(ד) שהרי אין מחזירין אלא בסימן מובהק המ״מ כתב ברפי״ג מהלכות גזילה ואבידה אלא הרמב״ם שכתב ג״כ כן וכמ״ש לשונו בפרישה ז״ל. דע שג׳ מיני סימנים הן יש סימנים מובהקים ביותר כגון נקב יש בצד אות פלוני וכיוצא בו ומחזירים עליו אבידה ד״ת לד״ה והרי הן כעדים ושאר סימנים חשובים כגון מדת ארכו ורחבו ומשקלו וכיוצא בו יש בו מחלוקת בגמרא אם הן דאורייתא או דרבנן ונקראים לפעמים סימנים מובהקים בגמרא ולאלו כיון הרב כאן ואחז לשון הגמרא יש סימנים גרועים כגון סומקי וחיורא וארוך וגוץ וכיוצא בזה ואין מחזירים עליהן אבידה ונראה מדברי הראב״ד שהרמב״ם ס״ל דלרמאי אין מחזירין אפילו בסימן דנקב יש בצד אות פלוני שכך כתב בהשגות אמר אברהם סי׳ מובהק לגמרי עכ״ל ואע״ג דסימנים כאלו דאורייתא כנ״ל ברמאי חיישינן ומדאורייתא ילפינן לה וכמ״ש הרא״ש ז״ל עכ״ל המ״מ (ור״ל ומדאורייתא ילפינן לה דמדכתיב בתורה עד דרוש אחיך שהזהירה התורה לחקור היטב שלא יבוא ברמאות מש״ה בודאי רמאי החמירו טובא להצריך עדים דוקא) ומדברי המ״מ הללו האחרונים יש ללמוד שט״ס יש בדפוס השגות שבידינו שנדפס לפנינו שהיא שלו וכו׳ א״א סימן מובהק לגמרי עכ״ל דלפי זה אדרבה מוכח דס״ל דמחזירין בסימן מובהק לגמרי דנקב יש בצד אות פלוני אלא צ״ל והרמאי אע״פ שאמר סימן מובהק כו׳ א״א סימן מובהק לגמרי עכ״ל דלנוסחא זו שפיר מוכח דס״ל דאפילו סימן מובהק לגמרי אינו מועיל ברמאי מיהו זהו דוחק דא״כ לא הו״ל להרמב״ם לכתוב אפילו נותן סימן מובהק סתם אלא הול״ל אפילו נותן סימן מובהק לגמרי דהא סימן מובהק סתם היינו סימן ארוך וגוץ וכמ״ש המ״מ בעצמו אסימן מובהק שכתב הרמב״ם לפני זה לכן היה נלע״ד דנוסחת הספרים הנ״ל היא עיקר והראב״ד קאי אמ״ש הרמב״ם והרמאי עד שיביא עדים שהיא שלו וכתב עליו הר״א לפרשו דה״ה סימן מובהק לגמרי או להשגה כ״כ וכן מוכח מדברי מגדול עוז ע״ש ודוק:

(ה) והרמב״ם כתב אפילו בסימן מובהק כו׳ וא״א הרא״ש ז״ל כתב כו׳ טעם פלוגתתן כבר כתבתי בפרישה ויש לדקדק אדברי הרא״ש שלפי דעתו לא יתיישב לשון המשנה דתנן בה אמר את האבדה ולא אמר סימניה לא יתן לו ומפרש רב ספרא אליבא דר״נ דקיי״ל כוותיה דר״ל ולא אמר סימנים מובהקים שבה וכמ״ש לשונו בפרישה וא״כ הא דסיים שם במשנה ז״ל והרמאי אע״פ שאמר סימנים לא יתן לו שנאמר עד דרוש אחיך כו׳ ע״כ צ״ל דברמאי אע״פ שאמר סימנים מובהקים שבה לא יתן לו דאל״כ מאי איכא בין רמאי לאינו רמאי וזהו ראיה לדברי הרמב״ם (וכ״כ הב״י שזה ראייתו) ותיובתא לדברי הרא״ש. וא״ל דהרא״ש מפרש דהא דקתני במשנה והרמאי ר״ל מי שהוא ודאי רמאי דצריך לדורשו אם אינו רמאי גם בדבר זה ומש״ה לא מועילים לו אפילו סימנים מובהקים אבל סתם בני אדם אף שחששו להן להחזיקן בחזקת רמאי מ״מ אין להם דין ודאי רמאי