(א) ולא את הדוגית והיא כו׳ וכ״כ הרמב״ם פכ״ז דמכירה וז״ל הגמרא שם ת״ר כו׳ עד רב נתן אומר המוכר את הספינה מכר את הביצית סומכו׳ אומר המוכר את הספינה מכר את הדוגית אמר רבא ביצי׳ היינו דוגית ר״נ בבלאי הוא קרי לה ביצית כדאמרינן אנשי ביצותא דמיאשן סומכוס דבר א״י הוא קרי לה דוגית כדכתיב ואחריתכן כסירות דוגה. ופי׳ ר״ש ביצית ודיגית היינו ספינה קטנה שקושרין לספינה ועולין ממנה ליבשה שהגדולה אינה יכולה לקרב אל שפת הים מפני שאינה הולכת אלא בעומק אין שם עומק מים. מישן נהר קטן ואין הולכין בו אלא בספינה קטנית ר״נ מבבל עלה. דוגית ע״ש שצדין בה דגים דקלה היא ע״פ המים עכ״ל ר״ש וכתב ב״י וכ״מ וז״ל ויש לתמוה על הרמב״ם ורבינו כיון דאמר רבא ביצית היינו דוגית למה חלקוהו הם בתרתי ואפשר לומר דס״ל דה״פ ביצית ודוגית היינו ספינה קטנה אלא דבבבל שהיו המים נמוכים אצל שפתם היו צריכים לספינה קטנה לעלות בה עד ליבשה ובא״י שעמוקים גם אצל שפתם וע״י כן יכולה הספינה הגדולה לילך על השפת לא היו צריכים לקטנה אלא כדי לצוד בה דגים וה״ק הרמב״ם ורבינו אבל לא מכר את הספינה הקטנה בין שהיו עשוים לילך בה ליבשה וכגון בבבל שע״י זה נקראת ביצית בין שהיא עשוי לצוד בה דגים כגון בא״י שע״י זה נקראת דוגית עכ״ל ופירושו דחוק דא״כ דבבבל רגילין בזה ובא״י בזה למה תלאו רבא בל׳ בבלי שהוא ביצית כדאמרי אינשי ובלשון הקודש דא״י ורב מקרא נקרא דוגית לא הול״ל אלא ר״נ בבלי ושם צריכין לספינה שמוברין בה ואותו קורין ביצית וסומכוס בר א״י ושם אין צריך אלא לספינה שצודין בה ואותו קורין דוגית ועוד מנ״ל לרבא לומר דביצית היינו דוגית וממילא ל״פ כיון דתרתי מיני תשמישין הן דלמא סומכוס פליג׳ וס״ל דוקא דוגית היא דנמכרת בכלל הספינה ולא ביצית או איפכא לכן נלע״ד דגם בא״י היו צריכין לספינה קטנה שיוצאין מהספינה הגדולה דוודאי אפי׳ הים אינו שוה בשפתה בעומק למה שהוא משם והלאה אלא סומכוס היה קורא דוגית לכל הספינה הקטנה בין שעולין ממנה ליבשה בין שצדין בה דגים כיון שמצינו שבפסוק קראה דוגה ושם נקראת כן ע״ש צדיית דגים ור״נ קרא לשניהן ביצית כדאמרי אינשי בבבל ביצית דמיאשן ושם באותה ספינה קטנה היו נושאין בה ג״כ משאוי ועוברין בה ממקום למקום כדפי׳ ר״ש הנ״ל אלא ע״ש שהיא קטנה ועוברין בה בנהר קטן היה נקראת כן וגם לההיא שצדין בה היו קוראין ביצית ע״ש קטנותה ועכ״פ שני מיני תשמישין הן ולכל א׳ היה ספינה מיוחד שהרי בספינה שעולין בה ליבשה עולין הרבה ביחד