(א) האם הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דהמוצא במקום שיש שם רבים הרי אלו שלו, אפי׳ ברוב ישראל. הב״י בסעיף ג, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דבה״ג בב״ק בעמוד תסט, כתב דהלכה כרשב״א ברוב גויים וברוב ישראל הוי בעיא דלא איפשיטא, ע״כ, וסמ״ג בעשה עד, כתב דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר דברוב גוים הרי אלו שלו.
מצא במקום שהרבים מצויים והוא עשיר האם כופים עליו לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר. הש״ך בסעיף ה, הביא מהאגודה בשם ראבי״ה וראב״ן דכופין, ע״כ, ובראב״ן שלפנינו סי׳ תנג דין יח, ליתא דבר זה, אלא רק כתב דדינא על שמעון לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר, ע״כ, ולא חילק כלל אם עשיר או לא.
הרואה אבידה ואינו מרימה האם בכל גוונא עובר בלא תוכל להתעלם. דבר המסתבר הוא דכל היכא דיותר יש לחוש שהאבידה לא תגיע למאבדה ע״י שיטול את האבידה מאשר שאם ישאירנה במקומה, כגון דליכא כמעט חשש שתגנב ממקומה וקל למוצאה, ואם יטלנה אפשר מאוד שלא ימצא את הבעלים, בכה״ג ליכא לאיסור לא תוכל להתעלם ואדרבה מצוה עליו להתעלם, ודבר זה תלוי בכל אבידה ואבידה לגופה.
המגביה מציאה קודם יאוש ועבר זמן כדי שיתייאשו הבעלים. הנמוק״י בב״מ לד ד״ה והא דא״ל, כתב בשם הר״ן, דאם מציאה היתה בחצר של אדם קודם יאוש ואח״כ יתייאש, בעל החצר לא קנה כלל עולמית כיון דבאיסורא אתא לידיה, והמוצא אותה אח״כ הרי אלו שלו כיון דבהיתירא אתא לידיה, ע״כ, ולכאורה היה נראה דה״ה המוצא מציאה ואתא לידיה באיסורא דהיינו קודם יאוש ואח״כ עבר זמן כדי שיתייאשו הבעלים, דלא קנה המוצא כלל, והחוטף ממנו הרי אלו שלו, אמנם מסתבר שיש לחלק, דהנמוק״י איירי בחצר וא״כ אינה זוכה לבעל החצר אלא דבר שהוא זכות לו ולכך לא קניא כלל, מה שאין כן גבי אדם המוצא דנהי דלא קנאה שיהא שלו מ״מ כשהגביה את המציאה, אם הגביה על דעת לשמור את האבידה לבעליה א״כ כבר נתחייב בשמירתה והוי באחריותו וקנאה לגבי זה ואסור לחטפה ממנו, והכי נמי משמע קצת בנמוק״י בב״מ לח ד״ה ואם נטל, שכתב דכיון דבאיסורא אתא לידיה צריך לשמרה עולמית, ולא כתב דהלוקחה מידו הרי אלו שלו. ומ״מ מדכתב הנמוק״י בשם הר״ן דשייך בחצר דינא דבאיסורא אתא לידיה ולא קני אף לאחר יאוש, ואע״ג דבחצר ודאי דלא נתחייב בעל החצר להיות שומר אבידה כיון דלא נטלה על מנת להשיבה, ואין אדם נעשה שומר בעל כרחו, א״כ חזינן דדינא דבאיסורא אתא לידיה הוי אף כשאין דין שומר אבידה, וא״כ זה דלא כדברי הרמב״ן במלחמות בב״מ לט ד״ה והכי, שכתב דדוקא כשנטלה להיות עליה שומר אבידה אמרינן ביה באיסורא אתא לידיה ולא קני מה שאין כן כשאינו שומר אבידה עליה דשפיר קני לאחר יאוש, וכן מדברי הרז״ה במאור שם ומדברי הראב״ד בהשגות על המאור מבואר דפליגי על הרמב״ן בסברא זו, וא״כ נמצא בידינו דהמגביה מציאה קודם יאוש ע״מ לקחתה לעצמו ואח״כ עבר זמן כדי יאוש הבעלים, אמרינן דבאיסורא אתא לידיה ולא קני למציאה, דהכי סבירא לר״ן ולנמוק״י ולמאור ולראב״ד, והרמב״ן יחידאה דס״ל דקני, ולפי זה לא צדק הר״ע איגר בהשגתו על הסמ״ע בסעיף ד, דהקשה על הסמ״ע מדברי הרמב״ן, כיון דהרמב״ן יחידאה בזה ולא קי״ל כוותיה, אמנם לשון הגאונים מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה, משמע יותר כמו שכתב הרמב״ן בביאור דבריהם ולכך אפשר דדבריו עיקר, וצ״ע לדינא.
זוטו של ים שייך אף ברשות האדם ובחצירו. כ״כ הר״ן בשבת קכד ד״ה חשבון, גבי נפלה דליקה בחצירו, אולם אפשר דכיון שיש דליקה ממילא הויא לה חצר שאינה משתמרת ולא קניא וא״כ זה לא מחמת שדין זוטו של ים גובר על קנין חצר, אלא דליכא לחצר כלל.
יאוש לא מהני כשהאבידה בחצירו המשתמרת של האדם. כ״כ הנמוק״י בב״מ לד ד״ה והא דא״ל.
הא דאמרינן דהמציל מן הארי והדוב וזוטו של ים הרי אלו שלו היינו דוקא כשאין הבעלים יכולים להציל כלל. כן מבואר מדברי סמ״ג בעשה עג.
הא דאמרינן שטף נהר עציו ואבניו ואין ידוע אם נתייאשו הבעלים חייב להחזיר אף כשאין הבעלים יכולים להציל היינו כשאינם יכולים להציל בתחילת השטיפה עד שיתרחק ולא יוודע של מי הוא אבל לאחר מכן יכולים להציל. כן הביאו הטור והב״י בסעיף ז אות יד, ויש להעיר דכן הביא להלכה סמ״ג בעשה עג, בשם ר״י.
אבידת קרקע גם צריך להציל שאם ראה נהר בא לשטוף שדה חבירו חייב לגדור בפניהם. כן הביא השו״ע בסעיף ט, והכי איתא בב״מ לא., וכתבוהו הרי״ף בב״מ מה, והרמב״ם בהל׳ גזילה ואבידה יא,כ, והרא״ש בב״מ ב,כג, וסמ״ג בעשה עד.