(א) כל מי שיודע עדות כו׳ – כתב מהרי״ו סי׳ מ״ב דאם שום עד יאמר שאין רשאי להעיד מחמת שקבל עליו בסוד שלא לגלות הדבר אז בע״ד יתיר לו (אותו בע״ד שאמר לו בסוד שלא לגלות הוא עצמו יתיר לו וכן הוא שם במהרי״ו) לגלות הדבר עכ״ל והביאו ד״מ סי׳ זה סעיף א׳ עכ״ל סמ״ע וע׳ לקמן סי׳ רס״ו [רס״ז] בסמ״ע ס״ק ד׳ כיוצא בזה.

(ב) וחייב בדיני שמים – כ׳ מהרש״ל ביש״ש פ׳ הכונס סי׳ ו׳ וז״ל ונראה כל היכא דאמרינן חייב בדיני שמים אי תפס מפקינן מיניה אפי׳ לפי׳ רש״י שפירש בפ׳ השוכר את האומנין (הפועלים) גבי חוסם פרה ודש בה שפטור בקים ליה בדרבה מיניה ואפ״ה חייב לצאת ידי שמים והיכא שתפס הניזק לא מפקינן מיני׳ מאחר שמחויב לצאת ידי שמים וכן פסק הא״ז מ״מ כה״ג לכ״ע מפקינן מיניה בשלמא בקים ליה בדרבה מני׳ דחייב הוא רק דלא קטלינן בתרי קטלא ועבדינן החומרא הלכך היכא דלא עבדינן החומרא כגון בשוגג או שלא בהתראה או בזמן הזה א״כ נוכל לומר שהסברא נותנת שאי תפס לא מפקינן מיניה דהא ס״ס חייב הוא אבל היכי שגרמא בנזקין הוא ואין בו חיוב מן הדין אלא לצאת ידי שמים א״כ פשיטא דאי תפס מפקינן מיניה (הג״ה וכ״כ ריב״ש סי׳ שצ״ב וע׳ לקמן סי׳ קפ״ב ס״ק א׳) עכ״ל עוד כתב שם שאפי׳ בדברי׳ בלי כפייה אין לדוחקו ועיין שם (עיין ב״ח לעיל סי׳ י״א סעיף ד׳).

(ג) אבל לא יוכל להשביען – פי׳ להשביען בב״ד בפני עצמן להזקיקן שיאמרו הרי אנו מקבלין עלינו באלה ובשבועה שאין אנו יודעין לו עדות או שיאמרו אמן על השבוע׳ שמטיל עליהן ונ״ל דה״ה חרם בכה״ג ג״כ אין לקבל עליהן בענין זה דשבועה וחרם ענין א׳ הוא ודוקא בב״ה יכול להטיל חרם או שבועה על הכלל דהיינו לומר כל מ ימכם שיודע או על יחידים בפרט ובמ״ש בהגד״מ ע״ש ס״ג עכ״ל סמ״ע וכ״כ בתשובת מבי״ט חלק ב׳ סי׳ רפ״ג בשם החכם שאין משביע ואין מחרימי׳ את העדים מן הדין (הג״ה ודלא כהמבי״ט שחולק עליו וסובר שיכול להשביע׳ ויכול להטיל עליה׳ חרם בע״כ וכ״כ בסימני התשובה ומה שהביא ראיה מדברי התוס׳ ורש״י ור״ן ורמב״ם ז״ל דמשמע מדבריהם דאם השביען ואמרו אין אנחנו יודעין לך עדות שחייבין היינו כיון שאמרו אין אנו יודעי׳ לך עדות משמע שקבלו השבועה עליה׳ שאינם יודעי׳ וגם מ״ש בשם מורו הרב ריב״ש ז״ל שכ׳ בשם הרמב״ן שאפילו שתקו חייבים היינו דס״ל משום דשתיקה כי האי הודאה הוו אבל כ״ע מודו שאין יכול להשביען וגם להטיל עליהן חרם בע״כ ויפה כתב אותו חכם שזה דבר פשוט ולא ניתן לי כתב לעוצ׳ פשיטתו וק״ל) וע׳ ב״י מחו׳ ד׳ בשם הרשב״א דאם החרי׳ על הכלל אינו יכול להחרים פעם אחרת על הפרט.

(ד) משמתין אותו ל׳ יום – וע׳ במהרש״ל ביש״ש פ׳ י׳ דב״ק סי׳ כ״ג דאם רוצה לשלם מתירין לו וה״ה דלא משמתי׳ ליה (ועיין בתשובת רמ״א סי׳ פ״ח דף קפ״א ע״ג).

(ה) אבל אינו חייב לשלם – וכ״פ ביש״ש שם ומה שהקשה בסמ״ע ממ״ש בטור בי״ד סי׳ של״ד גם מהרש״ל הרגיש בזה ע״ש.

(ו) אין משמתין אותו – ומהרש״ל כ׳ שם דוקא היכא דהודה על הלואה סתם וכפר להרויח דאיכא חלול השם לא משמתינן ליה אבל בהפקעת הלואה שלא יודע לעכו״ם דליכא חלול השם משמתי׳ ליה.

(ז) ואם מתחלה יחדו העכו״ם – וכתב מהרש״ל שם או שהם מרגישי׳ שהישראל יודע בדבר ואיכא למיחש לביטול קיומים של יהודים מעיד לכתחלה.

(ח) ויעיד לו – עיין בתשו׳ רמ״א סימן רס״ט.

(ט) אם יתבעוהו – עיין בתשובת רמ״א סי׳ נ״ב דף קי״ו ע״ג.

(י) שאין מוציאין ממון ע״פ עד א׳ יכולי׳ להעיד – והרא״ש פסק דאפילו אדם חשוב דמוציאין ממון על פיו לבד כיון דאדם חשוב הוא וקשה לו להשתמט מותר לו להעיד עכ״ל סמ״ע וביש״ש כתב דט״ס הוא בהרא״ש וצ״ל לא יעיד אלא ישלם מכיסו ומ״מ אם העיד לא משמתינן ליה וע״ש.

(יא) להיות יושבי׳ בשעת קבלת העדות – כתב בתשובת מבי״ט חלק א׳ סי׳ קי״ו דשלא במקום ישיבת הדייני׳ כגון בשוק או בדרך וכה״ג אפי׳ בדיעבד לא מהני כשהדיינים עומדין ע״ש ואין דבריו מוכרחים ובתשובת ן׳ לב ריש ספר ד׳ מביא בשם הריב״ש דבדיעבד כשר והסכים עמו וכתב ולא מצינו מי שחולק על זה ע״ש. וע״ל סי׳ ל״ט סעיף ז׳.

(יב) ואומרי׳ לו אמור היאך אתה יודע שהוא חייב לו – ע׳ באגודת אזוב דף ע״ו ע״ג ובאגודה פ׳ אד״מ סי׳ מ״ב.

(יג) ודלא כיש מכשירין – ועיין בתשובת רמ״א סי׳ י״ב דף כ״ט ל׳ וע׳ בתשו׳ מהרי״ט סי׳ י״ז.

(יד) חותכין דיני ממונות בעדות שבשטר – ל׳ הסמ״ע ודוקא שהוא שטר גמור התירו משום תיקון העול׳ כדי שלא תנעול דלת שלא ילוו משום יראה שימותו העדי׳ או ילכו למ״ה כו׳ ואף שדברי המחבר אלו והסמ״ע הם מדברי הרמב״ם שכתב כן להדיא בפ״ג מה׳ עדות וז״ל דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהן ולא מפי כתב ידן אבל מדברי סופרי׳ שחותכין דיני ממונו׳ בעדות שבשטר אע״פ שאין העדים קיימין כדי שלא תנעול דלת בפני לויין ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואצ״ל במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן עכ״ל ומביאו הטור בקצר׳ מ״מ לא נהירא דבכמ׳ דוכתי בש״ס מוכח דעדות שבשטר דאורייתא הוא ומחייבינן ד״נ וקנסות וגיטין על פי עדות שבשטר גם בכסף משנה הביא שהרשב״ץ הקשה על הרמב״ם שהרי מקרא מלא דבר הכתוב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום למען יעמדו ימים רבים וגו׳. ומה שתירץ הכ״מ שם דהאי קרא דברי קבלה הוא ולא דברי תורה לפע״ד לאו פירוקא מעליא הוא דהא אמרינן בהשולח דף ל״ו ע״א העדים חותמין על הגט מפני תיקון העול׳ מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום אמר רבא לא צריכא אלא לר׳ אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי תקינו רבנן עידי חתימה דזימנין דמתו סהדי או אזלו למדינת הים. ולדעתי שלזה נתכוין הרשב״ן אלא שקיצר בלשונו והכי מוכח נמי בריש פ״ק דגטין (דף ג׳ ע״א) דקאמר התם ליבעי תרי ומשני בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי תרי כדריש לקיש דאמר ר״ל עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד ורבנן הוא דאצריך קיום והכא משום עגונה הקלו ע״כ וכן משמע בש״ס סוף פ״ב דכתובות וכן הוא להדיא בהש״י ותוס׳ ספ״ב דכתובות וכן משמע בשאר פוסקי׳ בכמה דוכתי גם בכ״מ הקשה על רמב״ם מספ״ב דכתובות וטפי ה״ל הקשות מהך דרפ״ק דגיטין שהבאתי ע״ש וכבר האריך בזה הרמב״ן בספר ההשגות שלו שהשיג על הרמב״ם במנין המצות בסוף עיקר השני דף י׳ סוף ע״ד וכתב שכבר השיגו על הרמב״ם כל חכמי הדורות בזה תשובות גמורות וראיות ברורות ע״ש באריכות: וראיתי בס׳ מגילת אסתר שחיבר מה״ר יצחק ליאון שהאריך ליישב דברי הרמב״ם בזה להציל אותו מהשגותיו של הרמב״ן. ולפע״ד אין ממש בכל דבריו מה שכתב וז״ל ומה שאמרו בפ׳ השולח דאורייתא הוא כו׳ לאו דוקא שיהא דאורייתא אלא כלפי שאמר במתני׳ שהיא תקנת ר״ג אמר והא מימי ירמיה הוא ואל יקשה בעיניך כי ל׳ זה דאוריית׳ לא יהיה פירושו תורה ממש שהרב׳ יש כדומה אליו בש״ס וכמו שהביא הרמב״ן ממש בהשגתו הראשונים בשורש הראשון ומה שאמר עוד הרמב״ן כי אנו דנין בגיטין בעדי חתימה בלבד פשיטא כי גם זהו דעת הרמב״ם שהרי מפורש אמרו שם במתני׳ שמפני תיקון העולם תקנוהו וכמו שמפור׳ בש״ס דזימנין דמייתי סהדי או אזלי למדה״י כי אמרם שם במתנ׳ העדי׳ חותמי׳ על הגט לשון גט פירושו כל שטרות שבעולם וכן פירשו התו׳ ריש פ״ק דגיטין ומכאן יצא לו להרמב״ם ז״ל שמה שדנין בד״מ בעדים שבשטר הוא כדי שלא תנעול דלת בפני לוין פי׳ שאם יצטרך המלוה בבואו לגבות מעותיו להביא העדי׳ שיעידו בפיהם כי ראו אותו שהלוה מעות לפלוני ובזולת זה לא יוכל לגבות ימנעו ולא ילוו מעותיהם לשום אדם משום דזימנין דמייתי או אזלי למד״ה ואין בידו להביאם ויפסיד מעותיו לכן תיקנו להם בעדות שבשטר עכ״ל וזה אינו מכמה טעמים חדא דלשון דאורייתא הוא משמע שהוא ממש דאורייתא ומ״ש הרמב״ן בהשגתו הראשונים לא אמר אלא מה שאמרו בש״ס פ״ק דר״ה אמרה תורה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות כו׳ שרגיל הש״ס לקרות למצוה דרבנן תורה מפני שגם היא תורה ואגב ריהטא אין הש״ס מדקדק בכך אבל שיקשה הש״ס בפשיטות בלשון קושיא דאורייתא הוא דמשמע דמתמה טובא והא דאוריותא הוא ואם איתא דאינו אלא מדברי סופרים מירמיה לא ה״ל לאקשויי דאורייתא הוא אלא הכי הל״ל והא רבן גמליאל תיקן הא ירמיה תיקן וכדאיתא בפ״ק דשבת גבי י״ח דבר דפריך התם אטבול יום דאורייתא הוא ואידים פריך הא שלמה גזור ועוד דהא לפמ״ש הרמב״ם דין תורה שאין מקבלין עדות לא בד״מ ולא בד״נ אלא מפי העדים שנאמר כו׳ אבל מד״ס שחותכים ד״מ בעדות שבשטר כו׳ תנעול דלת בפני לוין כו׳ משמע להדיא דדוקא ד״מ משום שלא תנעול דלת בפני לוין אבל בגיטין דלא שייך בהו ה״ט אף מד״ס אין דנין בעדות שבשטר אא״כ העדים קיימים והא ליתא מסוגיא דהשולח הנ״ל ואפי׳ תימא דבגיטין שייך נמי לו׳ דתקנו מדברי סופרים שיועיל עדות בשטר בגטין מ״מ קשה מאי פריך ש״ס הא שפיר איכא לשנויי דירמיה לא תיקן אלא בד״מ דשייך בהו ה״ט שלא תנעול דלת בפני לוין אבל בגטין דלא שייך ה״ט ואתא ר״ג ותיקן אף בגטין ואף שלשון גט משמע נמי כל שאר שטרות מ״מ משמע נמי גט אשה וא״כ תקנת ר״ג היתה בגט אשה ועוד דע״כ צ״ל כן למאי דמשני לא צריכא אלא לר״א כו׳ דהא ליכא למימר דפריך אשאר שטרות וכדפי׳ ועוד דאי תימא דפריך אשאר שטרות מאי משני לא צריכא אלא לר״א כו׳ ס״ס קשיא הא ירמיה תיקן וליכא למימר דמשני דר״ג תיקן שלא ילוה אדם לחבירו לכתחלה בעידי מסירה דהא ודאי ליתא דהא אשכחן בכמה דוכתי בש״ס שמותר להלות אפילו בלא שטר כלל ואמרינן בס״פ הרבית אמר רב יודא אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים עובר מפני ולפני עור לא תתן מכשול הרי להדיא דבעדים מותר וכ״כ הרמב״ם גופי׳ ספ״ב מה׳ מלוה ואפי׳ בלא עדים נמי משמע דליכא איסורא אלא דלפני עור לא תתן מכשול אבל משום תקנת דר״ג לא שמענו דא״כ קשה מאי אשמעי׳ ר׳ יודא הא בלא״ה מתני׳ היא תקנת ר״ג א״ו בהשולח פריך מגיטין דוקא ומשני לא צריכא אלא לר״א דאמר עידי מסירה כרתי וא״כ לדברי מהר״י ליאון מאי משני אכתי קשה הא ירמיה תיקן ואי תימא ירמיה לא תיקן בגטין א״כ קשה ל״ל לשנויי לא צריכא אלא לר״א הא לרבנן נמי ניחא אלא ודאי תצריך לומר דה״פ לא צריכא אלא לר״א כו׳ דתיקן דר״ג דלא יגרש לכתחילה בעדי מסירה דזימנין דמייתי עדים או אזלי למ״ה כו׳ א״כ בע״כ דתקנת ר״ג היתה בגיטין לחוד ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דלשני דירמי׳ לא תיקן בגיטין כלל אלא בד״מ משום נעילת דלת ור״ג תיקן בגיטין א״ו ליתנהו לדברי הרמב״ם והאי קרא דכתוב בספר וחתום למען יעמדו ימים רבים ל״ד בד״מ הוא ומשים תקנת שלא תנעול דלת אלא דין תורה הוא שעדות שבשטר מועיל בכל דבר אף שאין העדים קיימין וא״כ פריך שפיר דאורייתא הוא ומשני לא צריכא אלא לר״א כו׳ ותיקן ר״ג שלא יגרש לכתחילה בעדי מסירה רק בעדי חתימה דזימנין דמייתי עדים או אזלי למד״ה: עוד כתב מהר״י ליאון שם וז״ל ומה שהקשה הרמב״ן מאמרם בכתובות פ״ב ומפ״ק דגטין כדריש לקיש כו׳ אין תשובה ממנו על הרמב״ם כלל כי זה המאמר לא נאמר רק לענין שיש לנו להאמין בכל הכתוב בשטר אבל פשיטא שצריך שהעדים יעידו בפיהם כל הכתוב בו מן התורה כו׳ ע״ש שהאריך בזה וגם דבריו אלה אין להם שחר דהא קאמר בש״ס בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי תרי כדריש לקיש כו׳ אלמא דמדאוריי׳ א״צ לקיים השטר כלל ובשטר שיצא לפנינו אפי׳ בלא קיום כלל גובין בו דאי מיירי שהעדים מעידים בפה הרי אין לך קיום גדול מזה והיאך קאמר בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי תרי ועוד דהא בגטין באמת הקילו אפילו אין העדים כאן ואוקמא אדאורייתא דסגי בלא קיום כלל אף ע״פ שאין העדים לפנינו ויותר ה״ל לתרץ לפי שיטתו דהך דבפ״ב דכתובו׳ ופ״ק דגיטין מיירי מדינא ע״פ דברי קבלה דירמיה דיועיל אפילו בלא קיום ורבנן חכמי המשנה הצריכו קיום אבל כל זה אינו משמע וכמ״ש:

ז) עוד האריך מהר״י ליאון שם ליישב מ״ש הרמב״ן ואני מוצא דדיני נפשות ודיני קנסות בעדות שבשטר כו׳ בדברים שאין להם עיקר כלל ואין צירך להאריך ולהשיב על דבריו כי המעיין בצדק בדברי הרמב״ן ובדברי מהר״י ליאון שם ישפוט שדברי הרמב״ן ברורים ונכונים (גם מדברי הב״ח ס״ס מ״ו נראה שמסכים לדברי הרמב״ן) ולפי שבטור הובאו דברי הרמב״ם בסתם גם המחבר והר״ן והע״ש והסמ״ע ושאר אחרונים נמשכו אחר דברי הרמב״ם הוצרכתי להאריך ולברר דליתנהו לדברי הרמב״ם בזה.

(טו) ואם העד תלמיד חכם כו׳ – והרמב״ם כתב אם הבעל דין המביאן תלמיד חכם וע׳ סמ״ע ובכסף משנה פ״ט מהלכות עדות ובב״ח סימן זה.

(טז) אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין – ע׳ בתשו׳ ן׳ לב ספר ב׳ סי׳ ח׳ וע׳ בתשובת מהרשד״ם סי׳ ר״א וסי׳ שפ״ז.

(יז) ואם קבלו אין דנין על פיו – ע׳ תשובות מהר״א ן׳ ששון ססי׳ קמ״ה.

(יח) וחוזרין ומעידין – ע׳ בתשו׳ ן׳ לב סי׳ כ׳ וכ״ה ובריש סי׳ ד׳ דף ב׳ ודף ג׳ ע״ב וע׳ בתשו׳ ר׳ אליה ן׳ חיים סי׳ כ״ט.

(יט) ויש חולקין – ומהרש״ל ביש״ש פסק דאפי׳ בדיעבד פסול העדו׳ שהוגבה שלא בפני ב״ד.

(כ) כשר בדיעבד – ולכן א״י לחזור ולהגיד בע״א וכ״כ בתשו׳ ר״ח ן׳ חיים שם.

(כא) יראים להגיד כו׳ – ע׳ בתשו׳ רמ״א סי׳ י״א דף כ״ו ור״ס י״ד וס״ס פ״ו וסי׳ צ״ט שאל׳ ב׳.

(כב) רק להשקיט כו׳ – וכעין זה כתב מהרש״ל סי׳ ח׳ וע״ש עוד מדינים אלו.

(כג) היה הבעל דין חולה כו׳ – ע׳ תשו׳ ן׳ לב ספר ב׳ סי׳ ח׳ וסי׳ ס״א.

(כד) העדים חולים כו׳ – ע׳ תשו׳ ר״מ אלשיך סי׳ ט״ז דף כ״ז ואילך וסי׳ ע״ה.

(כה) שלא בפניו כו׳ – ע״ל סי׳ ק״מ סעיף י׳.

(כו) שיפלו הנכסים קמי יתמי – וכתב עוד הטור בשם הראב״ד דאפי׳ יאמר התובע לדיינים לכל הפחות אם אינכם רוצים לקבל עדותן קחו הממון בידכם שלא יאכלוהו הקטנים אין שומעין לו עכ״ל ומביאו גם כן הסמ״ע וע׳ ב״ח.

(כז) אם פתחו ליה בדינא – פי׳ התחילו לטעון בפניהם דאז אין יכולים לומר לא אדון לפניכם אלא בפני ג׳ אחרים עכ״ל סמ״ע ועמ״ש ב״י בשם ר״י וע׳ במהרש״ל סי׳ י׳.

(כח) אע״פ שיש חולקין כו׳ – וכ״פ ביש״ש.

(כט) אבל המביא עדים לפטור עצמו מקבלין – ע״ל סי׳ ק״ח סעיף ט״ז כתב המחבר יורש קטן שהי׳ שט״ח לאביו ויצא עליו שובר אחר מיתת אביו אין קורעין את השטר ואין מגבין בו עד שיגדלו הותומי׳ כו׳ ואפי׳ יש עדים שזוכרי׳ הפרעון אין עדותן עדות לפי שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ואע״ג שמביא עדים לפטור שאני התם דחשב להוצי׳ שהרי רוצה להוציא השטר ולקרעו דלא כספר גידולי תרומה (דף קמ״א ע״ב) שהניח בקושיא (הגה ורב יוסף טראני בתשובה ח״ג שאלה ל״ב כתב וז״ל ודברי הר״ן ז״ל אינם אלא היכא שבאים להוציא מהלוה שלא בפני המלוה דלפטור עצמו מהתביע׳ יכול להביא עדים שלא בפני התובע וכו׳ אבל כשאין המלוה תובעו ודאי שלא יקבלו העדות אלא בפניו עכ״ל וע״ש שמביא ראיה מהא דלקמן סי׳ ק״ח שהוא מדברי הרמב״ן ז״ל ומביא עוד ראיות לדבריו ע״ש ועוד ראי׳ לזה ממ״ש המחבר לקמן סעיף כ״ה ע״ש ודו״ק).

(ל) אין מקבלין עדות על הקטן – ל׳ הסמ״ע ע׳ בטור ובפריש׳ שמבואר שם שאפי׳ אם הוא ידוע שהקטן הוציא לפלוני בעבדיו בחזק׳ מהשדה או מהבית מ״מ כיון שיש לו בו חזקת אבות וכו׳ וע׳ ל׳ סי׳ ק״י ס״ק י״ג ומ״ש שם.

(לא) אין דנין ע״פ אותו הקבלה – ויכולין העדים לחזור בהן כ״כ בשלטי גבורים פ״ק דסנהדרין דף רצ״א וכן עיקר ודלא כב״ח ע״ש.

(לב) ואם היו נסמכים על העמוד – ע׳ סמ״ע דאינו מותר לכתחל׳ דממ״נ אי מחשב ישיבה לגבי דיינים לא מחשב עמידה לגבי עדים עכ״ל והב״ח חולק שם ע״ז וע״ש.