וגם פורקין ומעלין ע״י סחורה ליבשה צריכה להיות קצת גדולה וגם עשויה בתבנית אחר מאשר היה עשוי אותם שצדין בה דגים ורבא דקאמר ביצית היינו דוגית לדינא קאמר ר״ל מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי נ״ל דלמד כי מל׳ הגמרא בברייתא דקתני ר״כ אמר המוכר את הספינה מכר את הביצית סומכוס אומר המוכר את הספינה מכר את הדוגית ודייק רבא דאי ס״ל לתנא דמסדר הברייתא דפליגי אהדדי הו״ל לקצר ולומר סומכוס אומר מכר את הדוגית דהוה משמע דעל דברי ר״נ קאי דקאמר מכר את הביצית וסומכוס פליג עליה וס״ל דוגית נמכר עם הספינה ולא ביצית או איפכא אתה אומר ביצית דמשמע אבל לא דוגית ואני מוסיף לומר אף דוגית אלא וודאי ס״ל לתנא דמתניתין דסומכוס לא קאי אדברי ר״נ אלא כל חד אמר מלתא בפני עצמה וק׳ ליה למה דיבר זה מביצית ולא מדוגית וזה איפכא וניחא ליה לרבא דס״ל לתרווייהו דבמינייהו שווים וכל אחד קרא לשניהן ע״פ לשונו אבל עכ״פ שני מיני תשמישין הן ולולי שדקדק רבא הנ״ל דהכל אחד הוא לדינא לא הוי אמרינן כן מסברא וה״ט נמי דהרמב״ם ורבינו כתבו לתרוייהו. ותדע שהרי גם הרי״ף והרא״ש הביאו לתרוויהו לדר״נ ולדסומכוס ולא כתבו עליה להא דרבא דאמר ביצית היינו דוגית אלא כתבו ולית הלכתא כוותייהו ונראה דמש״ה השמיטו להא דרבא משום דרבא לא בא אלא לומר דל״פ אהדדי וכמ״ש וכיון דלית הלכתא כוותייהו לא רצו להעתיק דבריו אלא העתיקו לשון דר״נ ודסומכוס כדי לכתוב עלייהו דלית הלכתא כוותייהו ור״ל בין ספינה של תשמיש זה בין של תשמיש זה אינו נמכר בכלל ספינה גדולה. וגם לשון ר״ש שהבאתי לעיל מדכתב דספינה שעולין בה מהים ליבשה היה קשור בספינה גדולה משמע קצת שהיה מיוחד לזה ולא היה צדין בה דגים גם מל׳ הר״ן הנ״ל שכתב שהיו מפרקין בה סחורה משמע שנשתנה בצורתה קצת בע״א מספינה שצדין בה דגים שהיא עשויה עגולה ודוק:

(ז) {ח} המוכר את העול מכר את הפרה כו׳ עד ותימה הוא כו׳ ע״ש דכתב המ״מ על דבריו ולפי מה שפי׳ ר״ש לא ידעתי מהו שהוא פי׳ קרון עגלה ופי׳ צמד הוא העול עכ״ל ועיין בב״י מ״ש בפירושו דמ״מ ומ״ש בישובו [וקצת מנהו בב״ח] ואני אומר שהמדקדק בדברי הרמב״ם יראה דלק״מ שהתחיל בבבא שלפני זו וכתב המוכר את הקרון לא מכר הפרדות בזמן שאינן קשורין כו׳ ואילו איך הדין בקשורין לא סיים נראה מזה פשוט דהך בבא סיומא דלעיל היא ומיירי בקשורין וס״ל כרבו ר״י הלוי שכ״ר בסמוך בשמו שגם בצמד בקר אם קשורין יחד מכורין כמו בקרון ובפרדות ומה שהאריך לכתוב בשביל זה בבא בפני עצמה וגם בשינוי לשון היינו משום דכן דרכו של הרמב״ם ז״ל להעתיק הל׳ המוזכר בתלמוד בקיצור ולהכי אעתיק בתחילה לשון תלמוד שלנו ופירושו באינן קשורין ואחר כך העתיק לשון התוספתא כאשר מצאו ובתוספתא כינו פרדות בשם בקר וקרון בשם עגלה ועול במקום צמד ופרה במקום בקר ומיירי בקשורין ומה שלא הזכיר הרב רבינו משה בר מיימון ז״ל קשורין בהך בבא לפי שסמך אהמבין שמדכתב בבבא ראשונה בזמן שאינן קשורין ממילא בבא שניה שלא כתבה כן מיירי בקשורין ורבינו ע״כ לא הבינו כן דא״כ מה מתמה עליו הא רבינו עצמו הסכים בסמוך עם ר״י הלוי בקשורין מכר הצמד מכר הבקר וא״כ תמוה לי להבנתו אמאי לא תמה עוד על הרמב״ם שדבריו סותרין בשתי הבבות דמ״ש קרון מעגלה ועוד למה תמה יותר על מכירת הפרה אגב העול ממה שתמה על מכירת הבקר אגב העגלה ודוחק לומר שמתמה על [תחילת] דבריו ומינה נשמע התימה ג״כ לסוף דבריו ואפשר דאע״ג דבין פרה לבקר לא שני לרבינו בין בקר לפרדות [שני] ודוק:

(ט) ואפילו אמר חמור וכליו כו׳ כ״כ ברייתא שם וכתב הר״ן ע״ז (דל׳) ואע״ג דלשון מיותר הוא והוי לן למימר דליהני ליה האי יתור לשון כדאמרינן במכר לו הבית ואמר חוץ מבור ודות דמהני ליה לענין דרך (וכ״ר בסימן רי״ד) [ל״ק] דשאני שק ודיסקא וכומני דלאו כלי חמור נינהו דסתם חמור לרכיבה והני למשאוי ואית לן למימר דאמר הכי לפרט הדברים כדי לסלק כל עירעור וכדאמרינן בפרק המוכר את הבית דשופרא דשטרא הוא (והביאו רבינו לעיל ר״ס רי״ו) עכ״ל ע״ש:

וא״א הרא״ש ז״ל כתב כדברי הרי״ף כתב ב״י ויש לתמוה על רבינו כו׳ ע״ש שהאריך ואני אומר דרבינו יפה דקדק מל׳ הרי״ף דפליג על הרמ״ה וס״ל דבאוכף ומרדעת לא איבעיא ליה והיינו מדהוסיף הרי״ף על ל׳ הגמרא וכתב בהאיבעיא ז״ל איבעיא להו האי שק ודיסקא וכומני דאפליגו בהו רבנן ונחום המדי בעודן עליו מחלוקת כו׳ וכנזכר בפרישה ש״מ דלהכי דקדק הרי״ף לכתבו ללמדנו דלא איבעיא ליה אלא בשק ודיסקא ואף שהרא״ש כתב כל׳ הגמרא מ״מ למד רבינו ממנו זה במ״ש אח״כ בפירושו על האיבעיא הנ״ל ז״ל אבל כשאין עליו מודה נחום לרבנן דל״ק והיינו דוקא בשק ודיסקא אבל אוכף ומרדעת אפילו אין עליו קנה דטכסיסי דחמור מקני להו כל היכא דאיתנהו כו׳ עכ״ל הרא״ש וכ״כ התוס׳ שם משמע בהדיא מפשטיה דלישניה דס״ל דאוכף ומרדעת אפילו אינם עליו מודו רבנן דהן מכורין מכירה גמורה ואין לדחוק ולומר דאליביה דנחום כ״כ אבל אליבא דרבנן באוכף ומרדעת כי אינן עליו לא מכר להו דלמה ליה להרא״ש לכתוב כן אליביה דנחום דלית הלכתא כוותיה ומה שכתבו האיבעיא לא כתבו אלא ללמדנו מדברי נחום לדברי רבנן ולא ללמד על דברי נחום עצמו כיוונו וזה נראה בעיני ברור:

