קרוב כדאיתא בהמפקיד וכל ההיא שמעתא הכי מוכחא אבל בקרקעות דעלמא כאלו שהיו של אביהם של יתומים ליכא חששא כלל ול״ש קרוב ול״ש רחוק מורידין וזה נ״ל מבואר עכ״ל ועיין במה שאכתוב בסי׳ ר״צ:
כתב רבינו ירוחם בנתיב כ״ו קטן שיש לו נכסים שלא באו לו בירושה מורידין להם קרוב:
אם הלך ראובן שהוא גדול למ״ה ומת אביו אם מורידין קרוב לנכסיו עיין במישרים נכ״ו ח״ב וכתב עו״ש בסוף נל״ב אין מורידין קטן אפי׳ קרוב לנכסי שבוי בשלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת מורידין קטן לנכסי שבוי:
וכתב עוד שם שבוי שנשבה ושמעו בו שמת וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהם אין מוציאין אותה מרשות ידם. וכתוב עו״ש ואם קרוב השבוי קטן מעמידין אפוטרופוס וכל הפירות יהיו מונחים עד שיתברר שמת או שיבוא ואם הם ב׳ אחד גדול וא׳ קטן מעמידין אפוטרופוס לכל הנכסים אפילו לחלק גדול.
וכתב עו״ש דהא דאמרינן שמעו בו שמת היינו אפילו בעד אחד אבל לירד ולמכור אין הקרוב יורד עד שיתברר עדות ברורה עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ח) הָא דְּאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, דַּוְקָא בִּמְקַרְקְעֵי; אֲבָל מָעוֹת שֶׁל קָטָן, מְמַנִּים עֲלֵיהֶם אֲפִלּוּ קָרוֹב. {הַגָּה: וְעָדִיף טְפֵי בְּקָרוֹב מִבְּרָחוֹק; וְלָכֵן אִם יֵשׁ בָּהֶן קָרוֹב וְרָחוֹק, וּשְׁנֵיהֶם נֶאֱמָנִים בְּשָׁוֶה, הַקָּרוֹב קוֹדֵם וּמַעֲמִידִין אוֹתוֹ. אֲבָל אִם הַקָּרוֹב אֵינוֹ נֶאֱמָן, מַעֲמִידִין רָחוֹק הַנֶּאֱמָן (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמַּפְקִיד וּמַהֲרַ״ם פַּדָּוואָה). וְכֵן קָטָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן מֵאֲבִי אִמּוֹ אוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאָבִיו חַי, אֵין נוֹתְנִין הַנְּכָסִים לְיַד הָאָב, דְּאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, אֶלָּא בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס. וְאִם הֵם מִטַּלְטְלִין, וַאֲבִיהֶן רָאוּי לִהְיוֹת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עֲלֵיהֶן, נוֹתְנִין לְיָדוֹ (הָרא״ש כְּלָל פ״ב סִימָן ב׳ וּב״י סִימָן ר״צ בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין בֵּית דִּין מְחֻיָּבִין לַחֲקֹר בִּקְטַנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אָב, אֶלָּא אִם כֵּן אֲבִיהֶן מֻחְזָק שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים (בֵּית יוֹסֵף סִימָן ר״צ בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ן וְהָרא״ש).}
באר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(כב) ר) טור סי״ד בשם הרי״ף בשם רב צמח גאון והביא ראיה ממימרא דרבה לרב יוסף בפ״ה דב״מ דף ע׳ ע״א דלא פלוג רבנן בין קרוב לרחוק
(כג) ע׳ בתשו׳ הרא״ש כלל פ״ו סי׳ ב׳ דאם יש לבת ממון ביד אבי אמה ויש לה אב ופסק דתשב עם אבי׳ ואם האב בעל אחריות נכסים טוב שיתנו לו גם המעות שישא ויתן בהם ע״ש שהאריך וע׳ בתשובת מהר״מ פדוואה סי׳ נ״ז אימת אין מניחין קרוב קטן ובין האחים שלא יהרגוהו סמ״ע בשם ד״מ
(לב) אבל מעות של קטן כו׳ – הטעם כתבתי בפרישה דבמעות ומטלטלין אף שהן ביד אחר יש לחוש שימכרם או שיבריחם ויאמר להד״ס שמסרו לידי ע״כ צריכין לסמוך על שימסרו לידו בב״ד והן יכתבו ויחתמו לעדות ולראייה וא״כ בקרוב נמי מצי למיעבד עליו הכי:
(לג) וי״א דאין ב״ד מחוייבין לחקור – פי׳ ואפילו בקרקעות אין מעמידין לו אפטרופס איש אחר אלא סומכין אאביו: (הג״ה ועיין בתשובת הרא״ש כלל פ״ו סי׳ ב׳ דאם יש לבת ממון ביד אבי אמה ויש לה אב ופסק דתשב עם אביה ואם האב בעל אחריות נכסים טוב שיתנו לו גם המעות שישא ויתן באותו ממון ע״ש שהאריך ד״מ סי׳ ר״ץ ס״ג) וע׳ בתשובת מהר״ם פאדו״ה סי׳ כ״ג אימת אין מניחין קרוב קטן בין האחים שלא יהרגוהו ד״מ שם:
(יב) (ס״ח אבל במעות של קטן) פי׳ בריב״ש סי׳ תצ״ה הטעם דגבי קרקעות יש לפנינו מעליותא דהיינו ברחוק טפי מקרוב ע״כ יש לנו לעשות עצהי״ט שאפשר משא״כ במעות שלא מצינו שום מעליותא ברחוק טפי מקרוב ע״כ שוים הם:
(ז) הא דאין מורידין – עיין בתשובת רשד״ם סי׳ ש״ח ושי״ב ותנ״ו ובתשובת מהר״מ מלובלין סימן י״ב.
(יט) מעות – הטעם כת׳ הסמ״ע דבמעות ומטלטלין אף שהן ביד אחר יש לחוש שימכרם או יבריחם ויאמר להד״ם שמסרו לידי וע״כ צריכין לסמוך על שימסרו הב״ד לידו והן יכתבו ויחתמו לעדות ולראיה וא״כ בקרוב נמי מצי למיעבד הכי ועיין בתשו׳ רשד״ם סי׳ ש״ח שי״ב ותנ״ו ובתשו׳ מהר״מ מלובלין סימן י״ב:
(כד) הא דאין כו׳ – עבה״ג ועוד דבמטלטלין אין חילוק בין קרוב לרחוק דא״צ חזקה במטלטלין. הגמ״ר:
(ליקוט) הא כו׳ – וכ״כ בהג״א שם ד״ה ואפי׳ כו׳ ע״ש (ע״כ):
(כה) אבל אם כו׳ – כמש״ש ע׳ א׳:
(כו) וכן כו׳ ואם כו׳ – כנ״ל:
(כז) וי״א כו׳ – עסי׳ ר״צ ס״ה וכ״ש באב עצמו:
{יד} כתב רב אלפס בשם רב צמח גאון דוקא במקרקעי אבל במעות של קטן ממנין עליהם אפילו קרוב כדאמרינן מעייני איניש דשפו נכסיה דלא פלגי רבנן בין קרוב ובין רחוק:
(יד) {יד} כתב רב אלפס בשם רב צמח גאון דוקא במקרקעי אבל במעות של קטן ממנין עליהם אפי׳ קרוב וכו׳ בפרק המפקיד כתב כן וכ״כ הרמב״ם בפ״י מהלכות נחלות וכתב הריב״ש בסימן כ׳ שכן הסכימו כל האחרונים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יד) דלא פלגי רבנן כו׳ וה״ט דבמעות גם רחוק יכול למעול בו מעל ולומר מעולם לא נתת לי שום דבר וע״כ צריכין לסמוך אעדות או אשטרות וכה״ג יכול לעשות גם עם הקרוב משא״כ בקרקעות שהם לעולם עומדים בחזקת אבותיו של הקטן שאין הקטן יכול למעול בו מעל דהא אין מחזיקין בנכסי קטן משא״כ בקרוב דיכול לומר אני ירשתיו וק״ל:
(יד) {יד} כתב רב אלפס בשם ר״צ גאון. בפ׳ המפקיד כ״כ וכ״כ בהגמ״ר לשם ע״ש ר״ח ור״י הזקן וכ״כ בהגהת מיימוני פ״ח ופ״י מנחלות וכ״כ הסמ״ג בשם הר״י:
ומ״ש דלא פלגי רבנן בין קרוב בין רחוק. פי׳ דגבי מטלטלין אין סברא לחלק ביניהם דאם יש לחוש בקרוב דבאורך הזמן תשתכח הדבר ויאמר שלי הם גם ברחוק איכא למיחש להכי ואין תקנה אלא בשטר המונח ביד ב״ד או בפנקס שלהם א״כ ה״ה קרוב אבל בקרקע איכא סברא לחלק דהרחוק אי אפשר שיאמר שלי הוא או של אבותי כיון דאיכא עדים שהוא של אבותיו של קטן ולא מצי למימר נמי שקנה ממנו דאין מחזיקין בנכסי קטן כדלעיל בסימן קמ״ט סעיף כ״א אבל קרוב מצי טעין שהוא חלק ירושתו. ואיכא למידק אמאי לא כתבו המחברים דין זה אצל מורידין קרוב לנכסי שבוי דאינו אלא במקרקעי אבל מטלטלי יהיו ביד נאמן ע״פ ב״ד בין קרוב בין רחוק וי״ל דכ״ש הוא דכיון דאפילו בקטן דאין מורידין קרוב במקרקעי בתורת ירושה אפי׳ הכי במטלטלי מורידין קרוב בתורת אפוטרופסות אי אינש מהימן הוא כל שכן בשבוי דמורידין קרוב במקרקעי בתורת ירושה דפשיטא דמורידין קרוב במטלטלי בתורת אפוטרופסות אי אינש מהימן הוא ותו דהראיה מפרק א״נ מיירי במעות יתומים קטנים דמעיינינן אינש דשפו נכסיה אבל ודאי דה״ה לדין קרוב היורד לנכסי שבוי:
באר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ט) מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיוּ לָהּ שָׁלֹשׁ בָּנוֹת, וְנִשְׁבֵּית הַזְּקֵנָה וּבַת אַחַת, וּמֵתָה בַּת שְׁנִיָּה וְהִנִּיחָה בֵּן קָטָן; וְאָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מוֹרִידִין אֶת הַבַּת הַנִּשְׁאֶרֶת לַנְּכָסִים, שֶׁמָּא מֵתָה הַזְּקֵנָה וְנִמְצְאוּ שְׁלִישׁ נְכָסִים אֵלּוּ לַקָּטָן, וְאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן; וְכֵן אֵין מוֹרִידִין לְזֶה הַקָּטָן בַּנְּכָסִים, שֶׁמָּא עֲדַיִן הַזְּקֵנָה בַּחַיִּים וְאֵין מוֹרִידִין קָטָן לְנִכְסֵי שָׁבוּי; כֵּיצַד עוֹשִׂים, מִתּוֹךְ שֶׁצָּרִיךְ לְהַעֲמִיד אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לַחֲצִי שֶׁל קָטָן, מַעֲמִידִים אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל כָּל נִכְסֵי הַזְּקֵנָה. אַחַר זְמַן שָׁמְעוּ שֶׁמֵּתָה הַזְּקֵנָה, אָמְרוּ חֲכָמִים: תֵּרֵד הַבַּת הַנִּשְׁאֶרֶת לִשְׁלִישׁ מִנְּכָסִים שֶׁהוּא חֵלֶק יְרֻשָּׁתָהּ, וְיֵרֵד הַקָּטָן לַשְּׁלִישׁ שֶׁהוּא חֶלְקוֹ מִנִּכְסֵי הַזְּקֵנָה, וְהַשְּׁלִישׁ שֶׁל בַּת הַשְּׁבוּיָה הַשְּׁנִיָּה מַעֲמִידִים לָהּ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס מִפְּנֵי חֵלֶק הַקָּטָן, שֶׁמָּא מֵתָה גַם הַבַּת הַשְּׁבוּיָה וְיֵשׁ לְזֶה הַקָּטָן חֲצִי הַשְּׁלִישׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(כד) ש) שם ברמב״ם דין ב׳ עובדא שם דל״ט ע״ב וכתב ה״ה ופסק רבינו כרבא דאמר הכין וכן פסקו בהלכות
(לד) ונשבית הזקנה ובת כו׳ – פי׳ וכל הנכסים שהניחו פה היו של הזקנה:
(לה) ואין מורידין קרוב כו׳ – וא״ת בלה״נ הא כתב הטור והמחבר בסי׳ ר״ן דאין מעמידין נשים לאפטרופס וי״ל דזיל בתר טעמא דאין מעמידין נשים משום דאין מדרכן לצאת ולבא ולטרוח בנכסי׳ והכא הרי צריכה לטרוח או להעמיד אריס שהיא תעיינה עליו בשביל חלקה ואגב נמי הוה חלק הקטן משומר אי לאו טעמא משום דאין מורידין קרוב כו׳:
(לו) מתוך שצריך כו׳ מעמידין אפוטרופס על כל כו׳ – הטור מסיק וכתב ע״ז ז״ל ופירש ר״י שזה האפטרופוס אינו לתועלת הקטן לומר שיעשה האפטרופוס לקטן כדרך שעושה קרוב גדול היורד לנכסי שבוי ושיאכל הקטן הפירות כו׳ אלא האפטרופוס הוא לתועלת השבוי שיעמוד אריס להנכסים ויקח בכל שנה חלק השבוי לשומרו לשבוי עכ״ל וכ״כ הרא״ש והביאו ראיה לזה וכבר כתבתי לעיל דאע״פ דאינו מצוי להיות אדם אפטרופוס לנכסי שבוי שהוא גדול בכזה שהוא לתועלת הקטן שיהי׳ חלקו נשמר באם הוא שמתו או שימותו השבויים מצויים הם אפטרופסים ועפ״ר:
(לז) שמעו שמתה הזקנה – אבל לא ידעו מה נעשה בבת הנשבית עמה ומ״ה אמרו שתרד הבת הנשארת לשליש כו׳ שהוא ודאי חלק ירושת׳ מהזקנה שכל הנכסים היו שלה וכן הקטן לשלישו והשליש השלישי יהי׳ מונח עדיין בספק שמא הבת הנשבית עדיין חי ואם מת יש לקטן חלק באותו שליש ואגב חלקו של הקטן שבאותו שליש מעמידין אפטרופוס על כל אותו שליש ולתועלת הבת השבוייה וכדברי ר״י הנ״ל:
(לח) וירד הקטן לשליש שהוא חלקו כו׳ – הא דנותנין ליד הקטן ולא מוקמינן ליה אפטרופוס כתב נ״י דמיירי בקטן שיודע לפקח בנכסיו מ״ה מאי דהוה דידיה יהבינן ליה אבל אין ראוי למנותו אפטרופוס בשל אחרים והרא״ש כתב אמ״ש בגמ׳ תילתא יהבינן לינוקא ז״ל ואם יודע להשתדל בנכסיו ולטרוח בהו ואם אביו העמיד לו אפטרופוס או הסמיכו אצל ב״ה ישתדלו בהו עכ״ל:
(יג) (ס״ט ואין מורידין קרוב כו׳). וה״ה דיכול לומר מפני שהיא אשה ואין ממנין אפטרופס נשים כמ״ש בסי׳ ר״צ אלא רבותא נקיט אפי׳ היה איש לא הוי יהבינן ליה מטעם דאין מורידין לנכסי הקטן וסמ״ע כתב לתרץ זה דמידי הוא טעמא דאין ממנין נשים דאין מדרכן לצאת ולטרוח והכא ע״כ תטרוח בשביל חלקה כו׳ ע״כ מ״מ אין נראה לסמוך ע״ז לענין מעשה כיון שלא נתחדש בשום מקום ונראה עוד לתרץ דמיירי דהיתומים היו סמוך אצל אשה ובכה״ג ממנין אותם כמ״ש בסי׳ ר״צ סכ״ד וע׳ בתשו׳ ר״מ פאדווי סי׳ כ״ג אימת אין מניחין קרוב קטן בין האחים מחשש שמא יהרגוהו:
(ח) מעשה באשה אחת כו׳ – עיין בספר אגודת אזוב דף ק״ב ע״ב.
(ט) מתוך שצריך להעמיד אפוטרופוס לחצי של קטן – האי דכת׳ חצי והא דמתחיל וכתב דאינו של קטן כ״א שליש נכסים נראה דלישנא וסדרא דש״ס קא נקיט ובש״ס גופא הטעם הוא במ״ש ברישא שליש הוא כמ״ש הנ״י משום דבהכי סגי למימר דאין מורידין הבת לנכסים לא חש למימר דילמא מתו שתי השבויות עכ״ל ובסיפא מבואר הוא דהוכרח אביי לומר פלגא יהבינן לאחתי׳ ואידך פלגא מוקמינן ליה אפוטרופס לינוקא ומשום הכי נקט רבא נמי וגומר מגו דמוקמינן אפוטרופוס לפלגא אע״פ דהוא יכול למימר מגו דמוקמי׳ אפוטרופוס לשליש כו׳ מ״מ נקיט הכי משום דעליה דאביי קאי ובר מאחתיה הוא והרמב״ם לישנא דש״ס קא תפס וכדאמרן וק״ל.
(כ) באשה – עיין בס׳ א״א דף ק״ב ע״ב:
(כא) קרוב – וא״ת בלא״ה נמי הא כת׳ הט״ו בסי׳ ר״צ ס״ב דאין מעמידין נשים לאפוטרופוס וי״ל דזיל בתר טעמא דאין מעמידין אותן משום דאין דרכן לצאת ולבא לטרוח בנכסים והכא הרי צריכה לטרוח או להעמיד אריס ושתעיין עליו בשביל חלקה ואגב הי׳ חלק הקטן ג״כ משומר אי לאו טעמא דאין מורידין קרוב כו׳. סמ״ע:
(כב) נכסי – הטור מסיק ע״ז וז״ל ופר״י שזה האפוטרופוס אינו לתועלת הקטן לומר שיעשה לקטן כדרך שעושה קרוב גדול היורד לנכסי שבוי ושיאכל הקטן הפירות כו׳ אלא לתועלת השבוי הוא האפוטרופוס שיעמיד אריס להנכסים ויקח בכל שנה חלק השבוי לשומרו לשבוי ע״כ וכ״כ הרא״ש והביאו ראיה לזה וכ״כ לעיל דאע״פ שאינו מצוי אדם להיות אפוטרופוס לנכסי שבוי גדול מ״מ בזה שהוא לתועלת הקטן שיהיה חלקו נשמר באם כבר מתו או שימותו השבויים מצויים הם אפוטרופסים. שם:
(כג) הזקנה – אבל לא ידעו מה נעש׳ בבת הנשבית עמה. שם:
(כד) הקטן – הא דנותנין ליד הקטן ולא מוקמינן ליה אפוטרופוס כת׳ נ״י דמיירי בקטן שיודע לפקח בנכסיו מש״ה מאי דהוי דידיה יהבינן ליה אבל אינו ראוי לאפוטרופוס למנותו בשל אחרים והרא״ש כת׳ אמ״ש בש״ס תילתא יהבינן לינוקא ז״ל ואם יודע להשתדל בנכסיו יטריח בהו ואם אביו העמיד לו אפוטרופוס או הסמיכו אצל בעה״ב ישתדלו בהו עכ״ל ועמ״ש הש״ך בזה:
{טו} ההיא סבתא דהוה לה תלת ברתא אישתבאי היא וחד ברתא וחד מהנך דהוו הכא ילדה ברא ומת׳ ואסקי׳ שאין מורידין הבת שנשארה לנכסים שמא מתו שתי השבויות ונמצאו חצי הנכסים לקטן ואין מורידין קרוב לנכסי קטן וכן אין מורידין קטן לנכסים ולא אפילו בחצי שראוי לירש אילו מתו השבויות דשמא לא מתו השבויות ואין מורידין קטן לנכסי שבוי אלא מעמידין אפוטרופא לכל הנכסים ופירש ר״י שזה האפוטרופא אינו לתועלת הקטן לומר שיעשה האפוטרופא לקטן כדרך שעושה קרוב גדול היורד לנכסי שבוי שיאכל הקטן הפירות ואם יבוא השבוי שישומו לקטן כאריס אלא האפוטרופא הוא לתולעת השבוי שיעמיד אריס לנכסים ויקח בכל שנה חלק השבוי לשמרו לשבוי אח״כ נודע שמתה הזקנה ולא נודע מה נעשה בבת הנשבית עמה ואסיקנא שתרד הבת לשליש הנכסים שהוא חלקה וירד הקטן לשליש שהוא חלקו והשליש שהוא חלק השבויה מעמידין בו אפוטרופוס לתועלת השבויה כדפרישנא:
(טו) {טו} ההיא סבתא דהו״ל תלת ברתא אשתבאי היא וחד ברתא וכו׳ בפרק המפקיד (שם):
ומה שכתב רבינו שמא מתו שתי השבויות ונמצאו חצי הנכסים לקטן וכו׳ אף על גב דבגמרא לא קאמר אלא דילמא שכיבא סבתא ולפיכך אין לקטן אלא שליש איכא למימר דמשום דבהכי סגי למימר דאין מורידין הבת לנכסים לא חש למימר דלמא מתו שתי השבויות ורבינו כתב וכל החששות שאיפשר לחוש וכך הם דברי הרא״ש שם וז״ל היכי ליעבוד לוקים נכסי בידא דאחתא כדין שמורידין קרוב לנכסי שבוי לאכול הפירות דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן ואפי׳ בתורת אפוטרופוס לוקמינהו בידא דינוקא לפחות חצי הנכסים הראויים לו אם מתו שתי השבויות דילמא לא שכיבא סבתא ואין מורידין קטן לנכסי שבוי:
ומה שכתב אלא מעמידין אפוטרופוס לכל הנכסים שם אמר אביי הילכך פלגי יהיבינן לה לאחתא ואידך פלגא מוקמינן ליה אפוטרופא לינוקא רבא אמר מגו דמוקמינן אפוטרופוס לפלגא מוקמינן ליה אפוטרופא לאידך פלגא וידוע דהלכה כרבא.