וסגי להו בס״מ דא״כ מנ״ל לרבינו לעשות פלוגתא בין דברי הרמב״ם והרא״ש דהא הרמב״ם לא נקט אלא לשון המשנה והברייתא ואלשון המשנה כתוב דאין מחזירין להרמאי עד שיביא ראייה שהוא שלו ולא כ״כ אח״כ אלשון הברייתא דקתני משרבו הרמאים כו׳ ע״ש ועוד דא״כ הו״ל לרבינו לכתוב ג״כ חילוק זו דבודאי רמאי הרא״ש מודה דלא סגי ליה סימנים מובהקים. וצ״ל דהרא״ש ס״ל דסימנים דסיפא הנזכר ברמאי ר״ל סימנים שאינן מובהקים וכן מוכח מלשון הרא״ש בהעתקתו לשון המשנה דכתב ז״ל אמר את האבידה ולא אמר סימניה לא יתן לו והרמאי אע״ג שאמר סימנא לא יתן לו כו׳ הרי דשינה דברישא כתב סימניה ור״ל המיוחדים והיינו מובהקים ובסיפא ברמאי כתב סימנא דמשמע סימנא בעלמא גם אח״כ בהעתקתו להברייתא כתב הרא״ש ז״ל ת״ר כל מי שאבדה לו אבידה אמר סימנים כו׳ הרי דכתב ל׳ סימנים דמשמע סימנים בעלמא וכמ״ש הרא״ש בפי׳ שם וכנ״ל ול׳ סימנים ול׳ סימנא חד משמעות אית להו וס״ל להרא״ש דמשנה זו שנאה ר׳ לפי הדין שאחר התקנה שחששו בכל אדם לרמאי וה״ק אמר את האבידה ולא אמר את סימניה המובהקים לא יתן ואח״כ שנה ר׳ מאיזה טעם התקינו חז״ל כן דלא יחזירו אא״כ יתן סימנים מובהקים וזהו שסיים במשנה וכתב בסיפא והרמאי אע״פ שאמר סימנים לא יתן והוא ד״ת שנאמר עד דרוש אחיך אותו עד שתדרשהו אם הוא רמאי והדרישה זו צריכה להיות ע״י סימנים מובהקים ברמאי ומש״ה משרבו הרמאין התקינו כן בכל אדם ומאי דסתם במשנה פי׳ אח״כ בגמרא בהבאת הברייתא וכמ״ש לעיל דהרא״ש פי׳ להא דתניא בברייתא בראשונה אמר סימנים כו׳ ר״ל בסימנים שאינם מובהקים עד שראו שרבו הרמאין כו׳ וכנ״ל וק״ל וכן מוכח לשון ר״י תלמידו שכתב בנתיב עשרים בסוף חלק שני ז״ל אמר האבידה ולא אמר סימנים מובהקים דידה לא יתנו לו ובראשונה היה נותנין לו בסימנים אבל משרבו הרמאין אין נותנין אפילו אמר סימנים עד שיביא ראיה שאינו רמאי וכתב הרא״ש כי יראה דוקא כשנותן לו סימנים שאינן מובהקים כי כך היו נותנין לו בראשונה אבל נותן סימן מובהק א״צ עדים ונותנין לו עכ״ל ר׳ ירוחם הרי מבואר בלשונו דס״ל דבראשונה היו נותנים אפילו בסימנים שאינם מובהקים כגון חיורא וסומקא ומשרבו הרמאין הצריכו סימנים מובהקים ארכו ורחבו ובהא מיהא סגי אפילו לרמאי דהא אמ״ש עד שיביא עדים שאינו רמאי כ״כ ומה״ט הביא ר׳ ירוחם לשון המשנה והשמיט דין רמאי הנשנה במשנה והיינו ודאי מטעם שכתבתי שאין תוספת דין ברמאי ממה שהוא בכל אדם לאחר התקנה ובכולם סגי להו בסימן מובהקים. ובזה נתיישב תמיהת ב״י על הרא״ש מהסוגיא הנ״ל ואדרבה נ״ל להביא ראיה לדברי הרא״ש מסוגיא דגמרא שם מכמה הוכחות. חדא דמסיק שם אחר ברייתא הנ״ל דקתני משרבו הרמאין התקינו שיהיו אומרים לו צא והבא ראיה דלאו רמאי את ז״ל כי הא דאבוה דרב פפא איתבד ליה חמרא ואשכחיה אתא לקמיה דרבה בר רב הונא א״ל זיל אייתי סהדי דלאו רמאי את וטול כו׳ ולא נזכר שם דאמר סימנים מובהקים דידה ואפ״ה א״ל רבה דכי יביא ראיה דלאו רמאי הוא יטלנה אפילו בסימנים שאינם מובהקים כגון חיור או סומק או ארוך או גוץ ואילו לדעת הרמב״ם אף שאינו רמאי צריך שיאמר סימנים מובהקים ואע״פ שגם סימנים שאינם מובהקים לא נזכר בהאי עובדא אין זה קושיא דפשוט דכל מי שדורש אבידתו מסתמא אומר חמור לבן או אדום או כמות שהיה נאבד ממנו וק״ל. ועוד מוכח כן מפלוגתא דרב יודא ורב נחמן הנ״ל דכיון דהמה היו אחר התקנה ובודאי לדורותיהן באו ללמד איך יכריזו ואם איתא דלרמאי ולאחר התקנה לכל אדם אין מחזירים אפילו בסימנים מובהקים עד שיביא ראיה שאינו רמאי או שהוא שלו איך אמר רב יודא ז״ל אבידתא מכריז דאי אמרת גלימא מכריז חיישינן לרמאי איך ניחוש לרמאי מאחר שצריך להביא ראיה שאינו רמאי וצריכין לדחוק ולומר דדוקא לרב נחמן כתב הרמב״ם כן ומכח הא דרב ספרא דמוקים למתני׳ אליביה דמיירי בסימנים מובהקים אבל לרב יודא אין מוכרחים לומר כן ותאמר דפליגי בהא דלרב יודא מכריז אבידה וא״צ ליתן סימן מובהק ולרמאי סגי בסימן מובהק ולרב נחמן מכריז גלימא ולא סגי אלא בסימן מובהק ולרמאי אפילו בסימן מובהק לא סגי עד שיביא עדים או ראיה ממש וזהו נראה דוחק לרב יודא שלא יהיה סגי בסימן מובהק ממש ומש״ה קא״ל דאי אמרת גלימא מכריו חיישינן לרמאי ויצטרך להביא כל אדם ראיה ממש וזהו כמעט א״א וזהו דוחק דהא מייתי שם בגמרא עובדא הנ״ל ע״ז והוצרך לעדים ממש ועוד איך השיב ליה רב נחמן לרמאי לא חיישינן דא״כ אין לדבר סוף הא גם ר״נ חשש לרמאי וס״ל דאפילו סימן מובהקים לא מהני לשום אדם עד שיביא ראיה שאינו רמאי אבל לדעת הרא״ש ניחא הכל וע״ד שכתבתי לעיל וכן מבואר בפרש״י והשתא א״ש נמי הא דהשמיט רבינו ולא כתב דין רמאי הנזכר במשנה דלא יחזירנה לו אפילו בסימנים משום דס״ל דאין חילוק בין רמאי לאחרים לאחר התקנה מש״ה לא כתב אלא הא דאין מחזירין אלא בסימן מובהק וסיים בטעם שהאידנא כולהו בחזקת רמאים ומסיק לפרש דסימן מובהק הנ״ל היינו מדת ארכו ורחבו ודומיהן ודוק. ועד״ז שכתבתי יתפרשו בטוב ג״כ דברי קיצור פסקי הרא״ש שחיבר רבינו המחבר שכתב שם ז״ל המוצא מציאה האידנא יכריז בבתי כנסיות ומדרשות דבר פלוני מצאתי ובעל האבידה יתן סימניה והרמאי אע״פ שאמר סימנים לא יחזירו לו עד שיביא עדים שאינו רמאי והאידנא כולם בחזקת רמאין ומיהו בסימן מובהק מחזירין עד כאן לשונו והנה המדקדק בלשונו יראה שכלל לשון המשנה והברייתא יחד ומתחיל בלשון הברייתא דקתני בראשונה נתן סימנים ונוטלה ורצה לומר סימנים שאינם מובהקום וע״ז כתב אבל להרמאי אין מחזירים בסימנים שאינן מובהקים וסיים וכתב ע״ז והאידנא כולם בחזקת רמאים ומיהו בסימן מובהק מחזירים ורצה לומר ומ״ש לפני זה דאין מחזירים לרמאי בסימנים ר״ל סימנין שאינם מובהקים ואע״ג דמתחילה כתב המוצא מציאה האידנא מ״מ מ״ש אח״כ בעל האבידה נותן סימניה לא מיירי מהאידנא שהרי סיים וכתב והאידנא כולם בחזקת רמאין ש״מ דלפני זה לא איירי מהאידנא. ומ״ש ברישא האידנא קאי אמ״ש שמכריזין בבתי כנסיות לאפוקי בזמן הבית היו מכריזין בעזרה ברגלים וכמש״ר ברית הסימן וק״ל. וליישב הקושיות הנ״ל מהסוגיא לדעת הרמב״ם נראה דס״ל דפלוגתא דרב יודא ור״נ קאי אהמשנה והמשנה איירי לדין תורה וגם נ״מ לאחר התקנה אם הביא ראיה שאינו רמאי הוא דאז הוא נוטל בסימן מובהק וכן מסודרים שם דברי הרמב״ם זה אחר זה וכמ״ש בפרישה ע״ש ומ״ש הרמב״ם שם בדין ג׳ ז״ל ואמרו חכמים והיה עמך עד דרוש כו׳ זהו קאי אקודם התקנה שכתב לפני זה שם שאפילו למי שאינו בחזקת רמאי אין מחזירין לו עד שיתן סימן מובהק ובא ליתן טעם למה לא נעמיד סתם אדם בחזקת כשרות וכתב דלמדוהו חז״ל מדכתיב עד דרוש אחיך כו׳ והיינו כרבא דאמר כן שם בגמרא (ריש דף כ״ח ע״ש) ודוק:

(יט) שהלכו בעליו למד״ה אבל אם הם בעיר כלשון רבינו כן הוא לשון הרא״ש ע״ש וק״ק שהדיוקים סתרי אהדדי ונראה דבסיפא דוקא קאמר וכמש״ר בסמוך אצל פקדון דספרים דחייב כשאין עמו בעיר ולקמן (בס״ס רצ״ב) דכתב בפקדון דכסות וספרים ז״ל בד״א שאין המפקיד עמו במדינה אבל כשהוא עמו כו׳ מזה לא קשיא דשם לשון הגמרא נקט וסמך אמ״ש כאן גם הלא ידוע שמדינה הנזכר רוב פעמים בפוסקים ר״ל עיר ומה״ט א״ש דסתם וכתב אבל כשהוא עמו דמשמע עמו ממש בעיר והא דכתב כאן מתחילה והלכו בעליו למד״ה לשון הגמרא נקט וז״ל שם (דף ל׳) כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון פקדון מאי עבידתיה גביה אמר רב אדא בר חמא בפקדון שהלכו בעליהן למדינת הים עכ״ל ועל הגמרא לא ק׳ שלא אמרו כן אלא כנגד סברת המקשן שהקשה פקדון מאי עבידתיה גביה שר״ל ולמה החובה מוטלת על הנפקד המפקיד בעצמו יבוא ויטפל בו והשיב לו מאי קושיא לך וכי לא פשוט הוא שבאם הוא במד״ה שאינו יכול לבוא שהחוב מוטל על הנפקד ובהיות כך נוכל לאוקמי הברייתא נמי דגם כשהוא עמו באותו ארץ רק שאינו עמו בעיר החיוב מוטל על הנפקד ואמרינן שמא אין המפקיד יכול לבוא בקלות ואף שהרמב״ם כתב פ״ז דהל׳ פקדון בדין ד׳ ז״ל בד״א כשהלכו בעליו למד״ה אבל אם היה עמו באותו ארץ ה״ז לא יגע בו ואע״פ שאבד וכ״כ הנ״י בשמעתין (ריש דף פ״א) והביא ראיה מדברי הרמב״ם מ״מ נראה דל״ד קאמרי אלא לשון הגמרא נקטו ולא הביא ראיה מדברי הרמב״ם אלא שאפילו אם אבד אפ״ה לא יגע בו כנ״ל ודו״ק:

(כג) אלא מוכרן מיד לשון הגמרא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר כתב ב״י ז״ל וכבר כתבתי בסמוך שהרא״ש כתב דהיינו מניחן בראשו ואח״כ כתב ומיהו אפשר דיניח הדמים אצלו קאמר ודברי רבינו כאן כדברי הרא״ש האחרונים אבל דברי הרמב״ם בפי״ג דגזילה כדבריו הראשונים עכ״ל ול״נ דודאי גם דעת רבינו כדברי הרא״ש הראשונים היא שנויה דהרא״ש עצמו לא כתב האי ומיהו כו׳ אלא לישוב בעלמא ע״פ פרש״י אבל עיקר הפירוש מניחן בראשו לאלתר ורבינו שכתב למכרן מיד לאו מכירה בדוקא נקט וכמ״ש בפרישה):

(כב) מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן פרש״י מוכרן כו׳ שם (דף כ״ח) הביא לשון ברייתא דקתני בה מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן ופרש״י ז״ל מוכרן ויניח הדמים אצלו וכתב עליו הרא״ש ז״ל משמע לפירושו שצריך למוכרו בב״ד דאל״כ מה לו (פי׳ להברייתא וכמ״ש בסמוך) להזכיר שומא הול״ל מוכרן ומניח הדמים ולישנא דשם דמיהן לא משמע כפירושו (ר״ל אינו משמע שימכרוה אלא שישומו אותו וינוח בעינו והתוס׳ פירשו שם דמיהן ומניחן כלומר ומניח הפרה והחמור ואף לעצמו יכול לשומם (כלומר להחזיקן לעצמו) ול״ד לגבאי צדקה דאמרינן בפ׳ המפקיד אין פורטין לעצמן דכיון דמשיב אבידה הוא לא חשדינן ליה תדע דלא בעינן (כלומר תדע דאפילו לעצמו יכול לשומו דהא לא בעינן) שישומו בב״ד כדבעינן גבי פקדון (כלומר וכמו שהאמינו לשומו בלאו ?ב היינו משום דסתם קאמר שם דמיהן ודוקא לרש״י דאין פי׳ לתיבת שם צ״ל דר״ל שימכרו בב״ד מה שאין כן להתוס׳ דהם פירשו כפשוטו שישום ויניח בעינו וק״ל) וכן לקמן גבי תפילין דאמר שמואל שם דמיהן ומניחן לאלתר היינו שמניחן בראשו דאין לפרש מניח הדמים אצלו (כלומר שלא ישתמש בהן) דהא שמואל פוסק כר׳ טרפון (דפליג התם על ר׳ עקיבא וס״ל דמותר להשתמש דמי אבידה) ומיהו איכא למימר דדמי תפילין כמעות דמי הואיל ולא טרח בהו (פי׳ וא״כ אין ראיה מההיא דשמואל אבל מ״מ) ומסתברא כפי׳ התוס׳ דלא תהוי הך ברייתא דלא כהלכתא עכ״ל כלומר דהתם (בדף ל׳) אפסקא הלכתא כר׳ טרפון ואי איתא דהאי שם דמיהן ומניחן הנזכר בברייתא הנ״ל היינו שיניח הדמים אצלו ולא ישתמש בהם אתי׳ הברייתא דלא כר״ט כנ״ל ביאורי דברי הרא״ש ובזה כל דברי רבינו מבוארים:

והרמב״ם ז״ל כתב שם דמיהן כו׳ בשותפות כו׳ כתב ב״י וכן דעת הרי״ף ולכן גורס בעגלים וסייחים ואוזים ותרנגולים ומוכרן בב״ד שכיון שאוכלין ואינן עושין א״א לומר בהן שם דמיהן בשותפות וצריך לגרוס מוכר בב״ד והרא״ש שכתב על דבריו ולא ידענא טעמא מאי (פי׳ למה שינה הרי״ף לכתוב בעגלים וסייחים ומוכרן בב״ד) מפני שלא עלתה על דעת הרא״ש לפרש שם דמיהן אלא או כפי׳ התוס׳ או כפרש״י (ולכך כתב לא ידענא כו׳ דאי ס״ל כפרש״י הול״ל בשניהן ומוכרן בב״ד ואי כפי״ התוס׳ לא הול״ל כלל ומוכרן בב״ד) אבל העיקר כפי׳ הרי״ף והרמב״ם וכבר הודה לו הראב״ד ז״ל ע״כ: