(א) כותבין הרשא׳ – בתוס׳ פ׳ י״נ (דף קכ״ז) הקשו לרב פפי דס״ל אין לבכור קודם חלוק׳ היכי מהני הרשא׳ ותירצו דשויה שליח ע״ש. ועמ״ש בסי׳ קכ״ג סק״א בשם הרמב״ן דמצד שליחות לא מהני דאע״ג דשליח של אדם כמותו מ״מ מצי אמר לאו בע״ד דידי את ושורש הרשא׳ מבואר שם ע״ש.

(ב) אפי׳ אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל בני הוא ובכורי – זה הוא דעת הרמב״ם דנאמן לו׳ האב זה בני ובכורי. אבל לדעת הרשב״ם ותוס׳ דאין האב נאמן בהכרה אלא כשהוחזק בבנו לו׳ בכור הוא אבל אם אינו מוחזק בבנו אינו נאמן בתורת יכיר אלא מכח מגו דאי בעי יהיב ליה כולי׳ נכסי׳ עיין בדבריהם פ׳ י״נ (דף קל״ד) ודעת הרא״ש נרא׳ כדעת הרמב״ם דנאמן לו׳ זה בני ובכורי בתורת הכרה אפי׳ בלא מגו ע״ש. ואיכא למידק בהא דאמרו פ״ב דכתובות (דף כ״ב) דתניא הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומ׳ ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי אמר לו ר׳ חייא כו׳ ואמר לו אני מאמינו להאכילו בתרומ׳ שבידו להאכילו בתרומ׳ ואיני מאמינו להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה ע״ש. ואי נימא דנאמן בתורת הכרה אפי׳ באינו מוחזק בבנו א״כ אמאי אינו נאמן להאכילו בתרומ׳ אפי׳ בלא מגו דכי היכי דנאמן למשוי בן גרוש׳ וחליצ׳ ה״נ יהי׳ נאמן להכשירו לכהן וכמ״ש בנ״י פ׳ אלמנ׳ לכ״ג דהיכא שהבעל טוען ברי שהוא כשר והיא מכחשתו י״א דהולד ספק ממזר כיון דברי וברי הוא וי״א שאם הי׳ טוען שלא זזה ידו מתוך ידה שהוא נאמן להכשירו דכיון שהאמינו התור׳ לפוסלו כ״ש שנאמן להכשירו דאית לאמו חזק׳ דכשרות וכו׳ וכת׳ הריטב״א שהוא טעמא דמסתבר עכ״ל ע״ש. וא״כ ה״נ כיון שהאב נאמן לומר בני זה בן גרוש׳ וחלוצ׳ בתורת יכיר אמאי אינו נאמן להאכילו בתרומ׳ ובתורת יכיר אפי׳ בלא מגו בשלמא הא דאינו נאמן להשיאו אשה אפשר שהוא משום מעל׳ דיוחסין אבל לתרומ׳ אמאי אינו נאמן וצ״ע. ומזה נרא׳ כדעת הרשב״ם ותוס׳ דאב אינו נאמן בתורת יכיר אלא במוחזק שהוא בנו ומש״ה אינו נאמן להאכילו בתרומ׳ אלא משום בידו כו׳. וזה נרא׳ לי טעמא די״א שכ׳ בנימוקי יוסף דהולד ספק ממזר והאב אינו נאמן להכשירו כיון דאינו יודע אם הוא בנו. וגם הא דנאמן לומר בני זה ממזר נמי אינו אלא בבנו דוקא וכמ״ש בשלטי גבורים פ׳ עשר׳ יוחסין ז״ל ואף כשהאמינו תור׳ לאב לא האמינו אלא כשהוא אומר שהוא בנו אלא שנולד בפסול שאמו הית׳ אסור׳ עליו משום איסור אחר ושמא לא הכיר בה עד עתה אבל אם אומר שאשתו זינת׳ תחתיו ומאחר נתעבר׳ ואין זה בנו אינו נאמן עליו שעל בנו האמינו תור׳ ולא על שאינו בנו עכ״ל. וא״נ בין לפוסלו בין להכשירו אלא בידוע שהוא בנו אבל למשוי בנו אינו נאמן בין להכשירו בין לפוסלו וכן הא דאמרינן פ׳ יש נוחלין דף קכ״ז בעובר על בית המכס אמר זה בני ואח״כ אמר זה עבדי דנאמן היינו נמי בידוע שהוא בנו אלא דהספק׳ על אמו מה היא ישראלית או שפח׳ וכמ״ש בש״ג דאינו נאמן לפוסלו אלא כשהוא אומר שהוא בנו. ומש״ה באומר בני זה וכהן אינו נאמן בתורת הכרה כיון שאינו ידוע שהוא בנו. אך בירושלמי שם דאפי׳ בידוע שהוא בנו נמי אינו נאמן להכשירו לכהונ׳ ע״ש חד בר נש אתי לקמיה דרבי א״ל בני זה וכהן הוא א״ל בנך הוא אלא שאינו כהן א״ל ר׳ חייא אם האמינו אתה שהוא בנו מאמינו אתה שהוא כהן ואם אין אתה מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעש׳ בהרחק עדות ויהא נאמן עליו איכא למימר בנו הוא אלא שאני אומר שהוא בן גרוש׳ או בן חלוצ׳ והיינו שכיון שאין בנו הרי הוא נאמן להעידו בהרחק עדות כיון שרחוק הוא וא״ל ר׳ אני מאמינו שהוא בנו אלא שהוא בן גרוש׳ וחלוצ׳. וכיון שהוא בנו למה לא יהי׳ נאמן בתורת הכרה דכיון דנאמן לומר בני זה בן גרוש׳ וחלוצ׳ כ״ש שהוא נאמן להכשירו וכמ״ש בנ״י ומשמע מזה דלפוסלו הוא דנאמן אבל לא להכשירו וצ״ע.