וכתב הרא״ש ואידך פלגא מוקמינן אפוטרופא לינוקא ואף ע״ג דבעלמא אין בית דין מעמידין אפוטרופוס לנכסי שבוי הכא דיורש השבוי הוא קטן בית דין נזקקין לתקנת הקטן ומעמידים אפוטרופוס למה שראוי לקטן לירש ואם יבוא השבוי יטול הקטן כדין קרוב שיורד לנכסי שבוי רבא אמר מגו דמוקמינן אפוטרופוס לפלגא מוקמינן לאידך פלגא רבא ס״ל כיון דזקוקים בית דין למצוא אפוטרופוס לחצי הנכסים מעמידין אפוטרופוס גם לחצי האחר ולא לתקנת הקטן אלא לתקנת השבוי ואפוטרופוס יוריד אריס לנכסים ויקח ממנו חלק השבוי בכל שנה לשמרו לשבוי ואע״ג דבעלמא אין מוטל על ב״ד להעמיד אפוטרופוס לתקנת השבוי הכא שהיה מוטל על בית דין לטרוח ולהעמיד אפוטרופא לתועלת חלק הראוי לקטן יוסיפו מעט טורח ויעמידו אפוטרופוס לכל נכסי השבוי לתועלת השבוי ואם יבוא יתנו לו כל הפירות עכ״ל והכריח לפרש כן ופי׳ זה הוא שכתב רבינו בשם ר״י:
ומה שכתב אח״כ נודע שמתה הזקנה ולא נודע מה נעשה בבת הנשבית עמה ואסיקנא שתרד הבת לשליש הנכסים שהוא חלקה וכו׳ שם לסוף שמעו דשכיבא סבתא אמר אביי תילתא יהבינן לאחתא ותילתא יהבינן לינוקא ואידך דנקא מוקמינן אפוטרופא לינוקא רבא אמר מגו דמוקמינן אפוטרופא לדנקא מוקמינן נמי אפוטרופא לאידך דנקא וידוע דהלכה כרבא וכתב הרא״ש מוקמינן נמי לאידך דנקא ולתועלת השבוי כדפרישית:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טו) שאין מורידין הבת כו׳ ואין מורידין קרוב כו׳ ק״ק בלאו האי טעמא הרי אין מורידין לבת בנכסים מטעמא שכתב רבינו בסימן ר״ץ דאין מעמידין נשים לאפוטרופוס דטעמא דאין מעמידין נשים אפוטרופוס לפי שאין דרכן לצאת ולבוא ולטרוח בנכסים והכא כיון שבחציה שלה ודאי רצונה לצאת ולבוא ולטרוח בנכסים אין חשש אם תוסיף מעט לטרוח בשביל חצי השני של הקטן ולהכי הוה מוקמינן לה אי לאו מטעמא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן א״כ א״ש שאין מורידין הבת ר״ל אף כשהיא תרצה להעמיד אריס וק״ל:
אלא מעמידין אפוטרופוס ואפילו לדעת הרמ״ה שכתבתי לעיל בדרישה ס״א בשמו דאף אם ירצה א׳ להיות אפוטרופוס לגדולים לא סמכינן עליה וחיישינן דלהפסיד נכסיה הוא רוצה שאני הכא דמשום פלגא דינוקא ישתדל בשמירתן משום מצוה ואגב ישתדל בכולהו ודוקא בשביל הנכסים של גדולים [לבד] הוא דאמרינן הכי וכ״כ נ״י ע״ש:
(טו) ההיא סבתא כו׳ שם דף ל״ט ע״ב:
שמא מתו ב׳ השבויות ה״ה אי לא מת אלא הסבתא ויגיע שליש הנכסים לקטן אין מורידין הבת שנשאת לנכסים מטעם שכתב רבינו וכן הוא בהדיא שם בגמרא אלא שרבינו כתב כל החששות שאפשר לחוש ב״י:
ואין מורידין קרוב לנכסי קטן אף ע״פ שידוע שהקטן אחיה הוא יש לחשוש שמא תטעון כל זה חלקי הוא עיין בדרישה:
אלא מעמידין אפוטרופוס ז״ל הגמרא מגו דאוקמינן אפוטרופוס לפלגא דנכסים מוקמינן נמי לאידך פלגא ופי׳ הרא״ש שם דהאי אפוטרופוס הוא לתועלת השבוי וכמש״ר בשם ר״י ומוכיח כן דהרי מה שהוא אפוטרופוס אהאי פלגא הראויה לאותה ברתא הנשארת כאן ודאי אינו לתועלת ברתא אנא לתועלת השבוי דאל״כ למה לא יורידו לה לעצמה באותה פלגא (וזהו שדייק רבינו וכתב בסמוך שתרד הבת לשליש הנכסים שהוא חלקה כו׳) ואע״ג דבעלמא אין מוטל על הב״ד להעמיד אפוטרופוס [מ״מ מאחר שהוא נמי] לתקנת ולתועלת חלק הראוי לקטן יוסיפו מעט טורח יותר ויעמידו אפוטרופוס לכל נכסי השבוי לתועלת השבוי אשר״י וע׳ בדרישה:
שישומו להקטן כאריס כצ״ל:
וירד הקטן לשליש ע׳ בב״י כו׳ וכ״כ הרא״ש כב״י ז״ל ותלתא יהבינן ליה לינוקא ואם יודע להשתדל בנכסים יטרח בהו ואם אביו העמיד לו אפוטרופוס או הסמיכו אצל בע״ה ישתדלו בהו עכ״ל:
והשליש כו׳ דמגו דמוקמינן לחצי השליש העומד בספק דינוקא מוקמינן נמי לאידך חצי השליש העומד בספק אחותה גמרא:
(טו) {טו} ההיא סבתא וכו׳ שמא מתו שתי השבויות וכו׳. אף על גב דבגמרא קאמר דילמא שכיבא סבתא רבינו ס״ל דבמסקנא משמע דאין לחלק בין סבתא לברתא ונמשך ע״פ דברי התוספות בפרק כל הגט (גיטין כ״ח) שכתבו לחלק בין חולה וזקן דמעמידין אותן בחזקת חיים והכא חיישינן דילמא שכיבא סבתא דילמא שכיבא ברתא וטעמא דבשבויות חיישינן טפי למיתה עכ״ל תוס׳ ומפרש רבינו דקשיא להו לתוס׳ דלבתר דשכיבא סבתא אמאי לא מוקמינן לברתא בחזקת חיים וניתב הך תילתא דשבויה בידא דאחתא כדין ב׳ קרובים א׳ גדול וא׳ קטן דיהבינן כולה נכסי ביד הגדול ולא מוקמינן אפוטרופא כלל וכדלעיל בסעי׳ י״ב וה״ט דמוקמינן לשבוי בחזקת חיים דלא דמי לסבתא שבויה דחיישינן למיתה דאיכא תרתי לריעותא זקינה ושבויה אבל בברתא שבויה קשיא מאי שנא משאר שבויין ומתרצין התוספות דבשבויות חיישינן למיתה טפי פי׳ דכיון שעושין להן יסורין אין הנקבה יכולה לסבול היסורין והמכות כמו שיכול לסבול הזכר והילכך אפילו בילדה חיישינן למיתה טפי בשבויות וכיון דחיישינן שמא מתה גם ברתא א״כ אין מורידין האחתא לפלגא דינוקא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן אלא מוקמינן ליה אפוטרופא ומגו דמוקמינן אפוטרופא לפלגא דינוקא מוקמינן אפוטרופא לכולה אבל בשבויין זכרים לא חיישינן למיתה כלל ומוקמינן ליה בחזקת חיים והיכא דאיכא קרוב גדול וקרוב קטן לא מוקמינן אפוטרופא כלל אלא יהבינן להו לכולהו נכסי ביד הגדול כנ״ל דעת רבינו ומש״ה העתיק הך עובדא דסבתא כדאיתא בגמרא משום דס״ל לחלק בין שבויין לשבויות כדברי התוס׳ וכדפרישית ודוק ודלא כנראה מדברי הר״ר ירוחם דכתב דאפי׳ בשבוי זכר ואיכא קרוב גדול וקטן מעמידין אפוטרופא לכל הנכסים אפי׳ לחלק הגדול ולמד כך מהך עובדא דסבתא ולא נחית לחלק בין זכר לנקבה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(י) שְׁבוּיָה שֶׁהֵמִירָה וְנִשֵּׂאת לַגּוֹיִם, וְיֵשׁ לָהּ כָּאן קַרְקָעוֹת וּמִטַּלְטְלִין, מִתְנַהֲגִים בַּנְּכָסִים כְּדִין נִכְסֵי שָׁבוּי שֶׁלֹּא הֵמִיר.
באר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(כה) ת) בטור ס״ו בשם תשובת הרא״ש כלל ל״ב ס״ה וביאר שם כיון שאלו שנשבו בין העכו״ם לאונסן היה וכל מה שעושין להנאתן הוא ולא להכעיס
(לט) מתנהגים בנכסים כו׳ – לשון הטור בשם הרא״ש ואין זה דומה לאוכל נבילות להכעיס דמורידין את גופו וכ״ש שממונו הוא הפקר דשאני התם דהי׳ יכול לאכול בהיתר ומניחו ואוכל איסור להכעיס אבל אלו שנשבו לבין העכו״ם לאונסן כל מה שעושין להנאתן הוא ולא להכעיס הוא כו׳ ומסיק וכתב שם ז״ל וכל ימי חייהן הנכסים בחזקתן (פי׳ של אלו שהמירו ועפ״ר) לרבות לזה ולמעט לזה כו׳ לכל מי שירצה כו׳ והמחבר קיצר בזה אבל היא בכלל מ״ש שנוהגים בנכסים כדין נכסי שבוי שלא המיר ושבוי דעלמא פשוט הוא שנכסיו ברשותו הן ליתנם למי שירצה וק״ל ועפ״ר:
(כח) שבויה כו׳ – עבה״ג וכמ״ש בכתובות נ״א ב׳ והא קא ממטיאן כו׳:
{טז} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: סבתא ותרתין בנתין אישתביין ושבקו ארעתא ומטלטלין ונפקו מכלל ישראל ואנסבו לישמעאלים מה יעשו בממונם מי אמרינן זכו בו כי דינא למיתביה לעניים או למעבד בהו מידי דניחא לקהלא. תשובה: אין זה דומה לאוכל נבלות להכעיס כי אותו הוא יכול לאכול היתר ומניחו במרדו ואוכל איסור ומכוין למרוד הילכך נקרא מין אבל אלו שנשבו בין הגוים לאונסן היה וכל מה שעושין להנאתן הוא ולא להכעיס אלא יורידו קרוב לנכסים ויחלקו בין הקרובים הראויין לירש ויתנו ב״ד לכל אחד חלקו ולא שיהיה שלו אלא לעבדן ולשמרן ולאכול הפירות כל ימי חייהם וזה יכתבו ב״ד ויהא מונח לזכרון בידם ואם ישובו הבעלים כל הפירות שאכלו יהיו של הקרובים ובשבח שהשביחו הנכסים שמין להן כאריס והמטלטלין יבררו להן בית דין אדם נאמן דמשפי נכסיה ויניחום בידו כל ימי חיי הסבתא ואחרי מותה יחלקו בין היורשים וכל ימי חייה הנכסים בחזקתם לרבות לזה ולמעט לזה ולתתם לכל מי שירצו וכתובתה לא כחזקת יורשיה קאי כיון שלא נשבעת על כתובתה לא זכתה בה.
(טז) {טז} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל סבתא ותרתין בנתאה אשתביין ושבקו ארעא ומטלטלין ונפקו מכלל ישראל ואנסבו לעכו״ם מה יעשו בממונם וכו׳ בכלל ל״ב סי׳ ה׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טז) שאלה לא״א הרא״ש כו׳ כלל ל״ב דין ה׳:
ואם ישובו הבעלים כו׳ פי׳ שיעשו תשובה:
ובשבח שהשביחו כו׳ כדעת ר״י דלעיל ס״ד ושם בתשובה האריך והוכיח כדברי ר״י ע״ש:
כל ימי חיי הסבתא כו׳ וכל ימי חייה כו׳ נראה דל״ד קאמר סבתא אלא ר״ל בחייה וחיי תרתי בנתין שוב מצאתי בתשובה שכתב בהדיא כן ז״ל ויניחום בידו כל ימי חייהם ואחרי מותם כו׳:
וכל ימי חייהם הנכסים בחזקתן לרבות לזה כו׳ בקצת ספרים נדפס בגליון על בחזקתן (ר״ל של ב״ד) ורצונם לומר שמ״ש הנכסים בחזקתן בחזקת ב״ד קאמר וק׳ לי וכי אפשר לומר כן הרי בסמוך כתב ויתנו ב״ד לכל אחד חלקו ואחרי מותו יחלקו בין היורשים ולמה כתב כאן לרבות לזה ולמעט כו׳ לכן נ״ל פשוט דאין פירושו כן אלא ר״ל הנכסים בחזקתן של סבתא ותרתי בנתין דילה שיצוה ליתנם או שירבה או שימעיט לאחד מבני משפחתם יעשו ב״ד דבריהם כיון דהממון הוא שלהן משא״כ לעיל סימן רפ״ג דאין הממון של המומר בשעה שנתן לאמו אלא מה שהיה לו לירש וק״ל:
(טז) {טז} שאלה לא״א הרא״ש וכו׳ וכל ימי חייה הנכסים בחזקתם. פי׳ בחזקה שהיו הנכסים מעולם וכדתנן בפ׳ מי שמת נכסים בחזקתן ור״ל כאן שהם בחזקת הסבתא ליתן אותן למי שתרצה אבל אין פי׳ בחזקת ב״ד דכיון דאין לב״ד זכות בהן אין להם שום תפיסת יד בנכסים אלו לא לרבות ולא למעט לשום אדם:
באר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חושן משפט רפה – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע חושן משפט רפהרשימת מהדורות, באר הגולה חושן משפט רפה, סמ"ע חושן משפט רפה, ט"ז חושן משפט רפה, ש"ך חושן משפט רפה, באר היטב חושן משפט רפה, ביאור הגר"א חושן משפט רפה, הגהות ר' עקיבא איגר חושן משפט רפה, נתיבות המשפט ביאורים חושן משפט רפה, פתחי תשובה חושן משפט רפה, טור חושן משפט רפה, מקורות וקישורים לטור חושן משפט רפה, בית יוסף חושן משפט רפה, אור חדש – תשלום בית יוסף חושן משפט רפה – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה חושן משפט רפה, דרישה חושן משפט רפה, פרישה חושן משפט רפה, ב"ח חושן משפט רפה

Choshen Mishpat 285, Shulchan Arukh Sources Choshen Mishpat 285, Be'er HaGolah Choshen Mishpat 285, Sema Choshen Mishpat 285, Taz Choshen Mishpat 285, Shakh Choshen Mishpat 285, Baer Heitev Choshen Mishpat 285, Beur HaGra Choshen Mishpat 285, Hagahot R. Akiva Eiger Choshen Mishpat 285, Netivot HaMishpat Beurim Choshen Mishpat 285, Pitchei Teshuvah Choshen Mishpat 285, Tur Choshen Mishpat 285, Tur Sources Choshen Mishpat 285, Beit Yosef Choshen Mishpat 285, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Choshen Mishpat 285, Darkhei Moshe Choshen Mishpat 285, Derishah Choshen Mishpat 285, Perishah Choshen Mishpat 285, Bach Choshen Mishpat 285

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×