(י) דאפילו פרה וחמור ושפחה זו כו׳ ז״ל הרא״ש פרק הספינה תוספתא שפחה מעוברת אני מוכר לך פרה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד כו׳ ותימה לי דמשמע הא לא קאמר שפחה מעוברת אלא שפחה סתם לא מכר לו את הולד ולא מיסתבר כלל עכ״ל ואף שהרא״ש סתם דבריו ומשמע דאפילו בלא אמר תיבת זו אלא שפחה או פרה סתם ג״כ מכור העובר אבל לא מיסתבר לומר כן דהא הקונה שפחה סתם לא סמכה דעתו שיתן לו שפחה מעוברת מדלא התנה עליה ומאיזה טעם יזכה בעובר ומש״ה פי׳ רבינו דבריו וכתב בשמו דר״ל באומר זו ומה שכתב אהתוספתא דלא מסתבר היינו במה שמשמע מלשונה שצריך לומר דוקא מעוברת וק״ל ורבינו העתיק מתחילה ל׳ התוספתא וחזר ופירש דבריה כדברי הרא״ש:

(יב) כתב הרמב״ם האומר לחבירו ראש עבד כו׳ עיין בב״י שהקשה עליה מברייתא דריש ערכין דתניא ראש עבד כו׳ [עב״ח שהביאו] ופרש״י ל׳ שומא כלומר מישומו אותו עבד שמכר לאיזה מלאכה הוא ראוי ולפי שוויו יטול ע״כ ותירץ אפשר דהוא ז״ל היה גורס בברייתא כמ״ש הוא א״נ היה גורס כגירסת ספרינו ואפ״ה חילק בין מוכר אבר שהנשמה תלויה בו למוכר אבר שאין הנשמה תלויה בו מדפלגינן הכי גבי ערכין ואע״ג דלענין ערכין אמר ערך אבר שהנשמה תלויה בו עלי נותן ערך כולו התם דלגבוה שאני אבל הכא דלהדיוט מסתייא שיהא חציו מכור עכ״ל ונראה דכוונת הב״י בשינויא בתרא דע״כ צ״ל דברייתא דערכין פליגא אברייתא דהקדש דהא בברייתא דערכין קתני נותן דמי כולה ובברייתא דהקדש קתני והוא והקדש שותפין בה והיינו חציה אע״ג דהקדש וערכין שניהן הן לגבוה וס״ל כברייתא דערכין המחמרת לולא שיליף ג״כ מברייתא דהקדש שיש חילוק בין גבוה להדיוט שהרי בהקדש קתני שהן שותפין ובהדיוט קתני משמנין ועפ״ז מחלק ג״כ הרמב״ם ביניהם וכתב דהמוכר הראש מכר החצי ולא דמי לערכין דשם הוא לגבוה ואם מכר שאר אברים כתבה התוספתא משמנין כמו דמחלק הברייתא דערכין בערכין בין אבר שהנשמה תלויה בו לאבר שאין הנשמה תלויה בו ודע כי עיינתי בנוסחאות גמרא שלנו בערכין דף ד׳ ואיתא שם הך ברייתא כגירסא שהביא ב״י וגם התוס׳ כתבו שם בשם רש״י כמ״ש ב״י בשם רש״י ע״ש אבל ברש״י הנדפס שם אין הנוסח שם כן אלא ז״ל משמנין ביניהם כמה שוה ויחלקו ביניהם דמיו ומיבעיא ליה למה נקט התם שותפין והכא משמנין עכ״ל רש״י והיינו כמ״ש הרמב״ם כאן אע״ג דל׳ הברייתא לא משמע כן דבהקדש קתני הוא והקדש שותפין בו וכאן קאמר ל׳ משמנין ביניהם מ״מ אפשר דהרמב״ם מפרש כן שהרי גם רש״י תמה שם ע״ז ואעפ״כ פי׳ כן שם וכן נראה ממ״ש הראב״ד בהשגות שהסכים אל דברי הרמב״ם והביא לו ראיה מברייתא זו משמע בהדיא שהוא פי׳ כמו שכתוב בשם רש״י וק״ל והמ״מ כתב שם אדברי הראב״ד דלא מצא ברייתא זו בגמרתינו ואיפשר דבירושלמי הוא עכ״ל הרי דהסכימו לדברי הרמב״ם וגם יש לתרץ ל׳ הברייתא ולומר דין הקדש כבר היה מקובל בידם דהוא והקדש שותפין בו והיינו לכל אחד החצי וממנו למדו חכמי ברייתא דדין מכירה ג״כ הוא כן וסתם ואמר משמנין ביניהן ג״כ לענין מכירה ודוק:

(יט) וכן נמי איפכא ז״ל הרא״ש בתוספתא קתני מכר דבורים מכר כוורת מכר יונים מכר שובך לפי שאין דרכן של בני אדם למכור כל הדבורים כשדעתו לשייר את הכוורת כדמוכח במתניתין דקתני הלוקח פירות כוורת נוטל ג׳ נחילין וזה שפי׳ שמכר כל הפירות בלא שיור מכר גם הכוורת וכן נמי בשובך תנן הלוקח פירות שובך מפריח כו׳ וזה שפי׳ שמכר הכל מכר גם את השובך ע״כ ויש לדקדק בל׳ הרא״ש שתלה תניא בדלא תניא שכתב טעם למכירת הכוורת לפי שאין דרך למכור כל הדבורים כו׳ ובתוספתא לא נזכר דמיירי בדמכר לו כל הדבורים והו״ל להרא״ש לכתוב תחילה דמיירי במכר כל הדבורים ומש״ה אמרינן דמסתמא מכר גם הכוורת וכמש״ר בד״א כו׳ ולכאורה היה נראה דהרא״ש ס״ל דמכירת כל הדבורים נרמז בל׳ התוספתא במ״ש סתם מכר דבורים ומהיכי תיתי מסתמא לאמור דמיירי דשייר לו מהן מידי ודוקא במשנה דקתני המוכר פירות כוורת דל׳ פירות משמע דשייר במכירתו קצת דבורים ולא לקח אלא פירותיהן ומ״ש הרא״ש ז״ל וזה שפי׳ שמכר לו כל הפירות דמשמע דס״ל שצריך שיפרש ויאמר כל הפירות היינו דוקא באמרו פירות כמ״ש ואע״פ שבתוספתא לא קתני פירות אלא דבורים והול״ל וזה שפי׳ שמכר דבורים י״ל דאגב דסיים בלשון המשנה דקתני בה פירות כוורת מש״ה נתחלף לו לשון פירות בלשון דבורים ועבור זה הוצרך לכתוב נמי (בל׳) אבל זהו קצת דוחק ועוד דא״כ לא נתיישב בזה לשון רבינו שדבריו מועתקין מדברי הרא״ש הנ״ל והוא לא הביא לשון המשנה אלא לשון התוספתא המוכר דבורים וכ׳ עליה בד״א כשפירש שמוכר לו כל פירות הכוורת ולא הול״ל אלא בד״א כשא״ל שמוכר לו דבורים אבל א״ל שמוכר לו פירות כוורת לכן מחוורתא דלא שני להרא״ש ורבינו בין אני מוכר לך דבורים לבין א״ל אני מוכר לך פירות כוורת והטעם דכל הדבורים הם נתגדלו בכוורת ומש״ה נקראו פירות כוורת אלא סבירא להו להרא״ש מדקתני התוספתא מכר דבורים מכר כוורת ולא קתני דין דבורים עצמן לאמור מכר דבורים לא מכר כולם אלא ג׳ נחילים כו׳ וכדקתני במתניתין מוכח מזה פשוט דהתוספתא איירי בא״ל בפירוש אני מוכר לך כל הדבורים וכן ביונים ומש״ה כתב ליה הרא״ש בפשיטות ורבינו נמשך אחריו לכתוב בד״א כו׳ ודוק:

(כ) ואם מכר סתם פירות השובך כו׳ וכ׳ הרמב״ם כו׳ בפרישה כתבתי לשון הגמ׳ ופי׳ רשב״ם וביאור דברי הרמב״ם בקיצור ועתה באתי להוסיף ומתוכו יבוארו לך דברי רבינו בטוב בפרט בביאור דברי הרמב״ם שהביא. ומתחלה אקדים שברי״ף לא כתב הנוסחא הא לה הא לאמה אלא הא בה הא באמה וז״ל אמר רב כהנא לא קשיא הא דקתני בריכה ראשונה ושניה בה והא דתנן בריכה ראשונה באמה משום דמצטוותא בברתא ואזוגא דשבקינן ע״כ (וכשיטתו משמעי׳ דברי הרמב״ם פכ״ג דמכירה) וביאור הדברים לדעתו כתב ב״י בשם ר״ן דאין שובך פחות מב׳ בריכות דהיינו ב׳ זוגות אם ובת ע״ש שהאריך בפירושו בשם הר״ן ומשמע שם מהאי פירושא דלעולם בעינן שיניח לפחות ה׳ בריכות בשובך דהיינו אם ובתה ועוד זוג לאם ושני זוגים לבתה פחות מיניה אין השובך קיים שהבת כל שאין לה שני בנות לא מצטוותא וכשתברח הבת ממילא גם האם בורחת אבל המ״מ פכ״ג כתב ז״ל המחבר פי׳ כדברי ר״י מיגא״ש שפי׳ שאלו בגמרא מה טעם מניח ב׳ בריכות ממה שילדו הבנות ובריכה א׳ מהאמהות ותירצו שכל בריכה צריכה שנים מתולדותיהם לצוות ולולא כן תלך וזהו הטעם שהאמהות שיש לה כבר בנות ובריכה א׳ שהוא מניח לה הם שנים מתולדותיהן ונראה לפי פי׳ זה שאם לא היו בשובך בעת הקנייה כ״א בריכה א׳ מניח ב׳ בריכות מתולדותיהן ודי לו בכך שהרי יש לה צוות עכ״ל נראה להדיא מלשונו דס״ל דדוקא כשהיו בשעת המכירה ב׳ בריכות בשובך אז צריך להניח עוד ג׳ בריכות דהיינו א׳ להאם ושנים לבתה אבל כשלא היה בשעת המכירה אלא בריכה אחת בשובך אז אין צריך הלוקח להניח אלא ב׳ בריכות שתלד שהרי לא היה דעת המוכר אלא לשייר לו האם באופן שיהיה לה צוותא ולא תברח וכשיהיו לה ב׳ בנות הרי יש לה צוותא אך תימה אכתי הא ברתא לא מצטוותא בהדי האם ותברחנה הבנות וממילא גם האם תברח וצריך לדחוק דחכמים לא הזקיקו להלוקח להניח טפי משתי בריכות לא׳ מעיקרי השובך ואף אם יש לחוש שיארע היזק מזה להמוכר דהו״ל להמ״מ ג׳ בריכות כשאין אלא אמה כמו ה׳ בריכות לדעת הר״ן ועמ״ש עוד מזה בסמוך כנ״ל לומר לדעת המ״מ וזה ודאי שלא כדעת הר״ן דכיון דמספקא לר״ן אי בעינן שיניח לכל זוג וזוג או לא ש״מ דס״ל דגם כי לא היה בתחילה בשובך רק בריכה אחת בעינן שיניח למוכר ה׳ בריכות דהיינו אם ושתי בנות ולאחת מהבנות שתי בנות ומ״ש ב״י בשם הר״ן בקשתיו ולא מצאתיו בשום מקום כי בספרים שלנו לא הזכיר הר״ן אלא דעת רשב״ם ותוספות ובין כך ובין כך מוכח לכאורה שמ״ש רבינו בתחילה הוא לשיטת רשב״ם וא״כ תמוה מ״ש וכתב הרמב״ם כאילו לא פליגי אהדדי והוא מבואר דיש הבדל גדול ביניהם גם ב״י הרגיש בזה ולא כתב עליו כלום ונלע״ד דדעת רבינו היא שגם הרמב״ם ס״ל דכי לא היה בתחילה בשובך אלא זוג א׳ צריך שיניח דוקא בריכה אחת לאותה אם ועוד בריכה א׳ שתלד הבריכה הראשונה דהיינו אם ובתה ובת בתה ולא סגי במה שיניח ב׳ בריכות להאם אלא דוקא היכא שהיו מתחילה אם ובת שאז מניח עוד ג׳ זוגות כדי שיהיו לכל א׳ ב׳ בנות דהוי בין כולם ה׳ זוגות כיון דאיכא צוותא טובא אפילו ברתא בהדי אם מצטוותא וא״כ שפיר כתב רבינו וכתב הרמב״ם שלא בל׳ פלוגתא ומ״ש בתחילה אלא מניח הזוג הראשון כו׳ מיירי בלא היה בו אלא זוג אחד ויצא לרבינו פי׳ זה בדברי הרמב״ם ממ״ש אם היו בו אמהות ובנות כו׳ דהוא דוקא הא לא היה בו אלא אמהות לא הוי דינא הכי אלא סגי בג׳ בריכות בין כולם וכמ״ש גם המ״מ וקשיא לרבינו מ״ש לא היו בו בנות מהיו בו הא סוף סוף בנות אלו שיניח להאם יברחו כשלא יהיו לכל אחת ב׳ בנות לצוותא וכשיברחו הם תברח גם האם (וכבר כתבתי בזה ישוב בדוחק להמ״מ) לכן מסתבר לרבינו דס״ל להרמב״ם כיון שלא יהיו אלא ג׳ זוגות צריך שיהיו נולדים זו מזו דאל״כ לא מצטוותו יחד ולדעת רבינו ע״פ שיטת הרמב״ם נראה דפירושא דגמרא הכי הוה הא בה הא באמה כלומר מתניתין מיירי כשלא היה בשובך אלא האם לחוד דהיינו בריכה אחת להכי תני מפריח בריכה ראשונה דכל זה נכלל [בכלל ראשונה] ראשונה שלה וראשונה של בתה דהיינו שיניח אם ובת ובת בתה ולא רצה תנא דמתניתין למיתני מפריח ב׳ בריכות שילדו זו מזו כמ״ש התוס׳ דאטו תנא כי רוכלא [ליחשוב] וליזיל וברייתא דקתני ראשונה ושניה כלומר מיירי כשהיו בשובך אמהות ובנות שהבת ההיא דין אם יש לה ולהכי תנא שמניח ראשונה ושניה לומר לך דלא בעינן דוקא נולדים זו מזו אלא בב׳ שתלד הבת זו אחר זו סגי ובאמת שלהאי פירושא דייק לישניה דבה ובאמה טפי גם ל׳ הברייתא והמשנה מדוייקים טפי דלפי׳ המ״מ קשה ממ״נ מתניתין במאי איירי אי כשלא היה אלא אם לחוד בשובך א״כ איך תני מפריח בריכה ראשונה הא צריך להניח לה ב׳ בריכות שתלד היא ואי מיירי כשהיו בה אמהות ובנות א״כ למה לא נקט ג״כ דין הבת אבל לדעת רבי׳ א״ש ודו״ק: