×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
אין הבכור נוטל פי שנים לא במלוה ולא בשבח, ואם מכר חלק בכורה, וּבוֹ י׳ סְעִיפִים
(א) אֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם אֶלָּא בְּנִכְסֵי הָאָב, אֲבָל לֹא בְּנִכְסֵי הָאֵם; אֲפִלּוּ אִם הוּא בְּכוֹר לָאָב וְלָאֵם, חוֹלְקִים בַּנְּכָסִים, הוּא וְהַפָּשׁוּט, בְּשָׁוֶה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אחכמת שלמהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(א) א) ל׳ הטור במשנה בפ״ח דבכורות דף נא ע״ב ויליף לה שם ד׳ נב ע״א מקראי
(ב) ב) כ׳ הב״י ופשוט׳ הוא
(א) אבל לא בנכסי האם – ילפינן לה בגמ׳ מדכתיב כי לו משפט הבכורה דמשפט הבכור׳ לאיש ולא לאשה:
(א) אין הבכור – עיין בתשו׳ ן׳ לב ס״א סי׳ ס״ב דף פ״ו ובתשוב׳ מהרא״ן ששון סי׳ קמ״ט.
(א) האב – עיין בתשו׳ ן׳ לב ח״א סי׳ ס״ב [ס״ד] ובתשו׳ מהר״א ששון סי׳ קמ״ט:
(א) אין כו׳ – מתני׳ בכורות נ״א ב׳ ב״ב קכב:
(ב) אפי׳ כו׳ – שם קיא ב׳:
נ״ב: הנה מה שיש לפלפל בסוגיא דיכיר אי בעי יהב לי׳ כל נכסיו במתנה ע׳ בחיבורי טוב טעם בהשמטות בחיבורי ליו״ד מהדורא ו׳ סי׳ רסו השייך להשמטות לחיבור הנ״ל שם הארכנו בזה בעזה״י ודו״ק:
אין הבכור נוטל פי שנים אלא וכו׳ – נ״ב: הנה אכתוב כאן כמה ח דושי דינים בעזה״י השייך בענין זה. א׳ נשאלתי מחכם אחד ששמע מהג׳ מוה׳ חיים וואלאזינר זצ״ל שנשאל במי שיש לו ב׳ נשים ואחת נתעברה תחלה והשני׳ ילדה מקודם איזה הוי בכור ופשוט לי׳ להג׳ זצ״ל מקרא דוילדו לו בנים האהובה והשנואה נאמר האהובה תחלה ואח״כ השנואה ואמר והי׳ הבן הבכור לשנואה וכו׳ הנה בזה הייתי בר מזלו דהג׳ ז״ל וכבר כתבנו מזה לעיל בסי׳ שקודם וע׳ בחיבורי לתורה שנת תקפ״א ותקצ״ב הארכתי בענין זה ומה שהרגיש רו״מ במכתבו מיעקב כתבנו שם בעצמנו הטע׳ מכח מאמר חז״ל בנדה דאתהפוכי מתהפך רק ביעקב הוי נס דלא נתהפך אבל הם לא ידעו מזה (והטעם כמו שאי׳ בזוה״ק דהוי צריך שיתברך יעקב בלי רצון יצחק עייש״ה ואם היה יעקב יוצא ראשון הי׳ יצחק יודע שהוא בכור והי׳ מברכו ברצון לכך לא נתהפכו ויצחק סבר דנתהפכו והוי עשו הבכור וזה הכוונה במדרש פ׳ תולדת בפ׳ ותקרא לעשו בנה הגדול שאמר הקב״ה אצליכם הוא בכור אבל אצלי הוא בנס שבנסים ע״ש והכוונה מבואר כדברנו) ובזה אזלו כל הערות של רומ״כ למה לא שאלו מאשה אחת יולדת תאומים דבזה מן הסתם אתהפוכי מתהפך וע׳ בחיבורי מי נדה ד״ז בש״ס כתבתי שם דמסוף הסוגי׳ מוכח דהנוצר אחרון יוצא ראשון עייש״ה. והנה י״ל עוד דבילדה תאומים י״ל דאלו הוו טפה אחת ונתחלקה לב׳ אי אפשר נהי דזה התחיל להתרקם תחלה מ״מ אלו בגמר היצירה הוי השני תחלה דזה מיהר להתרקם ובודאי בגמר היצירה תליא מילתא וא״כ כיון דעכ״פ זה יצא תחלה והוי זה ודאי בכור ללידה. והשני ספק אם הוי בכור ליצירה לכך אין ספק מוציא מידי ודאי. אבל בשאר נשים משכחת לה דראינו והוכר עוברה של זו תחלה א״כ ידענו דזה בכור ליצירה לכך אזלינן בתר היצירה. ומ״ש רו״מ דלשון והוא אינו סובל דוקא היצירה לא ידעתי מי דחקו להגאון ז״ל דיוק זה. בלא״ה א״ש דמלשון וילדו לו האהובה משמע דאהובה ילדה תחלה ואיך אמר אח״כ והי׳ הבן הבכור לשנואה בע״כ הכוונה על היצירה דבתר היצירה אזלינן ודו״ק:
ובהיותי בזה עלה בלבי דבזה א״ש המדרש פ׳ תולדת מ״ש הכניס עמו כת של פריצים אמרו ניכול מדידי׳ וכו׳ וניחוך עלה ולפי שהיו כמשחקים שחק הקב״ה עמהם והסכים שהבכורה ליעקב ע״כ והוא תמוה מאי מכ״מ הוא. בחידושי הארכתי בזה וכעת נראה כך דבאמת הי׳ גלוי לפני השי״ת דיעקב ראשון ליצירה וראוי׳ לו הבכורה רק דבגלוי לעיני בו״ד לא נודע אם הי׳ אתהפוכי מתהפך או לא. וכיון דאין משגיחין בב״ק ולא בשמים היא ולכך הי׳ לעשו דין בכור אך כיון דיעקב קנה ממנו הבכורה אך הם אמרו דניכל מדילי׳ ונשתה מדילי׳ וניחוך עלה. והיינו מכח דאמרו דעשו לא גמר ומקנה לו רק משטה בו ובלב אינו גומר ומקנה. רק כיון דקיי״ל דדברים שבלב אינן דברים א״כ הוי מכירה. רק הם אמרו דדברים שבלב אינם דברים ואמרו קמי שמיא גליא דלא גמר ומקנה וא״כ אמר הקב״ה אם עשו אומר דאזלינן בתר קמי שמיא גליא הוי יעקב בכור כיון דהוא ראשון ליצירה ואינו צריך לבא מכח מכירת עשו וא״ש ודו״ק:
שבתי וראיתי שדין זה מבורר ממ״ש בש״ס בבכורות פרק יש בכור דיוצא דופן אינו בכור דבעינן וילדו לו וליכא מוכח דבלידה תליא ולא בעבור תלוי והדבר פשוט להיפך דהנולד ראשון הוא הבכור עיי״ש ודו״ק:
והנה שבתי וראיתי שדין זה יהי׳ מוכרח מפרש״י פ׳ תולדות מ״ש וזה״ל ויעקב בא לעכבו שיהי׳ ראשון ללידה כראשון ליצירה ויפטור את רחמה ויטול את הבכורה מן הדין. והנה כפל לשונו ויפטור את רחמה ויטול וכו׳ מבואר כונתו שרצה שיהי׳ פטר רחם לאמו גם שיהיה בכור לנחלה מן הדין מבואר הא אם יהי׳ עשו נולד ראשון לא יהי׳ בכור לנחלה ג״כ אף שיהי׳ ראשון ליצירה. בע״כ דבכור לנחלה נמי לאו ביצירה תליא מילתא רק בלידה. וגם לפי פרש״י דמשל לשפופרת א״כ בתאומים הוי היוצר ראשון נוצר אחרון והו״ל להמשנה בפ׳ יש בכור למנות זה דיש בכור לכהן ואינו בכור לנחלה ויש דהוי לנחלה ואינו לכהן הו״ל למנות בילדו תאומים היוצא ראשון בכור לכהן והאחרון בכור לנחלה. אלא בע״כ דהכל תלוי בלידה ודוק היטב:
{א} אין הבכור נוטל פי שנים אלא בנכסי האב אבל לא בנכסי האם אפילו שהוא בכור לאב ולאם חולקין בה הוא והפשוט בשוה:
(א) {א} אין הבכור נוטל פי שנים אלא בנכסי האב אבל לא בנכסי האם משנה בפרק יש בכור (בכורות נא:) ומפרש טעמא בגמרא דכתיב לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ואין משפט בכורה לאשה:
ומה שכתב אפילו שהוא בכור לאב ולאם חולקים בה הוא והפשוט בשוה פשוט הוא:
(א) האם בכור בן בכור נוטל פי שנים בחלק בכורת אביו כשמת אביו בחיי אבי אביו. מסתימת הטוש״ע בסעיף ג, משמע דאינו נוטל דהוי ליה ראוי, והב״י לא הביא בזה חולק, ולכאורה באמת אין כאן מקום ספק, אבל הנמוק״י בב״ב קמג ד״ה ממתני׳, כתב דהדין עם הר״י מיגאש והאחרונים שהסכימו עמו, שאינו נוטל בזה פ״ש דהו״ל ראוי, ודלא כבה״ג דס״ל דנוטל פ״ש, ע״כ, ומבואר דבה״ג ס״ל דנוטל, והרמב״ן בב״ב קטז: ד״ה ובהלכות גדולות, גם כתב דאינו נוטל ודחה את דברי הבה״ג, וכ״כ אחריו הרשב״א בב״ב קטז: ד״ה ודע, וכ״כ אחריהם הריטב״א בב״ב קטז: ד״ה והוי יודע, ומהם לקח הנמוק״י את דבריו, ובאמת מקור דין הבה״ג הוא מהירושלמי ומהתוספתא שהביאו הראשונים הנ״ל וכן הביא הרי״ף בב״ב קמד, והעתיק את דבריו הרא״ש שם ח,ח, אלא שהראשונים הנ״ל מפרשים דלשון התוספתא והירושלמי הוא לאו דוקא, וכן משמע מהרמב״ם בהל׳ נחלות ב,ז, דס״ל דהאי לשון הוא לאו דוקא, מדלא כתב את דין הבה״ג, דהא לפי הבה״ג היינו דינא דהתוספתא והירושלמי, וא״כ היה לרמב״ם להביאו, אלא ודאי דס״ל דלא כבה״ג, וכן הלכה כסתימת הטוש״ע ודלא כבה״ג.
כרמל שנעשו שבלים וכפניות שנעשו תמרים, האם בכור נוטל בהם פי שנים. הטור באות ד, כתב דאינו נוטל, והב״י בסוף אות ד, הביא דהר״ן כתב דהרמב״ם ס״ל דאינו נוטל וכן ס״ל לר״ן, דהיינו ואף אם עשה הדיין כרבי ונתן לו אינו עשוי ומחזיר, וכתב הר״ן דגדולי האחרונים ור״ח כתבו בהיפך, ע״כ, והשו״ע בסעיף ו, פסק כהרמב״ם, ויש להעיר דהנמוק״י בב״ב קמה ד״ה גרסי׳, כתב דאסור לעשות כדברי רבי ואם עשה עשוי, ע״כ, וכן מבואר בדברי הרשב״א בב״ב קכה: ד״ה הא דאמר רב פפא, וכ״כ הרמב״ן בב״ב קכד: ד״ה קסבר, והרמב״ן שם והנמוק״י שם, כתבו על פי זה את טעם השמטת הרי״ף, דהיינו דס״ל דאף הרי״ף הכי סבר, ומאידך בשיטה מקובצת בב״ב קכה: ד״ה ואין הבכור, הביא מרבינו יונה דס״ל דאינו נוטל, כהרמב״ם, ובה״ג בהל׳ נחלות בעמוד תקל, כתב דאינו נוטל, וכ״כ החינוך במצוה ת, דאינו נוטל, וסמ״ג בעשה צו, כתב סתמא דאין בכור נוטל בשבח ולא במלוה בשטר שגבו לאחר מיתה, ע״כ, ובגמרא מבואר דמלוה בשטר תליא במחלוקת רבי וחכמים, וראב״ן בסי׳ תסט ד״ה ואין הבכור, כתב סתמא דאין הבכור נוטל בשבח ששבחו נכסים ממילא, ע״כ, ונראה מזה דס״ל דאינו נוטל, ונמצא בידינו דהטור והרמב״ם והר״ן ורבינו יונה ובה״ג וסמ״ג והחינוך וראב״ן ס״ל דאינו נוטל, ומאידך ר״ח והרמב״ן והרשב״א והנמוק״י וקצת משמע כן מהרי״ף, ס״ל דאסור לעשות כרבי ואם עשה עשוי. הטור באות ה, הביא דאע״פ דפסק הרמב״ם כרבנן דאינו נוטל בשבח, אפי׳ הכי פסק גבי בהמה מוחכרת או מושכרת וילדה דנוטל בולדה, והב״י כתב דיש לתמוה על זה והביא דהמ״מ יישב הסתירה, ויש להעיר דבה״ג נמי סבר כהרמב״ם בזה, דלעיל הובא דס״ל לבה״ג דהלכה כרבנן דאינו נוטל, ומאידך בהל׳ נחלות בעמוד תקלג, פסק גבי בהמה מוחכרת דנוטל בולדה.
בדברי הטור דר״ח פסק שבכור נוטל השבח. הב״ח והדרישה בסוף אות ד באותיות הטור, כתבו דצ״ל ר״ת במקום ר״ח, דתוס׳ בב״ב קכד: ד״ה מספקא, כתבו בקושיה שעליה תירץ ר״ת, דקי״ל כר״נ בדיני, גבי הא דאמר רב נחמן דהלכה כרבי שנוטל את השבח, ע״כ, ובאמת דלשון התוס׳ הזה צ״ע, דהא רבא שם פליג על רב נחמן והלכתא כבתראי, וצ״ע. ודברי הב״ח והדרישה תמוהים דהא הטור כתב את דברי ר״ח, אחר שהביא דאין הבכור נוטל בשבח שמחמת הוצאה, ועל זה כתב דר״ח פסק דנוטל בשבח, ולפי דבריהם דגרסי׳ ר״ת, הא ר״ת פסק רק כרבי, ורבי לא פליג אלא בשבח דממילא, אבל בשבח דעל ידי הוצאה לא חלק בה רבי, דהוא מתני׳ דבכורות נא:, הבכור אינו נוטל בשבח, והתם ילפי׳ לה מקרא, ולא אמרינן התם דמתני׳ דלא כרבי, ופליגי שם בדף נב., אביי ורבא ומדברי שניהם מבואר דדבר ברור הוא דבכור אינו נוטל שבח, ועל כן אי כוונת הטור לר״ת, א״כ מנא ליה דר״ת ס״ל הכי הא הוא פסק כרבי בלבד, אבל לא בשבח דעל ידי הוצאה, ומ״מ אף אי גרסינן בטור ר״ח, הוא תמוה דלא שייך לפסוק כך נגד הגמרא דבכורות דלא חלק עליה אדם, וצ״ע.
האם הבכור נוטל פי שנים מספינה שהיתה לאביו בים. הב״י באות ה, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהחינוך במצוה ת, כתב כהרמב״ם דאינו נוטל.
מה הפירוש בהא דאמרינן בכור שמיחה מיחה. הב״י בסעיף ג אות ו, הביא בזה מחלוקת, וכתב דהרמב״ם ור״ח פירשו בענין אחר והביאו הטור בסוף הסימן, ויש להעיר דסמ״ג בעשה צו, פירש כהרמב״ם.
בכור נוטל פי שנים במלוה שיש עליה משכון. כ״כ הטוש״ע בסעיף ז, בשם רשב״ם, והב״י באות ז, הביא כן גם מהמגיד ור״ח והמרדכי, ויש להוסיף דכ״כ הנמוק״י בב״ב קמו ד״ה ולענין, בסופו, וכ״כ הריטב״א בב״ב קכה: ד״ה אמר רב פפא, וכ״כ הרשב״א בב״ב קכה: ד״ה ומלוה שיש.
בכור נוטל פי שנים אף במלוה שיש עליה משכון שמשכנו בשעת הלואתו. כן הביאו הטוש״ע בסעיף ז, והב״י הביא דכ״כ מהרי״ק, ע״כ, ויש להעיר דכ״כ הרשב״א בב״ב קכה: ד״ה ומלוה שיש.
אם יורש חייב ליטפל בנכסים ולהשיב לבע״ח. הטור והב״י באות יא, הביאו בזה מחלוקת, דהר״י מיגאש ורשב״ם ס״ל דחייב ליטפל, ומאידך הרשב״א סבר דאינו חייב, ועי׳ במה שכתבתי בהל׳ גביית מלוה לפני סימן צז, דעיקר לדינא כהרשב״א דאינו חייב ליטפל.
בכור שאמר איני נוטל בכורה, אם יכול לחזור בו. הטור בסעיף י, הביא בשם הראב״ד שאם פרעו אחיו לבעל חוב על חלקו ואח״כ רוצה לחזור בו אינו יכול לחזור, והב״י הביא דכ״כ נמי התרומות בשם הראב״ד, ופסק כן בשו״ע בשם יש מי שאומר כיון שלא מצא מספיק ראשונים שאמרו כן, ויש להוסיף דהרשב״א בב״ב קכד. ד״ה והראב״ד, הביא כן משמו והסכים עמו, והריטב״א בב״ב קכד. ד״ה ומדקאמר, הביא כן בשם התוס׳ והראב״ד, ובדברי הנמוק״י בזה צריך להגיה כמו שכתבתי בהגהותי שם, ומ״מ נמצא דאף הרשב״א והתוס׳ סברי כהראב״ד, ואם היה רואה כן השו״ע היה כותבו בסתם ולא בשם יש מי שאומר.
הא דיש לבכור זכות בחלקו קודם חלוקה היינו רק במה שמצוי אבל בשבח שהוא ראוי לבוא אין לו חלק. כן הביא הב״י בסעיף ח, מכמה ראשונים, ויש להעיר דכ״כ הרז״ה בספר הצבא במידה השנית.
אם יש לבכור בחלק פשיטות קודם קנין וחלוקה למכרו וליתנו. הטור והב״י באות יד, הביאו מחלוקת בזה דרשב״ם ס״ל דאינו יכול, ומאידך הטור והנמוק״י בשם כל המפרשים, והתוס׳ והר״ן והראב״ד ותשובת הגהות מיימוניות, כולהו ס״ל דיכול, ויש להעיר דכ״כ הרשב״א בב״ב קכו: ד״ה ומר סבר, וכ״כ הריטב״א בב״ב קכו: ד״ה ומר סבר, וכ״כ הרמ״ה בב״ב פ״ח סי׳ צו ד״ה ברם, ונמצא דרשב״ם יחידאה לחלוטין ונדחו דבריו מההלכה, והכי נקטינן דיכול למכור וליתן.
(א) כתב נ״י פרק חזקת דף קפ״ה ע״א דאם ירשו קרקעות אע״פ שחייבים עליהם לב״ח ולכתובת אשה קרויים היתומים מוחזקים ולא הוי אלא שעבוד בעלמא עלייהו ונכסים בחזקת יתמי קיימי אבל אי חייב למלך כלום מחמת מס ותשחורת אין הבכור נוטל פי שנים דכולהו קרקעות משתעבדי למס המלך והוי כמאן דמחזיק מלכא בהו דהוה מצי נחית ומזבין מנפשיה ואפילו משום דבר מועט הן מוחזקים לו ומיקרי ראוי לגבי יורשים עכ״ל הרשב״א והרמב״ן וכתב עוד דבמקום שנהגו שאין המלך מוכר הקרקע במס עד ד׳ או ה׳ שנים אלא שהוא משכיר הקרקע עד שיפרעוהו אם מת בעל השדה בתוך ד׳ שנים הבכור נוטל פ״ש עכ״ל:
(ב) כתב המרדכי ריש י״נ אם גנבו עכו״ם ספר ואחר מותו הוחזר דמסתמא לא נתייאשו הבעלים לא מיקרי ראוי דכל היכא דאיתא ברשות בעלים איתא וכן אי אית ליה קרקע מהיום ולאחר מיתה הוי מוחזק וע״ש וכ״כ שם בב״י ד׳ רי״א ע״א וכתב עו״ש דאם גזלו ממנו קרקע והחזירו לא הוי מוחזק דקרקע אינה נגזלת ונ״ל דה״ה ספרים כדברי המרדכי דלא מתייאשים מספרים כמו שנתבאר לעיל סימן רל״ו אבל שאר מטלטלים אע״ג דלא מתייאשים מינייהו קרויין ראוי:
(א) אבל לא בנכסי האם שנאמר כי לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ולא לאשה והוא משנה וגמרא פרק יש בכור:
(א) {א} אין הבכור נוטל וכו׳ ולא נוטל פ״ש בשבח וכו׳ עד או שהיתה רועה באפר וילדה אינו נוטל פי שנים לא בולד וכו׳ כצ״ל. ובס״א כתוב לא בה וכו׳ ופי׳ ג״כ אינו נוטל פ״ש לא בולדה ולא בשבח שהשביח גוף הפרה ולא בשכירות הפרה שכל זה הוי שבח ששבחו הנכסים מעצמן אבל בפרה גופה בקרן שלה ודאי דנוטל פ״ש ודיקלא ואלים נמי כיון דשמו עליו חשבינן ליה קרן ולא שבח ונוטל פ״ש וכן ארעא ומסקא שירטון ותימה שלא כתבו רבינו אבל הרמב״ם בפ׳ ג׳ מנחלות כתבו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אחכמת שלמהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ב) מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וְאַלְמָנָה, וּמֵתָה הָאַלְמָנָה קֹדֶם שֶׁנִּשְׁבְּעָה עַל כְּתֻבָּתָהּ, כָּל הַנְּכָסִים בְּחֶזְקַת הַיּוֹרְשִׁים, וְנוֹטֵל בָּהֶם הַבְּכוֹר פִּי שְׁנַיִם.
באר הגולהביאור הגר״אחכמת שלמהפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(ג) ג) שם ס״ב בשם תשו׳ הרא״ש סוף כלל ן׳
(ג) קודם כו׳ – שאין יורשים כ״ז שלא נשבעה כמ״ש בשבועות מח א׳:
הנה בדין ישראל שקנה כפר או עיר להניח אחר מותו בכור או פשוט אם שייך בשכר אוראנדא או בחלק המס המגיע להקיר״ה מן היי״ש וכדומה ומה שמוותר בזה חלק לשר העיר או הכפר אם שייך בזה חלק בכורה או לא. הנה לדידי הדבר פשוט דבשכר האוראנדא דתלוי בהקרקע זה הוי כמו שכירות בית. וכדומה ודאי דשייך בזה חלק בכורה ואסביר יותר עפ״י השכל דהרי אם רצו היו יכולין לחלוק הכפר או העיר לג׳ חלקים זה יטול ב׳ חלקים וזה חלק אחד ויעמיד זה קרעטשמע בחלק שלו וזה יעמוד קרעטשמע בחלק שלו ובודאי חלק שכר האוראנדע של הנוטל ב׳ חלקים יהי׳ יותר משכר האוראנדע של חלק האחד. וא״כ כל זמן שלא חלקו נמי הוי כן דלזה שייך ב״ח ולזה חלק אחד. ומה שהקיר״ה מוותר הוי כך אם דרך המלך לותר אף לשורפי י״ש שאין להם קרקע א״כ ויתור זה לאו מכח הקרקע בא רק מגוף המו״מ אז אין להבכור חלק בכורה מזה. אבל אם אין המלך מוותר רק להשרים שיש להם כפרים ועיירות א״כ הוי זה זכות הנצמח מן הקרקע והרי על גוף הקרקע יש לבכור ב׳ חלקים. א״כ מגיע לו מזה ג״כ ב׳ חלקים ומכש״כ בהאוראנדא דודאי הוי כן דהוי שכירות מגוף הקרקע והרי יש לו ב״ח בקרקע מגיע לו שכר האוראנדא ג״כ ב״ח וזה פשוט:
(א) ונוטל בהם הבכור פ״ש – ע׳ באה״ע סי׳ צ״ו ובב״ש שם סק״ד:
{ב} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ששאלת ראובן שמת והניח בנים ואלמנה והאלמנה מתה קודם שנשבעה על כתובתה אם יש לבכור פי שנים דמספקא לן אם הנכסים קרויין נכסי האם כיון שלא נשבעה על כתובתה. תשובה: כל זמן שלא נשבעה על כתובתה ולא הגבוה ב״ד את כתובתה כל הנכסים בחזקת בעלה ולא זכתה בהם כלום והבנים יורשים את אביהם ויש בהם דין בכורה:
(ב) {ב} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל ששאלת ראובן שמת והניח בנים והאלמנה וכו׳ סוף כלל נ׳:
ואין הבכור נוטל פי שנים אלא במה שהוא מוחזק בבית אביו כשמת אבל לא במה שראוי לבוא לו אח״כ וכו׳ משנה בפרק יש בכור שם ומייתי לה מדכתיב בכל אשר ימצא לו ואיתא נמי בפרק י״נ ודע שלא חלקו בין ראוי למוחזק אלא למוריש פירוש מה שהוא ראוי למוריש בשעת מיתתו אין בנו בכורו נוטל פי שנים ואין אנו מקפידים ביורש שהרי כשמת הבכור בניו יורשים חלק בכורתו בנכסי הזקן כמו שנתבאר בסימן הקודם לזה. המייבם אשת אחיו הבכור שמת בחיי אביהם ואח״כ מת אביהם ובאים היבם ושאר אחיו לירשו כמה חלקים נוטל היבם עיין במרדכי פ׳ י״נ:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) שאלה כו׳ סוף כלל נ״:
באר הגולהביאור הגר״אחכמת שלמהפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
 
(ג) אֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּנְּכָסִים הָרְאוּיִים לָבֹא לְאַחַר מִיתַת אָבִיו, אֶלָּא בַּנְּכָסִים הַמֻּחְזָקִים לְאָבִיו שֶׁבָּאוּ לִרְשׁוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ (דברים כא, יז). כֵּיצַד, אֶחָד מִמּוֹרִישֵׁי אָבִיו שֶׁמֵּת לְאַחַר מִיתַת אָבִיו, הַבְּכוֹר וְהַפָּשׁוּט יוֹרְשִׁים כְּאֶחָד. וְכֵן אִם הָיְתָה לְאָבִיו מִלְוָה, יוֹרְשִׁים אוֹתָהּ כְּאֶחָד.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(ד) ד) ל׳ הרמב״ם רפ״ג מה׳ נחלות וכ׳ ה״ה מבואר בהרבה מקומות והעיקר במשנה בפ״ח דבכורות (דף נב ע״א) ולא בראוי כבמוחזק לאתויי נכסי אבא דאבא (שם ע״ב)
(ה) ה) מימרא דרב יהודה אמר שמואל בפ״ח דב״ב דף קכד ע״ב
(ב) בנכסי׳ הראויים לבא לאחר מיתת אביו כו׳ – ואע״ג דכבר נתבאר בסי׳ רע״ז בטור ובדברי המחבר דאע״פ שמת הבכור בחיי אביו בני הבכור עומדים במקום הבכור ליטול ב׳ חלקים שאני התם דברא כרעא דאבוה הוא והרי כאלו הבכור חי ויורש את הממון המצוי אצל אביו משא״כ כשמת אביו של הבכור ולא היה הממון של מורישו מצוי בידו בשעה שמת אלא ביד אבי אביו של הבכור והרי הוא אינו בכור של אבי אביו אלא של אביו וביד אביו לא היה מצוי:
(ג) מלוה יורשים אות׳ כאחד – משום דג״כ אינו מצוי ביד אביהם כשמת ובסמוך ריש ס״ז חזר וכתבו המחבר וצ״ל דשם אתא לאשמועינן דאע״פ שהוא בשטר אין הבכור נוטל פי שנים:
(ב) וכן אם היתה לאביו מלוה כו׳ – או היתה לו ספינה וע׳ בתשוב׳ רשד״ם סי׳ ש״א באורך וע׳ בתשו׳ מבי״ט ח״ב סי׳ רפ״ד ורפ״ה.
(ב) ממורישו – ואע״ג דבס״ס רע״ז נתבאר אפי׳ אם מת הבכור בחיי אביו בני הבכור עומדים במקום אביהם ליטול ב׳ חלקים שאני התם דברא כרעא דאבוה הוא והרי הוא כאילו הבכור חי ויורש הממון שמצוי אצל אביו משא״כ כשמת אביו של הבכור ולא הי׳ ממון מורישו מצוי בידו בשע׳ שמת אלא ביד אבי אביו של הבכור והרי הוא אינו בכור אבי אביו אלא בכור אביו וביד אביו לא הי׳ הממון מצוי. סמ״ע:
(ג) מלוה – או הית׳ לו ספינ׳ ועיין בתשו׳ רשד״ם סי׳ ש״א באורך ובתשו׳ מבי״ט ח״ב סי׳ רפ״ד ורפ״ה (כת׳ בתשו׳ רשד״ם שם שאין הכונ׳ בסחור׳ שבתוך הספינ׳ אלא בספינה ממש משפטי שמואל סי׳ צ״ו אבל המבי״ט שם ודברי ריבות סי׳ ע״ו ע״ז וע״ח חולקין בדין זה ועיין שם. בני חיי):
(ב) בנכסים הראויים לבא – כתב בס׳ דגמ״ר וז״ל וחזקות הנהוגים במדינת פולין מקרי ראוי ע׳ בית שמואל סימן ק׳ ס״ק י״ג עכ״ל:
{ג} ואין הבכור נוטל פי שנים אלא במה שהוא מוחזק בבית אביו כשמת אבל לא במה שראוי לבוא לו אח״כ כגון אם מת יעקב בחיי יצחק אין ראובן נוטל פי שנים במה שיורשין מיצחק:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) ואין הבכור כו׳ משנה שם:
אבל לא במה שראוי לבוא שנאמר בכל אשר ימצא לו ומה״ט אין לו חלק בכורה ממלוה של אביו כמ״ש בסמוך ס״ז וז״ל ב״י ודע שלא חילקו בין ראוי למוחזק אלא לגבי מוריש כי מה שהוא ראוי למוריש בשעת מיתתו אין בכורו נוטל פי שנים אבל לא לענין יורש שהרי כשמת הבכור בניו יורשין חלק בכורתו בנכסי הזקן כמש״ר בסימן שקודם לזה והטעם דגבי אביו של בכור המוריש כתיב בכל אשר ימצא לו יטול פי שנים ולא מה שאינו מצוי בידו ואע״פ שהוא מצוי אצל אבי אביו שהרי הוא בכורו לאביו ולא לאבי אביו אבל מה שהוא מצוי ביד אביו בשעת מותו בנו הבכור יורשו בקבר ומנחיל לבניו ובני בניו אחריו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
 
(ד) הִנִּיחַ לָהֶם פָּרָה מֻשְׂכֶּרֶת אוֹ מֻחְכֶּרֶת אוֹ שֶׁהָיְתָה רוֹעָה בָּאֲפָר (פֵּרוּשׁ, בְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, רַשְׁבָּ״ם), וְיָלְדָה, הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּהּ וּבִוְלָדָהּ פִּי שְׁנַיִם. {הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין (טוּר בְּשֵׁם אָבִיו הָרא״ש). הִנִּיחַ לָהֶן עֶבֶד אוֹ בְּהֵמָה טְמֵאָה, הַבְּכוֹר נוֹטֵל ב׳ חֲלָקִים וְהַפָּשׁוּט חֵלֶק אֶחָד, דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹבְדִים לַבְּכוֹר שְׁנֵי יָמִים וְלַפָּשׁוּט יוֹם אֶחָד (מָרְדֳכַי ר״פ מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי וּפֶרֶק קַמָּא דְּבָבָא בַתְרָא). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קע״א ס״ח.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(ו) ו) שם דין ב׳ ברייתא שם סוף דף קכג ע״ב וכתב ה״ה והא דמוקי לה התם ריש דף קכד כר׳ היינו מקמי דקא״ר פפא דיקלא ואלים וכו׳ ע״כ לא פליגי וכו׳ (שם) והיה ס״ד מעיקרא דרבנן פליגי אפי׳ בשבחא ממילא וכו׳ אבל בתר דא״ר פפא דאפי׳ רבנן מודו בשבחא דאתיא ממילא ולא אשתני ברייתא דפרה אפי׳ כרבנן אתיא וכו׳ ולא מיחשב הולד אישתני אף ע״ג דמעיקרא עובר הוי משום דעובר ירך אמו הוא וה״ל כאלו לא אשתני
(ד) מושכרת או מוחכרת – היינו ששכרו בדבר הקצוב ליום או לשבוע ומוחכרת היינו ששכרו ליתן לו מעבודת׳ חלק שליש או מחצה לפי תנאו וע״ל סי׳ ש״כ:
(ה) רועה באפר וילדה – פי׳ בבקעה מקום מרעה טוב ונתפטמה שם וגם ילדה דאיכא תרי מיני שבחים או זה או זה ע״ז מסיק וכתב ונוטל בה ובוולדה פי שנים:
(ו) נוטל בה ובוולד׳ – פי׳ ל״מ בה והיינו בשבח שנתפטמ׳ דאין כאן דבר חדש דהרי גוף הפרה הי׳ מצוי ביד אביהן כשמת אלא אפילו בולדה דהוא גוף חדש דלא הי׳ מצוי אפ״ה כיון שנוטל מהפרה שהי׳ מצוי ביד אביהן והשבח דולד בא ממילא נוטל הבכור פי שנים לאפוקי השביחו הנכסים בעמל ויגיעת האחין או ע״י הוצאתן וכן אם בנו בתים ונטעו כרמים דהכל מודים דאין הבכור נוטל פי שנים וכמ״ש המחבר בסמוך ס״ו. ודע שכל זה שכתבתי הוא ברייתא פרק י״נ וקאמרי עלה בגמ׳ מני ר׳ היא דתניא אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם ר׳ אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם כו׳ עד אמר רב פפא דיקלא ואלים ארעא ואסקא שירטון כ״ע ל״פ דשקל כ״פ בחפירה והוי שובלי שלופפי והוי תמרא דמ״ס שבחא דממילא הוא ומ״ס הרי אשתני כו׳ והוא מ״ש המחבר בסמוך בס״ו. ובדריש׳ כתבתי דהרמב״ם מפרש הסוגי׳ דקאמר מני ר׳ היא דהוא מקשן ור״פ דקאמר דיקלא ואלים כו׳ השיב לדברי המקשן ואמר דאתיא אפי׳ כרבנן ומשום דס״ל דפרה מוחכרת או רועה באפר הנ״ל הוא דומה לדיקלא ואלים כו׳ דכ״ע מודים ביה והרא״ש והטור ס״ל דר״פ הנ״ל הוא מימרא בפ״ע ושדוק׳ בדיקלא ואלים הוא דכ״ע מודים ביה ולא בפרה מוחכרת ומושכרת או רועה באפר הנ״ל בברייתא דבהו דוקא ר׳ ס״ל הכי וכדקאמר עלה בגמ׳ מני ר׳ היא אבל רבנן פליגי עליה וס״ל דהלכה כר׳ מחבירו ולא מחביריו גם בהא ע״ש בדריש׳ שהארכתי בזה ובזה דברי המחבר שבסעיף ד׳ ובס״ו שהן מדברי הרמב״ם מבוארין וגם נתבאר דמה שכ׳ מור״ם בס״ד די״ח במה פליגי וגם נתבאר שפליגי דוקא אמ״ש בס״ד ולא אמ״ש בס״ו:
(ז) וי״ח – כבר כתבתי דהחולקין המה הרא״ש והטור ובמאי פליגי ובע״ש דילג ולא כתב דעת החולקין ולא ידעתי למה:
(ח) הניח להן עבד כו׳ – הוא מדברי הרא״ש וע״ל סי׳ קע״א:
(ד) מושכרת – היינו ששכרו בדבר קצוב ליום או לשבוע ומוחכרת היינו ששכרו ליתן לו מעבודתו חלק שליש או מחצ׳ לפי תנאו וע״ל סי׳ ש״כ. סמ״ע:
(ד) הניח כו׳ – עבה״ג וכמש״ש ומ״ס אשתני וע״ל ר״ס שנ״ד:
(ה) וי״ח – וכן הראב״ד השיגו:
(ו) הניח כו׳ – י״ג א׳:
(א) הניח להם פרה מושכרת – ברייתא פרק י״נ (דף קכ״ג) ואמרי עלה מני רבי היא ואח״כ מייתי בש״ס מימרא דר׳ פפא דאמר דיקלא ואלים ארעא ואסיק שרטון כ״ע לא פליגי דשקיל כ״פ בחפיר׳ והוי שובלי ע״ש. וכיון דברייתא מוקי כרבי ואנן קי״ל כרבנן לכן קשיא על הרמב״ם דפסק כהאי ברייתא. ובסמ״ע כת׳ ליישב דהרמב״ם מפרש הסוגיא דקאמר הא מני רבי דרך קושיא ור׳ פפא אתי לתרוצי דאתי׳ אפי׳ כרבנן ומשום דפר׳ מוחכרת דומ׳ לדיקלא ואלים דכ״ע ל״פ דשקיל ע״ש. ובזה ניחא ליישב קושיות תוס׳ שם ד״ה וקסבר מתנות שלא הורמו וז״ל ותימ׳ דבסמוך מוקי לה כרבי ובסוף פ״ב דקידושין דף נ״ח אית ליה לר׳ דלאו כמי שהורמו דמיין ע״ש. ולפמ״ש בסמ״ע דבש״ס קאמר דרך קושיא הא מני רבי ואיכ׳ למימר דהוי קושיא הא מני רבי והך ברייתא הא ס״ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו א״כ אי רבי קשיא דס״ל לאו כמי שהורמו ומתרץ ר׳ פפא בדיקלא ואלים כ״ע ל״פ דשקיל וא״כ אתי׳ שפיר כרבנן וא״כ דברי הרמב״ן מוכרחין דע״כ ברייתא לא אתיא כרבי אלא כרבנן אלא דלא ירדנו לכוונת תוס׳ כי לא שמענו דס״ל לרבי לאו כמי שהורמו ושם דף נ״ח בקידושין נימא כתנאי הגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו דברי רבי ור״י בר״י אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו מאי לאו בהא קמפלגי דמ״ס ט״ה ממון ומ״ס ט״ה אינה ממון לא דכ״ע ט״ה אינה ממון והכא בנכסים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ובמתנות שלא הורמו קמפלגי מ״ס כמי שהורמו ומ״ס לאו כמי שהורמו ופרש״י רבי סבר כמי שהורמו ואב״א דכ״ע כמי שהורמו כו׳ ע״ש הרי דאמרו רבי סבר כמי שהורמו ואולי גרסי כגירסת הרשב״א בחידושיו דגריס ואב״א דכ״ע לאו כמי שהורמו. אלא דכבר דחה שם הרשב״א גירסא זו ועוד דאפי׳ לפי גירסא זו אינו מוכרח לאוקימתא שם לומר דפליגי דוקא אי נימא דכ״ע לאו כמי שהורמו דגם אי נימא דכ״ע כמי שהורמו נמי שפיר מתוקם שם פלוגתייהו ע״ש בש״ס. ואיך כתבו בפשיטות דר׳ סבר לאו כמי שהורמו. מיהו בנדרים אשכחן דס״ל לרבי לאו כמי שהורמו ע״ש דף פ״ה דס״ד לאוקמי אליבי׳ דרבי דס״ל לאו כמי שהורמו ע״ש דאמרו לא דכ״ע ט״ה אינו ממון והכא במתנות שלא הורמו קמפלגי ופריך עלה ואי ט״ה אינה ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו אלא היינו טעמא דרבי קנסוהו רבנן לגנב והרי אידחי הך אוקמתא דס״ל לרבי לאו כמי שהורמו וע״ש באשר״י בנדרים וז״ל וסוגיא דהכא תמוה מאד דע״כ המתרץ דמוקי פלוגתא במתנות שלא הורמו אי אפשר לפרשו אלא כדמפרש לה בקידושין וא״כ מה הקשו תו מה לי הורמו וכת׳ רבינו שהמקש׳ לא הבין דברי המתרץ ולא חש לפרש על דבריו ואמר לו תירץ אחר עכ״ל וא״כ לא קאי כלל הך אוקמתא לו׳ דרבי ס״ל לאו כמי שהורמו לא בקידושין ולא בנדרים וצ״ע.
(ב) רועה באפר וילדה הבכור נוטל בה – והוא בברייתא שם ומפרש לה הרשב״ם דנוטל בה היינו בשכירות וכן בהגהת אשר״י מפרש להאי נוטל בה דהיינו בשכירות ומיירי מוחכרת ומושכרת בשטר דאם לא כן אפי׳ רבי מודה דרבי לא קאמר אלא בשטר ע״ש והרמב״ם דפסק כרבנן ואינו נוטל אפי׳ במלו׳ בשטר לכן צ״ל (נוטל בה היינו) כמ״ש הסמ״ע נוטל בה היינו מפרה גופה ומשבתה ע״ש ולכאור׳ אפשר לומר דנוטל בה היינו בפר׳ גופ׳ ודלא נימא דפר׳ גופה ראוי היא כיון שמושכרת היא וכמ״ש תוס׳ דף קכ״ג ד״ה הית׳ מוחכרת ע״ש אלא דלא משמע הכי בש״ס שם. דפריך השתא מוחכרת ומושכרת אמרת שקיל רועה באפר מיבעי הא קמ״ל מוחכרת ומושכרת דומי׳ דרועה באפר מה רועה באפר שבחה דממילא ולא קא חסרה בה מזוני אף מוחכרת ומושכרת דלא חסרי בה מזוני ע״ש ואי נימא דנוטל בה היינו בפרה גופא דלא נימא ראוי א״כ היכא שייך בה גופא דלא חסרי מזוני ולכן צ״ל כדברי הסמ״ע דהיינו בה בשבח הפר׳ ובשבחה אינו נוטל אלא דומיא דרועה באפר דלא חסרה בה מזוני ובלחם משנ׳ הבין דברי הרמב״ם דנוטל בה היינו מן השכירות והקש׳ מהא דאמרו בערכין דף מ״ז גבי ספינ׳ בים והא איכא שכירות ומפני שכירות אינו משתלמת אלא לבסוף ומה״ט הוי עני וא״כ ראוי הוא וי״ל דאנן קי״ל ישנו לשכירות מתחל׳ ועד סוף א״נ כיון ששכרה בחיי אביו לא מיקרי ראוי ומ״מ עני חשבי׳ ליה בערכין כיון דעדיין לא בא לידו והראשון עיקר עכ״ל ודבריו תמוהין דנהי דישנו לשכירות מתחל׳ ועד סוף וגם שכרו בחיי אביו לא עדיף ממלו׳ שהגיע זמן הפרעון בחיי אביו ואפ״ה אינו נוטל ממנו ואפילו הוא נמי מלוה בשטר. ולכן עיקר כמ״ש בסמ״ע דנוטל בה היינו משבחה אבל משכירות ודאי לא.
(ג) ובולדה פי שנים – והראב״ד השיג דאינו אלא לרבי אבל לרבנן דקי״ל כוותיה אינו נוטל בולדה ע״ש והרב המגיד כת׳ דולד לא מיקרי אשתני דעובר ידך אמו וה״ל כלא אשתני וע״ש שסיים מזה הטעם צ״ע ומ״מ כוונת רבינו כך הוא כמ״ש עכ״ל.
ולענ״ד נרא׳ דהרמב״ם לטעמי׳ שכת׳ בפ״א מגניב׳ הית׳ מעוברת בשעת גניב׳ וילדה כו׳ דמשלם אותה ואת וולדותיה ע״ש. והראב״ד שם השיג דליד׳ חשיב שינוי. וכתבו בסי׳ שנ״ד סק״ח בטעמא דהרמב״ם דהולד לא חשיב שינוי מהא דאמרינן בע״ז (דף מ״ז) המשתחו׳ לקמת חטין מהו למנחות יש שינוי לנעבד או אין שינוי לנעבד אמר מר זוטרא בריה דר״נ ת״ש כל האיסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותני עלה ר׳ אליעזר אוס׳ כו׳ וה״נ כעברו ולבסוף נרבעו דמי ודחי לה הכי השתא התם מעיקרא בהמ׳ והשתא בהמ׳ דשא היא דאחידא באפה הכא מעיקרא חיטין והשתא קמחא ע״ש ומבואר דלידה לא חשיב שינוי ומשום דמעיקרא בהמ׳ והשתא בהמ׳ אלא שדלתי הרחם סגורים בפני׳ וע״ש ומש״ה ס״ל ה״נ דלא הוי ראוי לענין בכור כיון דלא חשיב שינוי כלל והראב״ד לטעמי׳ דס״ל לענין גנב וגזלן דהולד חשיב שינוי ומש״ה ס״ל דהוי ראוי. ולפי זה דוקא היכא דנתעבר׳ בחיי אביו דאז נוטל בולדה אבל הניח פרה ריקנית ונתעבר׳ וילדה אינו נוטל בזה פי שנים וז״ב.
(ד) הניח להם עבד – והיינו דוקא אם הבכור כבר אמר שרוצ׳ בחלוק׳ ומכי אמר שרוצ׳ לחלוק זכה תיכף בחלק בכורתו וכמ״ש הר״ן הובא בב״י וע״ש. אבל אם עדיין לא אמר הבכור שרוצה לחלוק וחכרוה או שכרוה אין הבכו׳ נוטל פי שנים בשכירות ששכרו אחר מות אביהם וכן מבואר מדברי תוס׳ פ׳ י״נ (דף קכ״ג) ד״ה הית׳ מחוכרת ע״ש ונראה דה״ה הניח להם אביהם מעות והיורשין העלו את המעות בהלואת ריבית קורם שגילה הבכור דעתו שרויה בחלוקה דאין הבכור נוטל פי שנים בריבית שהעלו אחר מות אביהם דהלואת ריבית הרי הוא כמו חכרוה או שכרוה.
(א) [הגה] ויש חולקי׳. נ״ב היינו דבמושכרת אינו נוטל בשכר ובילדה אינו נוטל בולד אבל ברועה באפר ונתפטמ׳ נוטל פ״ש דהוי כמו דקלא ואלים. נ״י ועיין לשון הטור ולא בשבח שהשביח גוף הפרה ועיין דרישה:
(א) הבכור נוטל בה ובולדה עסמ״ע ס״ק ו׳ דהיינו בשבחה וכו׳ משמע מדבריו דבשכירות אינו נוטל פי שנים ובלח״מ כתב שאף בשכירות נוטל משום דק״ל דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ובקצה״ח תמה עליו דהא מ״מ מלוה הוא ולא עדיף ממלוה שהגיע זמנה בחיי אביו וע״ש ולא שמיע לן לא סברת הלח״מ ולא סברת הקצה״ח דכאן משכירות הצומח אחר מיתת אביו מיירי דומיא דשבח ששבחו הנכסים אחר מיתת האב ואין הפרש אם ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף או רק לבסוף אך מ״מ נלפענ״ד עיקר שאינו נוטל השכירות דאין לך אישתני גדול מזה דמה לי שהאילן הוציא פירות שאין הבכור נוטל אפילו הפגים שנעשו תמרים או שהבהמה עשתה פירות ע״י מלאכתה וכן בהמה שנתעברה אחר מיתת האב וילדה אינו נוטל פי שנים כמ״ש בקצה״ח ועיקר הטעם במה שנוטל שבח דמאליו ושבח דאישתני אינו נוטל פי שנים דלכאורה קשה בממ״נ אי זוכה הבכור בגוף הדבר בשעת מיתה אף שבחא דאישתני שלו דדידיה אשבח ואי אינו זוכה עד שעת מיתה דרוצה לזכות אף שבח׳ דממילא דידי׳ הוא וע״כ כתב הר״ן הביאו הב״י בטור ז״ל שחלק בכורה מתנה קריה רחמנא והנותן מתנה ומזכה ע״י אחר אין המקבל זוכה עד שישמע ויתרצה שאילו כששמע צווח לא זכה וכו׳ והובא ג״כ דברי ר״ן אלו בשיטה מקובצת וסיים שם הר״ן ומכאן אני אומר כשזיכה לו מתנה ע״י אחר והשביחה בחפירי והוי שיבלי הרי השבח של נותן ולכאורה תמוה דהא בזיכה ע״י אחר זוכה למפרע דהא בשיחרור הוא משוחרר למפרע וממילא דידיה אשבח ולכן נראה הטעם משום דהרי״ף ס״ל גבי שיחרור באמר תן שיחרור זה דגיטא לא הוי עד דמטא לידי׳ וע״ש ברמב״ם ובלח״מ דתן הוי בתנאי נתינה ועמ״ש בספרי תורת גיטין דהוי שיור וסובר הר״ן כיון דרחמנא כתב לתת לו דמי למזכה לו בתנאי נתינה והוי כשיור במתנתו וכאומר מהיום ולאחר שיגיע לידך והנה במהיום ולאחר מיתה מבואר בסי׳ רי״ז כשיתן לאחר מהיום ולאחר מיתה דכל שבח הפירות שבשעת מיתה הוא של הנותן ושבח הגוף הוא של המקבל ולכך הכי נמי כיון שרחמנא הקפידה על הנתינה אינו זוכה רק בשבח הגוף למפרע וכל שבח דאישתני כפירות דמי שאותן שהיה קודם קיום התנאי הן של הנותן ולפ״ז ודאי דשכירות הפרה וכן פרה שנתעברה וילדה אחר מותו כפירות דמי שהוא של הנותן דהיינו היורשים וכן משמע הלשון דנקט בה ובולדה דמשמע בשבח׳ כמ״ש הסמ״ע ולא נקט בשכירתה אלא ודאי כדכתיבנא ולפ״ז היש חולקין שם שהביא הרב בהג״ה הוא רק על הולד אבל במה שכתב המחבר דהיינו שנתפטמה גוף הפרה נראה דלא פליגי כיון שרוע׳ באפר ונתפטמה דומה לדיקלא ואלים דכ״ע מודים דנוטל פי שנים אמנם בטור מבואר דאפילו בשבח׳ שנשבח גוף הפרה אינו נוטל וע״כ צריך לחלק בין אילן שגדל שכן דרכו ובודאי יתעבה משא״כ רועה באפר שלא היה ודאי בשעת מיתה שתתפטם הפרה חשיב ראוי ועוד דשם יש ג״כ קצת טורח להיתומים להוליכ׳ לאפר ולהכניס לבית או למוסרה לרועה לשומרה לכך חשיב ראוי להטור:
(ג) ויש חולקין – כתב בס׳ שער משפט יש להסתפק כל היכי שהפוסקים חולקים אי הוי ראוי או לא היכי לידיינו דייני אי נאמר דהבכור אינו נוטל כלום משום דדמי למי שנסתפק לנו אם הוא בכור בסימן רע״ז סעיף י״א כו׳ או דילמא שאני התם שהספק הוא אם הוא בכור כלל וא״כ אין ידוע אם הוא יורש כלל לכך אינו נוטל כלום מספק כמבואר בסימן ר״פ משא״כ הכא דודאי בכור היא אלא דהספק הוא בהממון אם הוא מוחזק או לא י״ל דחולקים כמבואר בס״ס קל״ט כו׳ וצ״ע לדינא ע״ש:
אלא אפילו היה להם פרה מוחכרת או מושכרת ביד אחרים שאין מזונותיה עליהם או שהיתה רועה באפר (וילדה) אינו נוטל פי שנים לא בולד ולא בשבח שהשביח גוף הפרה ולא בשכירות הפרה ולא מיבעיא בשכירות שעלה בה אחרי מות אביהם אלא אפילו מה שעלה בה בחיי אביהם אינו נוטל דהוי כמלוה.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ה) שָׁחַט אֶחָד מִמַּכִּירֵי אָבִיו בְּהֵמָה, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו, נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּמַּתָּנוֹת שֶׁל אוֹתָהּ בְּהֵמָה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(ז) ז) שם ד״ג שם בברייתא וכדמוקי לה שם בגמ׳
(ח) ח) כדמפרש התם מתנו׳ שלא הורמו כמו שהורמו דמי
(ט) אחד ממכירי אביו כו׳ – פי׳ אנשי העיר קרוביו ומכיריו של אביהן והיו רגילין ליתן לו מתנות כהונה דהיינו זרוע לחיים וקבה הרי הוא כאילו מצוי בידו ונוטל הבכור בהן פי שנים ואע״פ שלא הורמו המתנות עדיין בשעה שמת אביהן כמו שם ורמו דמי ועיין בי״ד סי׳ ס״א בדברי הטור והמחבר כיוצא בזה דאם מכר הכהן המתנות דמכיריו לאחר דמכירתו מכירה אע״ג שעדיין לא הופרשו בשעת המכירה ע״ש:
(ה) ממכירי – פי׳ אנשי העיר קרוביו ומכיריו של אביהן והיו רגילין ליתן לו מתנות כהונ׳ הרי הוא כאילו מצוי בידו ונוטל הבכור בהן פי שנים ועיין ביו״ד סי׳ ס״א כיוצא בזה דאם מכר הכהן המתנות דמכיריו מכירתו מכיר׳ אע״פ שעדיין לא הופרשו בעת המכיר׳. שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ו) אֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּשֶּׁבַח שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אָבִיו, אֶלָּא מַעֲלֶה אוֹתוֹ הַשֶּׁבַח בְּדָמִים וְנוֹתֵן הַיָּתֵר לַפָּשׁוּט. וְהוּא שֶׁיִּשְׁתַּנּוּ הַנְּכָסִים, כְּגוֹן כַּרְמֶל שֶׁנַּעֲשׂוּ שִׁבֳּלִים וְכַפְנִיּוֹת (פֵּרוּשׁ, תְּמָרִים בְּעוֹדָן סְמָדַר, רַשִׁ״י) שֶׁנַּעֲשׂוּ תְּמָרִים. אֲבָל שָׁבְחוּ מֵחֲמַת עַצְמָן וְלֹא נִשְׁתַּנּוּ, כְּגוֹן אִילָן קָטָן שֶׁגָּדַל וְעָבֶה, וְאֶרֶץ שֶׁעָלְתָה שִׂרְטוֹן (פֵּרוּשׁ, שֶׁנִּתְקַבֵּץ הֶעָפָר וְדָחָה אַמַּת הַמַּיִם שֶׁבַּשָּׂדֶה), הֲרֵי זֶה נוֹטֵל בַּשֶּׁבַח פִּי שְׁנַיִם. וְאִם מֵחֲמַת הוֹצָאוֹת הִשְׁבִּיחַ, אֵינוֹ נוֹטֵל. {הַגָּה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁלֹּא מִחָה בָּהֶן, אֲבָל אִם מִחָה הַבְּכוֹר וְאָמַר: אַל תַּשְׁבִּיחוּ הַנְּכָסִים עַד שֶׁנַּחֲלֹק, וְלֹא שָׁמְעוּ אֵלָיו וְהִשְׁבִּיחוּ, אִם לֹא עָשׂוּ בָּהֶן שִׁנּוּי נוֹטֵל בִּשְׁבָחוֹ פִּי שְׁנַיִם; וְאִם עָשׂוּ בָּהֶן שִׁנּוּי, אֵינוֹ נוֹטֵל בַּשֶּׁבַח וְלֹא בַּהֶפְסֵד (טוּר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(ט) ט) שם ד״ד מימרא דר״נ אמר שמואל ג׳ שמין וכו׳ פ״ט דב״ק וכו׳ דף צה ע״ב
(י) י) במימרא דרב פפא שם בב״ב הנז״ל וכרבנן דפליגי ארבי בהא
(יא) כ) שם במימרא דר״פ
(יב) ל) מבואר בסוגיא שם
(יג) מ) מימרא דרב הונא א״ר אסי דף קכו ע״א וכפי׳ רשב״ם שם
(י) אלא מעל׳ אותו השבח בדמים כו׳ – פי׳ נוטל ב׳ חלקים בנכסים שהניח אביהם ובהשבח שעליהן אינו נוטל אלא החלק אחד כפשוט וחלק השני שמים בדמים וחולקין אותו ביניהם:
(יא) כרמל שנעשו שבלים כו׳ – ז״ל הגמרא כי פליגי בחפיר׳ והוי שובלי שלופפי והוו תמרי. ופי׳ ר״ש חפיר׳ שחת הניח להן ונעש׳ מהן אח״כ שבלים וכן אם הניח להן אביהן דקלים והוי שלופפי פי׳ הפריחו פירות ואח״כ גדילו ונעשו תמרים דבאלו ס״ל לר׳ דנוטל מהן פי שנים כיון דמעצמן הגדילו ורבנן ס״ל דאינו נוטל כיון דיש לו שם חדש והלכה כרבנן:
(יב) שעלת׳ שרטון – פי׳ ר״ן שדה שלא נזדבלה אם העל׳ הנהר תבן וקש ממקום אחר כשעבר על שדה זו ונעש׳ זבל נתעלה השדה ונשבח בכך:
(יג) ואם מחמת הוצאה – פי׳ ונטלו ההוצא׳ מתפיסת הבית:
(יד) אם לא עשו בהן שינוי כו׳ – ז״ל הטור אם לא עשו בהן שינוי כגון שהיו ענבים ובצרום פי׳ שחתך הענבי׳ ממקום חיבורם דהענבים מצד עצמן לא נשתנו:
(טו) ואם עשו בהן שינוי – פי׳ שהיו ענבים ודרכם אז קנאן אחיו הפשוטי׳ בהשנוי ואינו נוטל פי שנים בהשבח אלא כמו שהיו בשעה שמיח׳ בהן הבכור דכל הגזלני׳ קונאין בשינוי ומשלמין כשעת הגזיל׳:
(טז) ולא בהפסד – דהיינו אם נתקלקל היין אחר הדריכ׳ ובטור כ׳ עוד דאף אם לא עשו שינוי כגון שהיו ענבי׳ מחוברי׳ וחתכום ונתקלקלו אין הבכור נוטל חלק בהפסד ע״ש:
(ג) אלא מעלה אותו השבח כו׳ – עיין בתשובת דברי ריבות ודוק ואין הפשוט יכול לומר תן לי חלק קרקע בעד השבח אפי׳ יש בו שיעור חלוקה כן מוכח בש״ס פ׳ הגוזל קמא ופרק המקבל ופוסקים וכן פירש״י להדיא פ׳ הגוזל קמא דף צ״ה ע״ב ד״ה בכור ופשוט ע״ש וכן כוונת הרמב״ם והמחבר להדיא וכן מבואר יותר בע״ש ודלא כסמ״ע ס״ק י׳ ואולי כונת הסמ״ע כשהבכור מתרצה בכך אבל פשט לשונו לא משמע כן כיון דאדרב׳ הרמב״ם והמחבר נתכוונו לכך דא״צ ליתן להם קרקע עיין בתשו׳ מבי״ט ח״ב סי׳ רפ״ד.
(ו) היתר – עיין בתשו׳ ד״ר סי׳ קע״ה והפשוט אינו יכול לומר תן לי חלק קרקע בעד השבח אפילו יש בו שעור חלוקה כן מוכח בש״ס פ׳ הגוזל קמא ופ׳ המקבל ובפוסקים וכן פרש״י להדיא בב״ק דף צ״ה ע״ב ד״ה בכור ופשוט ע״ש וכן כונת הרמב״ם והמחבר להדיא וכן מבואר יותר בע״ש ודלא כהסמ״ע שכת׳ דחלק הב׳ מהשבח שמין בדמים וחולקין אותו ביניהם ואולי כונתו כשהבכור מתרצה בכך אבל פשט לשונו לא משמע כן עיין בתשו׳ מבי״ט ח״ב סי׳ רפ״ד. ש״ך:
(ז) הוצאות – פי׳ ונטלו ההוצא׳ מתפיסת הבית. סמ״ע:
(ח) שינוי – לשון הטור כגון שהיו ענבים ובצרום פי׳ שחתכו הענבים ממקום חיבורם דהענבים מצד עצמן לא נשתנו. שם:
(ט) עשו – פי׳ שהיו ענבים ודרכום אז קנאו אחיו הפשוטין בשינוי ואינו נוטל פי שנים בהשבח אלא כמו שהי׳ בשע׳ שמיח׳ בהן הבכור דכל הגזלנים קונאין בשינוי ומשלמין כשעת הגזיל׳. שם:
(י) בהפסד – היינו אם נתקלקל היין אחר הדריכ׳ ובטור כת׳ עוד דאף אם לא עשו שינוי כגון שהיו ענבים מחוברים וחתכום ונתקלקלו אין הבכור נוטל חלק בהפסד ע״ש. שם:
(ז) ואם מחמת כו׳ – קכג ב׳:
(ה) ואם עשו בהם שינוי – בפ׳ י״נ (דף קכ״ו) אמר רב הונא אמר רב אשי בכור שמיחה מיחה אמר רבה מסתברא טעמא דרב אסי בענבים ובצרום זתים ומסקום אבל דרכום לא רב יוסף אמר אפי׳ דרכום ופריך דרכום מעיקרא עינבי והשתא חמרא כדאמר רב עוקבא בר חמא ליתן לו דמי היזק ענביו ה״נ נותן לו דמי היזק ענביו והיכא אתמר דרב עוקבא אהא דאמר רב יהודה אמר שמואל בכור ופשוט שהניח להם אביהם ענבים ובצרום זתים ומסקום בכור נוטל פי שנים אפי׳ דרכום מעיקרא ענבי כו׳ אמר מר עוקבא כו׳. וז״ל תוס׳ לפי׳ הקונ׳ דטעמא משום דקנאו בשינוי קשיא דהיכי פריך מעיקרא ענבי והשתא חמרא הא איכא למ״ד בהגוזל קמא (דף צ״ה) שינוי במקומו עומד וע״ש שהניחו בקושי׳. ולענ״ד נראה דשמואל אשכחן דס״ל להדיא דשינוי קונה כדאיתא בהגוזל (דל״ד) מדאמר שמואל אין שמין לגנב ולגזלן ש״מ דשינוי קונה ופריך לה מהא דאמר שמואל אמרו הלכה כרשב״א ומשני אמרו ולדידיה לא ס״ל ע״ש וכיון דשמואל ס״ל שינוי קונה כיון דס״ל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן א״כ אדשמואל שפיר פריך דרכום מעיקרא עינבי ולרב יוסף נמי אשכחן דס״ל שינוי קונה וכמ״ש תוס׳ להדיא פ׳ מרובה (דף ס״ו) ד״ה מי איכא למ״ד שינוי מעשה לא קני ע״ש שכתבו דרב יוסף לא פליג אררבא אלא ביאוש אבל במאי דאמר רבה שינוי קונה לא פליג וע״ש דאפי׳ בשינוי דהדר ס״ל שם לרב יוסף דשינוי קונה וכדרב׳ וא״כ פריך נמי שפיר אדרב יוסף מעיקרא עינבי. ובנ״י כתב ז״ל הא דרכום כיון דמעיקרא ענבי והשתא יין כיון דאשתני והשביח מחמת היתומים אינו נוטל פי שנים ומשמע טעמא דמלתא דכיון דאינו נוטל מדינא במה שהשביחו יתומים אלא מפני שמיחה די אם נוטל משום מחאתו במה שהיה נמצא בידו ומוחזק בו קודם לכן אבל יין שלא היה נמצא בידו אינו נוטל אפי׳ מיחה עכ״ל וכיון דאינו מפרש לה משום שינוי א״כ קושיית תוס׳ ממילא מתרצה.
(ב) [סמ״ע אות יא] ופי׳ ר״ש. נ״ב עיין בספר אורים גדולים לימוד מ״ה:
(ב) ואם עשו בהן שינוי עסמ״ע ס״ק ט״ו מטעם שקנאן בשינוי ומשלמין כשעת הגזילה והא דנקט דין זה בבכור דהא אפילו בפשוט לפשוט דינא הכי כיון דנתכוין לגזול קנה בשנוי נרא׳ דרבותא קמ״ל דאפי׳ נגד בכור שלא נתכוונו היורשין לגזול הגוף רק שלא השגיחו על מחאת הבכור ונתכוונו שיהיה דין בהשבח כמו קודם המחאה ומבואר הוא דקודם המחאה דהבכור נוטל השבח רק שצריך לשלם דמיה ולדעת כך ירדו להשביח ונתכוונו רק שיתן להם הבכור דמי שבח היין אבל גוף היין נוטל הבכור כמו קודם מחאה דאלת״ה היה לו לאשמועי׳ דאפי׳ גוף היין א״צ היורשים לשלם רק דמי היין וקמ״ל דאף שלא קנו גוף הדבר כיון שלא נתכוונו לקנות ואין היורשין יכולין לומר דידן אשבח מ״מ קנה השבח משום תקנת השבים וכמו בתוקף פרתו של חבירו ועשה בה מלאכה דמיירי ג״כ שלא רצה לקנות גוף הפר׳ כמ״ש השיטה מקובצת ע״ש ואפ״ה א״צ להחזיר השכר משום תקנת השבים כמבואר בסי׳ שס״ג ע״ש בסמ״ע ס״ק י״ג ולפ״ז לא קשה מה שהקשה בקצה״ח אהא שהקשה התוס׳ בב״ב דף קכ״ו בד״ה מעיקרא עינבי על פ״ה שפי׳ משום דשינוי קונה הא איכא למ״ד שינוי במקומו עומד וע״ז הקשה בקצה״ח הא שמואל ורב יוסף ס״ל בהדיא דשינוי קונה ע״ש ואלו השגיח על המראה מקום שהביאו לא היה קשה ליה כלל דהפלוגתא אי שינוי קונה בגזלן גמור הוא בב״ק דף צ״ד ובגזלן גמור ודאי דשמואל ורב יוסף ס״ל דשינוי קונה וגם לא שייך להקשות כלל ממ״ד שינוי אינו קונה כמ״ש התוס׳ בב״ק דף ס״ו בד״ה מי איכא למ״ד ע״ש ומזה לא היה קשה להתוס׳ כלל וקושית התוס׳ מב״ק דף צ״ה ושם פליגי בגזל רחל וגזזה דלא קנה גוף הרחל בהגזיזה וגם כן אינו יכול לומר דידי אשבח ומ״מ סבירא ליה לר״י שם דאינו מחזיר הגיזה משום דאיכא שינוי בהשבח ואית ביה משום תקנות השבים ועיין בסמ״ע סי׳ שס״ג שדימ׳ לזה תוקף ספינתו של חבירו ואיכא מ״ד שם דמחויב להחזיר הגיזה אף דאיכא שינוי בהשבח דס״ל שינוי במקומו עומד ובודאי במקום ששינה גוף הגזילה ודאי דאף הנך דפליגי בדף צ״ה מודו דשינוי קונה כדמוכח התם ודאי דמחייב הוא מטעם קנס ומאן דפוטר הוא משום תקנת השבים וכן שבח שע״ג גזילה איכא דס״ל התם דאף ר״י מודה ומזה מקשה התוס׳ שפיר דכאן דלא קנו היורשים גוף הגזילה ודאי דלמאן דסבירא ליה התם בגיזה דחייב לשלם השבח מכל שכן הכא כיון דלא נתכוונו לקנות גוף הגזילה ודאי דחייב לשלם השבח כיון דלית ליה תקנת השבים כנ״ל ברור:
(ג) ולא בהפסד עסמ״ע ס״ק ט״ז דאף אם לא עשו שינוי כגון שהיו ענבים מחוברים וחתכם ונתקלקלו אין הבכור נוטל חלק בהפסד ע״ש ותמוה לי דהא מבואר בסי׳ שס״ג דאפילו בגזלן גמור א״צ לשלם בפירות שהרקיבו מקצתן ודוחק לומר דמיירי בהרקיבו לגמרי עד שנעשה שינוי ואפילו בהרקיבו לגמרי קשה לי כיון שהגיע זמנם לבצור והן לא נתכוונו לבצור ע״מ לגזול הפירות עצמן רק שרצו לזכות בדמי שבחן דדינא הוא שהבכור נוטל השבח ונותן הדמים וכיון שיש להן רשות לבצור היו רשאין לבצור כדין שותפות ומה״ת יהיה להן דין גזלנין ליקנות בשינוי לכן נלפענ״ד דמיירי שנתקלקלו הענבים ע״י הבצירה כגון שבצרום קודם שהגיע זמן לבצור ואם נתקלקל היין אחר שדרכום נראה דעיקר כהר״ן שהביא הב״י דמשלם לו שיווי הענבים אחר הבצירה דכבר קונה הבכור שבה הבצירה ומ״ש בפרישה דבהתחלת בצירה התחילה הגזילה תמוה דזה דמי לתברה או שתייה המבואר בב״ק דף צ״ח:
{ד} ולא נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן אלא נוטל ב׳ חלקים כמו שהן עם שבחן ונותן דמים בשביל השבח של חלק הבכורה לא שנא שהשביחוהו היורשין לא שנא שבחו הנכסים מחמתן. לפיכך לא מיבעיא אם בנו בתים ונטעו כרמים והשביחו הנכסים שאינו נוטל פי שנים אף על פי שהוציאו עליהן מתפיסת הבית.
ומיהו דוקא כי האי גוונא וכגון שחת שגדל ונעשה תבואה או תמרים קטנים שגדלו ונעשו גדולים אבל אילן דק שנתעבה ונעשה גדול נוטל בו פי שנים ואם מחמת הוצאה השביחה אינו נוטל בה פי שנים ור״ח פסק שנוטל פי שנים בשבח:
{ה} והרמב״ם כתב שאינו נוטל פי שנים בשבח ואפילו הכי כתב הניח להם אביהם בהמה מוחכרת או מושכרת או היתה רועה וילדה הבכור נוטל בה פי שנים ובולדה שחט אחד ממכירי אביו בהמה ואחר כך מת אביו נוטל פי שנים במתנות אותה בהמה עד כאן ודעת א״א הרא״ש ז״ל נוטה לסברא הראשונה:
{ו} ואם מיחה הבכור בפשוטים ואמר אל תשביחו הנכסים עד שנחלוק ולא שמעו לו והשביחום אם לא עשו בהם שינוי כגון שהיו ענבים ובצרום נוטל פי שנים בשבחם אבל אם עשו בהם שינוי כגון שדרכום קנאום כשינוי ואינו נוטל פי שנים בשבח וגם לא בהפסד שאם נתקלקלו הענבים משלמים דמי הענבים כמו שהיו קודם הבציר וכן אם לא שינו כגון שבצרום ונתקלקלו אין לו חלק בהפסד אף על פי שיש לו חלק בשבח:
(ד) {ד} ומה שכתב ולא נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם גם זה משנה פרק יש בכור אין הבכור נוטל פי שנים בשבח וטעמא משום דכתיב בכל אשר ימצא לו:
ומה שכתב אלא נוטל ב׳ חלקים כמו שהן עם שבחן ונותן דמים בשביל השבח של חלק בכור בפרק הגוזל עצים (בבא קמא צה:) ובפרק המקבל (בבא מציעא קי:) ג׳ שמין להם את השבח ומעלין אותם בדמים וחד מינייהו בכור לפשוט:
ומה שכתב ל״ש שהשביחוהו היורשים ל״ש שבחו הנכסים מחמתן לפיכך לא מיבעיא אם בנו בתים ונטעו כרמים שאינו נוטל פי שנים וכו׳ אלא אפילו היה להם פרה מוחכרת או מושכרת ביד אחרים וכו׳ בפרק י״נ (בבא בתרא קכג:) ת״ר הבכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה ובשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם כיצד הניח להם אביהם פרה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל פי שנים אבל בנו בתים ונטעו כרמים אין בכור נוטל פי שנים האי הזרוע והלחיים והקיבה ה״ד אי דאתי ליד אבוהון פשיטא ואי דלא אתי ליד אבוהון ראוי הוא הכא במכירי כהונה ולויה עסקינן ודאשתחיט בחיי אבוהון וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמו ומפרש בגמרא דמוחכרת ומושכרת דומיא דרועה באפר דשבחא ממילא קא אתי ולא חסרי בה מזוני מני רבי היא דתניא אין בכור נוטל פ״ש בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם ר׳ אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם אבל לא בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהם ירשו שט״ח בכור נוטל פי שנים יצא עליהם שט״ח בכור נותן פי שנים ואם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי מ״ט דרבנן אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דאתיא לידיה אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה ורבי אמר קרא פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט מה חלק פשוט אע״ג דלא מטא לידיה אף חלק בכורה אע״ג דלא מטא לידיה אמר רב פפא דיקלא ואלים ארעא ואסיק שרטון כולי עלמא לא פליגי דשקיל כי פליגי בחפירה והוה שובלי שלופפי והוה תמרי דמ״ס שבחא דממילא ומ״ס (לא) אישתני. ופי׳ ר״ש ירשו שט״ח. היינו מלוה בשטר: בכור נוטל פי שנים. דכיון דמוחזק בשטר ועל פי השטר גובין את המלוה הרי הוא כאילו השטר השביח דהיינו נכסים ששבחו ממילא ומיהו אליבא דרבנן אינו נוטל פי שנים ומסקנא דמילתיה דרבי הוא: יצא עליהם שט״ח. שחייב אביהם לאחרים מילתא באפי נפשה הוא וד״ה ואפילו בלא ירשו שט״ח מיירי: דיקלא. קטן הניח להם אביהם: ואלים. שנתעבה אח״כ וכן הניח להם ארעא ואסקה אח״כ שרטון וזבל ונתייפתה בכך דכולי עלמא לא פליגי דשקיל דעדיין שמו עליו: בחפירה. שחת הניח להם ונעשו אח״כ שובלי וכן שלופפי דקלים שהפריחו פירות ונעשו אח״כ תמרים בכה״ג שבחא דממילא פליגי: ומר סבר. רבנן: אשתני. העשב להיות חטים והפרחים להיות תמרים דבר אחר ושם אחר עכ״ל.
וגרסינן תו בגמרא (קכד.) אמר רב נחמן אמר רב אסור לעשות כד״ר קסבר הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ורב נחמן דידיה אמר מותר לעשות כד״ר קסבר הלכה כרבי מחבירו אפילו מחביריו אמר רבא אסור לעשות כד״ר ואם עשה עשוי קסבר מטין איתמר ובתר הכי אמר רב פפא הלכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. כלומר דמלוה הוי ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי. ופסק רשב״ם דהלכה כרב פפא דבתרא הוא וכ״נ שהוא דעת הרא״ש שלא הביא אלא הא דרב פפא והרי״ף כתב חזינן מאן דפסק הלכתא כרבי ואייתי ראיה מדאיפסקא הלכתא דיש לבכור קודם חלוקה והאי סברא לאו דסמכא היא דלא איפסקא הלכתא דיש לבכור קודם חלוקה אלא במאי דאתא לידי אבוה ואיתיה השתא ברשותיה אבל מלוה דליתא ברשותיה לא שייכא בהאי מילתא כלל וכ״כ רבינו האי כי האי סברא עכ״ל והר״ן כתב ולענין הלכה קיי״ל כרבא בחפירי והוי שובלי שלופפי והוי תמרי דפליגי בהו ר׳ ורבנן אסור לעשות כדברי רבי ומיהו אם עשה עשוי וכן פסק ר״ח ואע״ג דאמר רב פפא לקמן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה וקיי״ל כוותיה לא פליג אדרבא ואיפשר דרב פפא לא אמר אלא במלוה דס״ל כיון דליתיה ברשותיה ראוי גמור הוא ולא מיסתבר בה טעמיה אבל בשלופפי והוי תמרי חפירי והוי שובלי דאיתיה ברשותיה אפשר דמודה לרבא דמסתבר טעמיה ואם עשה כדברי רבי עשוי אבל ראיתי להרמב״ם ז״ל בפ״ג מהלכות נחלות שכ׳ שאין הבכור נוטל פי שנים בחפירי שנעשו שבלים וכפניות שנעשו תמרים וכיון שלא כתב יותר מכלל דס״ל דאפי׳ עשה אינו עשוי וכדבריו נ״ל דהא סוגיין רהטא דטפי מקריא מוחזק מלוה משבח דאיפליגו ביה רבי ורבנן ולפיכך נ״ל דברי הרמב״ם ז״ל עיקר אע״פ שגדולי האחרונים כתבו בהיפך עכ״ל:
(ה) {ה} ומה שכתב רבינו שהרמב״ם כתב שאינו נועל פי שנים בשבח ואפ״ה כתב הניח להם אביהם פרה מוחכרת או מושכרת וכו׳ בפי״ג מהלכות נחלות כתב כן ויש לתמוה עליו דכיון דהא דתניא הניח להם אביהם פרה מוחכרת או מושכרת וכו׳ בכור נוטל פי שנים אוקימנא כרבי כיון שהוא ז״ל פסק דלא כרבי היאך איפשר לו לפסוק כאותה ברייתא הא הוי כמזכה שטרא לבי תרי ותירץ ה״ה שדעת הרמב״ם ז״ל דע״כ לא אוקימנא ההיא ברייתא כרבי אלא מקמי דא״ר פפא דבארעא ואסקא שרטון דיקלא ואלים אפילו רבנן מודו דשקיל והוה ס״ד מעיקרא דרבנן פליגי אפילו בשבחא דממילא ולא אשתני ולהכי אוקימנא הך ברייתא כרבי אבל בתר דאמר רב פפא דאפילו רבנן מודו בשבחא דממילא ולא אשתני ברייתא דפרה אפילו כרבנן אתיא דשבחא דממילא היא ולא אשתני והוקשה לו לה״ה מפרה וילדה דמשמע דולד הוא אשתני ומעיקרא עובר והשתא ולד וליהוי ככרמל שנעשה שבלים ותירץ דשאני עובר דירך אמו והו״ל כלא אשתני:
כתב הרמב״ם בפ׳ הנזכר שאין הבכור נוטל פי שנים בספינה שהיתה לאביו בים וכתב הראב״ד עליו דבר זה למד ממשנת ערכין פרק השג יד (ערכין יז:) וכתב ה״ה שיש לתמוה היכי יליף מהתם הכי ושהרשב״א בתשובה תמה על זה ואמר שלא מצא דרך שיסמכו בו הרמב״ם והראב״ד:
(ו) {ו} ואם מיחה הבכור בפשוטים ואמר אל תשביחו הנכסים עד שנחלוק ולא שמעו לו והשביחום אם לא עשו בהם שינוי וכו׳ נוטל פי שנים בשבח אבל אם עשו בהם שינוי כגון שדרכום קנאום בשינוי ואינו נוטל פי שנים בשבח וגם לא בהפסד וכו׳ בפרק י״נ (בבא בתרא קכו.) אמר רב הונא אמר רב אסי בכור שמיחה מיחה אמר רבה מסתבר טעמיה דרב אסי בענבים ובצרום זיתים ומסקום אבל דרכום לא ורב יוסף אמר אפילו דרכום [דרכום] מעיקרא עינבי השתא חמרא ליתן לו דמי היזק ענביו. ופי׳ ר״ש אמר רב הונא אמר רב אסי. אף ע״ג דאוקימנא לדברי הכל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהם ומיהו אם מיחה ואמר אל תשביחו חלקי אלא נחלוק מיד ואשביח אני את שני חלקים שלי ואטול כל שבחן והן נתייאשו מלחלוק והשביח הנכסים הרי מיחא בהם ויטול פי שנים דהא פסקינן לקמן יש לבכור פי׳ שנים קודם חלוקה משעה שחפץ לזכות בבכורתו והרי חפץ ליטול חלקו לאלתר וזוכה בחלק בכורתו מיד כל מקום שהוא הילכך נכסיו דידיה אשבח: מסתברא מילתיה דרב אשי. דיטול הבכור פי שנים בשבח שהשביחו היתומים בשביל מחאתו כשמיחה בענבים מחוברים ובצרום היתומים שלא מדעתו אי נמי מדעתו בע״כ שלא רצו לחלק או זיתים היו מחוברים כשמיחה בהם ומסקום והשביחום יתומים בבצירה ומסיקה בהאי שבח שקיל בכור פי שנים שנוטל ב׳ חלקים מן הענבים כמו שהן בצורים ולא נתן להם שבח בצירה דענבים הוו ואכתי ענבים נינהו וענבים דבכור הוא דאשבח: אבל דרכום. ע״מ לזכות הם בשבח דריכה לא שקיל בכור פי שנים דקנינהו יתמי להנך ענבים בשינוי: ליתן לו דמי היזק ענביו. כלומר הא דאמר רב יוסף אפילו דרכום לא ליטול שבח יין היתר על הענבים קאמר דודאי לא שקיל אלא דמי ענבים אלא הכא במאי עסקינן שפחת היין ונשפך או נתקלקל שאין שוה כדמי הענבים ואתא רב יוסף למימר דאפילו דרכום ופחתו בכור נוטל פי שנים בענבים בצורים כדמי שהיו שוים הענבים דכיון שמיחה בהם לא הוה ליה לדרוך ענבים שלו ומשלמים לו דמי ענביו כשעת הגזילה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
וכתב הר״ן אפילו דרכום אסיקנא ליתן לו דמי היזק ענבים ודקאמר אפילו לומר שנוטל בשבח הבצירה אע״פ שהפסידו בסוף שאין האחין יכולים לומר מכיון שהשבחנו והפסדנו יצא הפסד כנגד שכר ונתן לך דמי ענבים מחוברים ואי שווי טפי לאחר שדרכום וממאי דהוו שוו בעודן מחוברים תזכה באותו שבח בלבד קמ״ל שמכיון שבצרים זכה בכור באותו שבח וכיון שדרכום אחר כך והפסידו משלמין כל ההפסד ומנכין לו דמי ענבים בצורים עכ״ל.
וכתב עוד הר״ן ז״ל בכור שמיחה מיחה וכו׳ נ״ל שזה הוא עיקרו של דבר שחלק בכורה מתנה קרייה רחמנא והנותן מתנה לחבירו ומזכה לו ע״י אחר אין מקבל מתנה זוכה במתיתו עד שישמע ויתרצה בה שאילו כששמע צווח לא זכה כדמוכח לקמן בפרקין ובפ״ב דחולין (לט:) ולפיכך חלק בכורה נמי שהוא כמתנה לא זכה בה בכור עד שיכוין לזכות בה ואילו אמר איני רוצה בה אבד את זכותו מיד וזו היא שאמרו שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי כשם שאמרו במקבל מתנה שאם צווח בשעה ששמע לא קנה הילכך כל שבח שהשביחו הנכסים עד שגילה בדעתו שהוא רוצה לזכות בה הרי היא של אחין אבל מכיון שאמר שהוא רוצה לזכות בה זכה בה ושלו השביח עכ״ל.
ור״ח פירש הא דבכור שמיחה מיחה בע״א וכדבריו כתב הרמב״ם ז״ל בפ״ג מהלכות נחלות וכתבה רבינו בסוף סימן זה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) ולא נוטל פי שנים כו׳ עד אפילו כו׳ ב״ב דף קכ״ג וקכ״ד ת״ר הבכור נוטל פי שנים בזרוע בלחיים כו׳ ובשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהן כיצד הניח להן אביהן פרה מוחכרת או מושכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל בה פי שנים אבל בנו בתים ונטעו כרמים אין בכור נוטל בה פי שנים עכ״ל הברייתא וקאמר בגמרא השתא מוחכרת או מושכרת דלאו ברשות דידהו קיימא אמרת שקיל רועה באפר מיבעיא הא קמ״ל דמוחכרת או מושכרת דומיא דרועה באפר מה רועה באפר שבחא דממילא ולא קא חסרי בה מזוני אף מוחכרת ומושכרת שבחא דממילא קאתי ודלא קא חסרי בה מזוני (ע״ש בתוס׳) מני ר׳ היא (וז״ל רשב״ם שם ה״ג מני ר׳ היא ול״ג ומני דלא קמהדר אדלעיל) דתניא אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן ר׳ אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן אבל לא בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהם כו׳ מ״ט דרבנן כו׳ אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קרייה מה מתנה עד דאתי לידיה אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה כו׳ עד אמר ר״פ דיקלא ואלים ארעא ואסיק שירטון דכ״ע ל״פ דשקיל כי פליגי בחפירה והוה שובלי שלופפי והוה תמרי דמ״ס שבחא דממילא ומ״ס אשתני ע״ש בפירוש ר״ש וגרסינן תו א״ר בר בר חנא אמר ר״י עשה כדברי ר׳ עשה עשה כדברי חכמים עשה מספקא ליה אי הלכה כר׳ מחבירו ולא מחביריו אי הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו אמר ר״נ אמר רב אסור לעשות כדברי ר׳ קסבר הלכה כר׳ מחבירו ולא מחביריו ור״נ דידיה אמר מותר לעשות כדברי ר׳ קסבר הלכה כדברי ר׳ מחבירו ואפילו מחביריו אמר רבא אסור לעשות כדברי ר׳ ואם עשה עשוי קא סבר מטין איתמר עכ״ל הגמרא והנה דעת רבינו מבואר דס״ל ג״כ דגרסינן מני ר׳ היא ולא גרסינן ומני וכגירסת ר״ש הנ״ל ומילתא באפי נפשיה הוא דבעי תלמודא הך ברייתא מני והשיב ר׳ היא וכיון שאוקמא הברייתא כר׳ ואסקינן דאסור לעשות כדברי ר׳ ממילא לא קיי״ל כהברייתא ולהכי פסק דמוחכרת ומושכרת ובולד ובשחת ותמרים בכולהו אינו נוטל פי שנים כ״א בדיקלא ואלים דבדידיה מודים רבנן דנוטל וכמ״ש ר״פ ואע״פ שרבא שבתראה הוא אמר בהדיא שאם עשה כדברי ר׳ עשה מ״מ ס״ל לרבינו כיון דר״פ אמר אחר כך (בדף קכ״ה) הילכתא אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פ״ש במלוה כו׳ פסקינן כוותיה דר״פ ושבקינן להא דרבא וכ״כ שם רשב״ם דלא סמכינן ארבא מה״ט ואהא דתני בברייתא או שהיתה רועה באפר וילדה פר״ש באפר באחו דלא מחסר מזוני וילדה בכור נוטל פ״ש בהאי ולד הואיל דשבחא דממילא הוא ודאי כאילו הוחזק בו אביהן ע״כ משמע דברייתא חדא מילתא קתני פרה שרועה באפר וילדה דהוו שבח דממילא בכור נוטל בו ומתוך כך יש שרוצים להגיה בדברי רבינו או שהיתה רועה באפר וילדה כו׳ כלשון הברייתא וכן נדפס בקצת ספרים אבל לא נ״ל דא״כ מש״ר ולא בשבח שהשביח גוף הפרה לא נזכר כלל בברייתא ומנין לו לכן העיקר כגי׳ הספרים דל״ג בתחילת דברי רבינו וילדה אלא אח״כ גורסים לא בולד ולא בשבח כו׳ ולא ס״ל לרבינו כפי׳ רשב״ם אלא ס״ל דברייתא תרתי קתני וה״ק או שהיתה רועה באפר פי׳ והשביח בגופה שדרך הפרות להשביח ע״י מרעה טוב וילדה כלומר או ילדה בכור נוטל בה פ״ש כלומר בהאי שכתב דאשבח הפרה נוטל פ״ש הן שבח עצמה הן שבח ולדה ונראה דגם דעת רשב״ם בפירושו הי״ל כן אלא שקיצר ודוק ולרמב״ם שיטה אחרת בכל זה וכמ״ש בסמוך:
ור״ח פסק כו׳ בפרישה כתבתי שלא מצאתי בשום מקום שפוסק ר״ח כן שיהא נוטל לכתחילה אך זה מצאתי שכתב הרמב״ן בחידושיו ז״ל והא דאמר רבא הילכתא אסור לעשות כדברי ר׳ ואם עשה עשוי קסבר מטין איתמר כלומר הכי איתמר הלכה כר״י מחבירו אבל מחביריו מטין ומסקנא דשמעתתא הוא והילכתא הכי וכן פר״ח ז״ל כו׳ ע״ש הרי דלא פסק כן אלא בדיעבד לכן היה נ״ל להגיה ר״ת במקום ר״ח שכ״כ שם התוס׳ בשמו ז״ל מספקא ליה אי הלכה כר׳ מחבירו כו׳ תימה דבכולה תלמודא אומר דאין הלכה כר׳ מחביריו והכא מספקא ליה ותו דר״נ דידיה אמר אפילו מחביריו וקיי״ל כר״נ בדיני והא קיי״ל דאין הלכה כר׳ מחביריו ומפרש ר״ת דוקא הכא מספקא ליה בעלמא לא וכן לר״נ עכ״ל הרי לך דס״ל לר״ת דר״נ פסק בהך דהכא כר׳ והלכתא כר״נ בדיני וכ״כ הרמב״ן בשמו שם בחידושיו ואע״ג דהקשו שם בתוס׳ דר״נ גופיה אמר מותר לעשות כר׳ ולא אמר חייב לעשות כר׳ י״ל דר״ת ס״ל כמ״ש רשב״ם שם אמ״ש ר״נ משמיה דרב אסור לעשות כדברי ר׳ משום דאין הלכה כר׳ מחביריו והא דקאמר אסור ולא קאמר אין הלכה כרבי היינו משום דאמר לעיל עשה כדברי רבי עשה אמר איהו נמי אסור לעשות עד כאן לשונו ועל דרך זה י״ל דאמר ר״נ משמיה דידיה מותר לעשות ור״ל חייב לעשות ודו״ק:
(ה) והרמב״ם כתב כו׳ כבר כתבתי בסמוך לשון הגמרא וביאורה לדעת רשב״ם לרבינו ולפום רהיטא יש לתמוה על הרמב״ם דכיון דאוקימנא ברייתא כרבי איך פסק הוא כוותיה אחר שכבר פסק בעצמו דלא כרבי והמ״מ תירץ דס״ל לרמב״ם דע״כ לא אוקמא ברייתא כרבי אלא קודם דידענו חילוק דר״פ אבל משבא ר״פ וקאמר דבדיקלא ואלים כ״ע מודים הברייתא אתיא אפילו כרבנן (ע״ש שהאריך וב״י הביא קצת דבריו) וק׳ דמנ״ל לרמב״ם זה ועוד דאכתי הוקשה לו מפרה וילדה וכמ״ש ב״י לכן נ״ל להוסיף נופך משלו ולומר דגירסת ספריו דהרמב״ם היה ומני ר׳ היא ואדלעיל אסתם ברייתא קאי ותמה ואמר מני ר׳ היא כלומר בתמיה וכי תפסי הברייתא דברי יחיד במקום דרבים פליגי עליה ומימרא דרב פפא שבסוף הענין פירוקא דקושיא הוא ולומר דאתי שפיר אפילו כרבנן משום שאין דברי הברייתא דומה כלל לפלוגתת ר׳ ורבנן כמו שהבין המקשן דע״כ לא פליגי ר׳ ורבנן אלא בשבח דאשתני כגון חפירה והוה שובלי שלופפי והוה תמרי אבל כגון דיקלא ואלים וארעא ואסיק שירטון דלא אשתני שמה וגם הוי שבחא דממילא בהאי אפילו רבנן מודים דנוטל וברייתא אתיא אפילו כרבנן דפרה מוחכרת או פרה רועה באפר הוה למי שבחא דממילא ולא אישתני שמה ואפילו ילדה ולד נמי לא מיקרי שינוי דעובר ירך אמו הוא וכמ״ש המ״מ דה״ט דילדה וא״כ הך ברייתא הילכתא היא להכי פסק הרמב״ם כוותיה ואע״ג שהפסיקו שם בגמרא בין הא דאמר מני ר׳ היא ובין מימרא דר״פ כו׳ בנתינת טעמייהו דרבי ורבנן ס״ל להרמב״ם דהמקשן דפריך מני ר׳ היא הוא דאסוקי אסיק לטעמייהו כדי להסביר קושייתו וכאילו אמר כיון דטעמייהו דרבנן ור׳ כך הוא א״כ זיל בתר טעמייהו ולרבנן אינו נוטל פ״ש בשום שבח ור״פ השיב לו דאין הדברים כן והא דנקט ר״פ בלישניה דיקלא ואלים ולא נקט פרה מוחכרת או מושכרת או רועה באפר שאיתא בהו רבותא טפי משום דראה שהמקשן האריך בקושייתו למיתן טעם לדברי רבנן דס״ל דחלק בכורה מתנה קרייה ליה ובעינן שיהא דומיא דמתנה דמטי לידו ונגד זה השיב לו ר״פ דלא מטי לידו לגמרי בעינן דמדלא נקטו רבנן בלישנייהו דיקלא ואלים מסתברא למימר דבדיקלא ואלים כ״ע מודים דנוטל בו פ״ש אע״ג דג״כ לא מטי לידיה אלא ה״ט כיון דממילא ימטי לידו הו״ל כאילו בא לידו כבר א״כ ה״נ ס״ל לרבנן בפרה רועה באפר וכמ״ש וק״ל ונראה דפי׳ הרמב״ם כן משום דגירסת ספריו היו ומני וכמש״ל ורשב״ם הוצרך לכתוב דל״ג ומני ש״מ דכן היה גי׳ הספרים ועוד דקשה ליה אס״ד דר״פ מילתא באפי נפשיה קאמר הול״ל אמר ר״פ ע״כ ל״פ אלא בחפירה והוה שובלי כו׳ אבל דיקלי ואלים כו׳ או הול״ל לא שנא כו׳ כדרך מימראות המפרשים לדברי התנאים ועוד ק״ק לדעת רבינו דכיון דקיי״ל כר״פ דבדיקלא ואלים כ״ע מודים דנוטל מטעם דלא אישתני שמיה אם כן למה לא קיי״ל לפחות כהברייתא במוחכרת ומושכרת או רועה באפר דגם כן לא אשתני שמייהו ואע״פ שכבר כתבתי בפרישה טעם לחלק ביניהן אין החילוק מסתבר להרמב״ם:
ומש״ר ודעת א״א ז״ל נוטה לסברא הראשונה היינו מדלא הביא הך ברייתא והביאה הך דר״פ לחוד משמע דס״ל דר״פ מילתא באפי נפשיה קאמר ולא לתרוצי ברייתא קאתי ואין הלכתא כהברייתא דאילו היה ס״ל כהרמב״ם לא היה (משמע) [משמיט] הברייתא וק״ל ודע דר״ן מכריע קצת כדברי הרמב״ם וקצת כדברי רבינו הטור שכתב ז״ל דפרה רועה באפר ונתפטמה כדיקלא ואלים היא ונוטל בה בכור פ״ש והא דפליגי רבנן עליה לעיל היינו כשילדה דוקא דאין לך שבח דאשתני גדול מזה עכ״ל הרי לך דס״ל דודאי הברייתא אתיא כר׳ ולית הלכתא כוותיה אלא שבחדא מינייהו מודו רבנן וק״ל:
(ו) ואם מיחה כו׳ בב״ב דף קכ״ו אר״ה אר״א בכור שמיחה מיחה ומוקי לה רבה בענבים ובצרום אבל דרכום לא ור״י אמר אפי׳ דרכום דרכום מעיקרא ענבים והשתא חמרא ליתן לו דמי היזק ענביו ומסיק ר״ש ע״ז ז״ל וכתב מר אמר חדא ומר אמר חדא ול״פ רבינו כתב כאן דין זה ע״פ פי׳ רשב״ם ובסמוך סי״ג כ״ר דברי הרמב״ם שהם נלמדים גם ממימרא זו ע״פ פי׳ ר״מ וכמ״ש שם בפרישה ע״ש:
ומש״ר משלמים דמי הענבים כו׳ כבר כתבתי בפרישה את הנ״ל בדעת רבינו ושגם דעת רשב״ם כן הוא והשתא אפרשנו דשם אמה שאמר הגמרא ליתן לו היזק ענביו כתב ר״ש ז״ל מיירי שפחת היין ונשפך או נתקלקל שאין שוה כדמי ענבים ואתא ר״י למימר דאפילו דרכום ופחתו נוטל בכור פ״ש בענבים בצורים בדמים שהיו שווים הענבים דכיון שמיחה בהן לא הו״ל לדרוך ענבים שלו ומשלמין לו דמי ענבים כשעת הגזילה עכ״ל והנה מכפל ואריכת לשונו גם ממ״ש כשעת הגזילה משמע דס״ל דמשלם כמו שהיו שווים בעוד היותם באילן ומ״ש ונוטל פ״ש בענבים בצורים ר״ל בענבים הנבצרים ונדרכו ונתקלקלו נוטל בדמים שהיו שווים הענבים כו׳ כנ״ל לדעת רבינו ורשב״ם אבל ממ״ש ב״י בשם ר״ן ע״ש מוכח מדבריו דלא כרבינו והתימה על הב״י שהביא דברי הר״ן על פי׳ רשב״ם ועל דברי רבינו כאילו ל״פ ודע דדברי ר״ן אלו ליתנייהו בספרים שלנו ואדרבא בנ״י משמע כדעת רבינו ע״ש דף רי״ו וכן מצינו הרבה פעמים בב״י ובודאי היה ביד ב״י דברי הר״ן שאינו נמצא בידינו ומה שנדפס סביב הרי״ף בג׳ בבות הוא נ״י ולא ר״ן והא ראיה דבתוך הנ״י עצמו נמצא כתוב כמה פעמים שהביא דברי הרנב״ר והוא רבינו ניסן בר ראובן וק״ל:
(ד) ולא נוטל ג״ז משנה שם וגם זה נלמד מדכתיב בכל אשר ימצא לו:
אלא נוטל ב׳ חלקים כו׳ פ׳ הגוזל עצים גרסינן ג׳ שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים וחד מינייהו בכור ופשוט:
ל״ש שהשביחו היורשים ל״ש שבחו הנכסים מחמת נכסים כן איתא הגי׳ בספרי רבינו המדויקים ואף של׳ זה ליתא בגמרא לא בבכורות ולא בפי״נ אבל בפ׳ מי שמת דף קמ״ג אכיוצא בזה איתא שם האי לישנא וז״ל מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים כל השבח לאמצע וגרסינן בגמרא ל״ש אלא ששבחו הנכסים מחמת נכסים אבל שבחו הנכסים מחמת עצמן השבח לעצמן ופי׳ ר״ש מחמת הנכסים שלקחו מהשותפים ושכרו פועלים והשביחן ומחמת עצמן שטרחו הגדולים בגופן או שהוציאו משלהן (וכתבו רבינו לקמן ריש סימן רפ״ז) וה״נ כוונת רבינו בכאן הן שהשביחו היורשין ר״ל שהשביחוהו בטורח גופן הן ששכרו פועלים מתפיסת הבית שירשו מאביהן ובס״א כתב ז״ל ל״ש שבחו הנכסים מחמתן ואינו ר״ל ששבחו ממילא דהא בדקל דק שנעשה עב נוטל פי שנים וכדמסיק רבינו וצ״ל דבפי׳ מחמתן ר״ל ג״כ מחמת הנכסים וכמ״ש:
אם בנו בתים כו׳ ברייתא היא בפ׳ י״נ:
אע״פ שהוציאו עליהן כו׳ פי׳ אפ״ה אינו נוטל פי שנים בשבח אלא בהוצאות וזה בלא מיבעיא קאמר משום דנתחדש ענין חדש מה שלא היה:
מוחכרת או מושכרת מוחכרת למחצית שכר שאין שכירות קצוב וידוע אלא לפי מה שיהיה הן רב הן מעט יתן לו ממנו החצי ומושכרת הוא ששכרו בדבר קצוב וידוע עד זמן פלוני ר״ש וע״ל סימן ש״ך:
שאין מזונותיה עליהם פי׳ אע״פ דהוה כשבח דאתי ממילא ועבד״ר:
או שהיתה רועה באפר אינו נוטל פ״ש לא בולד ולא בשבח כו׳ כן היא הגירסא ברוב הספרים וכן עיקר ורבינו לא זו אף זו קתני ל״מ ולדה פשיטא דאינו נוטל פ״ש דהוי מידי אחריני דהא נולד לפנינו דבר חדש אלא אפילו שבח גוף הפרה ואפילו שכירות דהוי שבחא דממילא בלי שינוי עצמות הפרה כלל אפ״ה אינו נוטל בה פי שנים ובמקצת ספרים גרסינן שהיתה רועם באפר וילדה אינו כו׳ אבל מל׳ רבינו שבסמוך לא משמע כן כמ״ש בדרישה:
ומיהו דוקא בכה״ג פי׳ כגון פרה שילדה או השביחה בגופה שזה הולד או השבח שהושבח בגופה מילתא אחריתי היא דלאו כל פרה עומדת להוליד או להשביח:
וכגון שחת כלומר א״נ כגון שחת שגדלה ונעשה תבואה דאע״פ שכל שחת עומד לגדל וכן תמרים קטנים סופן להיות גדולים מ״מ ס״ס אשתני שמם דמעיקרא נקרא שחת והשתא תבואה וכן בתמרים כשעודם קטנים נקראי׳ בלשון תלמוד שלופפי וכשגדלו נקראי׳ תמרים אבל אילן דק דרכו להתעבה ואין לו שינויי שם הוה שבחא דממילא ממש להכי נוטל בה פ״ש ובגמרא הזכירו עוד ארעא ואסקא שירטון (וכמ״ש בדרישה) ורבינו חדא מינייהו נקט לדוגמא:
ה״ג בס״א ואם מחמת הוצאה השביח אינו נוטל בה פ״ש וק״ל:
ור״ח פסק משמע מל׳ רבינו שס״ל לר״ח דלכתחילה נוטל פ״ש בכל שבח הנ״ל וצ״ע שיגעתי ולא מצאתי לדברי ר״ח לא ברי״ף ולא ברא״ש ולא בתוס׳ והרמב״ן ור״ן שהזכירו דברי ר״ח אבל לא כתבו בשמו שיהא נוטל שבח לכתחילה וכמ״ש בדרישה לשונם לכן נ״ל שצ״ל ר״ת שכ״כ בשמו התוס׳ וכתבתי לשון הדרישה והמדפיסים טעו והחליפו ת׳ בח׳:
(ה) והרמב״ם כתב כו׳ בפ״ג מה״נ כתב כן וטעם פלוגתתם כתבתי בדרישה ע״ש והרמב״ם לא זו אף זו קאמר ל״מ בבהמה מוחכרת ומושכרת אלא אפילו בולדה דהוי שינוי גם כן נוטל פ״ש נמצא דרבינו והרמב״ם מחולקים חילוק גדול דלהרמב״ם בתרווייהו נוטל ולרבינו בתרווייהו אינו נוטל ודע שהר״ן מחלק בין שכירות ושבח ובין ולדה וכמ״ש לשונו בדרישה:
ממכירי אביו כו׳ בגמרא מפרש להא דתניא שם בברייתא הנ״ל בדרישה דבכור נוטל פ״ש בזרוע בלחיים כו׳ דמיירי במכירי כהונה ופר״ש במכירי כהונה שאנשי העיר קרוביו ומכיריו של כהן זה ומזכין לו זיכוי גמור במתנות בהמותיהן מיד כשנשחטו קודם שהופרשו מהבהמה כו׳ ע״ש וס״ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי דאל״ה הוי ראוי וגדולה מזו שם בגמרא וכ״ר בי״ד סימן ס״א ז״ל כהן שיש לו מכירין שרגילין ליתן לו מתנותיהן יכול לזכותם לישראל שיקבלם מיד מכיריו אע״ג דעדיין לא באו לידו כו׳ ע״ש:
ודעת א״א הרא״ש נוטה כו׳ כלומר לא כתב בהדיא כסברא ראשונה אלא שדבריו נוטים כך כמ״ש בדרישה:
(ו) ואם מיחה הבכור כו׳ מימרא דר״ה בפ׳ י״נ:
אם לא עשו בהם שינוי כו׳ הטעם דכיון דקיי״ל יש לבכור פ״ש קודם חלוקה משעה שחפץ לזכות בבכורתו (וכמש״ר סי״ב) והרי מיחה בהן ורצה לחלק מיד לכן זכה בחלק בכורתו מיד בכ״מ שהוא הילכך נכסים דידים אשבח כ״כ ר״ש ור״ן. שאם נתקלקלו הענבים כו׳ פי׳ נתקלקלו ע״י הדריכה ושווים פחות ממה שהיו שווים בעודן באילן אע״פ ששבחו בתחילה בבצירה והיה לבכור חלק בשבח הבצירה מ״מ עתה שנשתנו כיון שנתקלקלו ע״י הדריכה קנאם בשינוי והוי ככל גזלן דמשלם כשעת הגזילה ומשעת בצירת הענבים מן האילן שלא ברצונו התחילה הגזילה וכן נראה דעת רשב״ם אבל הר״ן חולק ועד״ר:
וכן אם לא שינו כו׳ עד אע״פ שיש לי חלק בשבח נראה דר״נ אע״פ דיש לו חלק בשבח אם לא נתקלקלו אבל השתא דנתקלקלו אחר הבצירה פשיטא דא״צ לשלם חלק שבחו בבצירה ואף על גב דלא נתקלקלו מחמת הבצירה דכיון דהקלקול ממילא נעשה יכולין למימר ליה ממ״נ אי ברשותך קיימי גם לאחר הבצירה א״כ ברשותך נתקלקלו ג״כ וק״ל:
(ד) {ד} ומ״ש ור״ח פסק שנוטל פ״ש בשבח. ע׳ בתו׳ פי״נ (דף קכ״ד) בד״ה מספקא ליה משמע דר״ת הוא דפסק הכי דנוטל פי שנים בשבת דהלכה כרבי ואולי ט״ס הוא בדבעי רבינו וצ״ל ר״ת במקום ר״ח:
(ה) {ה} ומ״ש והרמב״ם כתב שאינו נוטל פ״ש בשבח. פי׳ דס״ל דאין הלכה כרבי:
ואפי׳ הכי בבהמה מוחכרת וכו׳. היינו משום דס״ל דדינו כדיקלא ואלים וארעא ומסקא שירטון דאע״ג דמעיקרא קס״ד דתלמודא דהך דפרה מוחכרת רבי היא ולא רבנן אבל לבתר דשמעינן לרב פפא בדיקלא ואלים דאפילו לרבנו נוטל פי שנים ה״ה פרה מוחכרת דדמיא ליה נמי וכן כתב הרב המגיד ואפשר לומר עוד דהרמב״ם מפרש הא דקאמר מני רבי היא קוביא היא פירוש תלמודא קשיא לים דדוחק לומר דסתמא דברייתא דפרה מוחכרת רבי היא ולא רבנן ומתרץ רב פפא דדיקלא ואלים כולי עלמא לא פליגי וה״נ פרה מוחכרת דדמיא ליה אפילו רבנן מודו דנוטל בה פ״ש וברייתא ד״ה ולא רבי היא:
ומ״ש שחט אחד ממכירי כהונה וכו׳ ה״א פרק י״ג דאשתחיט בחיי אבוהון וקסבר מתנות שלא הורמו כהורמו דמיין:
(ו) {ו} ומ״ש ואם מיחה וכו׳ מבואר בפרק י״נ (בבא בתרא קכ״ו) אלא דמ״ש באם נתקלקלו הענבים הבצורים על ידי דריכה משלמים דמי הענבים כמו שהיו קודם הבציר לא משמע הכי בפרשב״ם שכתב נוטל פ״ש בענבים בצורים אלמא דנוטל בשבח הבצורים וכ״כ ב״י ע״ש הר״ן להדיא ואפשר שדעת רבינו כיון שמיחה הבכור בפשוטים ולא שמעו לו והפסידו א״כ מיד משעברו על מחאתו קנאום לשבח ולהפסד והילכך אין משלמים אלא דמי הענבים קודם בצירה ואינו נוטל בשבח הבצירה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ז) אֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּמִלְוָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בִשְׁטָר וְאַף עַל פִּי שֶׁגָּבוּ קַרְקַע בְּחוֹב אֲבִיהֶם. {הָיָה לוֹ שֻׁתָּפוּת בְּיַד אֲחֵרִים, מִקְרֵי מֻחְזָק (מַהֲרִי״ק שֹׁרֶשׁ קמ״ה).} הָיָה לָאָב מִלְוָה בְּיַד הַבְּכוֹר, הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם נוֹטֵל בָּהּ פִּי שְׁנַיִם הוֹאִיל וְיֶשְׁנָהּ תַּחַת יָדוֹ, אוֹ לֹא יִטֹּל הוֹאִיל וּמֵחֲמַת אָבִיו יְרָשָׁהּ וַעֲדַיִן לֹא בָּאָה לְיַד אָבִיו; לְפִיכָךְ (לֹא) יִטֹּל מִמֶּנָּה אֶלָּא חֲצִי חֵלֶק בְּכוֹרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִלְוָה שֶׁלֹּא בְמַשְׁכּוֹן. אֲבָל בְּמַשְׁכּוֹן נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, דִּכְמֻחְזָק דָּמֵי אֲפִלּוּ מִשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּמַשְׁכּוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּמַשְׁכּוֹן שֶׁל גּוֹי לֹא מִקְרֵי מֻחְזָק אֶלָּא אִם כֵּן חָלוּט לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן (מַהֲרִי״ק הנ״ל).} וְאִם הַמִּלְוָה עַל מַשְׁכּוֹנָא שֶׁל קַרְקַע, בְּאַתְרָא דְּלָא מְסַלְּקֵי, שָׁקִיל בָּהּ פִּי שְׁנַיִם; וְהוּא דְּלָא מָטָא זִמְנָא בְּחַיֵּי אֲבִיהֶם. {הַגָּה: וּמִקְרֵי גַם כֵּן מֻחְזָק לְגַבֵּי לֹוֶה, וּבְכוֹר הַלּוֶֹה נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם כְּשֶׁחוֹזֵר לַלּוֶֹה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ״א).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםחכמת שלמהפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(יד) נ) מימרא דר״פ הלכתא וכו׳ סוף דכ״ה
(טו) (דכל מחוסר גוביינא לא מיקרי מוחזק)
(טז) ס) שם בריש ד׳ קכו וכפי׳ רשב״ם שם וכ׳ ה״ה שם בפ״ג ד״ה והוא כפי׳ אחרון הנז׳ כאן בהלכות וכ״כ הרב אבן מג״ש והרשב״א ז״ל
(יז) ע) טור ס״ז בשם רשב״ם שם
(יח) פ) שם וכ״כ מהרי״ק בשורש קמ״א
(יט) צ) שם בטור
(כ) ק) שם בשם הרב רב יוסף הלוי
(כא) ר) בגופ׳ של שדה אפילו פדאו לאחר מיתת אביהן שם ברשב״א
(יז) אע״פ שהי׳ בשטר – דכל שמחוסר גוביינא אינו מיקרי מוחזק:
(יח) הואיל וישנו תחת ידו – פי׳ ובודאי גמר להקנותו לאביו שיהא מצוי ביד אביו כדי שיטול ממנו פי שנים:
(יט) חציחלק הבכור׳ – אע״ג דאין הלכ׳ כסומכוס אלא כרבנן דאמרי המע״ה מ״מ מצינו כמה עניינים שאמרו בספיקן שיחלוקו כ״כ התוס׳:
(כ) דכמוחזק דמי אפי׳ משכנו בשעת הלואתו – כ״כ ג״כ הטור ועפ״ר שם כתבתי דר״ל אע״פ שבמשכנו בשעת הלואתו אינו קונ׳ משכון מ״מ כיון דר׳ יצחק למד מולך תהי׳ צדק׳ דקונ׳ משכון במשכנו שלא בשעת הלואתו מ״ה גם במשכנו בשע׳ הלוא׳ הואיל ומוחזק בידו ה״ל כגבוי ומצוי ביד אביו ליטול ממנו הבכור פי שנים עיין שם שהבאתי ראיה לפי׳ זה ולא כע״ש שפי׳ הא דכ׳ דכמוחזק דמי הואיל דקנה משכן דז״א דהרי אינו קונה משכון בשעת הלואתו:
(כא) באתרא דלא מסלקי – פי׳ כשהלוה לו קבע לו זמן להלואתו ב׳ ג׳ שנים ובתוך זמן זה יאכל המלוה פירות הקרקע בנכייתא מהחוב כל שנה דבר מועט לפי תנאם ויש מקומות שנהגו דמצי הלוה לבא אפי׳ תוך הזמן שקבעו ביניהם ליתן להמלוה מעותיו ולסלקו מהמשכון דאז מחשב אינו מצוי בידו דהמלוה אבל אי לא מצי לסלקו בתוך הזמן מחשב כקנוי בידו וכשהגיע הזמן ומסלקו ה״ל כאילו חזר ומכרו לו וע׳ בי״ד סי׳ קע״ב שם מבוארים דיני משכנתא:
(כב) והוא דלא מטא זימנא כו׳ – דאילו מטא זימנא ה״ל מאותו שעה ואילך כפדוי ומסולק ממנו:
(כג) ומקרי ג״כ מוחזק לגבי לוה כו׳ – פי׳ ל״מ שכבר הגיע זמן בחיי המלוה אלא אפי׳ לא הגיע הזמן בחיי המלוה ובכור המלוה נוטל בו ב׳ חלקים מ״מ גבי יורשי הלוה מיקרי מוחזק כשחוזר להם וכ״כ מור״ם עוד בסי׳ זה סס״י דומה לזה ז״ל היו לו קרקעות משועבדים לאחרים מיקרי מוחזק ועיין בטור שכ׳ עוד דעת הראב״ד בזה דכתב דלאו בגופא דמשכנתא קאמר ע״ש ולא ידעתי למה השמיטו המחבר ומור״ם ז״ל
(ד) הרי זה ספק – עיין בתשו׳ רשד״ם סי׳ שע״ה ועיין בתשו׳ מהר״ם מינץ סי׳ ס״ו.
(ה) בד״א במלוה – בין של ישראל או של עכו״ם כ״כ רשב״ם.
(ו) אבל במשכון – אפי׳ יש עליו שטר.
(ז) אפי׳ משכנו בשעת הלואתו – אע״פ שבשעת הלואתו אינו קונה משכון מ״מ כיון דקונה משכון שלא בשעת הלואתו גם בשעת הלואתו ה״ל כגבוי בידו ולא כע״ש שפי׳ הא דכתב דכמוחזק דמי הואיל דקנה משכון דז״א דהרי אינו קונה משכון בשע׳ הלואתו עכ״ל סמ״ע ואין זה השג׳ דלשון הע״ש כל׳ רשב״ם ומרדכי ומביאם ב״י וגם ל׳ הש״ס פ׳ כ״ש הוא כן וכבר פירשו התוספות שם דהיינו לומר כיון דקנה משכון שלא בשעת הלואתו א״כ ה״ל מוחזק אף בשעת הלואתו וע״ש ונראה דאף למה שהעליתי לעיל סי׳ ע״ב ס״ב ס״ק ט׳ דאין ב״ח קונה משכון רק שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו לא קנה ליה כלל לשום דבר ולא שייך לומר כיון דקונהו שלא בשע׳ הלואתו יקנה ג״כ למקצת דברים בשעת הלואתו וכמ״ש ע״ש מ״מ דין דהכ׳ אמת דכיון דעכ״פ אף בשעת הלואתו קונה משכון לענין שיש לו שעבוד עליו נמצא ששעבודו בידו הוא ומיקרי מוחזק ולא ראוי דלענין בכור כל ששעבודו בידו אע״ג דאינו קונה אותו לגמרי מיקרי מוחזק ולא ראוי תדע דהא כתב הטור בשם הראב״ד דאפי׳ משכנתא באתרא דמסלקא מיקרי מוחזק ולא ראוי כשגובה מגופא דארעא והא פשיטא דמשכנתא דקרקע אין ב״ח קונה משכון אלא שעבודא הוא דאית ליה עלה כדמוכח בפרק השולח (דף ל״ז סוף ע״א) ופרק כל שעה וכן בכמה דוכתי א״ו לענין בכור כל ששעבודיה בידו לא מיקרי ראוי ובהכי א״ש מ״ש רשב״ם והמרדכי והגהות מיימוני והרב המגיד והע״ש ושאר פוסקים טעמא דב״ח קונה משכון דהא לא אמרינן דקונה משכון אלא שלא בשעת הלואתו אלא ר״ל דקונ׳ אותו לשעבודו ולא קנין גמור ודוק (ועיין בתשוב׳ מהרי״ו סי׳ ק״ט) וע״ל סי׳ רפ״א ס״ז סוף הג״ה.
(ח) וי״א דוקא כו׳ – דין זה צ״ע דבמהרי״ק הוציא כן מהמרדכי פרק מ״ש גבי מתנת ש״מ דב״ח מעכו״ם ל״ק משכון ואין מזה ראיה דנהי דמעכו״ם ל״ק משכון (וכדאיתא להדיא בש״ס פרק כ״ש ונתבאר ג״כ בא״ע סי׳ כ״ח סי״ב בהג״ה עמ״ש שם) היינו לענין שיהא קנוי לו וא״כ לא הוי אלא הלואה ולענין מתנת ש״מ לא סמכא דעתיה משא״כ לענין בכור דאפי׳ אינו קנוי לו רק שעבודו בידו מיקרי מוחזק וכמ״ש בסמוך וא״כ אף משכון של עכו״ם שעבודו בידו מיקרי ואע״פ שמצאתי בהגהת אשר״י פ׳ איזהו נשך שכתב גבי משכנתא באתרא דמסלקי אין בכור נוטל ממנה פי שנים וז״ל מכאן יש ראיה דאין הבכור נוטל פי שנים במשכנות דעכו״ם כיון דלא קני להו אפי׳ שלא בשעת הלואתו גריעה ממשכון בשעת הלואתו כדמוכח פ׳ כ״ש מפיר״י ואע״ג דאיכא למימר דגבי בכור לא בעינן רק שהוא מוחזק בדבר והרי הוא מוחזק במשכנות דעכו״ם הוי כמשכנתא באתרי דמסלקי דאין הבכו׳ נוטל אע״ג דמוחזק בה טפי מ״מ כיון דלא קני ליה אינו נוטל משכנתא דעכו״ם נמי הא מסלק לי׳ כשירצ׳ לפדות לשון מהרי״ח עכ״ל הרי כדברי מהרי״ק בע״כ צ״ל דהגהות אשרי לא ס״ל כהראב״ד וטור שהבאתי בסמוך אבל לפמ״ש בסמוך בשמם דאפי׳ במשכנתא באתרי דמסלקי היכא דקשקיל מגופא דארעא בכור נוטל ממנה פ״ש ה״ה ממשכון של עכו״ם (גם גבי מתנ׳ ש״מ גופא יש מקום לחלוק על דברי המרדכי וכמ״ש ב״י סי׳ רנ״ג ועמ״ש שם ס״כ) וצ״ע מיהו אם קבל עליו הישראל האחריות דכתב הרא״ש פ׳ כ״ש דהישראל עובר עליו נראה דגם מהרי״ק מודה דמיקרי מוחזק וצ״ע האידנא בסתם משכנות של עכו״ם דאפילו נאנס או נשרף פטור הלוה בדיניהם רק שאין המלוה חייב לשלם לו מה שהמשכון שוה יותר מהחוב אי קיבל עליו אחריות או לא עיין בתשובת דברי ריבות סי׳ ע״ח וקע״ח.
(יא) ידו – פי׳ ובודאי גמר להקנותו לאביו שיהא מצוי בידו כדי שיטול ממנו פי שנים. שם:
(יב) חצי – אע״ג דאין הלכ׳ כסומכוס אלא כרבנן דהמע״ה מ״מ מצינו כמה ענינים שאמרו בספיקן דיחלוקו כ״כ התו׳ שם. ועיין בתשו׳ רשד״ם סי׳ שע״ה ובתשו׳ ר״מ מינץ סי׳ ס״ו:
(יג) הלואתו – אע״פ שבשעת הלואתו אינו קונה משכון מכל מקום כיון דקונה משכון שלא בשעת הלואתו גם בשעת הלואתו ה״ל כגבוי ומצוי בידו ולא כע״ש שפי׳ הא דכמוחזק דמי הואיל דקנה משכון דז״א דהרי אינו קונה משכון בשעת הלואה כ״כ הסמ״ע ואין זה השגה דכן הוא לשון הרמב״ם ומרדכי מביאם הב״י וגם לשון הש״ס פרק כל שעה כן הוא וכבר פי׳ התוס׳ שם דהיינו לומר כיון דקנה משכון שלא בשעת הלואתו ה״ל מוחזק אף בשעת הלואתו וע״ש ונראה דאף למה שהעליתי בסי׳ ע״ב ס״ב דאין ב״ח קונה משכון רק שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו לא קנה לי׳ כלל לשום דבר ולא שייך לומר כיון כו׳ ע״ש מ״מ דין דהכא אמת דכיון דעכ״פ אף בשעת הלואתו קונה משכון לענין שיש לו שעבוד עליו נמצא ששעבודו בידו ומקרי מוחזק ולא ראוי לענין בכור אע״ג דלא קנאו לגמרי תדע דהא כתב הטור בשם הראב״ד דאפי׳ משכנתא באתרא דמסלקי מקרי מוחזק כשגובה מגופא דארע׳ ופשיט׳ דמשכנתא דקרקע אין בע״ח קונה אלא שעבודא אית ליה עלה כדמוכח בפרק השולח ובפרק כל שעה ובכמה דוכתי אלא ודאי לענין בכור כל ששעבודי׳ בידו לא מקרי ראוי ובהכי אתי שפיר מ״ש הפוסקים טעמא דבע״ח קונה משכון דר״ל דקונה אותו לשעבודו ולא קנין גמור וע״ל סי׳ רפ״א ס״ז סוף ההג״ה ובתשובת מהרי״ו סי׳ ק״ט. ש״ך:
(יד) עובד כוכבים – והש״ך כתב דדין זה צ״ע דמהרי״ק הוציא כן מהמרדכי גבי מתנת שכיב מרע כו׳ והתם טעמא אחרינא איכא דלא סמכא דעתיה משא״כ לענין בכור דאפילו אם רק שעבודו בידו מקרי מוחזק כמ״ש בסמוך א״כ אף במשכון של עובד כוכבים שעבודו בידו מקרי ואע״פ שבהג״א פרק איזהו נשך כתב ג״כ כדברי מהרי״ק בע״כ צ״ל דלא ס״ל כהראב״ד שהבאתי לעיל בדין משכנתא באתרא דמסלקי כו׳ אבל לפי דעת הראב״ד הנ״ל כ״ש במשכון של עובד כוכבים וצ״ע מיהו אם קבל עליו הישראל אחריות דכתב הרא״ש פרק כ״ש דעובר עליו נראה דגם מהרי״ק מודה דמקרי מוחזק וצ״ע האידנא בסתם משכנות עובדי כוכבים דאפילו נאנס או נשרף פטור הלוה בדיניה׳ רק שאין המלוה חייב לשלם לו מה שהמשכון שוה יותר מהחוב כו׳ עיין בתשובת ד״ר סי׳ ע״ח וקע״ח עכ״ל:
(טו) זימנא – דאי מטא זימנא ה״ל מאותה שעה ואילך כפדוי ומסולק ממנו ועיין ביו״ד סי׳ קע״ב מבוארים דיני משכנתא. סמ״ע:
(ח) אע״פ כו׳ – קכ״ד א״ב:
(ט) ואע״פ כו׳ – נקט רבותא בקרקע משום דקי״ל כר״ן שם קכ״ה א׳ יתומים כו׳:
(י) היה לו כו׳ – דשותפין ש״ש זל״ז כמ״ש בפ״ג ופקדון ברשותא דמרה איתא כמ״ש בפ״ג דקדושין וערי״ף ורא״ש בריש ב״מ לענין המסותא שם:
(יא) ואם המלוה כו׳ – ב״מ סז ב׳ ועתוס׳ שם ד״ה ושביעית כו׳ וז״ש לעיל בד״א במלוה כו׳ ואמרינן בפ״ב דפסחים דישראל מעכו״ם לא קני משכון וז״ש בהג״ה וי״א דוקא כו׳.
(יב) והוא כו׳ – דאז יכול לסלקו.
(יג) ומקרי כו׳ – כמ״ש גטין מח ב׳ בכור כו׳ וכ״ש כאן וע׳ כתובות נט ב׳:
(ו) אע״פ שהיה בשטר – פ׳ י״נ (דף קנ״ז) ירשו שט״ח בכור נוטל פי שנים וכת׳ הרשב״ם דכיון דמוחזק בשטר ועל פי השטר גובין את המלוה הרי הוא כאילו השטר השביח׳ דהיינו נכסים ששבחו ממילא ומיהו אליבא דרבנן אינו נוטל פי שנים והקשו בתוס׳ דא״כ אמאי אמרו רבנן דאין הבכור נוטל פי שנים דכיון שיחלוקו השטרות ויטול בשטרות פי שנים שהן הגוף יטול גם השבח אח״כ שהיה המלוה דפשיט׳ דאחר שיחלוקו שיבא מחלקו שלו הוה וע״ש. ונראה דאפשר לומר דהרשב״ם ס״ל כדעת הרשב״א בתשובה דאין חולקין בשטרות ומשום דאין גופן ממון והובא בב״י סי׳ קט״ו ע״ש: וא״כ ניחא דלרבי דנוטל בשבח שהשביחו קודם חלוקה וכיון דשטר מוחזק הוא וע״פ השטר גובין ה״ל שבח נכסים ונוטל פי שנים אבל רבנן דסברי דאינו נוטל בשבח שהשביחו קודם חלוקה מש״ה אינו נוטל ממלוה בשטר פי שנים דלחלוקה אין כופין כיון דאין גופן ממון וה״ל לעולם קודם חלוקה. אך קשה בהא דנרא׳ מדברי רשב״ם דאפי׳ רבי לא ס״ל דנוטל פי שנים במלוה אלא במלוה בשטר וכ״כ שם רשב״ם להדיא דדוקא בשטר סובר רבי דנוטל פי שנים אבל במלוה ע״פ אפי׳ בעדים כיון דמצי טען פרעתי לא הוי מוחזק ע״ש וכ״כ בהגהת אשר״י פ׳ י״נ דוקא בשטר סוב׳ רבי אבל לא במלוה ע״פ ע״ש ובפ׳ שור שנגח (דף מ״ג) שם משמע דרבי אפי׳ מלוה ע״פ נמי חשיב ליה מוחזק ע״ש ולוקמה לרבה בגבו מעות ולרב נחמן בגבו קרקע ומשני הני מילי לבני מערבא וכי קאמרי אינהו בגרוש׳ כרבי ע״ש והתם מלוה ע״פ הוא ואפי׳ למ״ד מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר היינו למשעבדי אבל פרעתי מצי טעין ועוד דאפי׳ היכא דליכא למימר טענת פרעתי נמי מודה ר׳ במלוה ע״פ לפמ״ש הרשב״ם טעמא דרבי משום דמוחזק בשט׳ וע״פ השטר גובין וא״כ במלוה ע״פ ליכא מוחזק כלל וצ״ל דמ״ש הרשב״ם אבל מלוה ע״פ לא משום דמצי טען פרעתי לרווחא דמלתא כתב. דהא תיפוק ליה דאינו מוחזק כלל וא״כ קשיא הך דב״ק בגרושה וכרבי כיון דהתם במלוה ע״פ הוא וצ״ע.
(ז) היה לאב מלוה ביד הבכור – במשנ׳ למלך פ״ג מנחלות ז״ל בתשובה להרמב״ן סי׳ ס״ג דהכריע דיורש הבעל היכ׳ דזכה בהם כבר כמהרי״ן מג״ש וכרי״ף היכא דלא זכה בהם הבעל וכ״ת סוף סוף קשיא על הרב כיון שכבר הכריע לעיל איך חזר וכת׳ דמלוה שעל הבעל פליג ואמאי פליג נראה ליישב דאף ע״פ שהכריע הרב ביניהם היינו כשאין הבעל מוחזק בהם אבל כשהבעל מוחזק בהם דהיינו מלו׳ שעמו לא רצה לסמוך על דעתו להוציא מידו ולכך פלגי כדין בכור זהו הנראה עכ״ל. ומ״ש לא רצה לסמוך על דעתו כו׳ אינו צריך לכך דודאי אפי׳ לדעת הרי״ף דבעל לא ירית מלוה ומשום דה״ל ראוי לא גרע מבכור דודאי אינו נוטל במלוה ואפ״ה במלו׳ שעמו פלגי וכן מבואר שם להדיא בתשובה להרמב״ן ז״ל ומלוה שיש לה אצל הבעל אפי׳ דשיירה לעצמה מעיקרא ואפי׳ כתב לה דין ודברים אין בהם אפ״ה הבעל יורש מחצית אותה מלוה לפי שאמרו פ׳ י״נ גבי בכור במלו׳ שעמו פלגי דמספקא לן אם היא מוחזקת אצלו או לא ונוטל באות׳ המלוה מחצית הבכורה ע״ש.
(ח) אבל במשכון של כותי לא מיקרי מוחזק – ומשום דישראל מכותי לא קנה משכון. בש״ך כתב ז״ל מיהו אם קיבל עליו הישראל אחריות דכת׳ הרא״ש פ׳ כ״ש דהישראל עובר עליו נראה דגם מוהרי״ק מודה דמקרי מוחזק וצ״ע האידנא בסתם משכנות של עכו״ם דאפי׳ נאנס או נשרף פטור הלוה בדיניהם רק שאין המלוה משלם היתרון ששוה המשכון יותר מחובו ע״ש ולי נראה דהכא לא תליא מידי באחריות ודוקא גבי חמץ כתבו הרא״ש דישראל עובר עליו אם אחריותו עליו משום דגבי חמץ דבר הגורם לממון כממון כדאי׳ בגמ׳ פ״ק דפסחים בעירו חמירא דבני חילא ומשום דכתי׳ לא ימצא כמבואר שם בש״ס אבל לענין קנין ומוחזק אין אחריות מהני כלל דקי״ל בכל דוכתי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי והכא בעינן קנין בגוף המשכון דליהוי מוחזק וכיון דישראל מכותי לא קנה משכון ודאי אין הבכור נוטל אפילו אחריותו עליו וזה נראה פשוט וברור.
(ט) משכונא של קרקע באתרא דלא מסלקי – ובטור כתב בשם הראב״ד דאפי׳ באתרא דמסלקי היכא דגובה מגופא דארעא מיקרי מוחזק ע״ש ועיין ש״ך. ונראה לפ״ז דאם הבכור היה חייב לאביו במשכנתא באתרא דמסלקי יוכל הבכור לסלק האחין מגופה דארעא כי היכא דלשקול פי שנים בשלימות ואע״ג דאית ליה לבכור זוזי וצריך לסלק הבע״ח בזוזי כיון דאית ליה פסידא יוכל לסלק בקרקע וכמ״ש תוס׳ והרא״ש פ׳ מי שהיה נשוי גבי ראובן שמכר שרה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ובא בע״ח דראובן דאי פקח שמעון מגבי׳ ליה קרקע והדר גבי ליה מיניה וכ״כ בטור סי׳ ק״א ואע״ג דהכא גבי בכור אינו אלא מניעת ריוח אין לחלק בכך ועמ״ש בסי׳ ק״א ס״ק ה׳.
(ג) [שו״ע] אעפ״י שהיא בשטר. נ״ב ולענין שטר עיסקא עיין תשו׳ חוט השני סי׳ א׳ ובשו״ת שבו״י ח״א סי׳ קע״ב ובעטרת צבי סי׳ זה הביא שו״ת הריבות סי׳ ע״ח שכתב להדיא דפלגא מלוה הוי ראוי. ולענין [אבליגאטיאן] עיין שו״ת נודע ביהודה סי׳ רל״ד. [באנקע נאטען] נ״ל דהוי מטבע ממש ולא מקרי ראוי. וכן כתב לי ש״ב הגאון מוה׳ מאיר ווייל שכן פסק הגאון אב״ד דק״ק ברלין זצ״ל. ולענין שטר עסקא אם עשה תנאי המוזכר בש״ע יו״ד סי׳ קע״ז ס״ה אם בזה גם פקדון הוי ראוי עי׳ בספר שביתות יו״ט להרב מוה״ל יו״ט אלנקונא חאה״ע סי׳ ו׳:
(ד) [הגה] במשכון של ישראל. נ״ב וכן פסק בשו״ת שארית יוסף סי׳ נ״ו:
(ד) במלוה ואם הוא שטר עיסקא מבואר בתשובת דברי ריבות סי׳ ע״ח דאפ״ה הוי ראוי אף שאסור להמקבל להוציאן רק לצורך העיסקא ומיסתבר טעמי׳ דהא מחוסר גוביינא הוא וגם לאו הני מעות שבק אבוהון וכדאמרינן פרק יש נוחלין:
(ה) במשכון של עכו״ם עש״ך ס״ק ח׳ מה שתמה בזה וסיים ומיהו אם קבל הישראל אחריות שכתב הרא״ש שהישראל עובר עליו מיקרי מוחזק וכו׳ ע״ש ולכאורה הוא תמוה מאוד דמה ענין חמץ לכאן דשם אפילו בפקדון שקיבל אחריות עובר מטעם גורם לממון דריבה רחמנא דכממון דמי אף דבכל התורה לאו כממון דמי ומה זו ראיה שמיקרי מוחזק עבור זה ונראה בכוונתו דראייתו הוא דהנה בפיקדון שקיבל עליו אחריות אף שעובר עליו בבל יראה מ״מ לא נאסר בהנאה אחר פסח כמבואר בירושלמי הובא בחק יעקב סי׳ ת״מ ע״ש מטעם דחמץ של נכרי הוא וישראל הוא דעבר עליו ובמשכון שקיבל עליו אחריות אסור בהנאה כמבואר בש״ס בסוגיא דנכרי שהלוה וע״כ צ״ל דקבלת אחריות במשכון הוא מטעם שהקנה לו המשכון לשיעבודו ולכך כשנאבד המשכון נאבד השיעבוד ולכך נקרא חמצו של ישראל וקנסינן לחמצו של ישראל וכיון דמוכח דקנה לשיעבודו עד שנקרא חמצו של ישראל ומזה למד הש״ך דנקרא ג״כ מוחזק אמנם לפעד״נ דהעיקר כהרמ״א דבמשכון ע״כ לא נקרא מוחזק והא שמביא הש״ך ראיה ממשכון באתרא דמסלקי דכשגובה מגופה דארעא הוי מוחזק וכשגובה מעות לא הוי מוחזק כמבואר בטור ולכאורה כיון דהוי מוחזק כשגובה מגופה דארעא א״כ כשפודה אח״כ במעות ליהוי כחזר וקנה כמ״ש לענין אתרא דלא מסלקי לזה נראה דהעיקר כמש״ל בסי׳ ע״ב דאף במקום דלא קני משכון מ״מ יש בו קנין לענין זה דלמפרע הוא גובה וכמ״ש רש״י בפסחים דף ל׳ במשנה דנכרי שהלוה כיון דמחוסר גוביינא לא הוי למפרע הוא גובה עיין שם ולכך כשגובה מקרקע זו נעשה שלו למפרע וממילא הוי מוחזק מה שאין כן כשגובה מעות או ממקום אחר ולפ״ז במשכון של עכו״ם למאן דס״ל דישראל מעכו״ם לא קנה משכון ע״כ גם לענין למפרע הוא גובה אינו קונה דאלת״ה היה לו להיות עובר עליו בפסח כמו שעובר עליו מהאי טעמא לאביי ע״ש וכיון דלאו למפרע הוא גובה אין חילוק בין כשגובה משדה זו או משדה אחר ומה שהביא ראיה מחמץ גם כן אינו ראיה לפמ״ש בספרי מקור חיים דהטעם הוא דדוקא פקדון דיכול לומר להעכו״ם הרי שלך לפניך ואין כאן קנס לישראל במה שאוסרין החמץ לכך לא קנסוהו משא״כ במשכון דהעכו״ם אינו מחוייב לשלם כשנאסר בהנאה בגרמת ישראל והרי איכא קנס לישראל במה שמפסידין שיעבודו ולכך קנסוהו:
(ו) באתרא דלא מסלקי ועיין בטור דאפילו באתרא דמסלקי כשגובה מגופה דארעא מיקרי מוחזק ודוקא כשגובין מפירותיה בנכיית׳ או שגובה ממקום אחר מיקרי ראוי מטעם שכתבתי לעיל בסמוך ובקצה״ח כתב דאם הבכור חייב לאביו במשכנתא באתרא דמסלקי יכול הבכור לסלק מגופ׳ דארעא ואע״ג דאית ליה מעות כיון דאית ליה פסידא כמבואר בכתובות דף צ״ה גבי ראובן שמכר שדה לשמעון וזקפן עליו במלוה ע״ש ולפעד״נ דהכא אפילו לית ליה לבכור זוזי אין יכול לסלק בגופ׳ דארעא עד דטרח ואייתי זוזי דהא מבואר בסימן קי״ז דמשכונא סתם הוי כאפותיקי סתם ומבואר שם דבאפותיקי א״י לסלק רק בזוזי ע״ש וכיון דעשה לו הפירות של השדה לאפותיקי א״י לסלקו מאכילת הפירות בנכייתא עד דמייתי זוזי וכמבואר בב״מ ד׳ דאפילו אמר אטרח ואייתי זוזי אכיל וכיון דע״כ צריך לסלק או בזוזי או באכילת פירות וממילא דינא כשאר מלוה דפליגי:
(ז) והוא דלא מטא זמניה בטור הביא מחלוקת הר״י והרשב״א בזה ולפעד״נ דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהר״י מגא״ש מיירי כשגובה מפירות הקרקע דבאתרא דלא מסלקי גובה אפילו מפירות ולכך כשכבר מטא זמנא שאין השדה שוב כמכורה לו לפירותיה כיון שהפירות לא הויין מצויין בשעת מיתת אבוהין לא עבידי דאתי דאימר יפדה אותן הממשכן הוי ראוי והרשב״א מיירי כשגובה חובו מגופו דארעא או מעות דהטעם כתוב הרשב״א דהמעות שגובה הוי כמוחזק כשפודה אותו הוי כחוזר וקונה א״כ מה לי כשפודה אותו בתוך הזמן או לאחר זמן דהא השדה הוא קנוי לו עד שחוזר ופודה דבמה פסק הקנין בכלות הזמן כשלא נתן מעות ולזה הוי מוחזק גמור:
ואם הלוה על משכנו של הקרקע באתרא דלא מסלקי וכו׳ – נ״ב: עיין בחיבורי בתשובה לק׳ סציטין כתבנו דהיינו דוקא בגוף המלוה הוה לבכור פי שנים ולא בהפירות אפי׳ הו׳ הלואה מעות והפירות מעות עיי״ש בטעמא דהא מילתא
(ד) במלוה – כ׳ בנה״מ וז״ל ואם הוא שטר עיסקא מבואר בתשובת דברי ריבות סימן ע״ח דאפ״ה הוי ראוי אף שאסור להמקבל להוציאן רק לצורך העיסקא ומסתבר טעמיה דהא מחוסר גוביינא הוא וגם לאו הני מעות שבק אבוהון כדאמרי׳ פי״ג עכ״ל וכן מבואר מתשובת חוט השני סימן א׳ שיובא לקמן ס״ק מ״א וכן בס׳ שער משפט הביא בשם רדב״ז דפלגא פקדון מקרי מוחזק אך פלגא מלוה הוא ראוי והוא ז״ל חולק ודעתו לדינא דהבכור נוטל פ״ש בכל העיסקא כמו בשאר בפקדון שהוא ביד אחרים ע״ש וכן פסק בתשובת שבו״י ח״א סימן קע״ב דנוטל פי שנים אפי׳ בהאי פלגא דמלוה והשיג שם על תשובת חוט השני הנ״ל ע״ש. אולם בתשובת פני יהושע ח״ב שיצא לאור מחדש בסי׳ ק״ד פסק כד׳ רדב״ז הנ״ל דלא שקיל מפלגא דמלוה אבל פלגא דפקדון ברור דשקיל עש״ה:
(ה) אע״פ שהיא בשטר – ע׳ בתשובת נו״ב סימן ל״ד שכ׳ להשואל מה שנסתפק בקאמר אובליגאציאהן אי מקרי ראוי או מוחזק לגבי בכור. לא ידעתי מקום ספק ובודאי ראוי מקרי וכי יש לחלק בין חוב לחוב והרי אנו רואים שאין השטר מן (האובליגאציאהן) שוה והוא עולה ויורד לפי הזמנים כו׳ ואפילו לדעת הראב״ד דבמשכנתא אפי׳ באתרא דמסלקי מקרי מוחזק וכאן המדינות ממושכנות לאלו החובות מ״מ בגבו מעות מודה הראב״ד והרי בזה גובים מעות ע״כ אין ספק דמקרי ראוי ואין הבכור נוטל בזה פי שנים ע״ש. וכתב עוד שם אך הספק השני שנסתפק שגם אבי היורשים חייב לאחרים ועתה הבכור טוען שישלמו לבע״ח מן (האובליגאציאן) והפשוטים טוענים להיפך שישלמו מן המוחזק וישאר הראוי לירושה ויחלקו בשוה. דבר זה צ״ע באמת ואין לדמות זה למה שמבואר באה״ע סימן קי״ג ס״ב בהגה לענין עישור נכסי ולענין שטח״ז אם נשאר קרקעות ומטלטלין שתמיד הברירה ביד האחים לפרוע לבע״ח במה שהוא לטובתם דשם שאני שהאחים לבד הם יורשים ועליהם לבד מוטל לפרוע חוב אביהם אבל כאן הבכור הוא יורש כמותם ועל כולם מועל לפרוע מאי אולמא דהאי מהאי והאריך בזה ומסיק דיש לשלם לבעה״ח מן שניהם מהראוי וממוחזק לפי ערך העזבון ע״ד משל אם כל העזבון שלש מאות זהובים ויש בזה מוחזק מאתים וראוי דהיינו מלוה מאה זהו׳ והחוב שיצא עליהם הוא שלשים זהו׳ יש לשלם ממלוה עשרה זהו׳ ממוחזק עשרים זהו׳ ומעתה מסך מאה ושמונים שבמוחזק יטול הבכור פי שנים והמותר יחלקו בשוה וכמו כן בסך אחר לפי חשבון זה והטעם בזה לפי דלגבי בע״ח כל הנכסים אשתעבדו הן מוחזק הן חובות כמפורש בסימן ק״ז ס״א שכ׳ וכן מחוייבים לפרוע חוב אביהם ממלוה שהיתה לאביהם ביד אחרים כו׳ ואין הטעם בזה משום שעבוד דר׳ נתן אלא דאף אי נימא דלא כדעת הש״ך בסי׳ פ״ו סק״ה ונימא דשעבוד דר״נ הוא דוקא בדליכא נכסי אחריני מ״מ בע״ח גובה ממלוה אפי׳ בדאיכא נכסי אחריני שלא מטעם שעבוד דר״נ רק מדינא דעיקר פרנסתינו ומחייתינו בחובות ועיקר סמיכות הבע״ח על זה כמו אשלי דקמחוניא וראיה לזה מתשו׳ הרא״ש כלל ל״ו סימן ג׳ וסימן ד׳ כו׳ וא״כ כיון ששעבוד הבע״ח ג״כ על המלוה צריך גם חלק המלוה לשלם לפי ערך השעבוד (וכתב שם דאין סתירה לזה מתשובת דרכי נועם סי׳ מ״ג דאין זה דומה לנידון שלו דשם הוכרחו היתומים להשכין הקרקעות לצורך קבורת המת ואז לא היה נגבה שום חוב פשיטא שא״א לעכב קבורת המת עד שיגבו חובות והיו מוכרחין ליתן ממה שנמצא בעין לזה חייב הבכור פי שנים כו׳. וכ׳ עוד אך כל זה אם כבר באו לידי גוביינא (אחר מות אביהם) (האובגליגאציאן) ואפשר לשלם מהם החוב או שאין הבע״ח מקפיד ורוצה ליקח בפרעון חובו (אובליגאציאן) כפי שוויו בשער שבשוק אבל אם עדיין לא באו לידי גוביינא והבע״ח מקפיד לקבלו הדבר תלוי באשלי רברבי לדעת המחבר והרמ״א בסי׳ ק״א ס״ה אין הבע״ח יכול לעכב ומוכרח לקבל שטרות בחובו אבל לדעת הש״ך שם סק״ג יש כאן מקום עיון די״ל אף שפסק הש״ך שאין כופין לקבל שטרות מ״מ כיון שאם לא היה כאן דבר אחר עכ״פ אשתעבידו גם השטרות ממילא גם השטרות משועבדים ומחוייב לשלם לפי ערך ולהשלים לבכור חלקו מהשטרות וי״ל גם לאידך גיסא כיון שאין הכרח לבע״ח ליקחם ממילא הפסיד הבכור ויש לעיין בדבר זה ולדמות למ״ש החמ״ח סימן תי״ג ס״ק י״ב עכ״ד ע״ש. וע׳ בנו״ב תניינא סימן נ״ג דשם נשאל ג״כ על ענין כזה וכתב לו הרב השואל דבתשובת פני יהושע סימן א׳ לא כתב כן רק הכריע לפרוע הכל מן המוחזק והבכור יפסיד. והוא ז״ל השיב לו הגם שהגאון בעל פנ״י הוא רב גוברין אעפ״כ אינני חוזר מדעתי כי הלא הפנ״י שם ביאר טעמו כיון שאין הבע״ח יכול לגבות משטרות כ״א מצד שעבודא דר״נ וכיון שיש נכסים אחרים אין מוציאין דר״נ (היינו דלא כדעת הש״ך דסימן פ״ו הנ״ל) ואני הלא כבר הוכחתי בנו״ב שם שגם בלי שעבודא דר״נ ג״כ גובים משטרות והוכחתי זה משני תשובות של הרא״ש כו׳ ע״כ כל מה שפסקתי שריר וקיים ומינה לא אזוז עכ״ד ע״ש. ושם בתשובה שלפני זה ג״כ שאלה כיוצא בזה בכתובת אלמנה שהבכור טען לסלק כתובת אמו מהשטרות של עו״ג כדי שישאר המוחזק ויטול ב׳ חלקים והפשוטים טוענים לסלק כתובת אמם מהמוחזק ופלפל שם בדברי השואל ובגוף הדין רמז לעיין בחבורו נו״ב סימן הנ״ל ע״ש. וע׳ בתשובת ח״ס חח״מ סימן קמ״ט דנראה לו ג״כ דלא כתשובת פנ״י אלא כדברי נו״ב הנ״ל דמשלמים לפי ערך הנכסים מהראוי וממוחזק אך לא מטעמיה והאריך בזה ומסיק דבין פרעון בע״ח בין כתובת אשה בין פרנסת הבנות אע״ג דהוי בע״ח דאחי היינו מנכסי אביהם את הכל יפרעו לפי ערך החוב מראוי וממוחזק בשוה ואם הבכור גדול ויכולין לבצוע שימחול דבר מה לטובת היתומים הקטנים מה טוב ע״ש:
(ו) היה לו שותפות – ע׳ בתשובת חוט השני סי׳ א׳ שנשאל אם הבכור נוטל פי שנים בחוב שבשטר אם השטר כתוב כמו שרגילים לכתוב בק״ק פראג שהמלוה הניח מאה ר״ט והלוה מאתים ויתעסק הלוה בהם לתועלת השותפות ויקח במלוה שליש הריוח וכן בהפסד ובעבור טורח עמלו ומזונו נותן הברירה ללוה שיוכל לסלקו בדבר קצוב כל שבוע. וכיון שהוא שותפות רוצה הבכור ליטול פי שנים. והשיב דמה שהשיאו לבכור לזה הוא ממ״ש מהרי״ק סימן קמ״ה מה שהניח המת שהיה לו בשותפות ביד אחרים חשיב מוחזק כו׳ אבל אין הדבר דומה דהתם איירי כשיש מן השותפות בעין דשייך לומר דהני מטלטלי שבק אבוהון ואפילו אם אינו יכול ליטלו כל שעה שירצה כגון שנתן אותו ביד המתעסק לזמן מ״מ כל העיסקא הוא בעין ואין המתעסק יכול לסלקו בדבר אחר לכן מקרי מוחזק אבל בענין השטרות הנזכרים שאין העיסקא בעין כלל ויש רשות ביד הלוה לסלקו במה שירצה הא ודאי מלוה מקרי והוי ראוי כו׳ ע״ש ועמ״ש לעיל ס״ק ד׳:
(ז) במשכון של עו״א. עבה״ט וע׳ בתשובת פני יהושע ח״ב סימן ק״ד פסק דהוי ספיקא דדינא ולכן נוטל החצי מן פי שנים עש״ה:
{ז} ואינו נוטל פי שנים במלוה שהיה לאביהם ביד אחרים אפילו אם היא בשטר לא שנא גבו קרקע או מעות בד״א במלוה בלא משכון אבל במשכון פי׳ רשב״ם שנוטל פי שנים דכמוחזק דמי אפילו משכנו בשעת הלואתו ואם המלוה על משכונא של קרקע באתרא דלא מסלקי שקיל בה פי שנים ובאתרא דמסלקי לא שקיל ופירש ה״ר יוסף הלוי הא דשקיל באתרא דלא מסלקי דוקא בדלא מטא זמנא בחיי אבוהון דאז כקרקע דמי כיון דלא מצי לסלוקיה אבל מטא זמנא בחיי אבוהון לא שקיל ורשב״א כתב הא דלא שקיל באתרא דמסלקי היינו באתרא דמסלקי מיד אבל בסתם המקומות דסתם משכונא שתא הוי כמכר לעולם ואפילו לאחר הזמן וכשהממושכן פודה חשבינן ליה כחוזר ולוקח וכ״ש באתרא דלא מסלקי אפילו אחר שהגיע זמנו ע״כ. והא דאינו נוטל באתרא דמסלקי לכאורה נראה דאפילו בגוף השדה הממושכן אבל הראב״ד פי׳ דלאו אגופא דמשכנתא קאמר אלא אפירי דאכיל מההיא משכנתא בנכייתא דהוי כמו שבה ואין הבכור נוטל פי שנים בשבח אבל כי גבו מהאי ארעא שקיל פי שנים ומיהו אי גבו מעות לא שקיל בהו פי שנים דזוזי לאו מוחזקים נינהו אבל באתרא דלא מסלקי כיון דקנה להו ארעא לפירי כמאן דקנה להו גופא דארעא דמי ע״כ:
{ח} ואם היה לאביהם מלוה ביד בנו הבכור נוטל ממנה חצי חלק הבכורה:
(ז) {ז} ואינו נוטל פי שנים במלוה שהיה לאביהם ביד אחרים אפילו היא בשטר לא שנא גבו קרקע או מעות בפ׳ יש נוחלין (בבא בתרא קכה:) מימרא דרב פפא כתבתיה לעיל בסי׳ זה:
ומה שכתב בד״א במלוה בלא משכון אבל במשכון פי׳ רשב״ם שנוטל פי שנים דכמוחזק דמי אהא דר״פ כתב ואי תפיס עלה משכון אפילו לר״פ נוטל פי שנים דקיי״ל ב״ח קונה משכון וכ״כ ה״ה בפ״ג מהלכות נחלות:
ומה שכתב אפילו משכנו בשעת הלואתו כן כתב מהרי״ק בשורש קמ״ח.
וכתב עוד שם משכונות העכו״ם שכבר נחלטו לסוף הזמן המוגבל מדינא דמלכותא פשיטא שהבכור נוטל פי שנים אבל מלוות של עכו״ם שהיו על משכונות שעדיין לא הגיע זמנם נראה שאין הבכור נוטל פי שנים ואע״פ שפסק רשב״ם וכן ר״ח וגם המרדכי כתב שם דעת רבינו ברוך דבמלוה שיש עליה משכון בכור נוטל פי שנים ולכאורה אפילו במשכנו בשעת הלואתו דברו שכן דרך סתם מלוה על המשכון מ״מ מאחר שנתנו טעם לדבריהם משום דב״ח קונה משכון ושמלוה דעכו״ם אינו קונה לרבנן דרבי מאיר בפ׳ כל שעה:
וכתב עוד שם שמה שיש לו בשותפות ביד אחרים אפילו חוץ לעיר מיקרי מוחזק ונוטל פי שנים:
מי שמת והוא חייב למלך ממיני המסים על הממון אם בנו הבכור נוטל פי שנים עיין בנ״י פרק חזקת:
כתב בתשובות הגאונים כך ראינו שכל אלו הקרקעות מוחזקים הם לאשה משעה שמתו קרוביה ויורשם בעלה אחר מותה ואם יש לו בן בכור נוטל בהם פי שנים כי כל קרקע משעה שמת המוריש הרי זה מוחזק ליורש אע״פ שלא בא לידו דתנן בנות צלפחד נטלו ג׳ חלקים בנחלה וכו׳ ואמאי ראוי הוא וכו׳ עד ירושה היא להם מאבותיהם עכ״ל:
ומה שכתב ואם המלוה על משכונא של קרקע באתרא דלא מסלקי שקיל בה פי שנים ובאתרא דמסלקי לא שקיל בפרק איזהו נשך (בבא מציעא סז:) רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרווייהו האי משכנתא באתרא דמסלקי אין ב״ח גובה הימנה ואין הבכור נוטל בה פי שנים ובאתרא דלא מסלקי ב״ח גובה הימנה ובכור נוטל בה פי שנים: ומ״ש בשם הר״י הלוי הא דשקיל באתרא דלא מסלקי דוקא בדלא מטא זימנא בחיי אבוהון וכו׳:
ורשב״א כתב הא דלא שקיל באתרא דמסלקי היינו באתרא דמסלקי מיד אבל בסתם המקומו׳ ודסתם משכונתא שתא הוי כמכר לעולם ואפי׳ לאחר הזמן וכו׳:
והא דאינו נוטל באתרא דמסלקי לכאורה נראה דאפי׳ בגוף השדה הממושכן אבל הראב״ד פי׳ דלאו אגופה דמשכנתא קאמר אלא אפירי דאכיל מההיא משכנתא בנכייתא וכו׳:
וכתב הרשב״א שאלת משכנתא באתרא דלא מסלקי גרסינן בפרק איזהו נשך דבכורו של מלוה נוטל בה פי שנים ובס״פ השולח תניא בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל ומי עדיפא משכנתא ממכירה וא״א שיטלו בה פי שנים בכורו של מלוה ובכורו של לוה. תשובה כן הוא באמת כי בכורו של מלוה נוטל בה פי שנים במלוה ובכורו של לוה נוטל פי שנים בגופה של שדה אפילו פדאו לאחר מיתת אביהם:
(ח) {ח} ואם היה לאביהם מלוה ביד בנו הבכור נוטל ממנה חצי חלק הבכורה בפי״נ (קכה.) אמר ר״פ הלכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ומלוה שעמו פלגי ופר״ש מלוה שעמו. שהבכור נתחייב לאביו: פלגי. חלק בכורה יחלקו ביניהם איהו מעכב פלגא ונותן לאחיו פלגא דהוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין דאין ידוע אי חשוב מוחזק לאביו שהרי הבכור רוצה הוא לשעבד נכסיו לאביו לגמרי ובעין יפה גמר ומקני נכסיו לאביו כדי שיהא אביו מוחזק בהך מלוה ויטול בה פי שנים או דילמא לא שנא משאר מלוה הילכך פלגי וכן פסק הרמב״ם בפ״ג מהלכות נחלות וכתב ה״ה דברי רבינו כפירוש אחרון הנזכר בכאן בהלכות וכן הסכימו הר״י ן׳ מיגא״ש והרשב״א ז״ל עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) פי׳ רשב״ם כו׳ שם אמימרא דר״פ כתב ז״ל ואי תפס עלה משכון אפילו לר״פ נוטל בה פ״ש דקיי״ל דבעל חוב קונה משכון עד כאן לשונו ולכאורה קשה למה שינה רבינו לשון רשב״ם וכתב דכמוחזק דמי במקום שכתב רשב״ם הטעם דקיימא לן בעל חוב קונה משכון ויש נפקא מינה גדולה בין דא לדא דלטעמא דבעל חוב קונה משכון אין נוטל פי שנים אלא במשכון שיש לו מישראל דיש בו משום טעמא דר״י דולך תהיה צדקה אבל לא במשכון שיש לו מעכו״ם דאינו קונה וכ״פ מהרי״ק שורש קמ״ה מה״ט גופיה ע״ש ואילו לטעמא דכמוחזק דמי זה שייך ג״כ במשכונא שיש לו מעכו״ם וי״ל דס״ל לרבינו כדעת התוס׳ דאין ב״ח קונה משכון אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו וכמ״ש ל׳ סימן צ״ז וע״ב ורשב״ם מסתמא איירי במשכנו בשעת הלואה כי כן הוא סתם הלואה במשכון וכ״כ מהרי״ק וע״כ צ״ל דכוונת רשב״ם היא במ״ש דקיי״ל ב״ח קונה משכון כאילו אמר כיון דלפעמים קונה משכון לגמרי והיינו כשמשכנו שלא בשעת הלואה מש״ה אף כשמשכנו בשעת הלואה נוטל בה פ״ש משום דמוחזק בו ודייקא נמי כן לשון רשב״ם דכתב ואי תפס עלה משכון ול׳ תפס משמע דל״ק אלא שתפסהו בידו והיינו משהוחזק בו כמש״ר ומש״ר אפילו משכנו בשעת הלואה בזה רימז ולמד דבישראל איירי דאי בעכו״ם אין שייך חילוק בין משעת הלואה ללא משעת הלואה ושוב מצאתי כעין תירוץ זה בתוס׳ פ׳ א״נ ד׳ ס״ז שכתבו בד״ה ושביעית משמטת ז״ל ול״ד למלוה על המשכון דאינו משמט דשאני מטלטלין דתפיס להו וקני להו שלא בשעת הלואה מדר״י ולהכי אפילו בשעת הלואה חשיב ליה אחיך בידיך אבל קרקע לא עכ״ל ולא כע״ש שלא דק בזה בכני מקומות כמו שכתבתי בסמ״ע ע״ש:
(ז) ואינו נוטל כו׳ מימרא דר״פ שם דף קכ״ה ז״ל ואין הבכור נוטל פ״ש במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות:
אפילו משכנו פי׳ דמשכון שלא בשעת הלואה פשיטא דנוטל דקנהו מדר״י אלא אפילו בשעת הלואה מ״מ נוטל פ״ש משום דהו״ל מוחזק ועבד״ר:
ואם המלוה על משכונא כו׳ מימרא דר״פ בפ׳ א״נ דף ס״ז ולשון זה משמע דאפילו גבו לבסוף האי משכונא בחובו קאמר דבאתרא דמסלקי אינו נוטל ממנה פ״ש משום דהו״ל כגבו מעות וזש״ר בסמוך ז״ל לכאורה נראה דאפילו בגוף הקרקע כו׳ ומסיק דהראב״ד לא כ״כ:
ומ״ש דאז כקרקע דמי נראה דר״ל דבאתרא דלא מסלקי גובה הבכור ממנו פי שנים אפילו מפירות שאכל ומשום דגם הפירות מחשב כקרקע וכמ״ש בסוף סעיף זה ע״ש והא דחילקו אח״ז בסמוך בין גוף קרקע לפירות היינו דוקא באתרי דמסלקי לענין שלא לגבות ממנו פ״ש:
הוה כמכר לעולם פי׳ ואפי׳ כלה הזמן בחיי אביו דאף שאח״כ צריך ליתנו לפדותו הו״ל כאילו אז חזרו ומכרו לו ונוטל פ״ש ודלא כר״י הנ״ל גם משמע קצת דרשב״א ס״ל דאף אם פדהו אחר מיתת אביהן וקבלו מעות דהבכור נוטל מהן פ״ש וזהו דלא כדברי הראב״ד דבסמוך וק״ל:
וכ״ש באתרא דלא מסלקי כו׳ פי׳ וכ״ש באתרא דלא מסלקי אפילו אחר שנה ראשונה עד סוף זמן שקבעו בינייהו להלואתו לו דאמרינן אפילו כלה כבר הזמן בחיי אביו מיקרי מוחזק ולא ראוי:
(ח) נוטל ממנה כו׳ דהו״ל ממון המוטל בספק וחולקין דאין ידוע אי נחשביה להאי ממון מוחזק ביד האב שהרי בכור זה מסתמא רוצה הוא לשעבד נכסיו לאביו לגמרי ובעין יפה גמר ומקני ליה כדי שיהיה אביו מוחזק בהך מלוה ויטול בה פ״ש או דילמא ל״ש משאר מלוה הילכך פלגי כ״כ ר״ש שם דף קכ״ו והתוס׳ כתבו ז״ל לא משום דהוי ממון המוטל בספק וחולקין דהא קיי״ל כסומכוס אלא המע״ה אלא ה״ט שתקנת חכמים כך היתה בזה ובעניינים אחרים ידועים שיחלוקו עכ״ל ע״ש:
(ז) {ז} ומ״ש ואינו נוטל פ״ש במלוה וכו׳ אבל במשכון פי׳ רשב״ם וכו׳. שם (בדף קכ״ד) כתב וז״ל ובזה הכל מודים דמלוה שהניח משכון עליה שקול פ״ש דב״ח קונה משכון וכן פסק ר״ח עכ״ל ואע״ג דהך דב״ח קונה משכון אינו אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו כדאיתא פרק האומנין (בבא מציעא פ״ב) י״ל דהכי קאמר כיון דשלא בשעת הלואתו קונה לגמרי מדרבי יצחק בשעת הלואתו נמי דליכא קנין אלא שעבוד אלים שעבודיה ליחשב מוחזק ליטול פי שנים וכיוצא בזה פי׳ התוספות פרק האומנין דף פ״א בד״ה והא אידי והביאו ראיות לזה ע״ש:
ומ״ש ואם המלוה על משכונא של קרקע באתרא דלא מסלקי וכו׳. פי׳ שנוהגין לאכול המשכונא שנים הקצובות למנהגן ואילו הו״ל זוזי ללוה לא מצי מסלק ליה תוך הזמן כל אותן השני׳ כמכר הוא אצלו ושקיל בה פ״ש אבל באתרא דמסלקי במקום שנהגו להלוו׳ סתם ומלוה אוכל פירות ונהגו לסלק את המלוה ממנה בכל עת שתשיג יד הלוה למעות השתא ליכא הכא אלא מלוה ולא שקיל בה פי שנים ופי׳ הר״י הלוי דאפילו באתרא דלא מסלקי כיון דמטא זימנא בחיי אבוהון תו לא הוי כמכר אלא מלוה ולא שקיל פ״ש אבל רשב״א כתב כל היכא דלא הוה מצי לסלוקי ליה אם ירצה אפילו היכא דסתם משכנתא שתא דהו״ל האי שתא כמכר תו לא פקע כח המכר ואע״פ דמטא זימנא בחיי אבוהון שקיל פ״ש דהוה ליה מוחזק בנכסים שכשיבוא הממשכן לפדותם הו״ל כאילו חוזר ולוקח מיד המלוה ואצ״ל באתרא דלא מסלקי:
(ח) {ח} ואם היה לאביהם מלוה ביד בנו הבכור נוטל ממנה חצי חלק הבכורה. בפי״נ (דף קכ״ו) ומלוה שעמו פלגי ופירש רשב״ם דהו״ל ממון המוטל בספק וחולקין והתוספות לשם הקשו על פי דהא לא קיי״ל כסומכוס וכמו שהאריכו ע״ז דפ׳ חזקת (בבא בתרא ל״ה) בד״ה ומ״ש מהא דתנן המחליף פרה ובפ׳ המוכר את הבית (בבא בתרא ס״ב) בד״ה איתמר אלא תקנת חכמים היא ובכל דוכתא שמפורש בהדיא דחולקין [חולקין] והיכא דלא מפרש תלמודא מידי המע״ה וע״ל בסי׳ רנ״ג סעיף מ׳ ולמאי דמחלק תלמודא בפ׳ חזקת דהיכא דליכא למיקם עלה דמילתא אמרינן יחלוקו ה״נ בהאי ספק דליכא למיקם עלה דמילתא אמרינן דפלגי:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםחכמת שלמהפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ח) בְּכוֹר שֶׁמָּכַר חֵלֶק בְּכוֹרָה קֹדֶם חֲלֻקָּה, מִמְכָּרוֹ קַיָּם, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לַבְּכוֹר חֵלֶק בְּכוֹרָה קֹדֶם חֲלֻקָּה. לְפִיכָךְ, אִם חָלַק עִם אֶחָיו בְּמִקְצַת נְכָסִים, בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין, וְנָטַל חֵלֶק כְּפָשׁוּט, וִתֵּר בְּכָל הַנְּכָסִים וְאֵינוֹ נוֹטֵל בַּשְּׁאָר אֶלָּא כְּפָשׁוּט.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(כב) ש) שם דין ו׳ ושם דף קכ״ו ע״ב דהלכתא וכו׳
(כג) ת) שם ושם עובדא דמר זוטרא מדרישנ׳ וכו׳ לקמיה דרב אשי וכו׳
(כד) שיש לבכור חלק בכורה קודם חלוקה ואע״ג דמתנה קרייה רחמנא כדכתי׳ לתת לו פי שנים והמתנה עד דמטי׳ לידי׳ לא הוי מתנה מה״נ יכול לסלק ממנה ולא לפרוע לב״ח כמ״ש הטור והמחבר בסמוך ס״י היינו שאם גילה דעתו שלא ניחא ליה בזה לא זכה בו בע״כ אבל זה שמכרו וגילה דעתו שניחא לו בחלק בכורתו זכה בו ויכול למכרו ועפ״ר:
(כה) ויתר בכל הנכסים – דאמרינן מדמחל לו בזה שלא ליטול ממנו פי שנים מחל ג״כ באינך וזהו מכח שהיה לו חלק בבכור׳ קודם חלוקה דאל״כ לא היה כאן גילוי דעת שויתר במה שנטל מתחלה כפשוט שהרי לא היה לו אז חלק בבכורה ומ״ה כתב המחבר תיבת לפיכך:
(טז) חלוקה – ואע״ג דמתנה קרייא רחמנא כדכתיב לתת לו פי שנים והמתנה עד דמטיא לידיה לא הוי מתנה ומשה״נ יכול לסלק ממנה ולא לפרוע לב״ח כמ״ש בס״י היינו שאם גילה דעתו דלא ניחא ליה בזה לא זכה בו בע״כ אבל זה שמכרו וגילה דעתו דניחא ליה בחלק בכורתו זכה בו ויכול למוכרו. שם:
(יז) בכל – דאמרינן מדמחל לו בזה שלא ליטול ממנו פי שנים מחל ג״כ באינך וזה מכח שהיה לו חלק בכורה קודם חלוקה דאל״כ לא היה כאן גילוי דעת שויתר במה שנטל תחל׳ כפשוט שהרי לא הי׳ לו אז חלק בבכור׳ ומש״ה כתב המחבר לפיכך כו׳. שם:
(יד) בין כו׳ בין כו׳ – שם:
{יב} בכור שמכר חלק בכורתו קודם שחלקו מכרו קיים שיש בה זכות קודם הלוקח:
{יג} לפיכך אם חלק עם אחיו במקצת נכסים בין במקרקעי בין במטלטלי ונטל חלק כפשוט גילה בדעתו שמחל על חלק בכורתו מכל הנכסים ואינו נוטל חלק אלא כפשוט.
(יב) {יב} {יג} בכור שמכר חלק בכורתו קודם שחלקו מכרו קיים שיש בה זכות קודם חלוקה לפיכך אם חלק עם אחיו במקצת נכסים בין במקרקעי בין במטלטלי ונטל חלק כפשוט גיל׳ בדעתו שמחל על חלק בכורתו מכל הנכסים ואינו נוטל חלק אלא כפשוט בפרק י״נ (בבא בתרא קכו.) אמר רב אסי בכור שנטל חלק כפשוט ויתר מאי ויתר רב פפא משמיה דרבא אמר ויתר באות השדה רב פפי משמיה דרבא אמר ויתר בכל הנכסים כולם קסבר יש לבכור קודם חלוקה ומדאחיל בהא אחיל בכולה ור״פ משמיה דרבא אמר ויתר באות׳ שדה קסבר אין לבכור קודם חלוקה ומה דאתא לידיה אחיל אידך לא אחיל והא דרב פפי ור״פ לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא בכור דאזל זבין נכסיה ודפשוט אתו לקמיה דרבא א״ל לא עשה ולא כלום מ״ס לא עשה כלום בפלגא ומ״ס בכולהו ואסיקנא והלכתא יש לבכור קודם חלוקה מר זוטרא מדרישבא פלג בצנא דפלפלי בהדי אחים בשוה אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה הואיל ויתרת במקצת ויתרת בכל הנכסים כולם. ופר״ש בכור שנטל חלק. באחד מן השדות כאחד מאחיו חלק פשיטות: ויתר. כלומר הרי מחל חלק בכורה וטעמא כדאמרינן לעיל איני נוטל ואיני נותן רשאי דכיון דמתנה קרייה רחמנא ואיהו לא בעי לה לא הויא מתנה ולא יזכה בה עוד: בנכסי דידיה ודפשוט. מכר כל הנכסים שני חלקים שלו וחלק פשוט אחיו מקמי דנפלוג בהדיא מכר כל השדה שלא ברשות אחיו. מר סבר. רב פפי: לא עשה כלום בפלגא. בחלק פשיטתו וכל שכן בחלק פשוט אחיו אבל בחלק בכורה יפה מכר דיש לו לבכור קודם חלוקה.
וכתבו התוספות על זה ואין נראה דחלק פשיטותו פשיטא דמכר כדקאמר לעיל מה חלק פשוט אע״ג דלא אתי לידיה אלא נראה דלא עשה כלום בפלגא היינו בחלק פשיטות אחים אבל חלק בכורה מכר וכל שכן חלק פשיטותו וכתב נ״י שכן דעת כל המפרשים ואהההיא דאסיקנא דיש לבכור קודם חלוקה כתב הרא״ש תימה הא פסקינן לעיל דאין נוטל פי שנים במלוה והיינו כרבנן ורבנן סברי דאין נוטל פי שנים בשבח דמתנה קרייה רחמנא ועד דמטיא לידיה אלמא אין לו לבכור קודם חלוקה ויש לומר דטעמייהו דרבנן מבכל אשר ימצא לו כדתניא לעיל פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם והא דמייתי לעיל קרא דלתת לו פי שנים משום דתרווייהו קראי צריכי דאי לא כתיב אלא לתת לו הו״א דאתא למימר שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי ואי לא כתב נמי אלא בכל אשר ימצא לו הוה מוקמינן ליה בשבח שהשביחו יורשין ומגלי השתא תרווייהו אהדדי וממעטינן דבר שאינו מצוי כגון שבח דלענין דבר שאינו מצוי קרייה רחמנא מתנה אבל דבר המצוי לא ממעטינן דשפיר הוי ברשותו קודם חלוקה כדאמרינן לעיל דדיקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון לא מיקרי ראוי והא דויתר בדיבור בעלמא בלא קנין משום דמתנה קרייה רחמנא ובאמירה בעלמא אם אמר אני רוצה לבטלה יכול להסתלק וזכו אחין בחלקו וכן כתב רב אלפס דלא אמרו יש לו לבכור קודם חלוקה אלא במאי דאתא לידא דאבוה ואיתא השתא ברשותיה אבל מלוה דליתיה ברשותיה לא שייכא בהאי מילתא וכן כתב רב האי גאון עכ״ל:
וכתב הרמב״ם בד״א שלא מיחה אבל אם מיחה בפני שנים ואמר ענבים אלו שאני מחלק עם אחי בשוה לא מפני שאני מוחל על חלק בכורה ה״ז מחאה ולא הפסיד מחלקו כלום בשאר נכסים אפי׳ מיחה בענבים כשהן מחוברי׳ ובצרום וחלקום בשוה לא ויתר בשאר נכסים אבל דרכן וחלק עמהן בשוה ולא מיחה בהן משנעשו יין ויתר בכל הנכסים וכו׳ בפ״ג מה׳ נחלות וטעמו מדגרסי׳ בפי״נ אמר רב הונא אמר רב אסי בכור שמיחה מיחה אמר רבה מסתבר טעמיה דרב אסי בענבים ובצרום זיתים ומסקום אבל דרכום לא ורב יוסף אמר אפי׳ דרכום דרכום מעיקרא עינבי השתא חמרא ליתן לו דמי היזק ענביו וכבר כתבתי לעיל בסי׳ זה שרשב״ם פי׳ פי׳ אחר בזה ור״ת פי׳ פירוש אחר ודברי הרמב״ם ע״פ פר״ח וכתב ה״ה ע״פ פי׳ זה דרבה ורב יוסף הלכה כרבה ויש לתמוה עליו דכיון דאסיקנא כדרב יוסף דלא אמר אפי׳ דרכום אלא ליתן לו דמי היזק ענביו משמע בהדיא דמחאה דענבים לא מהניא להיכא דדרכום לכ״ע דלא איירי רב יוסף אלא לענין אם דרכו הפשוטים הענבים שלא מדעת הבכור ונפחתו שמשלמין לו דמי היזק ענביו פי שנים ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יב) בכור שמכר כו׳ בב״ב דף קכ״ו אמר ר׳ אסי בכור שנטל חלק כפשוט ויתר מאי ויתר אמר רב פפי ויתר בכל הנכסים כולן קסבר יש לו לבכור קודם חלוקה מדאחיל בהא אחיל בכולהו ומסיק דהא דר״פ לאו בפי׳ איתמר אלא מכללא דההוא בכור דזבין נכסי דידיה ודפשוט אתו לקמיה דרבא א״ל לא עשה ולא כלום ופר״ש רב פפי סבר לא עשה כלום בפלגא בחלק פשיטותו וכ״ש בחלק פשוט אחיו אבל בחלק בכורה יפה מכר דיש לו לבכור קודם חלוקה עכ״ל ואיפסיקא הלכתא כרב פפי נמצא דס״ל לרשב״ם לפסק הלכה דבחלק פשיטותו אינו יכול למכור וליתן ומש״ר ול״נ כו׳ כ״כ שם התוס׳ עליו וז״ל פ״ה כו׳ ואין נראה דחלק פשיטותו פשיטא דמכר כדאמרי׳ לעיל מה חלק פשוט אע״ג דלא אתי לידיה אלא נראה כו׳ וק״ל דאמאי לא הקשו התוס׳ פי׳ רשב״ם דידיה אדידיה דבהדיא כתב אברייתא שהבאתי בסעיף י׳ דאם אומר איני נוטל ואיני פורע רשאי דדוקא מחלק בכורה יכול לסלק נפשו אבל מחלק פשיטות אינו יכול לומר כן שהרי מוריש הוא בע״כ עכ״ל הרי לך שהוא עצמו כתב לעיל דלחלק פשיטות הוא יורש בע״כ והוא ברשותו וממילא יכול למכרו וליתני וע״ק למה לא הביא רבינו סברת הרשב״ם לעיל בסעיף הקודם אדברי ר״י הלוי דהא ס״ל דבחלק פשיטות כופין אותו לשלם וע״ק מש״ר כאן ומיהו אינו יכול להסתלק כו׳ מה התלות יש להאי ומיהו עם ולא נהירא שכתב לפני זה לכן נ״ל דהתוס׳ לא רצו להקשות דברי רשב״ם אהדדי די״ל דודאי ס״ל לרשב״ם דחלק פשיטות אינו שלו עד דמטיא לידיה ואינו יכול למכרו וליתנו וכמש״ר בשמו כאן והא דכתב לעיל דבחלק פשיטות אינו יכול לסלק עצמו לא משום דדידיה וברשותו הוא אלא ה״ט דחלק בכורתו דהוי מתנה שניתן לו וכאילו זכה ביה דמי לכן אם אינו רוצה במתנה שנתנו לו יכול לסלק עצמו ממנו אבל חלק פשיטות דלא זכה עד דמטו לידיה היאך יסלק את עצמו ממנו כיון דאין לו עדיין כלום לא שייך ביה סילוק כדאמרינן גבי בעל דאמר לארוסתו דין ודברים אין לי בנכסייך דלא הוי סילוק כיון דעדיין לא זכה בהו ה״ה נמי הכא ולכן הקשו התוס׳ עליו מל׳ הגמרא ובזה מיושב ג״כ שלא הביא רבינו לפלוגתתן גם כן לעיל אדברי ר״י הלוי דיכול להיות דס״ל לרשב״ם ג״כ דאינו יכול לסלק עצמו מיהו לאו מטעם דזכה ביה מיד במקום מורישו כמ״ש הר״י הלוי אלא כיון שעדיין אינם שלו והשתא אתי נמי שפיר האי ומיהו שכ״ר ר״ל אע״ג דס״ל דיכול למכור וליתן דיש לו בו זכות קודם חלוקה אל תטעה לומר דלדידיה יכול לסלק עצמו כמו שס״ל לרשב״ם דהאי שאינו יכול לסלק תלי במה שלא זכה עדיין בפשיטותו אלא אדרבא דכיון שזכה ביה והיה שלו להכי אינו יכול להסתלק בלשון אי איפשי אא״כ אמר בל׳ מתנה או ל׳ הפקר וק״ל והא דכתב ר״ש שם בברייתא דבחלק פשיטות אינו יכול לומר כן מטעם שהרי יורש הוא בע״כ משום דגם לה״ט צריכין דאל״כ כיון שלא זכה בה עדיין ואין זכין לאדם בע״כ איך ב״ח גובה ממנו מש״ה כתב דאע״ג דעדיין לא זכו בו מ״מ יורש הוא בע״כ ודוק:
(יג) וכתב הרמב״ם כו׳ כן כתב בפ״ג דה׳ נחלות וז״ל המ״מ ע״ז שם א״ר אסי בכור שמיחה מיחה אמר רבה מסתברא טעמא דר׳ אליעזר בענבים ובצרום וזיתים ומסקום אבל דרכום לא ורב יוסף אמר אפילו דרכום וקיימא לן דרבה ור״י הלכתא כוותיה דרבה ופירש רבינו (הרמב״ם) בזה מובן מדבריו וכבר נזכר פי׳ זה בדברי רבו אבן מיגא״ש והוא פי׳ ר״ח ומסיק דרשב״ם פירשו בע״א ואין בא׳ מהפירושים הכרע בגמרא עכ״ל והב״י הביא לשון המ״מ במ״ש וקיי״ל דרבה ור״י הלכתא כוותיה דרבה וכתב עליו ז״ל ויש לתמוה עליו דכיון דאסיקנא בדר״י דלא אמר אפילו דרכום אלא ליתן לו דמי היזק ענביו (וכמ״ש לשון הגמרא לעיל בס״ו בדרישה) ומשמע בהדיא. דמחאת הענבים לא מהניא היכא דדרכום לכ״ע ודלא איירי ר״י אלא לענין אם דרכו הפשוטים הענבים שלא מדעת הבכור ונפחתו שמשלמין לו דמי היזק ענביו פ״ש ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול״פ עכ״ל ב״י ור״ל אם כן למה כתב דהלכתא כרבה הא ל״פ אהדדי ואני אומר שהמעיין בדברי הרמב״ם ובפירוש ר״ח שהביא רשב״ם והמ״מ יראה שלא היו גורסין הקושיא דאיתא בגמרתינו על אחר דברי ר״י ז״ל דרכום מעיקרא חמרא כו׳ וזה מוכח בכמה הוכחות חדא דהרי לא העתיקו המ״מ ועוד שסיים שאין לאחד מן הפירושים הכרע ואי גרסו אותה ק׳ הא ע״כ מוכח מסיפא שמסיק וקאמר לענין דמי היזק ענביו וצ״ל כפירוש רשב״ם ומינה דגם רישא נפרש כן כי דוחק הוא לפרש דברי ר״י כפי׳ רשב״ם ודברי רבה כפי׳ ר״ח ושל״פ אהדדי גם רשב״ם הביא שם פי׳ ר״ח ולא הביא זה עליו וגם אם איתא דהיו גורסין אותה נמצא דמר אמר חדא ומר א״ח ול״פ ולמה השמיט הרמב״ם האי דינא שמחוייב ליתן לו דמי ענביו לאחר שמיחה או שגרסו הקושיא השייכה אף לפירוש ר״ח והרמב״ם ולא גרסו התירוץ ומכח שנשאר בקושיא אין הלכה כר״י אבל זהו ג״כ דוחק דכיון דבפי׳ רשב״ם נזכר שם הקושיא והתירוץ ומביא אח״כ פי׳ דר״ח הו״ל לרשב״ם לכתוב שלפירושו דר״ח ל״ג הקושיא או התירוץ וגם אי לא גרסו אותו אכתי קשה הא מכל מקום מר עוקבא בר חמא אמרה כדאיתא שם בגמרא אח״ז ולא הו״ל להרמב״ם להשמיטו וצ״ע:
(יב) שיש בה כו׳ וכתב ע״ז הרא״ש ז״ל ואע״ג דאמרינן לעיל דאין הבכור נוטל פ״ש בשבחא משום דמתנה קרייה רחמנא ועד דמטיא לידיה אלמא אין לבכור קודם חלוקה וי״ל דעיקר דין ההוא מכלל אשר ימצא לו נפקא והשבח לא היה ברשות אביו (כשמת משא״כ כאן דאיירי בחלק בכורתו שהיה ברשותו כשמת אלא שעדיין לא חלקו ומוכר לחבירו הזכות שזיכתה לו התורה מכח בכורתו) אלא כדי של״ת דההוא אינו ממעט אלא השבח שהשביחו היורשים מהני ההוא קרא דמתנה קרייה רחמנא דגם בשאר שבח הואיל ולא היה מצוי לא יטול פ״ש אבל במה שהוא מצוי ביד אביהן זכי בה מיד אפילו קודם חלוקה אשיר״י וע״ש עוד ומש״ר לפני זה בשם הראב״ד ז״ל אבל בחלק בכורה אכתי לא זכי ביה דמתנה קרייה רחמנא היינו דאכתי לא זכי ביה לגמרי ממילא אבל כאן דבא למכור חלק בכורתו הרי ראינו דניחא ליה לזכות בו:
(יג) לפיכך כו׳ פי׳ כיון שיש לו בו זכות קודם חלוקה לפיכך אם חילק בשוה ויתר:
ובצרום וחלקום בשוה לא ויתר פי׳ דהו״א כיון שנשתנו מכמות שהיו לא תועיל בו מחאה ראשונה וכיון דחילק בו עמהם בשוה גילה דעתו שמחל על בכורתו גם בשאר נכסים קמ״ל וכתב ב״י וטעמו דהרמב״ם מדאמרינן בפ׳ י״נ אר״ה בכור שמיחה מיחה כו׳ וכתבתי ל׳ הגמרא לעיל בדרישה ס״ו ופירשו הרמב״ם לענין ויתור כשחילק בשוה וכן פי׳ ר״ח ע״ש ואע״פ שרבינו ורשב״ם כירשוה לענין נטילת שבח ששבחו וכמש״ל ס״ו (ועמ״ש שם בדרישה) מ״מ לדינא שני הפירושים אמת ודוק:
(יב) {יב} בכור שמכר וכו׳ לפיכך אם חלק עם אחיו וכו׳ פירוש כיון דיש בו זכות קודם חלוקה שיכול למכור חלק בכורה אם כן ה״ה אם מחל חלק בכורתו מקמי שבא לידו אפילו רק גילה דעתו שמוחל עליה אינו נוטל אלא כפשוט וטעמא משום דמתנה קרייה רחמנא כדפרישית מצי מסתלק ממנה בדיבור בעלמא משא״כ חלק פשיטות דכיון דירושה היא לא מצי מסתלק ממנה אלא א״כ מפקירה כדין הפקר או ימכרנה ויתננה כדין לאחרים זו היא דעת רבינו והיא דעת התוספות פרק יש נוחלין (בבא בתרא קכ״ו) בד״ה לא עשה וכל זה בשלא יצא ש״ח על אביהם דאם יצא עליהם ש״ח לא מצי להסתלק מחלק פשיטות אפילו הפקירה בדין הפקר כדפרישית:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ט) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלֹּא מִחָה. אֲבָל אִם מִחָה בְּאֶחָיו וְאָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם: עֲנָבִים אֵלּוּ שֶׁאֲנִי חוֹלֵק עִם אַחַי בְּשָׁוֶה, לֹא מִפְּנֵי שֶׁמָּחַלְתִּי חֵלֶק בְּכוֹרָה, הֲרֵי זוֹ מְחָאָה וְלֹא וִתֵּר בִּשְׁאָר נְכָסִים. וַאֲפִלּוּ מִחָה בַּעֲנָבִים כְּשֶׁהֵם מְחֻבָּרִים וּבְצָרוּם וְחִלְּקוּם בְּשָׁוֶה, לֹא וִתֵּר בִּשְׁאָר נְכָסִים. אֲבָל אִם דְּרָכוּם וְחָלַק עִמָּהֶם בְּשָׁוֶה בַּיַּיִן, וְלֹא מִחָה בָּהֶם מִשֶּׁנַּעֲשָׂה יַיִן, וִתֵּר (פֵּרוּשׁ, עִנְיַן וִתֵּר, הוּא הַשְּׁתִיקָה וְהַמְּחִילָה עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו טַעֲנָה אִם יִרְצֶה) בִּשְׁאָר נְכָסִים. הָא לְמָה זֶה דוֹמֶה, לְמִי שֶׁמִּחָה בַּעֲנָבִים וְחָלַק עִמָּהֶם בְּזֵיתִים, שֶׁהֲרֵי וִתֵּר בַּכֹּל, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(כד) א) מימרא דרב הונא אמר רב אסי ריש דף קכ״ז וכ׳ ה״ה ופירוש רבינו זה מובן בדבריו וכבר נזכר פי׳ זה בדברי רבו אבן מגאש והוא פירוש ר״ח ז״ל (וכן כ׳ הרשב״ם שם בשמו דקאי אבכור שמיחה שאינו מוותר חלק בכורה)
(כה) ב) כדאמר רבה שם ומסתברא וכו׳ דקי״ל רבה ורב יוסף הלכתא כרבה והכ״מ הקשה שם בפ״ג מהל׳ נחלות דין ו׳ ע״ז שם והניחו בצ״ע ואין כאן מקום להאריך
(כו) ובצרום וחלקום בשוה – פי׳ ולא אמרינן מדלא עשה מחאה חדשה כשחלק בשוה אחר שבצרום הוי כחולק עם אחיו בשוה מין אחר בלא מחאה והוי ויתור גם לשאר נכסים דכיון דעדיין לא נשתנו הענבים מהני המחאה דעשה קודם בצירה לחלוקה בשוה דעש׳ לאחר בציר׳ אבל אם אחר שדרך אותם הענבים חלקו בשוה בלא מחאה כיון דנשתנו מענבים ליין ה״ל כמוחה בענבים וחלק עמהם בשוה בזתים בלא מחאה דל״מ ליה מחאת הענבים:
(יח) בשווה – כיון דעדיין לא נשתנו הענבים מהני מחאתו דקודם בצירה לחלוקה בשוה דעשה לאחר בצירה אבל אם אחר שדרך אותם חלקו בשוה כיון דנשתנו הענבים ליין ה״ל כמיח׳ בענבים וחלק בזתים בשוה בלא מחא׳ דלא מהני לי׳ מחאת הענבים. שם:
(טו) ואפי׳ מיחה כו׳ – כרבה דלפי׳ הזה רבה ורב יוסף פליגי ועברי״מ ודברי כ״מ תמוהין:
(י) במה דברים אמורים כשלא מיחה – והוא דברי הרמב״ם וזהו נמי שטת ר״ח שהביא הרשב״א פ׳ י״נ דף קכ״ו ע״ש ומה שהקשה עליו הרשב״ם לא קשה מידי לפי דברי הרמב״ם ע״ש.
(יא) אבל אם דרכום וחלק עמהם בשוה – קשה לי בזה דבשלמא מיחה בענבים וחלק בזתים דהיה יכול ליטול חלק בכורה מן הזתים וה״ל ויתר חדש ואמרינן דויתר בכל הנכסים אבל בענבים מכי אמר לחלוק בשוה תו אינו יכול לחזור בענבים וכמבואר בטור בשם הראב״ד וזה נמי דעת הש״ע דבמה שויתר ודאי אינו בחזרה דאל״כ מאי מהני ויתור וכיון דתו אינו בחזרה מענבים א״כ אחר שנעשה מן הענבים יין ע״כ צריך לחלוק בשוה אפי׳ לא ירצה לוותר עתה כיון דענבי האחין הוציאו יין א״כ לא מצי מוחה ביין וצ״ע.
(ח) הא למה זה דומה וכו׳ עקצה״ח שתמה הא כיון שאמר שלא יטול בענבים הרי ויתר חלקו בענבים וממילא הוכרח לחלוק עם אחיו ביין בשוה כיון שהענבים הן בשוה בשותפות ולק״מ דלא מיירי הכא שאמר שלא יטול בענבים רק שאמר לפני עדים שאף אם יחלק בשוה לא יהיה חלקו מחול דאז אף בענבים לא הוי מחילה עד שחולק עצמו בשוה מש״ה בשלא חלק עצמו בענבים עד שנעשה יין לא מהני מה שאמר לפני העדים ואפילו לא מיחה הבכור עדיין לומר לא תשביחו שאז הדין דאין הבכור נוטל בשבח היין וא״כ לכאורה הוכרח לחלוק בשוה מ״מ י״ל דאף שאמר שרוצה לחלוק ענבים בשוה דלא היה חשיבי בעינו מ״מ כשנעשה יין ואינו נוטל פ״ש בשיעור דמי ענבים ואפילו שבח היין היה מגיע לו פ״ש רק שמחוייב ליתן דמים ומדלא נטל הוי גילוי דעת שאינו רוצה ליטול בחלק בכורה עד שימחה:
וכתב הרמב״ם ז״ל בד״א שלא מיחה אבל אם מיחה ואמר בפני שנים ענבים אלו שאני מחלק עם אחי בשוה לא מפני שאני מוחל על חלק בכורה הרי זו מחאה ולא הפסיד מחלקו כלום בשאר הנכסים אפילו מיחה בענבים כשהן מחוברים ובצרום וחלקום בשוה לא ויתר בשאר הנכסים אבל דרכן וחלק עמהם בשוה ולא מיחה בהן משנעשו יין ויתר בכל הנכסים הא למה זה דומה למי שמיחה בענבים וחלק עמהן בשוה בזיתים שויתר בכל וכן כל כיוצא בזה ע״כ:
{יד} כתב רשב״ם ובחלק פשיטות אין לו בו קודם חילוק למכרו או ליתנו במתנה ולא נהירא שמיד אחרי מות אביהם זכה בו למכרו או ליתנו:
{טו} ומיהו אינו יכול להסתלק ממנו בדיבור כדרך שמסתלק מחלק בכורה אם לא בלשון מתנה או הפקר.
(יד) {יד} כתב רשב״ם ובחלק פשיטות אין לו בו קודם חילוק למכרו או ליתנו במתנה ול״נ שמיד אחרי מות אביהם זכה בו וכו׳ כבר כתבתי בסמוך שהתוס׳ ג״כ חלקו על דברי רשב״ם וגם הר״ן כתב על דברי רשב״ם אין זה מחוור שע״כ לא נחלקו אלא בחלק בכורה משום דכתיב לתת לו אבל חלק פשיטות כ״ע מודו דיכול למכור שהרי שותף רשאי למכור חלקו וכדאמרינן בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סב:) פלגא דאית לי בארעא פלגא וכ״כ הראב״ד ועיקר עכ״ל וכ״כ בתשובות מיי׳ דספר משפטים סימן מ״ב:
כתב נ״י בס״פ חזקת (בבא בתרא נד:) אסיקנא דארעא משתעבדא לטסקא וכל היכא דמיית ולא יהיב טסקא בטלה ירושת בנו הבכור מכולהו ארעי דכולהו ארעתי משתעבדי אטסקא והוה מלכא כמאן דמוחזק בכולהו ולפיכך מי שמת והוא חייב למלך כלום ממיני המסים המוטלים על הממון אין בנו הבכור נוטל פי שנים בנכסים וכ״כ הרמב״ן עכ״ל ועיין עוד שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יד) כתב הרשב״ם ובחלק פשיטות כו׳ עבד״ר:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
 
(י) יָצָא עֲלֵיהֶם שְׁטָר חוֹב, בְּכוֹר פּוֹרֵעַ בּוֹ פִּי שְׁנַיִם. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִטֹּל פִּי שְׁנַיִם וְלֹא לִפְרֹעַ פִּי שְׁנַיִם, רַשַּׁאי. וְנָפְקָא מִנָּהּ, שֶׁאִם שְׁאָר הַיּוֹרְשִׁים קְטַנִּים, אוֹ אֵינָם כָּאן, שֶׁאֵין בַּעַל חוֹב יָכוֹל לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ אֶלָּא כְּפִי הַחֵלֶק הַפְּשִׁיטוּת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם רוֹצֶה לַחֲזֹר בּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל. {הַגָּה: הָיוּ לוֹ קַרְקָעוֹת מְשֻׁעְבָּדִים לַאֲחֵרִים מִקְרֵי מֻחְזָק. אֲבָל אִי חַיָּבִים לְמֶלֶךְ מִכֹּחַ מַס, וְדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ לִקַּח הַקַּרְקַע בְּעַד הַמַּס, מִקְרֵי רָאוּי. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ כָּךְ, מִקְרֵי מֻחְזָק וְהַבְּכוֹר נוֹטֵל בּוֹ פִּי שְׁנַיִם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חֶזְקַת). הָיָה לוֹ קַרְקַע מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה, אוֹ שֶׁנִּגְזַל לוֹ קַרְקַע שֶׁאֵינָהּ נִגְזֶלֶת, וַאֲפִלּוּ נִגְנְבוּ לוֹ סְפָרִים שֶׁמִּסְּתָמָא אֵינוֹ מְיָאֲשָׁם, מִקְרֵי מֻחְזָק (נִמּוּקֵי יוֹסֵף וּמָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(כו) ג) ברייתא שם דף קכ״ד ע״א
(כז) ד) טור ס״ט כן כתב הרשב״ם שם
(כח) ה) שם סי״א בשם הראב״ד וביאר שם הטעם דמתנה קרייה רחמנא ובמתנה כיון דאמר אי אפשי בה דבריו קיימין
(כז) ולא לפרוע פי שנים רשאי – כבר כתבתי הטעם בס״ח משום דמתנ׳ קרי׳ רחמנא ועד דמטי לידו לא הוה שלו משא״כ מחלק פשיטתו דאינו יכול לסלק בל׳ איני רוצה או אי אפשי אלא בלשון הפקר גמור:
(כח) ונ״מ שאם שאר היורשים קטנים – עפ״ר שכתבתי עוד נ״מ בשם ר״ת והוא שאם יש לבכור חוב שחייב הוא בעצמו ולא מחמת אביו כשמסלק עצמו מחלק הבכורה אז אינו נפרע החוב משאר האחין וצ״ע:
(כט) שאם רוצה לחזור בו כו׳ – ז״ל הטור והראב״ד כתב דאפי׳ בחלק פשיטות אי אמר איני רוצה בירושה ולא אפרע חובותיו אין כופין אותו אלא לענין חזרה קאמר דאלו בחלק פשיטות אי אמר לא יריתנא ולא פרענא וכי פרעו אחיו בזוזא (דאלו פרעו לב״ח בקרקע שהניח להן אביהן תו לא מצי למיהדר על בעל חוב לסלקו דשומא כזו שמכר הלוה בעצמו לב״ח אינו הדרא כמ״ש בסי׳ ק״ג ועפ״ר) הדר ואמר הבו לי מנתי ואפרע לכו זוזי מצי הדר ביה דכי מיית אבוה זכה בחלק פשיטות וכי אמר לא פרענא לא זבינא הוה ולא מתנה ולא הפקר אבל בחלק בכורתו אכתי לא זכה ביה דמתנה קריי׳ ר חמנא ובמתנה כיון דאמר אי אפשי בה דבריו קיימין הילכך מכי אומר איני נוטל לא מצי הדר ביה עכ״ל. והנה מהמחבר נראה דמ״ש וי״א שאם רוצה לחזור אינו יכול הוא סוף דברי הראב״ד דאחר שאמר איני רוצה ליטול חלק בכור׳ ופרעו אחין אינו יכול לחזור בו ולא הביא תחלת דברי הראב״ד דגם בפשיטות יכול לסלק נפשו ולומר איני רוצה בירושת הפשיטות ולא אפרע החוב משום דמסתבר להמחבר בזה דבחלק הפשיטות אינו יכול לסלק דהבן במקום האב קאי כסברת הר״י הלוי שכ״כ הטור בשמו והוא סברא קמייתא דכ׳ המחבר כאן ודוק:
(ל) ודרך המלך ליקח כו׳ – ושם בנ״י סיים בטעמא דהוי מלכתא כמאן דמוחזק דמי דהא מצי נחית מנפשיה אפילו בדבר מועט כו׳ עד אבל במקום שנהגו שאין המלך מוכר קרקע ממס אלא שהוא משכיר הקרקע לג׳ או ד׳ שנים עד שיפרעוהו אם מת בעל השדה בתוך ד׳ שנים בכור נוטל פי שנים עכ״ל וזה שאמר מור״ם אבל במקום שאין דרך כו׳ ודוק:
(יט) קטנים – עוד נ״מ כתב ר״ת והוא שאם יש על הבכור חוב שחייב הוא בעצמו ולא מחמת אביו כשמסלק עצמו מחלק הבכור׳ אז אינו נפרע החוב משאר האחין וצ״ע עוד כתב הטור בשם הראב״ד דאפי׳ בחלק פשיטות יכול לסלק נפשו ולומר איני רוצה בירוש׳ ולא אפרע חובותיו כו׳ אבל מדברי המחבר נרא׳ דלא מסתבר לי׳ כן אלא דבחלק הפשיטות א״י לסלק דהבן במקום האב קאי כסברת הר״י הלוי שכ״כ הטור בשמו ע״ש. שם:
(כ) אבל – בנ״י שם סיים בזה וז״ל אבל במקום שנהגו שאין המלך מוכר קרקע ממס אלא שהוא משכיר הקרקע לג׳ או ד׳ שנים עד שיפרעוהו אם מת בעל השדה בתוך ד׳ שנים בכור נוטל פי שנים עכ״ל (עיין בתשובת מהר״א ששון סי׳ קמ״ט שפלפל בדין זה ועיין בתשובת ד״ר סי׳ ר״ח ובתשובת רש״ך ס״א סי׳ כ״ב ובמהרשד״ם סי׳ שע״ה מה שביארו בענין הנקרא ראוי גבי בכור ע״ש):
(טז) ונ״מ כו׳ – רשב״ם ותוס׳ שם בשם ר״י:
(יז) שאין בע״ח כו׳ – כדעת הרי״מ בטור שא״י לסלק עצמו מחלק הפשיטות שבמקום אבוה קאי. והראב״ד חולק וס״ל דאפי׳ בחלק פשיטות יכול לסלק עצמו דהא דקי״ל כופין כו׳ באית להו נכסים של אב וכמש״ל ר״ס קז ומ״ש גבי בכור דוקא לא לענין פרעון בע״ח אלא לענין חזרה דיורש יכול לחזור אח״כ משא״כ בכור דמתנה כו׳ כמש״ש ובמתנה בצווח מעיקרו לא זכה בה ועטו״ר וגדולה מזו בס״ח לפיכך כו׳ וז״ש ויש כו׳:
(יח) היו כו׳ – ה״ה א׳ ותוס׳ שם ד״ה א״כ כו׳:
(יט) הי״ל קרקע כו׳ – כמ״ש קכ״ה ב׳ דבר זה כו׳ וערשב״ם שם ד״ה כאומר כו׳ ואף בני מערבא ל״פ בכה״ג וע״ל סי׳ רמח ס״ז ובגטין מ״ח ב׳ מתניתא דתניא כו׳ וה״ה לאידך דר״ל בב״ב קלו ב׳:
(כ) או כו׳ – דדוקא מלוה משום דלהוצאה ניתנה אבל גזילה בכה״ג שחוזרת בעיניה וברשותא דמרה קאי וצ״ע דהא קי״ל גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם א״י להקדישו זה כו׳ ועוד דא״כ מאי קמ״ל קכג ב׳ הניח להן כו׳ ובגמ׳ שם לא מתמה אלא אסיפא השתא כו׳ מ׳ אבל רישא איצטריך לגופא:
(יב) ולא לפרוע פי שנים רשאי – בתוס׳ פ׳ י״נ דף קכ״ו ד״ה והלכתא יש לבכור קודם חלוקה וז״ל והא דאמרינן ואם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי לא הוי טעמא משום דיש לו קודם חלוקה דאפי׳ אין לו לבכור יכול לומר איני נותן ואיני נוטל דלא משום שרוצה להסתלק מן הבכורה לגמרי ולא יוכל לחזור ולתובעו קאמר אלא הכי קאמר להו איני נוטל וכל זמן שלא נטלתי לא תוכלו לתובעני כלל ע״ש. ועמ״ש בסי׳ ט׳ סק״א גבי שוחד דצריך תביעה והוא חייב לאחר דכופין את הלוה שיתבע בכדי שיוכל לקיים מצות פריעת בע״ח ושם כתבנו הא דבכור רשאי לומר איני נותן ואיני נוטל ולא כייפינן ליה דלתבע חלק בכורה לקיים מצות פריעת בע״ח משום דגבי בכור מכי אמר איני נוטל תו אינו יכול לחזור ולתבוע ע״ש. וא״כ לפי מ״ש תוס׳ דגם הבכור יכול לחזור ולתבוע חלק בכורה א״כ אמאי לא כייפי׳ ליה לתבוע. דלפי מ״ש תוס׳ פ׳ י״ דף קכ״ד ד״ה ואם אמר איני נוטל דמיירי בחוב אביהם ונ״מ ביתומים קטנים וכן פי׳ רשב״ם שם וכיון דהבכור לא נתחייב כלל אלא דכל זמן שהוא יורש מחויב לפרוע חוב אביו וכל זמן שאינו רוצה בחלק בכורה לא כייפינן ליה שיהיה יורש ושיהיה מחויב לפרוע אבל בחוב עצמו כייפינן ליה לתבוע ור״ת דמפרש שם דף קכ״ד בחוב עצמו היינו למסקנא דקי״ל יש לבכור קודם חלוקה וליתי׳ בחזר׳ ואינו יכול לחזור ולתבוע חלק בכורה ובזה לא שייך כפיה דמאי עבד וכמ״ש בסי׳ ט׳ שם. ולשטת הראב״ד דגם הפשוט יכול לומר איני יורש ואיני פורע וא״כ נ״מ דבכור אינו אלא דשוב אינו יכול לחזור בו. וא״כ הא דאמרינן פ׳ י״נ דף קכ״ו אמר רב אסי בכור שנטל חלק כפשוט ויתר מאי ויתר רב פפי אמר ויתר בכל הנכסים רב פפא אמר ויתר באותו שדה קסבר אין לו לבכור קודם חלוקה ומ״ד ויתר בכל הנכסים קסבר יש לו לבכור קודם חלוק׳ ומדאחיל בהא אחיל בכולהו. ולרב פפא דסבר אין לו לבכור קודם חלוקה דיכול לחזור ולתובעו אם כן האי ברייתא דאיני נותן ואיני נוטל רשאי תיקשי דאי לבע״ח גם הפשוט יכול לומר איני יורש ואינו פורע וכמבואר בטור בשם הראב״ד ואי לחזרה גם בכור יכול לחזור לרב פפא. ונרא׳ דגם רב פפא דס״ל אין לבכור קודם חלוקה נמי מכי אמר איני נוטל תו ליתיה בחזר׳ כיון דמהני סילוק בדבר שלבל״ע וניתיה תו בחזרה וכמ״ש בסי׳ ר״ט סקי״א. אלא דלמ״ד יש לבכור קודם חלוקה ה״ל כאלו הגיע לידו מתנה בבת אח׳ מסך אלף זהו׳ וזה שויתר בשעת חלוק׳ אפילו לא היה החלוקה אלא בשדה אחת מכי גלי אדעתיה שאינו רוצ׳ במתנתו ויתר בכל הנכסים ולמ״ד אין לבכור קודם חלוקה וא״כ מגיע לו מתנתו שהוא חלק בכורתו שלא בבת אחת אלא לחלקים בכל עת חלוקה ומש״ה סבר רב פפא ויתר באות׳ שדה קסבר אין לבכור קודם חלוקה ומה דאתי לידיה אחיל אידך לא אחיל. ומדברי הרשב״ם נראה דלא גריס מה דאתי לידיה כו׳ ומשום דסבר אפי׳ מחל לו בפי׳ לא מהני וע״ש. ולפמ״ש נראה דאם אמר בפי׳ איני נוטל בכל הנכסים לכ״ע ליתיה בחזרה ומשום סילוק בדשלבל״ע אלא דלמ״ד אין לבכור קודם חלוקה אע״ג דויתר באותה שדה לא ויתר בכל הנכסים כיון דאינו מתנה אלא לחלקים ואמרי׳ מה דאתי לידיה אחיל וכמ״ש וא״כ א״ש הך דאיני נותן ואיני נוטל נ״מ לחזרה אליבי׳ דכ״ע כיון דאו׳ בפי׳ איני נוטל בכל הנכסים ודו״ק.
(יג) שאם רוצה לחזור בו אינו יכול – והמה דברי הראב״ד הובאו בטור ומשום דמתנה קרי׳ רחמנא וכיון דאמר אי אפשי בה דבריו קיימים הלכך מכי אמר איני נוטל לא מצי הדר ביה ע״ש. ונסתפקתי בבכור שאמר בחיי אביו איני רוצה בחלק בכורה מי הוי דבריו קיימים או לומר דאין בדבריו כלום וכמו בפשוט שאינו יכול לסלק עצמו מירושת אבותיו והנה ר״פ הכותב פריך וכי כתב לה מאי הוי ומשני כדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר מתנה עליו שלא יירשנה וכדרבא דאמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כו׳. ופי׳ תוספות משום דהוי מדרבנן יכול להתנות אבל בדאורייתא אינו יכול להתנות וע״ש ושטת הר״ן ודעימי׳ דגם בדאו׳ מהני סילוק והא דאינו מועיל סילוק מנחלת אבותיו היינו משום דראוי לירש בכל שעה והוי כאלו בא לידו ע״ש ר״פ הכות׳. והרב המגיד כת׳ פ״א מנחלות וז״ל דאיכא מ״ד דטעמא דרב כהנא דאמר נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר מתנה עליו שלא יירשנ׳ משום דירושת הבעל מד״ס ויש מי שפי׳ מפני שבאה לו ע״י מעשיו ואינה כירושת משפחה עכ״ל. וניחזי אנן אליביה דמאן דמספקא לן לשטת תוס׳ דטעמא דלא מהני סילוק מנחלת אבותיו משום דבדאו׳ לא מהני סילוק וכמ״ש תוס׳ ר״פ הזורק ד״ה כדרב כהנא ע״ש. וכיון דמהני בבכור סילוק אחרי מות אביו דהוי מן התורה אלא משום דמתנה קרי׳ רחמנא ויכול לומר אי אפשי בה א״כ מה״ט נמי סילוק בחיי אביו ועמ״ש בסי׳ ר״ט סק״י. לשטת הר״ן דלא מהני סילוק מנחלת אבותיו דחשיב כאלו בא לידו והיינו דאע״ג דלענין מקנה ה״ל דשלבל״ע דאמר מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום אפ״ה לענין סילוק חשוב כמו בא לידו כיון שראוי לירש בכל שעה לא מהני בזה סילוק וכיון דבכור אפי׳ אחר מות אביו דיותר בא לידו ואפ״ה מהני סילוק משום דמתנה קרי׳ רחמנא א״כ פשיטא דלא מגרע בזה שמסלק בחיי אביו משום דכאלו בא לידו הוא כיון דאפי׳ אחר מות אביו יכול לסלק ולומר איני נוטל. לשטת מפרשים שכת׳ הרב המגיד דדוקא בבעל שבא על ידי מעשיו לא בירושת משפחה דהוא ממילא כיון דבכור ודאי מסלק נפשיה אחר מות אביו ומשום דמתנה קרי׳ וא״כ בדידיה תליא אם אמר איני רוצה אינו זוכה א״כ חשיב נמי ע״י מעשיו ומהני הסילוק בחיי אביו נמי וא״כ לכל השיטות נראה דלא שנא גבי בכור בין מחיי אב או אחרי מות אביו. וכן נרא׳ ראיה מהא דאמרינן פ׳ י״נ דף קנ״ו בהא דתנן האומר איש פ׳ בני בכור לא יטול פי שנים לא אמר כלום מפני שמתנ׳ עמ״ש בתורה ואמרי עלה לימא מתני׳ דלא כר׳ יודא דאמר בדבר שבממון תנאו קיים כו׳ אפי׳ תימא רבי יודא התם ידעה וקא מחלה הכא לא קא מחיל ע״ש ומדאמרו הכא לא קא מחיל משמע הא אם הבכור מוחל מהני ואע״ג דגבי פשוט וודאי לא מהני מה דמחל ומהנך טעמים שזכרנו אבל בבכור מהני וכמ״ש. וכן נראה מדברי רשב״ם שם ז״ל הכא לא קא מחיל מה הנא׳ יש לו לבן שימחול ואע״פ ששתק הבן אין זו מחילה דאינו רוצה להכעיס את אביו עכ״ל ומשמע דמחל מהני אלא מדברי הנימוקי שם משמע דלא ברירא ליה האי מלת׳ ע״ש ז״ל ואפי׳ ר׳ יודא דאמר בדבר שבממון תנאו קיים אמרי׳ הכא דלא מצי מתני משום דהכא לא מצי מחיל דדבר שלא בא לידו של בן אינו יכול למוכרו ולא למוחלו ואפי׳ הוי מצי מחיל ודאי לן דלא מחיל ואע״פ ששותק כדי שלא יכעוס אביו הוא דעבר עכ״ל. אבל מלישנא דש״ס מבואר להדיא במה שאמרו הכא לא מחיל ומשמע הא מחיל מהני ואע״ג דה״ל דשלבל״ע ואינו יכול למוכרו אכל למחול יכול ומשום סילוק וכמ״ש. ובהגהת אשר״י שם במתני׳ דאומר איש פ׳ בני בכור לא יטול פי שנים וז״ל אבל אם מחל הבכור בפי׳ הוי מחילה משום דמתנה קרי׳ רחמנא וע״ש ומזה מבואר להדיא כדברינו דמהני מחילה מחיים של אביו ומשום דמתנה קרי׳ רחמנ׳. אלא שכת׳ שם בהג״א ז״ל ובירושלמי אפי׳ מחל בפי׳ לא הוי מחילה דבע״כ הוא שלו עכ״ל ואם כי לא מצאנו כעת מזה בירושלמי כיון דבש״ס דילן נראה דמהני מחילה גבי בכור א״כ אזלינן בתר ש״ס דידן וגם טעמ׳ דירושל׳ לא נודע דמ״ש בהג״א דבע״כ היא שלו דהא בהדיא שנינו ואם אמר איני נוטל רשאי וכבר כתבו דאחר מיתת אביו יכול לסלק וליתיה בחזרה הרי דאינו שלו בע״כ ועוד דבהדי׳ אמרו מתנה קרי׳ ואין מתנה בע״כ וא״כ נראה דמהני מחל בפי׳ אפי׳ בחיי אביו.
ואפשר לומר זה בענין יעקב שקנה הבכורה מעשו והוא דבר שלא בא לעולם ובריב״ש סי׳ שכ״א כת׳ דקודם מתן תורה דשלבל״ע נמי קונה ולפמ״ש אפשר דאבד עשו הבכורה במה שאמר למה זה לי בכורה דהוא מדין סילוק ועיין בר״ן פ׳ האשה שנפלה גבי האי גברא דנפל׳ ליה יבמה בפומבדיתא בעי אחוה למיפסלי׳ בגיטא מיניה א״ל מה דעתך אי משום נכסי בנכסי פליגנא לך ופי׳ שהתנ׳ זה לחלוק עמו וקנו מידו וכת׳ הר״ן ז״ל ותמה אני ואפי׳ אמרינן דהיכא דיבם ואח״כ מכד דליהוי זביניה זבינא הכא קודם שיבם היאך יועיל דהא ה״ל כאומר שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדש דלא קדשה וכו׳. ונרא׳ לי דהכא מיירי כגון שלא היו אלא שני אחים וכל שלא יבם אחד מהם הית׳ יד שניהם שוה בנכסים ולפיכך הי׳ יכול הבכור להתנות שלא יזכה בנכסים יותר מחמת יבומו. דה״ל כדאמרי׳ ר״פ הכות׳ דנחל׳ הבא׳ לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא ירשנה וה״נ יכול להתנות קודם יבום שלא יזכה מחמת יבומו שהוא עתיד ליבם יותר בנכסים עכ״ל. והנה הר״ן לטעמו דס״ל דאפילו בדאורייתא מהני סילוק אלא הא דלא מהני סילוק בנחלת אבותיו משום דחשיב כאלו בא לידו וא״כ בזה. שלא יבם עדיין לא חשיב כבא לידו. אבל לשטת תוס׳ דבדאורייתא לא מהני סילוק א״כ תיקשי הך דפליגנ׳ לך בנכסי שהוא מדין סילוק. ולפמ״ש דגם לדעת תוס׳ מהני סילוק בבכור משום דמתנ׳ קרי׳ רחמנא א״כ יבם נמי מהני ליה סילוק דיבם נמי בכור קרי׳ רחמנא וכמו שאמרו בש״ס דכתי׳ והי׳ הבכור אשר תלר ועמ״ש בסי׳ ר״ט סק״י. אמנם מלשון רש״י שכת׳ וקנו מידו משמע דאינו מדין סילוק דסילוק לא בעי קנין וא״כ תיקשי קושי׳ הר״ן דהיכי מהני קנין בדבר שלבל״ע. ובני היניק המופלא כמר זאב וואלף שיחי׳ אמר בזה כיון דמשמע שלא היו כי אם שני אחים יחדיו וכמ״ש הר״ן א״כ שפיר מהני פליגנא לך בנכסי ובקנין והיינו שמוכר לו חלק פשיטות דידיה והוא יכול למוכרו קודם חלוק׳ וכמ״ש תוס׳ פ׳ י״נ דף קכ״ו ע״ב ד״ה לא עשה כלום.
(יד) ואפי׳ נגנבו לו ספרים – כת׳ בדרכי משה וז״ל כת׳ המרדכי ריש י״נ דאם גנבו גוים ספר ואחר מותו החזיר׳ דמסתמא לא נתייאשו הבעלים לא מקרי ראוי דכל היכא דאי׳ ברשות בעלים איתיה וכן אי אית ליה קרקע מהיום ולאחר מית׳ הוי מוחזק וכ״כ בנימוקי יוסף דף רי״א וכת׳ עוד שם דאם גזלו ממנו קרקע והוחזר לו הוי מוחזק דקרקע אינה נגזלת ונ״ל דה״ה ספרים כדברי המרדכי דלא מתייאשי מספרים כמו שנתבאר לעיל אבל שאר מטלטלי אע״ג דלא מתייאשו מנייהו מקרי ראוי עכ״ל. והיות כי דרכי הרמ״א נעלמו מאתנו לענ״ד ולכן הוכרחתי להאריך קצת בזה. והנה ז״ל המרדכי ר״פ י״נ ורבינו מאיר השיב על הספר שגנבו כותי ואחר מיתת הבעל החזיר והבעלים מסתמ׳ לא נתייאשו דמחייב לאהדורי אין לומר דראוי היא ואין האשה נוטלת בראוי כבמוחזק דכל כה״ג אינו נקר׳ ראוי דכל היכא דאי׳ לספר ברשות בעלים איתיה ובחזקתן דלא גרע ממלו׳ דאע״ג דחשבי׳ ליה ראוי גבי בכור פ׳ י״נ גבי כתובת אשה לא חשבינן ליה ראוי בין גבו קרקע בין גבו מעות כמו שפי׳ ר״י שם ואפי׳ ממלו׳ של כותים נמי גבו כמ״ש רבינו יהוד׳ מפריש בפ׳ מי שמת גבי הלואתי לפ׳ ופ׳ נערה גבי הלכ׳ כאנשי גליל והכי עמא דבר עכ״ל. ומזה למד הרמ״א דספרים הגנובין מיקרי מוחזק אבל לענ״ד נרא׳ מדברי המרדכי דלא אמרו אלא לגביית כתוב׳ וכמ״ש דלא גרע ממלו׳ דה״ל ודאי ראוי גבי בכור ואפ״ה אשה גביא מיני׳ והטעם מבואר משום שעבודא דרבי נתן וגבי גניב׳ וגזיל׳ נמי שייך שעבודא דר׳ נתן כיון דאפי׳ בפקדון שייך דינא דר׳ נתן כמבואר בש״ע סי׳ פ״ו סעיף ד׳ אבל לגבי בכור לא עדיף ממלו׳ וכשם שאין הבכור נוטל ממלו׳ ה״נ אינו נוטל מספרים הגנובים וצ״ע וכן משמע מדברי הנימוקי יוסף במתני׳ דבנות צלפחד ע״ש ז״ל שמעי׳ נמי שאם הי׳ לאביו קרקע שהוא ביד הגזלן יש לו לבכור בה חלק דקרקע אינה נגזלת עכ״ל וממילא משמע דמטלטלין שנגזלין וחשיב אינו ברשות להקדש ולמכירות ה״ל ראוי וספרים נמי בכלל׳ כיון דמטלטלין נינהו וגם בעיקר דברי הרמ״א במה שמחלק בין ספרים לשאר מטלטלין דגבי שאר מטלטלין אע״ג דלא נתייאשו הבעלים ה״ל ראוי ומאי עדיפותי׳ דספרים כיון דמעלת הספרים משום דאינו מתייאש מהם ואם כן מ״ש שאר מטלטלין שידוע שלא נתייאש מהם והנרא׳ לענ״ד ליישב דברי הרמ״א במה שמחלק שאר מטלטלין אע״ג דלא נתייאשו הבעלים מספרים הגנובים דסתמן אינו עומד ליאוש הוא לפי מ״ש תוספות פרק י״נ דף קכ״ו ד״ה לא עשה ולא כלום ז״ל דהא דאמרינן בכור מתנ׳ קרי׳ רחמנא היינו דוקא בדבר שאינו מצוי ומש״ה כתי׳ אשר ימצא לו לגלויי דמתנ׳ קרי׳ רחמנא היינו דוקא בדבר שאינו מצוי ע״ש וכ״כ הרי״ף שם ז״ל דלא אמרו יש לבכור קודם חלוקה אלא במה דאתי לידיה דאבוהו ואיתיה השת׳ ברשות׳ דממעטינן מכל אשר ימצ׳ דבר שאינו מצוי כגון שבח אבל דיקל׳ ואלים ארעא ואסיק שרטון שפיר הוי ברשותי׳ ולא מקרי ראוי עכ״ל. והיינו דאע״ג דבכור מתנ׳ קרי׳ רחמנ׳ ודשלבל״ע ליתיה במתנ׳ ואפי׳ שבח דממיל׳ נמי ה״ל דשלבל״ע דמה״ט דעת כמה פוסקים דשבח׳ דממיל׳ צריך כתיבת דאקני וכמבואר בסי׳ קט״ו ע״ש. אלא דתור׳ לא מיעטה מטעם מתנ׳ אלא דבר שאינו מצוי אבל דבר המצוי וברשותו אע״ג דלית׳ במתנ׳ כמו דיקלא ואלים כיון דמצוי היא לא ממעט מטעם מתנ׳ וא״כ שאר מטלטלין כיון דסתמן עומד ליאוש אע״ג דזה לא נתייאש ועומד וצווח אינו מצוי מיקרי דהא מה״ט סתמו עומד ליאוש לפי שאינו מצוי שיחזור אבל ספרים שסתמן אינו עומד ליאוש ומשום דשכיח טובא שיחזור הספרים דסתמן יבואו ליד ישראל וא״כ ה״ל מצוי אע״ג דלית׳ בתורת מתנ׳ וכשם שאין יכול להקנות שאר מטלטלין הגזולין כן אינו יכול להקנות ספרים הגנובין לא ממעט משום מתנ׳ קרי׳ כיון דמצוי לא ממעט וכמ״ש הרי״ף והתוס׳ זה הנרא׳ ליישב דברי הרמ״א. אמנם בעיקר הדין צ״ע כיון דלמדו מדברי המרדכי וכבר אמרנו דשם לא כתבו אלא לגביית כתוב׳ ומשום דלא גרע ממלו׳ ועוד דאם באנו לחלק בין דבר שסתמו עומד ליאוש או לא כמ״ש א״כ ה״ל להרמ״א נמי לחלק בין גניב׳ וגזל׳ וכמבואר בסי׳ שס״א סעיף ג׳ סתם גזיל׳ לא הוי יאוש. ובגניב׳ נמי דעת כמה פוסקים דאם כותי גנבו סתמו לא הוי יאוש וכן העלה בש״ך בסי׳ שס״ח. ולכן לולי דברי הרמ״א נרא׳ לענ״ד דכל מטלטלין הגנובין והגזולין בין ספרים ובין שאר מטלטלין כל שאינו ברשותו להקדישו ולמוכרו ה״ל ראוי ועיין בהגהת אשר״י פ׳ י״נ גבי הניח להם אביהם פרה מושכרת וז״ל אבל מושכרת בלא שטר מספק׳ ליה אליבי׳ דרבנן אם נוטל פי שנים מפרה עצמה כיון שיכול לכפור ומדרבי נשמע לרבנן כמו דלרבי לא שקיל ממלו׳ בלא שטר וכן בשבח הפר׳ ה״ה מפר׳ לרבנן וכרבנן קי״ל מוהרי״ח עכ״ל וכיון דאפי׳ מפרה מושכרת לא שקיל בלא שטר כ״ש מגזילת ספרים ואע״ג דמשמע מדברי הפוסקים דנוטל מפרה מושכרת ולא ס״ל הך דהגהת אשר״י היינו משום דפרה מושכרת ברשותו לגמרי להקדישו ולמוכרו כמו פקדון וכמ״ש בסי׳ רי״א סק״ג אבל גזולין וגנובין דאינו יכול ליתנו במתנה נראה דהוי ראוי והנלענ״ד כתבתי.
(טו) מיקרי מוחזק – מסופקני באחד שנשבע ליתן מתנה לחבירו חפץ פלוני ומת המקבל קודם שהגיע המתנה לידו אם הוי ראוי לגבי בכור כיון דשבועה אינו עושה קנין אי נימ׳ כיון דצריך לקיים שבועתו ואסו׳ לו לחזו׳ ה״ל החפץ שנשבע לתת לו כמו מוחזק. והנה יש ללמוד דבר זה דהוי מוחזק מדברי תוס׳ פ׳ י״נ דף קכ״ג ד״ה הכא במכירי כהונה וז״ל בכל דוכתי עביד מכירי כהונה מוחזק בפ׳ כל הגט דף ל׳ והיינו טעמא משום דזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו ואפי׳ בדברים בעלמא ואף ע״פ שאם רצה לחזור בו יכול מ״מ כל כמה דלא הדר ביה הוי כמוחזק עכ״ל. וא״כ מכ״ש בנשבע או נתן ת״כ ליתן חפץ פ׳ דהוי מוחזק לגבי בכור מיהו קשה מהא דאמרינן פ׳ י״נ דף קכ״ה גבי האי דאמר נכסי לסבתא ובתרה לירתי ה״ל ברתא דהוי נסיב׳ שכיב׳ ברת׳ בחיי בעלה ובחיי סבת׳ בתר דשכיבה סבתא אתא בעל וקא תבע ומסקינן דה״ל ראוי כיון דאי קדים סבת׳ וזבנה זבינ׳ זבינא והתם נמי אסור לראשון למכור כדאמרינן פ׳ י״נ דף קל״ז דאין לאחריך אלא מה ששייר ראשון והמשיא עצה למכור כרשב״ג הוי רשע ערום. וכן מבואר בש״ע סי׳ רמ״ח סעיף ג׳ אע״פ שאמרנו אין לשני אלא מה ששייר ראשון אסור לראשון למכור ע״ש וכיון דאסור למכור אמאי הוי ראוי כיון דאסור לה לסבתא למכור. ונראה דלשטת הרי״ף והרמב״ם והרשב״ם והטור בסי׳ רמ״ח ניח׳ דהם פירשו לדידן אחריך לאו כאומ׳ מעכשיו ובלא״ה לא גבי בעל כיון דאשתו לא זכתה אלא אחר מיתת הסבת׳ אלא דלא נימ׳ אחריך כאומר מעכשיו אמרו בש״ס לראיה כיון דאי קדים סבתא וזבנה זבינא זביני ואי כאו׳ מעכשיו לא מצי סבתא לזבנה וכיון דמצי זבנה מוכח דלאו כאומר מעכשיו וכמ״ש רשב״ם שם מסתבר טעמי דבני מערבא דחשבי ליה ראוי דליכא למימר כאו׳ מעכשיו דהא אי קדים וזבנה זבינה זביני ע״ש. וא״כ טעמא דראוי הוא ומשום דאחריך לאו כאו׳ מעכשיו והך טעמא דאי קדים וזבנה אינו אלא לראיה דלא הוי כמעכשיו וכמ״ש שם רשב״ם וא״כ קדים וזבנה היינו בדיעבד וראוי הוי כיון דלאו כאומר מעכשיו וזה הוא נמי שטת הרי״ף והרמב״ם והטו׳ בסי׳ רמ״ח וכך הוא נמי שטת הרמב״ן בס׳ המלחמות אלא דשטת בעל המאור דאחריך כאומ׳ מעכשיו ואפ״ה הוי ראוי כיון דאי קדים וזבנה זבינא זביני א״כ לדידיה תיקשי כיון דלא הוי ראוי אלא מה״ט דאי קדים וזבנה וכיון דאסור לה למכור אמאי לא הוי מוחזק אבל דעת רוב הפוסקים דאחריך אינו כמו מעכשיו וכמו שפי׳ רשב״ם וא״כ לא קשה מידי ועמ״ש בסי׳ רמ״ח סק״ו. אח״כ מצאתי בתשובת מוהר״ל סי׳ ע״ד ז״ל ומה שתלית הטעמים דמכירי כהונה משום דאסור לחזור ליתי׳ דהא נכסי לך ואחריך לפ׳ איסור גמור לראשון למכור ואפי׳ המשיא עצה מיקרי רשע ערום ואפ״ה מה״ט דאי קדים סבתא וזבנה משווינן ליה אלא טעמא דאינו יכול לחזור בו וכדמוכח האי דתקפו כהן עכ״ל. ונהניתי שכוונתי בקושי׳ לדעת הגדול ולפי מ״ש דשטת כל המפרשים משום דאחריך לאו כאומר מעכשיו לק״מ לבד לבעה״מ תיקשי ומ״ש מוהרי״ל דמכירי כהונה אינו משום איסור אלא שאין יכול לחזור בו. תמה אני דהא מבואר להדיא בדברי תוס׳ שזכרנו בפ׳ י״נ דף קכ״ג דמכירי כהונה אינו אלא משום איסור דה״ל מתנה מועטת ומ״ש מוהרי״ל ז״ל שם במכירי כהונה כיון דמכירי חשיב מוחזק ודאי ויכול לתופסו בע״כ של הנותן כדאי׳ בתוס׳ פ״ק דמציעא אתקפו כהן אין מוציאין אותו מידו וז״ל וא״ת הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר ויש לומר כאן במכירי כהונה אלמא דהוי ממש מוחזק כאלו הוא כבר שלו ותקפו כבר וע״ש. ולענ״ד דודאי מכירי כהונה אינו אלא משום איסור וכמ״ש תוס׳ שזכרנו אלא דהתם דכבר תקפו כהן קודם שחזר תו ליתיה בחזרה כיון דמכירי כהונה חשיב כמו הבטחה שיתן לו כל המתנות וכבר תקפו תו ליתיה בחזרה כיון דכבר זכה בו וה״ה במתנה מועטת דיכול לחזור ואסור לו לחזור ואם הלך המקבל בעצמו ומשך תו ליתיה ברשותיה לחזור דה״ל כנותן לו רשות לזכות בו כיון דאסור לו לחזור ועמ״ש בסי׳ ר״ד סק״ג.
(ה) [שו״ע] יצא עליהם שט״ח. נ״ב אם הבכור רוצה שישלמו בראוי והפשוטים רוצים שישלמו ממוחזק עיין ט״ז אה״ע סי׳ קי״ג סק״י ובשו״ת פני יהושע חח״מ סי׳ א׳ ובשו״ת נודע ביהודה סי׳ ל״ד:
(ו) [הגה] ודרך המלך. נ״ב עיין שו״ת מהר״א ששון סי׳ קמ״ט ובשו״ת חינוך בית יהודה סי׳ ק״א:
(ז) [הגה] הי׳ לו קרקע. נ״ב עיין תשו׳ מהר״ם אלשיך סי׳ י״ח:
(ח) [הגה] ואפי׳ נגנבו. נ״ב עיין כנה״ג לעיל סימן ק״ז בהגהת ב״י אות ט״ז:
(ט) [סמ״ע אות כט] אינו יכול לסלק דהבן. נ״ב זה אינו מוכרע דהא הר״י הלוי כתב דצריך לטפל להגבותה בשומא דאפשר דדעת המחבר כהרשב״א והנ״י דלענין זה הפשוט יורש בע״כ וא״י לומר איני יורש ויטלו אחיו הקטנים דלא יגבה הבע״ח אבל מ״מ יכול לומר הורידוהו בנכסי׳ ועשו לו בשומא:
(ט) ואם אינו רוצה ליטול פ״ש עיין קצה״ח שהביא מחלוקת הפוסקים אי מצי הבכור לסלק עצמו בחלק הבכורה בחיי אביו וע״ש שתמה דלמ״ד דס״ל בטעם דאין היורש יכול לסלק עצמו מירושת אביו כיון דהוא דאורייתא וכיון דהבכור יכול לסלק עצמו קודם חלוקה ה״ה בחיי אביו וכן לכל הטעמים אין לחלק בין סילוק אחר מות אביו ובין סילוק בחיי אביו אמנם לפענ״ד נראה דלא מבעיא להרשב״ם בב״ב דף קכ״ו שכתב דאם אין דבר לבכור קודם חלוקה הא דלא ויתר הטעם משום דאין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם וא״כ מכ״ש בחיי אביו דודאי אין לו לבכור בחיי אביו שא״י לסלק עצמו והא שיכול לסלק עצמו אחר מיתת אביו אף שבדבר דאורייתא לא מהני סילוק היינו משום דהטעם דחלק בכורה הוא בחיוב על היורשים דרחמנא חייביה להיורשים ליתן מתנה זו להבכור וראיה לזה מסי׳ רע״ז סעיף י״א במי שנסתפק דאין גובין בלא הרשאה והיא שם מפורש בב״ב קכ״ז ובלא הרשאה מדחין היורשים לכל אחד עיין שם וקשה דהיאך היורשים מצי מדחי הא חלק זה בודאי אינו של היורשים ואין הספק רק בין שני אלו בחלק זה והיה לפסוק ביניהם או יחלוקו או יהיה מונח ומה שייכות להיורשים בחלק זה אלא ודאי דהוא כחיוב שהטילה רחמנא על היורשים לתת לו והוין היורשים כטוענין א״י אם נתחייבתי לך מש״ה מצי מדחי ולפ״ז א״ש דאחר מיתת אביו שכבר חל החיוב יכול למחול משא״כ בחיי אביו או למ״ד שאין לבכור קודם חלוקה דהיינו שלא חל החיוב כלל עד שעה שרוצה לחלוק א״י למחול דהוי כמוחל דשלב״ל ומה שהביא בקצה״ח ראיה מדברי רשב״ם בב״ב דף קכ״ו שכתב וז״ל הכא לא קא מחיל מה הנאה יש לו לבן שימחול ואע״פ ששתק הבן אין זו מחילה דאינו רוצה להכעיס את אביו ע״ש ומשמע דמחילה מהני וכו׳ ע״ש ולפענ״ד אין ראיה משם דאף דלהאב יכול הבכור למחול כיון דנתנה התורה רשות להאב להנחיל לכל מי שירצה רק שחייביה רחמנא לאב נגד הבכור שלא יטול חלק בכורתו ממנו יכול הבכור למחול לאב מה שחייביה רחמנא נגדו אבל להכניס אינו יכול למחול מטעם הנ״ל בחיי אביו רק אחר מיתה:
(י) ואפילו נגנבו לו ספרים בקצה״ח תמה דבמרדכי לא כתב זה רק דלא הוי ראוי נגד גביית כתובה דאפילו מלוה לא הוי ראוי נגד זה משא״כ לענין בכורה דאפילו מלוה הוי ראוי גניבה נמי כיון שאינו ברשותו הוי ראוי ונראה שדעת הרמ״א כיון שכתב המרדכי דכה״ג לא מיקרי ראוי משמע דלכל מילי לא מיקרי ראוי ומ״ש דלא גרע ממלוה הוא טעם אחר וטעמו נראה כיון דבש״ס אמר הטעם במלוה דהוי ראוי משום דלאו הני מעות שבק אבוהון א״כ בגניבה דזה ממש שבק אבוהון לא הוי ראוי ודמי לאבידה הנמצא אחר מות אבוהון דנראה גם כן דלא הוי ראוי אף דאבידה ג״כ אין ברשותו ונראה דה״ה שאר מטלטלין כשידוע שלא נתייאשו דין ספרים יש להן ומה שחילק בקצה״ח דספרים עבידי להתבקש לא נמצא סברא זו בפוסקים דבספרים ג״כ איכא למיחש שגנב ישראל ואצל ישראל הן כשאר מטלטלין נגנבין:
(יא) מיקרי מוחזק עיין קצה״ח שרצה ללמוד מהא דמכירי כהונה דהוי מוחזק משום דאסור לחזור בו משום דהוי כמתנה מועטת אם כן הוא הדין כשנשבע ליתן מתנה דהוי מוחזק אצל המקבל ולפ״ז א״כ בכל מתנה מועטת ליהוי המקבל מוחזק ולפעד״נ דעיקר הטעם דדוקא במתנות כהונה דהוא של כהן ואי תקפו כהן במכירי כהונה אינו חייב להחזיר כמבואר בתוס׳ דף ז׳ בסוגיא דתקפו כהן והטעם דמתנות כהונה של כהן הוא רק שיש לבעה״ב טובת הנאה בציוי רחמנא וכיון דאסור לחזור בו נתבטל הטובת הנאה שנתנה לו רחמנא דבמקום איסור לא נתנ׳ לו רחמנא וכיון שהוא א״י לחזור והמקבל יכול לתקפו בע״כ של הנותן וכשיתקפו יהיה שלו לגמרי לקדש בו אשה ולכל דבר הוי מוחזק משא״כ בשבועה או בשאר מתנה מועטת דאפילו יתקפו ממנו לא יהיה שלו עד שיקנה לו בקנין וכ״ז שלא נקנה לו בקנין לא יהיה שלו לא הוי מוחזק ולדברים אלו כוון המהרי״ו בתשובה סימן ע״ד עיין שם:
(ח) ואם אינו רוצה ליטול פ״ש – ע׳ ברשב״ם ב״ב דף קכ״ד ע״א בד״ה ואם אמר אינו נוטל וע׳ בתשובת נו״ב סי׳ ל״ד מ״ש בזה:
(ט) אבל אי חייבים כו׳ – ע׳ בתשובת קהלת יעקב סימן ה׳ שנשאל במי שמת והניח בכור ופשוט והניח בית חומה שהיא עומדת (בזאלאג) עבור אדון אחד ששכר כמה כפרים מהקיר״ה והעמוד זה החומה (בזלאג) עבור פרעון (הראטעס) בזמנו כנהוג אם נוטל הבכור פ״ש בהחומה הזאת או לא כיון דמשועבד למלך. והשיב הנה מקום הספק בזה משום דאמרינן בש״ס ב״ב (דף נ״ה) הני זהרורי דזבין ארעא לטסקא זבינייהו זביני כו קשי בה אמימר א״כ בטלת ירושת בנו הבכור כו׳ ומזה הוציאו קצת פוסקים דמי שיש עליו מס המלך כו׳ אין הבכור נוטל פ״ש. אך באמת נ״ד לא דמי לשם דהתם היה דין המלך ליקח הקרקע לגמרי ולמוכרו עולמית ובלי שומא כלל לפי החוב המגיע לו רק נוטל הכל כמבואר מדברי הרשב״א והנ״י שם ובתוס׳ שם מבואר עוד תנאי בדבר דהקרקעות עיקר הן של המלך וכן מבואר בד״מ ובסמ״ע לקמן סי׳ שס״ט ס״ק י״ד וט״ו אבל בנ״ד נראה ברור דהוי מוחזק גמור והבכור נוטל פי שנים לא מבעיא אם יתברר שבזה״ז חק המלך אם נשאר (הזאלאג) עבור החוב מחכירות הכפרים לגבות רק מן הפירות או משכירות העולה שנה שנה או שניתן רשות לפדות כשתשיג ידו ולא שיהיה לחלוטין דפשיטא שאין זה ראוי כלל אלא דאף אם יתברר שחוק המלך הוא להיות (הזנאג) נחלט לגמרי בבוא הזמן מ״מ כיון שידוע שעתה חק המלך לגבות ע״פ השומא בדקדוק כפי דמי החוב המגיע למלך פשוט דאין זה רק כגביית חוב בעלמא וכל כמה דלא מטי זימניה ולא נגבית ברשותא דמרא קיימא דקיי״ל בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה כו׳ והאריך בזה ומסיק כן להלכה דבנ״ד שעיקר הבית חומה הוא לבעלים ואינה משועבדת רק כדי חובו וע״פ שומא ודאי פשוט דהוי מוחזק לבעלים והבכור נוטל בה פי שנים ע״ש:
{ט} יצא עליהם שטר חוב בכור פורע בו פי שנים:
{י} ואם אינו רוצה ליטול פי שנים ולא לפרוע פי שנים רשאי ונפקא מינה דאם שאר היורשים קטנים או אם אינן כאן שאין הבעל חוב יכול לגבות ממנו אלא כפי חלק הפשיטות:
{יא} כתב ה״ר יוסף הלוי דדוקא בחלק הבכורה שהוא מתנה אבל בחלק הפשיטות אינו יכול לסלק עצמו ולומר לבעלי חובות הנה הנכסים לפניכם איני רוצה לירש כלום ולא לפרוע כלום אלא כופין אותו להטפל בדבר ולמכור אותן ולהגבותן או לשומן שהוא במקום מורישו וכמו שהמוריש אינו יכול לסלק עצמו גם היורש אינו יכול לסלק עצמו וכתב הרשב״א ז״ל על דבריו אפשר שלא אמר אלא לרב הונא דאמר פריעת ב״ח מצוה וכופין אותו בשוטים כי אמר לא בעינא למיעבד מצוה אבל לדידן אין כופין בשוטים אלא בהורדת נכסים עד כאן והראב״ד כתב דאפילו בחלק פשיטות אם אמר איני רוצה בירושה ולא אפרע חובותיו אין כופין אותו אלא הכא לענין חזרה קאמר דאילו בחלק פשיטות אי אמר לא ירתינא ולא פרענא וכי פרעו אהי בזוזי הדר ואמר הבו לי מנתי ואפרע לכו זוזי מצי הדר ביה דמכי מיית אבוהי זכה בחלק פשיטות וכי אמר לא פרענא לאו זבינא הוה ולא מתנה ולא הפקר אבל בחלק בכורה אכתי לא זכה ביה דמתנה קרייה רחמנא ובמתנה כיון דאמר אי איפשי בה דבריו קיימין הילכך מכי אמר איני נוטל לא מצי הדר ביה עד כאן:
(ט) {ט} יצא עליהם שט״ח בכור פורע בו פי שנים ואם אינו רוצה ליטול פי שנים ולא לפרוע פי שנים ברייתא שם כתבתיה בתחילת סימן זה יצא עליהם שט״ח בכור נותן פי שנים ואם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי ופר״ש אם אמר איני נוטל פי שנים מכל ירושת אבי שהריני מוחל בכורתי ואטול חלק כפשוט ולפיכך לא אשלם למלוה פי שנים אלא כנגד מה שאני נוטל רשאי:
ומה שכתב רבינו ונ״מ דאם שאר היורשים קטנים או אם אינם כאן שאין הב״ח יכול לגבות ממנו אלא כפי חלק הפשיטות כ״כ רשב״ם שם:
(יא) {יא} ומה שכתב בשם הר״י הלוי דדוקא בחלק הבכורה שהוא מתנה אבל בחלק הפשיטות אינו יכול לסלק עצמו וכו׳ כ״כ בשמו בעל התרומות בשער ס׳ וכן מבואר בדברי רשב״ם. ונ״י כתב גם מחלק הפשיטות נראין הדברים שאם אמר איני רוצה ליטפל בו הורידוהו בנכסים ועשו לי שומא רשאי:
ומה שכתב בשם הראב״ד דלענין חזרה קאמר אי פרעו אחי בזוזי והדר אמר הבו לי מנתי וכו׳ כ״כ בעל התרומות בשמו בשער ס׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) וכתב הרשב״א ז״ל על דבריו כו׳ עד אבל לדידן אין כופין בפרישה כתבתי דנראה דצ״ל ר״פ במקום רב הונא ועתה אבוא לבאר ולהוכיח זה והוא דבפ׳ שום היתומים דף כ״ב אמרינן אהא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים כו׳ מ״ט ר״פ אמר פריעת ב״ח מצוה ויתומים (קטנים) לאו בני מעבד מצוה נינהו רב הונא בריה דר״י אמר אומר צררי אתפסיה מאי בינייהו כו׳ (וכתבתי ל׳ ר״ס ק״ח גם בר״ס ק״ז ע״ש) ובכתובות דף כ״ו גרסי׳ ז״ל אמר ר״ה לר״פ לדידך דאמרת פריעת ב״ח מצוה אמר לא ניחא לי דאעבד מצוה מאי א״ל תנינא בד״א (דלוקה ארבעים) במצות ל״ת אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה כו׳ מכין אותו עד שתצא נפשו (קודם שעובר על העשה ויש בידו לקיימו) עכל״ה וכתבו התוס׳ שם בד״ה אמר לא ניחא לי דאעבד מצוה כו׳ ז״ל האי פשיטא דכופין כו׳ עד וי״א דאתולה מעותיו בעכו״ם קאי דבשלמא לר״ה דאמר טעמא דאין נזקקין משום צררי אבל חיובא איכא אנכסי וכיון דדין הוא שיתן כו׳ אבל לדידך דאמרת מצוה ואע״ג דאית להו ליתמי לא רמיא עלייהו שיעבודא אלא במקום שיש מצוה כו׳ ע״ש הרי לפנינו דלר״פ דאמר פריעת החוב הוה מצוה משום הן שלך צדק ממילא ס״ל דאין החיוב מוטל על נכסיו כ״א אגופו דהלוה ומכין אותו עד שתצא נפשו לקיימו משא״כ לרב הונא דס״ל דחיוב פריעת ב״ח הוא מוטל על נכסיו ואין מכין אותו אלא מורידין אותו לנכסיו ואינו דומה להא דתנן בעבר על מ״ע דלוקין אותו עד שתצא נפשו דשם מיירי במצוה המוטל על גופו כהא דקאמר עשה סוכה ולולב משא״כ פריעת ב״ח ולא מירמי אהדדי שם בגמרא אלא רב פפא דס״ל דגם פריעת ב״ח מצוה דרמי׳ אגופא הוא וכמ״ש ואף שהנ״י כתב בפ׳ מי שהיה נשוי דלר״פ כיון דכופין אותו בגופו כופין אותו ג״כ בממונו ובהורדת נכסיו הא נתבאר מדבריו שם דכפייה דממונו הוא מכח כפיית גופו דמה לי דכופין אותו בשוטין או בממון והא ראיה דבדליתא הוא שם דלית כפיית גופו כתב דליכא כפיית ממונו ג״כ משא״כ לר״ה דכפיית ממון בהורדת נכסיו היא לעולם אם לא ביתומים קטנים ומשום צררי וכפיית גופו לתשלומין אפילו בלוה עצמו ליתא וק״ל ובזה דברי הרשב״א שכ״ר מבוארין דכתב דר״י הלוי דכתב דבחלק הפשיטות כופין אותו להטפל בדבר למכור אותן ולהגבותן מפני שהוא במקום מורישו ש״מ דס״ל פשוט דמוריש דהוא הלוה עצמו פשיטא ליה דהיה מוטל עליו הטיפול בהמכירה ולשלם להמלוה זה אינו אלא לר״פ דס״ל פריעת ב״ח בלוה וה״ה ביתומים הגדולים הוא משום מצוה דגופו המוטלת עליו היא והוא דומה למצות סוכה ולולב דתנינן בה דכופין אותו עד שתצא נפשו לקיימה אבל לדידן דקיי״ל הלכה כר״ה בריה דר״י דאינו משום מצוה אלא דהחיוב מוטל על נכסיו דשיעבוד דאורייתא נ״מ לקולא דאין הטיפול מוטל על גופו כ״א על נכסיו ובהורדת נכסיו סגי ודוק:
והראב״ד כתב כו׳ אין כופין אותו עיין מ״ש בפרישה פי׳ דבריו ודברי ר״י הלוי הנ״ל ועיין בבע״ת שער ס׳ שכתב שם דברי ר״י הלוי כאשר הביאם רבינו אבל דברי הראב״ד לא הביא שם בל׳ פלוגתא אדברי ר״י הלוי אלא ז״ל ויש לי לברר בכור או פשוט שאמרו אין אנו נוטלין ואין אנו נותנין ובאו שאר האחין ופרעו חוב מורישן ואח״כ רצו לחזור ולומר לאחיהם שיקבלו מהם חלקם המגיע להן כדי שיטלו חלקם בירושה אם שומעין להם או לאו ע״ז פסק הראב״ד דפשוט יכול לחזור בו בכור אינו יכול לחזור בו דפשוט כי אמר לא בעינא להאי ירושה כי הדר אמר בתר דפרעי אחוהון לב״ח בזוזי הבו לי מנתי ואתן לכו זוזי דידיה דינא הוא דמצי הדר ביה ושקלי מיניה זוזי ומהדרי ליה מנתיה דחלק הפשוט משעת מיתת אביו זכה בה והא דאמר להו מעיקרא לא שקילנא ולא פרענא לאו זביניה הוא ולא מתנה הוא ולא לשון הפקר הוא ומש״ה מהדר ומהדרי ניה אבל חלק בכור כיון דאיהו כו׳ עכ״ל ונראה דרבי׳ דייק מכלל דבריו דפליג אדברי ר״י הלוי מדכתב ויש לברר בכור ופשוט שאמרו כו׳ אי מצי לחזור והשיב דפשוט (אינו) יכול לחזור ש״מ דמצי מסתלק מב״ח ולומר איני נוטל ואיני משלם לך אלא דלגבי אחיו לאחר שפרעו הן מצי לחזור ביה ואף ע״ג דל׳ דשם מיירי באם אין נ״מ להמלוה בסילוקו כגון ששאר האחין הן לפנינו והן כולם גדולים מ״מ (מכלל) [מדכלל] בכור ופשוט יחד משמע ליה דדין א׳ יש להן לענין (החזרה) [הסילוק מב״ח] ודוק:
(י) ואם אינו רוצה ליטול כו׳ כן הוא לשון הברייתא דף קכ״ד וקמ״ל דל״ת כיון דבכור הוא זכי ליה רחמנא ובע״כ הן שלו עד שיפקירם או יתנם לאחרים בקנין וצריך להגבות להמלוה כנגד פ״ש שלו קמ״ל וה״ט דכתיב לתת לו כעין מתנה ואין מזכין לאדם בע״כ אבל בחלק פשיטותו אינו יכול לומר כן שהרי יורש הוא בע״כ עכ״ל ר״ש:
ומ״ש ונ״מ דאם שאר היורשים קטנים כ״כ שם התוס׳ גם רבינו כתב לעיל ר״ס קי״ב דמי שמת והניח יתומים קטנים וגדולים דהמלוה לא נפרע אלא מהגדול וכפי מה שמגיע עליו דאם הקטנים שנים והגדול השלישי אינו משלם אלא השליש ואם הוא רביעי משלם רביעית וחלק הקטנים צריך המלוה להמתין עד שיגדילו הקטנים ומטעם שנתבאר שם וכתבתיהו כאן בדרישה ע״ש:
ומש״ר או אם אינן כאן ר״ל או שהן גדולים אלא שאינן כאן ואז אין יורדין לנכסיהן כ״א ע״ד שנתבאר לעיל סימן ק״ו ע״ש ואז הדין שהמלוה גובה כל חלק פשיטותו דבכור וכמשר״ל בס״ס ק״ז בסכ״א ורבינו כ״כ הנ״מ לכל אחד לפי דינו והא דלא קאמר הנ״מ לענין טיפול משום דקיי״ל דאין על הלוה טיפול וכמש״ר בשם רשב״א ואפילו לר״י הלוי אין כאן טיפול דכיון דבחלק פשיטות צריך לטפל אגב הפשיטות מוכר גם חלק הבכורה וק״ל והתוס׳ כתבו שם בשם ר״ת עוד נ״מ דאם בכור זה היה חייב חוב דנפשו יכול לסלק נפשו ומפסיד ב״ח לגמרי ור״ל מסלק נפשו מהירושה מכל וכל ואין לו במה לפרוע משלו ע״ש:
(יא) כתב הר״י הלוי כו׳ כולן אהברייתא הנ״ל קאי דר״י הלוי ס״ל דהברייתא דכתב דין זה גבי חלק בכורה משום דדוקא בחלק בכורה יכול למימר הכי אבל לא בפשיטות ול״מ דמגבין להמלוה ממנו אלא אפילו כופין אותו בשוטין ליטפל בו למכור ולהגבותן או לשומן פי׳ למכור הקרקע ולהגבות להמלוה המעות או שיטפל בשומת הנכסים ויגבנו להמלוה בעינו והרשב״א ס״ל ג״כ כוותיה דהברייתא דוקא בחלק בכורה קתני ולא בא הרשב״א לפלוגי אלא לפרש דברי ר״י הלוי דלא כתב כן אלא לרב פפא דאליביה דוקא הטיפול מוטל עליו אבל לדידן אין הטיפול מוטל אפילו על הלוה עצמו אלא הבית דין מורידין את הבעל חוב לנכסי הלוה וה״נ מורידין לזה הבעל חוב בחלק הפשוט דבכור זה שהוא לפנינו שיהא נפרע ממנו כפי חלקו והראב״ד פליג וסבירא ליה דהברייתא דקתני בכור לא בא לומר דפשוט אינו יכול לסלק אלא ה״ק בכור שסילק נפשו בחלק בכורתו רשאי ר״ל סילוקו מחשב סילוק מיד לגמרי וממילא אינו יכול לחזור בו אח״כ משא״כ בפשוט וק״ל ועבד״ר:
ומ״ש ר״י הלוי הנ״מ דכופין אותו להטפל ולא כתב נמי הנ״מ דאם אחיו קטנים דאינו יכול לסלק נפשו גם מהפשיטות כמו מהבכורה י״ל דר״י הלוי רצה לומר הנ״מ אפילו אין לו אחין כלל וק״ל:
ומ״ש רבינו בשם רשב״א דכתב על ר״י הלוי שלא אמר אלא לדברי רב הונא נ״ל שהוא ט״ס וצ״ל לרב פפא דאמר כן בפ׳ שום היתומים ובפ׳ הכותב ובס״פ ג״פ:
ומ״ש אבל לדידן אין כופין ר״ל לדידן דקיי״ל כר״ה בריה דר״י דפריעת ב״ח לאו מצוה דגופיה היא אלא שהחוב מוטל על נכסיו אליביה אין כופין בשוטים אלא בהורדה לנכסיו ועד״ר שם בארתיהו יותר בראיות:
וכי פרעו אחי בזוזי הדר כו׳ דייק הראב״ד וכתב דפרעו בזוזי מצי הדר כו׳ משמע הא פרעו בקרקע לא מצי הדר עליה דב״ח ואע״ג דכ״ר ל׳ סימן ק״ג סכ״ג דשומא הדרא ליורש היינו כשמכרו הב״ד אבל מכר היורש עצמו ודאי לא הדרא כמבואר ג״כ שם וק״ל:
וכי אמר לא פרענא כו׳ משמע דבחלק הפשיטות אף כי אמר אי איפשי לא הוה הפקר ול״ד למש״ל סימן רמ״ה סי״ג דכשנתנו לו מתנה ולאחר שבאה לידו אמר אי איפשי הוה הפקר לדעת הרמב״ם בכל מילי ולרש״י והרא״ש נמי במטלטלין מיהא הוי אי איפשי ל׳ הפקר דשאני התם דלא היה הממון שלנו מעולם עד עתה אבל כאן ממונו ממש הוא וזה פשוט דהרוצה להפקיר ממונו שיש לו כבר צריך שיתננו בפי׳ במתנה לאחר או יפקירנו בפי׳ ולא מהני אמירת אי איפשי ועי״ל דשם בסימן רמ״ה דוקא באתא המתנה לידו קאמר דמהני ל׳ אי איפשי לכל מר כדאית ליה משא״כ כאן דהירושה עדיין לא אתא לידיה מיקרי:
(ט) {ט} יצא עליהם ש״ח וכו׳. פי׳ לא תימא דליכא נפקותא במ״ש איני נוטל פ״ש ואיני פורע פ״ש דבע״כ ה״ה שלו כשמת אביו עד שיפקירם או ימכרם או יתנם לאחרים וצריך לשלם פ״ש לב״ח של אביו דליתא אלא שפיר איכא נפקותא דאין ב״ח יכול לגבות ממנו חלק בכורה בע״כ אבל בחלק פשיטות יורש הוא בע״כ ואינו יכול לומר איני נוטל ואיני פורע וטעמא דמילתא דבחלק בכורה כתיב לתת לו פ״ש דמתנה קרייה רחמנא הילכך אם הוא מוחה ואינו חפץ לקבל אין מזכין לו לאדם מתנה בע״כ משא״כ חלק פשיטות דירושה היא ונראה דאפילו כשהוא מפקירה כדין הפקר או ימכרנה או יתננה לאחרים נמי הב״ח גובה ממנו כיון דהוא ירש הנכסים עליו מוטל לשלם לב״ח אינו נפטר מן החוב במה שהפקירם או מכרם ונתנם ולא כתב רבינו בסוף סימן זה דיכול למכרם או ליתנם אלא כשלא בא ליפטר מבע״ח:
(יא) {יא} כתב הר״ר יוסף הלוי דדוקא וכו׳ עד והראב״ד כתב וכו׳ וכי פרעו אחי בזוזי וכו׳. נראה שדקדק לומר בזוזי שאם היו פורעים בקרקע לא מצי הדר לומר אפרע לכו זוזי דכיון דמעצמם אגבו ליה שומא לא הדרה אלא א״כ גבו ליה בית דין כדלעיל בסימן ק״ג סעיף י״ח:
ומ״ש ובמתנה כיון דקאמר אי איפשי בה דבריו קיימין. איכא למידק דמשמע דבחלק פשיטות דאינה מתנה אפילו אמר אי איפשי בה לאו כלום הוא ולעיל בסימן רמ״ה כתוב דאי איפשי הוי לשון הפקר וי״ל דהיינו דוקא לאחר שבא לידו וקנאו כמבואר לשם אבל כאן מיירי דלא בא לידו הילכך בחלק פשיטות לאו לשון הפקר הוא וע״ל דמחלק בין מטלטלי למקרקעי:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חושן משפט רעח – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע חושן משפט רעחרשימת מהדורות, באר הגולה חושן משפט רעח, סמ"ע חושן משפט רעח, ש"ך חושן משפט רעח, באר היטב חושן משפט רעח, ביאור הגר"א חושן משפט רעח, קצות החושן חושן משפט רעח, הגהות ר' עקיבא איגר חושן משפט רעח, נתיבות המשפט ביאורים חושן משפט רעח, חכמת שלמה חושן משפט רעח, פתחי תשובה חושן משפט רעח, טור חושן משפט רעח, מקורות וקישורים לטור חושן משפט רעח, בית יוסף חושן משפט רעח, אור חדש – תשלום בית יוסף חושן משפט רעח – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה חושן משפט רעח, דרישה חושן משפט רעח, פרישה חושן משפט רעח, ב"ח חושן משפט רעח

Choshen Mishpat 278, Shulchan Arukh Sources Choshen Mishpat 278, Be'er HaGolah Choshen Mishpat 278, Sema Choshen Mishpat 278, Shakh Choshen Mishpat 278, Baer Heitev Choshen Mishpat 278, Beur HaGra Choshen Mishpat 278, Ketzot HaChoshen Choshen Mishpat 278, Hagahot R. Akiva Eiger Choshen Mishpat 278, Netivot HaMishpat Beurim Choshen Mishpat 278, Chokhmat Shelomo Choshen Mishpat 278, Pitchei Teshuvah Choshen Mishpat 278, Tur Choshen Mishpat 278, Tur Sources Choshen Mishpat 278, Beit Yosef Choshen Mishpat 278, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Choshen Mishpat 278, Darkhei Moshe Choshen Mishpat 278, Derishah Choshen Mishpat 278, Perishah Choshen Mishpat 278, Bach Choshen Mishpat 278

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×