(א) {א} שבוי שנשבה והניח כאן נכסים מוטל על בית דין לשקוד בתקנתו שלא יפסידו נכסיו ואין להם רשות ליתנם לאריס שכיון שאין מי שיעיין עליו לא יכוין אלא להרבות בפירות ולא יחוש שמפסיד הקרקע בפרק המפקיד
(בבא מציעא לח:) אהא דקאמר התם מדרשב״ג נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי כתב הרא״ש דכי היכי דלגבי פירות חייב הנפקד להשתדל בתקנתן כמו כן חייבים בית דין להשתדל בתקנת השבוי ולהוריד קרוב הראוי לירש בנכסיו אכל הפירות ואם יבואו הבעלים יעשו חשבון עמו וכו׳ אבל אריס אין ב״ד מורידין דחיישינן שמא יכסיף הקרקע כדאמרינן פרק האשה שנפלו דבעל אינו יכול למכור קרקעות אשתו לפירות אם אין הבעל אריס או אם אין סמוכות לעיר דחיישינן שמא תכסיף אבל קרוב הראוי לירש ישביח הנכסים שמא ימותו הבעלים בשביה ויהיו הנכסים שלו ואף אם יחזרו יטול כאריס:
ומה שכתב לפיכך אם יש מי שרוצה להיות אפוטרופוס על הנכסים וכו׳ אבל דבר זה אינו מצוי וכו׳ לפיכך אין בית דין מצווין לבקש על זה כי לא ימצאו שם (לט.) אמר רב יהודה אמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה לקצור ענבים לבצור וכו׳ ב״ד יורדין לנכסיו ומעמידין אפוטרופוס וקוצר ובוצר וגודר ומוסק ואח״כ מורידין קרוב לנכסיו ולוקים אפוטרופוס לעולם אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן. ופי׳ רש״י מעמידין אפוטרופא. להכניס דבר המוכן ויהא שמור לבעלים: ואח״כ מורידין קרוב. להשביח וליטול כאריס: ונקים אפוטרופא לעולם. שלא יטול כלום:
אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן. אין ב״ד טורחין לבקש אפוטרופוס לאנשים גדולים שנתמלא זקנם לפי שלא ימצאוהו דבשלמא ליתמי איכא דשמעי להו והוי אפוטרופוס לדבר מצוה אבל לדיקנני לא שמעי להו:
וז״ל הרמב״ם בפ״ז מהלכות נחלות ולמה לא יעמידו ב״ד אפוטרופוס לעולם בין במטלטלין בין במקרקעות עד שיבואו הבעלים או עד שיודע בודאי שמתו לפי שאין ב״ד חייבים למנות אפוטרופא לגדולים שהם בני דעת:
כתב הרשב״א בתשובה מי שנשתטה ב״ד מעמידין אפוטרופא לפקח על נכסיו מדאמרינן אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן אלמא בעלמא מוקמינן ושוטה מצוה לפקח בנכסיו כקטן:
(ב) {ב} ומה שכתב ומיהו היה אומר א״א הרא״ש ז״ל אפי׳ אם נתרצה אחד להיות אפוטרופא וכו׳. יכול היורש למחות שלא נמנותו לא מצאתי להרא״ש שכתב כן לא בפסקים ולא בתשובה ונראה שבע״פ אמר כן לבניו ותלמידיו והכי דייקא לישנא דהיה אומר דאם לא כן הכי הול״ל ומיהו כתב א״א הרא״ש ז״ל וה״ה כתב בפ״ו מהלכות נחלות בשם הרשב״א מסתברא לי שכשאמרו מורידין קרוב לנכסי שבוי דוקא כשאין אחר רוצה לפקח בהם בתורת אפוטרופא אבל אילו רצה אחר לפקח בנכסים בתורת אפוטרופא מעמידין ביד האפוטרופא ואין מורידין בהן את הקרוב ומיהו דוקא שלא שמעו בו שמת אבל שמעו בו שמת שומעין ליורש ואפי׳ יש מי שרוצה להיות אפוטרופ׳ מורידין קרוב לתלוש ולאכול אבל לא לירד למכור ודוקא קרקע אבל במטלטלין בכל גווני אין מעמידים אותם ביד קרוב עכ״ל.
ונ״י בפרק המפקיד הביא סברת הרשב״א וכתב שהרא״ש חולק ואומר דאפי׳ אשכחינן שרוצה לפקח בהם לא סמכינן עלי׳ דכיון דאין דרכם של בני אדם לטרוח בנכסים גדולים חוששין שמא להפסיד הנכסים הוא רוצה:
(ג) {ג} ומה שכתב לפיכך בין שמעו בו שמת בין לא שמעו בו שמת מורידין קרוב הראוי לירש לנכסיו ולא שימכרם אלא יעבוד השדות והכרמים בפ׳ המפקיד
(בבא מציעא לח.) איתמר שבוי שנשבה רב אמר אין מורידין קרוב לנכסיו ושמואל אמר מורידין קרוב לנכסיו בששמעו בו שמת כ״ע ל״פ דמורידין כ״פ בשלא שמעו בו שמת רב אמר אין מורידין דילמא מפסיד להו ושמואל אמר מורידין כיון דאמר מר שיימינן להו כאריס לא מפסיד להו מיתיבי ר״א אומר ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם איני יודע שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים אלא מלמד שבניהם רוצים לירד לנכסי אביהם ואין מניחים אותם אמר רבא לירד ולמכור תנן וידוע שהלכה כשמואל בדיני וכן פסקו הפוסקים:
ומה שכתב בשם הרא״ש שאם יש ב׳ או ג׳ קרובים הראוים לירש יחלקו הנכסים ביניהם ואם מקצתם עובדי אדמה וכו׳ ירידו העובד אדמה שם בפסקיו:
(ד) {ד} ומה שכתב בא השבוי אחר כך שמין לזה שהורידו כאריס שם (לט.) תנא וכולם שמין להם כאריס ופרש״י היכא דלא שמעו בו שמת לאו אדעתא דכולא ארעא נחית אלא ליטול כאריס בכל שנה ושאר פירותייהו מונחים והתוספו׳ הקשו עליו ופירשו שכל הפירות אוכל בחנם ואם זבל וחרש וזרע ובאו בעלים קודם שקצר יטול כאריס וזהו מה שכתב רבינו בסמוך בשם ר״י ומ״ש שלזה הסכים הרא״ש בתשובה שכתב רבינו בסוף סימן זה:
ומה שכתב בשם הרמב״ם ז״ל שכל זמן שלא באו הבעלים יטול הכל ולכשיבואו הבעלים מחשבין עמו כמה הוציא וכמה אכל ויטול כאריס בין בפירי בין בשבח הוא בפ״ז מהל׳ נחלות וכתוב ע״ז בהשגות א״א אני איני אומר כן אלא שכשאמרו שמין להם כאריס לא אמרו אלא כשיבוא וימצא שם פירות אבל מה שאכל עד שלא בא שלו הוא הכל וכתב ה״ה וכבר הסכים הרמב״ן ז״ל לדעת רבינו ועיקר עכ״ל.
ומה שכתב ולכאורה נראה שאין חילוק בין שמעו בו שמת ללא שמעו בו שמת אבל א״א ז״ל כתב דוקא שלא שמעו בו שמת נוטל כאריס וכו׳ ז״ל הרא״ש שם וכששמעו בו שמת נ״ל דאין שמין לו בשבח כאריס אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואף ע״ג דפריך תלמודא השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא היינו מקמי דידע אמאי שמין לו כאריס אבל בתר דמסיק טעמא משום דלא סמכה דעתיה תיקנו רבנן דלא ליפסדינהו ממילא ידענא דכששמעו בו שמת דסמכה דעתיה דינו כמוציא הוצאות על נכסי אשתו גדולה עכ״ל אבל הרמב״ם בפ״ז מהלכות נחלות לא חילק בין שמעו שמת ללא שמעו לענין זה שסתם וכתב דמורידין קרוב לנכסי שבוי ואם יבוא שמין לו כאריס:
(ה) {ה} {ו} וכל זה אינו אלא במקרקעי אבל במטלטלי שלו יהיו ביד ב״ד או ביד נאמן שיבררו ב״ד עד שיבוא או שיתברר בעדים שמת וכן אם הניח קמה לקצור וענבים לבצור וכו׳ הא דהניח קמה לקצור וענבים לבצור וכו׳ מימרא כתבתיה לעיל בסימן זה ומשם יש ללמוד שאין מורידין קרוב למטלטלים וכן פסק הרמב״ם בפ״ז מה׳ נחלות: