×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
המוכר את הספינה וקרון וצמד בקר ופרה וחמור ושפחה, ובו י״ח סעיפים
(א) הַמּוֹכֵר אֶת הַסְפִינָה, מָכַר אֶת הַתֹּרֶן (פֵּרוּשׁ, עֵץ גָּבוֹהַּ שֶׁתּוֹלִין עָלָיו הַנֵּס וְהַנֵּס, וִילוֹן הַתָּלוּי בַתֹּרֶן נֶגֶד הָרוּחַ) וְאֶת הַנֵּס וְאֶת הָעוֹגְנִין (פֵּרוּשׁ, בַּרְזֶל כְּעֵין מַזְלֵג הַמְעַגֵּן וּמְעַכֵּב הַסְפִינָה), וְאֶת כָּל הַמְּשׁוֹטִין הַמַּנְהִיגִים אוֹתָהּ {וּבִכְלָל זֶה הַחֲבָלִים שֶׁמּוֹשְׁכִין בָּהֶן הַסְּפִינוֹת לַנָּמֵל (הַמַּגִּיד פכ״ז דִּמְכִירָה),} וְאֶת הַכֶּבֶשׁ (פֵּרוּשׁ, גֶּשֶׁר) וְהָאַסְכָּלָא שֶׁעוֹלִים בָּהּ לַסְפִינָה וְיוֹרְדִים עָלֶיהָ, וְאֶת בֵּית הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ. אֲבָל לֹא מָכַר אֶת הַסְפִינָה הַקְּטַנָּה, בֵּין שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה לֵילֵךְ בָּהּ לַיַּבָּשָׁה, בֵּין שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה לָצוּד בָּהּ דָּגִים, וְלֹא אֶת הָעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין בָּהּ, וְלֹא אֶת הַמַּרְצוּפִים וְלֹא אֶת הַסְחוֹרָה שֶׁבְּתוֹכָהּ. וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לֵהּ: הוּא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ אֲנִי מוֹכֵר, הֲרֵי כֻּלָּם מְכוּרִים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(א) א) ל׳ הרמב״ם ר״פ כ״ז מה׳ מכירה משנה וברייתא ב״ב דף עג ע״א
(ב) ב) בברייתא שם גרסי׳ אסכל׳ ופי׳ רשב״ם כבש של ספינה שעולין בו ולשון יון הוא וכן פר״ח ורב האי וכ׳ הסמ״ע שנ״ל שהם שני מיני כבש הא׳ הוא שעולין בה מהיבשה להספינה ויורדין מהספינ׳ ליבשה והשני שיורדין בו לקרקעות הספינה ועולין משם לראש הספינה והאריך בזה
(ג) פי׳ שקים גדולים שמשימים בהם פרקמטיא שבספינה
(א) את התורן – ל׳ הטור הוא אילן גבוה שפורסין עליו את הוילון:
(ב) ואת הנס – הוא הוילון שפורסין על התורן:
(ג) ואת העוגנין – הם הברזלים שמעמידין בהן את הספינה שקורין בל״א אנקור ונקראי׳ עוגנים ע״ש הלהן תעגנה שפי׳ תהיינה מקושרין:
(ד) ואת הכבש ואת האסכלא שעולין כו׳ – כן הוא ל׳ הרמב״ם בפכ״ו ממכירה אבל בטור לא כתב אלא והכבש שעולין בו ולא נזכר אסכלא והמ״מ כתב שר״ש גרס אסכלא ולא כבש ושפי׳ אסכלא הוא כבש וכן הוא לפנינו בפי׳ ר״ש בגמ׳ שבידינו ועפ״ר שם כתבתי מכח שינוי ל׳ הזה גם מכח ל׳ הטור שכ׳ שעולין בו ליבשה וברמב״ם כ׳ שעולין בו לספינה מכל זה הוכחתי דכוונתו היה דהפתח שבספינ׳ שנכנסי׳ בו מהיבשה להספינה ומהספינ׳ להיבשה היא בצד הספינ׳ במקום גבוה מפני המים שלא יכנסו בספינה ויש בכניסתה עליה מהיבשה לגובה פתח הספינ׳ גם ירידה מהפתח לתוך קרקעות הספינ׳ למקום ישיבתו שמה וכן ביציאתן יש עלייה וירידה עד״ז והטור איירי משעת יציאה מהספינה כשירצ׳ לצאת ממנה להיבשה צריכין לעלות בתחלה עד הפתח שבצד הספינה והרמב״ם איירי מהכניסה שעולין בה תחלה מהיבש׳ כדי ליכנס לתוך הספינ׳ ונרא׳ דמ״ה כ׳ הרמב״ם כבש ואסכלא דהעשוי לעלייה מהיבש׳ לספינה קרוי כבש והעומדת בתוך הספינ׳ בצד הפתח לירד ולעלות בו נק׳ בלשונו אסכלא ואפש׳ שהיה לו שנוי שם מפני שזו שבספינה הית׳ קבועה ומחובר שם משא״כ העומדת בחוץ שהיא תלושה ומטולטל או מטעם אחר ואף שהמ״מ כתב בשם הרב אבן מגא״ש דפי׳ אסכלא בית הכסא שבתוך הספינה צ״ל דהרמב״ם והמחבר לא פירשו הכי דא״כ הוה להפוך ולכתוב ואת הכבש שעולין בה גם ברמב״ם כתוב שם בהדיא שעולין בהן ל׳ רבים ע״ש:
(ה) ואת בית המים – פי׳ שיש להן מקום בספינ׳ שמשתמרין שם מים מתוקים שלא יכולין לשתות מימי הים שעוברי׳ בו שהוא מלוח:
(ו) אבל לא מכר כו׳ – שכל אלו אף שהן עשויין לצרכי הספינ׳ מ״מ אין שם ספינה עליהן ויכול לעשות בו שימוש ג״כ לדבר אחר:
(א) (סעיף ז) (טור ס״ט) המוכר את החמור כו׳ מביא דעת הרמ״ה בזה וצריך ביאור כי הב״י לא ביאר כל הצורך בזה, גם כ׳ שהחלוקה באם פי׳ רכיבה כו׳ כדי נסבה ולא נלע״ד כן כמו שאבאר גם ראיתי מי שפי׳ מ״ש הרמ״ה ב״פ חומרא לתובע וכו׳ הוא שלא מכח ספיקות התלמוד אלא מספיקא דמספקא ליה לעצמו אי מהני יתור לשון מ״ש למשוי וזה אינו שוה לי לגמרי, דאין מדרך שום פוסק שנסתפק באיזה דין לומר עליו חומרא לתובע כי אולי יהיה הדבר ברור בעיני אחרים מאי דמספקא ליה. ותו, דאין כאן יתור ל׳ לגמרי דהא מוכרח לומר למשוי דקי״ל כרבנן דס״ל סתם לרכיבה קאי. ונלע״ד ברור בפירוש דברי הרמ״ה בדרך זה שנינו בפרק הספינה המוכר את החמור לא מכר את כליו נחום המדי אומר מכר את כליו אמר עולא בשק ודיסק׳ וכומני דת״ק סבר סתם חמור לרכוב קאי ונחום המדי סבר סתם חמור למשוי קאי אבל אוכף ומרדע׳ ד״ה מכורין איבעיא להו בעודן עליו מחלוקת אבל בשאינן עליו מודה נחום לרבנן א״ד כשאינן עליו מחלוקת אבל בעודן עליו מודים רבנן לנחום ולא איפשטא וע״ז אמר הרמ״ה דכיון דלא איפשטא האיבעיא אזלי׳ לחומרא דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואמרי׳ דעולא קאמר אפי׳ בעודן עליו ס״ל לת״ק דאין שק וחביריו מכורין ממילא מה שמסיים עולא אבל באוכף כ״ע מודים דמכורים, מיירי דוקא בעודן עליו וע״כ אמר הרמ״ה אפי׳ לת״ק באוכף בעינן עודן עליו, אבל בשק לא מהני עודן עליו כיון דלא נפשטא האיבעי׳ בגמ׳ ולא הוצרך הרמ״ה לומר בזה קולא לנתבע כו׳, דזהו עיקר האיבעיא בגמ׳ וכיון דלא נפשטה פשוט הוא המע״ה וחומרא לתובע ולא הוצרך הרמ״ה לכתוב זה אלא במקומות שאינם מפורשים בגמ׳ דהוי בעי׳ בהו אלא הרמ״ה הכניס אותם בתוך האיבעיא בזה הורה לנו דהוי חומרא לתובע כו׳ כלומר גם זה בכלל האיבעיא בגמ׳ ומש״ה כ׳ הרמ״ה אבל אם פי׳ לרכיבה כו׳, הורה בזה חידוש גדול, דבזה אפי׳ אומר בפי׳ הוא וכל מה שעליו לא מהני כיון שפי׳ לרכיבה הורה כונתו במ״ש הוא וכל מה שעליו ר״ל השייך לרכיבה ולא כמ״ש ב״י בזה דכדי נסבה ומ״ש הרמ״ה דאם פי׳ למשוי שק מכור בעודן עליו זה פשוט דהא שייך למשוי והוא אמר בפי׳ למשוי אלא דבאינן עליו הוא נכנס בכלל האיבעיא בגמ׳ דהא אם תפרש דברי עולא בעודן עליו תלמוד דין זה דהא לת״ק סתמא לרכיבה והוי כאומר בפי׳ לרכיבה, וא״כ היה ראוי באוכף דקאי לרכיבה להיות נקנה אפי׳ אינן עליו ואפ״ה אמרי׳ להך סברא דדוקא בעודן עליו אבל לא באינן עליו ה״נ בזה שאמר למשאוי לענין שק ואף שהשק שייך למשוי מ״מ אפשר דלא קנאו כל שאינן עליו ומש״ה הוי חומר׳ לתובע כו׳ ואח״כ אמר באוכף דאם אינם עליו פשיטא שאינם מכורין ותרתי לריעות׳ יש כאן דאמר בפי׳ למשוי ואינן עליו אלא דבעודן עליו נכנס בספיקות התלמוד דאם תפרש דברי עולא באינן עליו אבל בעודן עליו מודה ת״ק דמכר השק דאע״ג דאין השק שייך לרכיבה ולת״ק סתם חמור לרכיבה מ״מ אהני הך בעודן עליו לפי סברא זו ה״ה נמי כאן שאומר למשוי ואפ״ה אפשר דקונה אוכף השייך לרכיבה כיון דעודן עליו ומש״ה זה חומרא לתובע כו׳ ואח״כ אמר אם פי׳ בין לרכיבה כו׳ בעודן עליו פשיטא דהכל מכור דיש תרתי לטיבותא אלא דבאינן עליו נכנס בספק דהא לת״ק סתמא לרכיבה קאמר ואפ״ה בעינן באוכף עליו לסברא שתאמר דעולא מיירי בעודן עליו דוקא גבי אוכף ה״ה בזה לענין שק אע״פ שאמר ג״כ למשוי זה נל״ב ולא יכחישנו רק המתעקש ומכחיש דבר אמת:
(א) המים – פירוש שיש להן מקום בספינה שמשתמרין שם מים מתוקין שמימי הים א״י לשתות כי מלוחין הן. סמ״ע:
(ב) אבל – שכל אלו אף שהן עשוין לצרכי הספינה מ״מ אין שם ספינה עליהן ויכול לעשות בהן ג״כ שימוש לדברים אחרים. שם:
(א) ובכלל כו׳ – כן פי׳ המ״מ המשוטין לחד פירושא:
(ב) ואת הכבש והאסקלא – בגמ׳ האסקלא ופי רשב״ם ור״ח ורב האי כבש והרמב״ם כ׳ שניהם והן שני מיני כבש כמש״ו שעולין בהם כו׳:
(ג) בין כו׳ – שם ביציא ודוגית ושם אמרו ביצית היינו דוגית כו׳ ועכ״מ:
{א} המוכר את הספינה מכר לו את התורן והוא אילן גבוה שפורסין עליו את הוילון ומכר הוילון והעוגין והם הברזלים שמעמידין אותה בה ואת כל המשוטים שמנהיגים אותה בהם ואת הכבש שעולין בה ממנה ליבשה ואת בור המים שבה אבל לא מכר הביצית והיא ספינה קטנה שהולכין בה ליבשה ולא את הדוגית והיא ספינה קטנה שצדין בה המלחים דגים ולא העבדים המשמשין אותה ולא המרצופין שנותנין בהם סחורה ולא את הסחורה ואם אמר היא וכל מה שבתוכה הכל מכור:
(א) {א} המוכר את הספינה מכר לו את התורן וכו׳ עד המנהיגין אותה בהם משנה ר״פ המוכר את הספינה (בבא בתרא עג.):
ומה שכתב ואת הכבש שעולין בה וכו׳ שם תנו רבנן המוכר את הספינה מכר את האסכלא ואת בור המים שבתוכה רבי נתן אומר המוכר את הספינה מכר את הביצית סומכוס אומר המוכר את הספינה מכר את הדוגית וכתבו הרי״ף והרא״ש ולית הלכתא כוותייהו. ופי׳ ר״ש אסכלא. כבש של ספינה שעולין בו: בור המים שבתוכה. נותנין בו מים מתוקים לפי שמי הים מלוחין: ביצית ודוגית. היינו ספינה קטנה שקושרין לספינה גדולה וכשרוצים לעלות ליבשה נכנסים מאותה גדולה לקטנה שהגדולה אינה יכולה ליקרב אל שפת הים:
ומה שכתב ולא את הדוגית והיא ספינה קטנה שצדין בה המלחים דגים כ״כ הרמב״ם ז״ל בפכ״ז ויש לתמוה עליו דהא אמרינן בגמרא אמר רבא ביצית היינו דוגית ר׳ נתן דבבלאה הוא קרי לה ביצית סומכוס דבן ארץ ישראל הוא קרי לה דוגית משמע דביצית ודוגית דבר אחד הוא ואפשר דס״ל ז״ל דה״פ ביצית ודוגית היינו ספינה קטנה אלא דבבבל שהיו הימים והנהרות אצל שפתם נמוכים היו צריכים לספינה קטנה לעלות בה ליבשה מהספינה הגדולה ובא״י שימים שבה עמוקים אצל שפתם וע״י כן יכולה הספינה הגדולה להתקרב ליבשה לא היו צריכין לספינה קטנה לעלות בה ליבשה ולא היו משתמשים ממנה אלא לצוד בה דגים וע״ש זה היו קורין אותה דוגית והשתא ה״ק הרמב״ם לא מכר ספינה קטנה בין שהיא עשויה לילך בה ליבשה בין שהיא עשויה לצוד בה דגים.
וכתב ה״ה המשוטין המנהיגין אותה פירוש החבלים שבהם מושכים הספינה ומכניסים אותה לנמל ויש לפרש העצים שמושכים בהם הספינות זה לשון ן׳ מיגא״ש ז״ל ור״ש פי׳ רימוש בלע״ז:
והאסכלא פירש ן׳ מיגאש בית הכסא שבספינה ור״ש פירש כבש וכן כתב הרמב״ם ז״ל בפכ״ו:
ומה שכתב ולא את העבדים המשמשין אותה ולא את המרצופין שנותנין בהם סחורה ולא את הסחורה ואם אמר היא וכל מה שבתוכה הרי הכל מכור שם במשנה:
(א) טעה בכדי שאין הדעת טועה האם הוי ביטול מקח ואונאה או הוי מתנה. הטור והב״י בסעיף ח אות ה, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בלא תעשה קע, כתב דהוי מתנה, וכ״כ ראב״ן בסי׳ קא, ובסי׳ קו, ובסי׳ תסו.
קנה את החמור ואמר לו חמורך זה האם קנה מה שעליו. הטור בסעיף ז, כתב דלא קנה, וכתב הב״י כיון דהוא פלוגתא דרבי יהודה ות״ק והלכה כת״ק, ע״כ, אמנם יש להעיר דהריטב״א בב״ב עח: ד״ה מאי שנא, כתב דרוב הפוסקים סברי דהלכה כת״ק, אבל ר״י פוסק כרבי יהודה דקני, ע״כ, וכן בשיטה מקובצת בב״ב עח: ד״ה אבל בעליות, הביא מרבינו יונה דס״ל דכלל לא פליג ת״ק על ר״י והלכה כר״י, וכן הרשב״א בב״ב עח: ד״ה חמורך, כתב דקי״ל כר״י דקני, וכתב דמדברי הרי״ף נראה דל״ק, ע״כ, וכן נראה מדברי הרמב״ם דהשמיטו מהלכותיו, ונמצא דהרי״ף והרמב״ם וכלשון הריטב״א רוב הפוסקים ס״ל דל״ק, ומאידך ר״י ורבינו יונה והרשב״א ס״ל דקני.
מכר את העבד מכר עמו את כליו הצריכים לו תמיד כגון חלוקו ומכנסיים. כ״כ ראב״ן בסי׳ תסו ד״ה המוכר את העבד.
מכר בור אם מכר מימיו. הטור והב״י בסעיף טז, הביאו בזה מחלוקת, דהטור והרא״ש ורשב״ם ס״ל דקני, ומאידך הרי״ף והרמב״ם ס״ל דל״ק, וכן פסק השו״ע, והרמ״א כתב די״א כהרא״ש, והב״י הביא את דברי רשב״ם שכתב דאע״ג דאמרינן דיחידאה הוא, אין הכוונה דלית הלכה הכי, והב״י כתב דטעם הרי״ף מדלא קאמר הא מני, ומדנקט לשון יחידאה משמע דלית הלכה הכי, ע״כ, וכדברי הב״י האלו כתב הריטב״א בב״ב עט: ד״ה מתניתין, ולכך ס״ל דל״ק והביא דלגירסת ר״ח נמי ל״ק, והרשב״א בב״ב עט: ד״ה והא אנן, כתב דגירסת ספרי ספרד דל״ק, וכן נראה דעת הרשב״א, וכ״כ רבינו יונה שהביא השיטה מקובצת בב״ב עט: בסופו, וכ״כ הרמ״ה בב״ב עט: ד״ה ומתמהינן, וכ״כ הר״ן בב״ב עט: ד״ה אמר רבה, וכ״כ בפירוש המיוחס לרבינו גרשום בב״ב עט: ד״ה יחידאה, ומיהו הרשב״א שם הביא דרבינו האי גאון ס״ל כרשב״ם, וראיתי מציינים דכן דעת פסקי הרי״ד, ונמצא בידינו דהטור והרא״ש ורשב״ם ורבינו האי גאון והרי״ד ס״ל דקני, וכן הביא הרמ״א בשם י״א, ומאידך הרי״ף והרמב״ם והריטב״א ור״ח והרשב״א וספרי ספרד ורבינו יונה והרמ״ה והר״ן ורבינו גרשום, כולהו ס״ל דל״ק וכן פסק בשו״ע וכן נראה עיקר.
מכר אשפה אם מכר זבלה וכן כוורת ודבורים וכן שובך ויונים. הטוש״ע בסעיפים טז-יז, כתבו דקני, אמנם דבר זה אינו ברור, דלפי הפוסקים שהבאתי גבי מכר בור מכר מימיו דס״ל כהאי תנא דס״ל דל״ק, א״כ אי נימא דפליגי תנאי אף בהנך א״כ נמי לא קני, והב״י הביא מהנמוק״י שכתב בשם הריטב״א בשם הרא״ה דפליגי נמי בהני, ויש להוסיף דהרמ״ה בב״ב עט: ד״ה אשתכח, נמי הכי סבר, וכן רבינו יונה שהביא השיטה מקובצת בב״ב עט: ד״ה עלה בידינו, ומאידך הר״ן בב״ב עט: ד״ה אמר רבה, סבר דדוקא בבור פליגי, וכן סבר הראב״ד שהביא הרשב״א בב״ב עט: ד״ה והראב״ד.
מכר פירות השובך, אם צריך להשאיר בריכה ראשונה לכל הדורות. מדברי הטוש״ע בסעיף יח, ומדברי רשב״ם המובא בב״י, מבואר דאין צריך להניח בריכות לשאר הדורות אלא רק לדורות הראשונים של השובך, אמנם הריטב״א בב״ב פ. ד״ה ופרכינן מאי שנא, כתב דהנכון כמו שכתבו תוס׳ דצריך להניח בריכה ראשונה לכל דור ודור.
(א) ולא את הדוגית והיא כו׳ וכ״כ הרמב״ם פכ״ז דמכירה וז״ל הגמרא שם ת״ר כו׳ עד רב נתן אומר המוכר את הספינה מכר את הביצית סומכו׳ אומר המוכר את הספינה מכר את הדוגית אמר רבא ביצי׳ היינו דוגית ר״נ בבלאי הוא קרי לה ביצית כדאמרינן אנשי ביצותא דמיאשן סומכוס דבר א״י הוא קרי לה דוגית כדכתיב ואחריתכן כסירות דוגה. ופי׳ ר״ש ביצית ודיגית היינו ספינה קטנה שקושרין לספינה ועולין ממנה ליבשה שהגדולה אינה יכולה לקרב אל שפת הים מפני שאינה הולכת אלא בעומק אין שם עומק מים. מישן נהר קטן ואין הולכין בו אלא בספינה קטנית ר״נ מבבל עלה. דוגית ע״ש שצדין בה דגים דקלה היא ע״פ המים עכ״ל ר״ש וכתב ב״י וכ״מ וז״ל ויש לתמוה על הרמב״ם ורבינו כיון דאמר רבא ביצית היינו דוגית למה חלקוהו הם בתרתי ואפשר לומר דס״ל דה״פ ביצית ודוגית היינו ספינה קטנה אלא דבבבל שהיו המים נמוכים אצל שפתם היו צריכים לספינה קטנה לעלות בה עד ליבשה ובא״י שעמוקים גם אצל שפתם וע״י כן יכולה הספינה הגדולה לילך על השפת לא היו צריכים לקטנה אלא כדי לצוד בה דגים וה״ק הרמב״ם ורבינו אבל לא מכר את הספינה הקטנה בין שהיו עשוים לילך בה ליבשה וכגון בבבל שע״י זה נקראת ביצית בין שהיא עשוי לצוד בה דגים כגון בא״י שע״י זה נקראת דוגית עכ״ל ופירושו דחוק דא״כ דבבבל רגילין בזה ובא״י בזה למה תלאו רבא בל׳ בבלי שהוא ביצית כדאמרי אינשי ובלשון הקודש דא״י ורב מקרא נקרא דוגית לא הול״ל אלא ר״נ בבלי ושם צריכין לספינה שמוברין בה ואותו קורין ביצית וסומכוס בר א״י ושם אין צריך אלא לספינה שצודין בה ואותו קורין דוגית ועוד מנ״ל לרבא לומר דביצית היינו דוגית וממילא ל״פ כיון דתרתי מיני תשמישין הן דלמא סומכוס פליג׳ וס״ל דוקא דוגית היא דנמכרת בכלל הספינה ולא ביצית או איפכא לכן נלע״ד דגם בא״י היו צריכין לספינה קטנה שיוצאין מהספינה הגדולה דוודאי אפי׳ הים אינו שוה בשפתה בעומק למה שהוא משם והלאה אלא סומכוס היה קורא דוגית לכל הספינה הקטנה בין שעולין ממנה ליבשה בין שצדין בה דגים כיון שמצינו שבפסוק קראה דוגה ושם נקראת כן ע״ש צדיית דגים ור״נ קרא לשניהן ביצית כדאמרי אינשי בבבל ביצית דמיאשן ושם באותה ספינה קטנה היו נושאין בה ג״כ משאוי ועוברין בה ממקום למקום כדפי׳ ר״ש הנ״ל אלא ע״ש שהיא קטנה ועוברין בה בנהר קטן היה נקראת כן וגם לההיא שצדין בה היו קוראין ביצית ע״ש קטנותה ועכ״פ שני מיני תשמישין הן ולכל א׳ היה ספינה מיוחד שהרי בספינה שעולין בה ליבשה עולין הרבה ביחד וגם פורקין ומעלין ע״י סחורה ליבשה צריכה להיות קצת גדולה וגם עשויה בתבנית אחר מאשר היה עשוי אותם שצדין בה דגים ורבא דקאמר ביצית היינו דוגית לדינא קאמר ר״ל מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי נ״ל דלמד כי מל׳ הגמרא בברייתא דקתני ר״כ אמר המוכר את הספינה מכר את הביצית סומכוס אומר המוכר את הספינה מכר את הדוגית ודייק רבא דאי ס״ל לתנא דמסדר הברייתא דפליגי אהדדי הו״ל לקצר ולומר סומכוס אומר מכר את הדוגית דהוה משמע דעל דברי ר״נ קאי דקאמר מכר את הביצית וסומכוס פליג עליה וס״ל דוגית נמכר עם הספינה ולא ביצית או איפכא אתה אומר ביצית דמשמע אבל לא דוגית ואני מוסיף לומר אף דוגית אלא וודאי ס״ל לתנא דמתניתין דסומכוס לא קאי אדברי ר״נ אלא כל חד אמר מלתא בפני עצמה וק׳ ליה למה דיבר זה מביצית ולא מדוגית וזה איפכא וניחא ליה לרבא דס״ל לתרווייהו דבמינייהו שווים וכל אחד קרא לשניהן ע״פ לשונו אבל עכ״פ שני מיני תשמישין הן ולולי שדקדק רבא הנ״ל דהכל אחד הוא לדינא לא הוי אמרינן כן מסברא וה״ט נמי דהרמב״ם ורבינו כתבו לתרוייהו. ותדע שהרי גם הרי״ף והרא״ש הביאו לתרוויהו לדר״נ ולדסומכוס ולא כתבו עליה להא דרבא דאמר ביצית היינו דוגית אלא כתבו ולית הלכתא כוותייהו ונראה דמש״ה השמיטו להא דרבא משום דרבא לא בא אלא לומר דל״פ אהדדי וכמ״ש וכיון דלית הלכתא כוותייהו לא רצו להעתיק דבריו אלא העתיקו לשון דר״נ ודסומכוס כדי לכתוב עלייהו דלית הלכתא כוותייהו ור״ל בין ספינה של תשמיש זה בין של תשמיש זה אינו נמכר בכלל ספינה גדולה. וגם לשון ר״ש שהבאתי לעיל מדכתב דספינה שעולין בה מהים ליבשה היה קשור בספינה גדולה משמע קצת שהיה מיוחד לזה ולא היה צדין בה דגים גם מל׳ הר״ן הנ״ל שכתב שהיו מפרקין בה סחורה משמע שנשתנה בצורתה קצת בע״א מספינה שצדין בה דגים שהיא עשויה עגולה ודוק:
(א) המוכר את הספינה כו׳ בב״ב (דף ע״ג):
והעוגין והם הברזלים כו׳ וכן הוא אומר הלהן תעגנה גמרא ור״ל שהוא מל׳ תעגנה שהוא מורה על עיכוב וקישור דבר שאינו יכול לזוז ממקומו:
ואת כל המשוטים ובכלל זה החבלים שמושכין אותם בהם לנמל כ״כ המ״מ:
ואת הכבש שעולין בה ממנה ליבשה כן הוא הגירסא בכל ספרי רבינו של דפוס ושל כתב וז״ל הברייתא שם המוכר את הספינה מכר את האסכלא כו׳ ופי׳ ר״ש אסכלא כבש של ספינה שעולין בו ובמיימוני ר״פ כ״ז כ׳ שניהן ז״ל ואת הכבש והאסכלא שעולין בהן לספינה ויורדין עליה עכ״ל וכתב המ״מ ר״ש לא גרס כבש בברייתא אלא אסכלא ורבינו (הרמב״ם) גרס שניהן כבש ואסכלא ופי׳ אבן מיגא״ש דאסכלה ר״ל בית הכסא שבספינה עכ״ל וק״ל דאם כן לא הו״ל להרמב״ם לכתוב שעולין בהם לספינה לשון רבים משמע דגם אסכלא מין כבש הוא וגם הול״ל להיפך את האסכלא ואת הכבש שעולין לכ״נ דהרמב״ם ס״ל דשניהן מין כבש הן אחד מטולטלת ועומדת חוץ לספינה שעולין בה מיבשה לספינה כי פתח הספינה העשויה כמין בית מן הצד באמצע גבהו הוא וכשרוצין ליכנס מיבשה להספינה צריכין לעלות בכבש וכן כשבאין לפתחה של ספינה אין קרקעו שוה לה ויורדין בכבש א׳ משם למטה לתוך הספינה לישב שם ונראה שאותה שהיא לפנים היא קבועה טפי מש״ה יש לה שם אחר ונקראת אסכלא או מטעם אחר יש לה שינוי שם והשתא א״ש הא דכתב הרמב״ם הכבש והאסכלא שעולין ויורדין בהן שבאמת כל אחד מהן עשויה לעלייה וירידה דהיינו בכבש עולין בו כשנכנסים לספינה ויורדים בו כשיוצאין מהספינה ובאסכלא הוא איפכא עולין בה ביציאה ויורדין בו בכניסה ור״ש ורבינו לא גרסו בברייתא שניהן אלא אסכלא ופירשוהו כבש ואף שהן ודאי אינם מחולקין בהא וג״כ סוברין שהן שנים מ״מ ס״ל שם אחד לשניהן ורבינו משעת יציאה מהספינה איירי שאז עולין בו מהספינה לפתחה ומשם יורדין ליבשה מש״ה כתב ואת הכבש שעולין בה ממנה ליבשה והול״ל ג״כ ויורדים אלא שקיצר ותפס לשון ר״ש שכתב ג״כ ביה ל׳ עלייה א״נ מ״ש ליבשה ר״ל לצורך יבשה והירידה היא בכלל וק״ל:
ואת בור המים אשר בה הם מים מתוקים שלוקחין מהם לשתות כי מימי הים מלוחים:
אבל לא מכר הביצית שם סובר ר״נ דמכר את הביצית וסומכוס אמר דמכר את הדוגית ול״מ כמ״ש בדרישה ואפ״ה כ״ד שאינן נמכרים כי הרי״ף והרא״ש כתבו דלית הלכתא כותייהו פי׳ אף על פי שהן קשורין תמיד בספינה גדולה:
שהולכין בה ליבשה ל׳ ר״ן שמטילין אותם לים להוציא סחורה ליבשה לפי שאין הספינה יכולה להגיע לארץ שמפני כובדה היא נכנסת במצולה ואע״פ שהן תשמיש לספינה דדמי לעבדים שאע״פ שהן תשמיש לספינה ראויין הן לעצמן ולשמש לדברים אחרים וה״ה לדוגית עכ״ל ובדרישה כתבתי ל׳ הגמרא ול׳ ר״ש ומשם מוכח דנקרא ביצית בל׳ בבלי בלא טעם ולכאורה נראה ליתן טעם שנקראת ביצית ע״ש היגאה גמא בלא ביצה ישגה אחו בלי מים שהוא ל׳ אגם ורקק שמפני טיט ועפר הסמוך לשפה דהיינו ביצה אין ספינה יכולה לילך שם:
שצדין בה המלחים נראה דדקדק לכתוב המלחים ללמדנו שאפי׳ אין שום אדם צודה בה אלא המלחים אפ״ה אינו בטל אגב ספינה וק״ל:
(א) {א} המוכר את הספינה מכר לו את התורן וכו׳ עד שמעמידים אותו בה משנה ריש פרק הספינה:
ומ״ש ואת כל המשוטים שמנהיגים אותה בהם כ״כ הרמב״ם בפכ״ז וזה לשון המשנה ואת כל המנהיגים אותה ובגמרא אר״א אלו המשוטות שלה וכה״א אלונים מבשן עשו משוטיך וכו׳ ופרשב״ם סד״א חבלים המושכים הספינה ליהוו עיקר מנהיגים אבל משוטות לא מזדבני קמ״ל נראה מפי׳ דכל אתא לרבות אף המשוטות שהם העצים שרחבים בראשם שמנהיגים בהם האניה ואצ״ל החבלים אבל רבינו והרמב״ם שכתבו ואת כל המשוטות משמע שיש שני מיני משוטות עשוין מעץ ומרבה את הכל ואפשר דאתי לרבות אף המשוטות הקטנים שמשיטין בהם כשאין המים עמוקים ואין צ״ל העצים הארוכים שהם עיקר מנהיגיה ובגמר׳ נמי יליף דעיקר מנהיגיה הן משוטות מדכתיב ירדו מאניותיהן כל תופסי משוט ומרובה כל תופסי משוט אף תופסי משוטות קטנים. ואת הכבש וכו׳ שם ברייתא מכר את האסכלא ופרשב״ם כבש וכו׳ ובאלפסי ישן כתב הגה״ה וז״ל אסכלא פי׳ כמין דף יוצא ממנה ויושבים עליו לפנות עכ״ל וכ״כ ה׳ המגיד בשם אבן מאג״ש בית הכסא וכו׳. ואת בור המים שבה ג״ז ברייתא עם:
ומ״ש אבל לא מכר הביצית וכו׳ שם בברייתא ר׳ נתן אמר מכר את הביצית סומכוס אמר מכר את הדוגית וכתב הרי״ף והרא״ש ולית הילכתא כוותייהו ובגמרא אמר רבא ביצית היינו דוגית ר״נ דבבלאה הוא קרי לה ביצית סומכוס דבר א״י הוא קרי לה דוגית ופי׳ רשב״ם ביצית ודוגית היינו ספינה קטנה שקושרין לספינה גדולה ועולין ממנה ליבשה דוגית ע״ש שצדין דגים דקלה היא ע״פ המים נראה מפירושו דספינה קטנה משתמשין בה מיציאה לעלות ממנה ליבשה וע״ש כך נקרא ביצית ומשתמשין בה ג״כ לצוד דגים וע״ש כך נקרא דוגית אלא שבבבל קורין אותה ביצית ובא״י קורין אותה דוגית לכך כתב רבינו והרמב״ם שלא מכר את הביצית ולא את הדוגית וכו׳ דמאחר דבגמרא מפרש דכשמשתמשין בה לשני עניינים איננה בכלל המכירה א״כ כ״ש כשאינן משתמשין בו אלא לדבר אחד בלבד לעלות בו ליבשה א״נ לצוד בה דגים דאצ״ל דאינו מכור וא״צ לחילוק שכתב ב״י דבבבל הימים נמוכים אצל שפתם וכו׳:
ולא העבדים המשמשין אותה וכו׳ משנה שם אבל לא מכר לא את העבדים ופי׳ רשב״ם עבדים שיש לו לבעל הספינה להנהיגה ולשמור פרקמטיא שלו שבתוכה דקדק לבאר שאין העבדים המנהיגים את הספינה בכלל ואת כל המנהיגים אותה שהם בכלל המכירה אלא אפי׳ מנהיגים אותה לא מכר אותם ורבי׳ והרמב״ם כתבו בסתם העבדים המשמשין אותה:
ולא המרצופים וכו׳ ולא את הסחורה כו׳ שם משנה וא״ת כיון דמרצופין אינן מכורין כ״ש סחורה עצמה וי״ל דתני ליה משום סיפא דבזמן שא״ל היא וכל מה שבתוכו אף הסחורה מכורה וכן פי׳ התו׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ב) הַמּוֹכֵר אֶת הַקָּרוֹן לֹא מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת, בִּזְמַן שֶׁאֵינָם קְשׁוּרוֹת עִמּוֹ. מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת, לֹא מָכַר אֶת הַקָּרוֹן. {הַגָּה: הָיוּ קְשׁוּרִין זֶה בָּזֶה, מָכַר הַקָּרוֹן מָכַר הַפְּרָדוֹת; מָכַר הַפְּרָדוֹת לֹא מָכַר הַקָּרוֹן (טוּר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(ד) ג) שם דין ב׳ משנה שם דף עז ע״ב
(ה) ד) וכדמפרש לה רבי אבהו שם וכ׳ ה״ה וטעמא שכל שאדוקין בו הרי הן לקרון כתנור וכירים לבית וכו׳ שאם הם קשורות כולן נמכרין
(ז) מכר הפרדות לא מכר הקרון – דעל הפרדות יכולין לרכוב למקום חפצו בלא הקרון משא״כ בעגלות בלא פרדות והרי הן קשורין יחד:
(ג) הקרון – דעל הפרדות יכולין לרכוב ולבא למקום חפצו בלא הקרון משא״כ בעגלות בלא פרדות והרי הן קשורים יחד. שם:
(ד) היו קשורין כו׳ – שם תני כו׳ ומ׳ דבמכר את הפרידות שוה למתני׳:
{ב} המוכר הקרון לא מכר הפרדות:
{ג} ואם מכר הפרדות לא מכר את הקרון ואם קשורין זה בזה מכר הקרון מכר גם הפרדות מכר הפרדות לא מכר הקרון:
(ב) {ב} המוכר הקרון לא מכר הפרדות ואם מכר הפרדות לא מכר את הקרון שם במשנה (דף עז):
ומה שכתב ואם קשורים זה בזה מכר הקרון מכר גם הפרדות שם תני רב תחליפא בר אבימי קמיה דרבי אבהו מכר את הקרון מכר את הפרדות והא אנן לא מכר תנן אמר ליה אסמיא אמר ליה תתרגם מתניתך באדוקים בו ופירש ר״ש באדוקים בו. שקשורים ביחד בשעת המכירה הילכך הכל מכר ומתניתין בשאין אדוקים בו:
(ג) {ג} ומה שאמר מכר את הפרדות לא מכר את הקרון ומשום דלא אמרו בבריית׳ דאדוקים בו מהני אלא במכר את הקרון מכר את הפרדות לפי שהפרדות נגררות אחר שם הקרון אבל אין הקרון נגרר אחר שם הפרדות אפילו באדוקים בו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) המוכר הקרון פי׳ עגלה שם דף ע״ז:
ואם קשורין זה בזה כלומר בשעת המכירה (פליגי) שאז ודאי על הכל נתכונו כיון דאיכא דמים יתרים:
(ג) מכר הקרון מכר גם הפרדות כו׳ לפי שהפרדות נגררות אחר הקרון דאי אפשר לעגלה שתלך בלי פרדות אבל אין הקרון נגרר אחר הפרדות שאפשר לרכוב אפרדות בלתי הקרון:
(ב) {ב} המוכר הקרון וכו׳ משנה שם:
(ג) {ג} ומ״ש ואם קשורין וכו׳ שם תני רב תחליפא מכר את הקרון מכר את הפרדות ואסיקנא כשאדוקין בו פי׳ קשורין ביחד בשעת המכירה והרא״ש והרמב״ם פסקו כך ויש לתמוה מפני מה השמיטו הרי״ף ובאלפס ישן מצאתי שהגיהו בו הך מסקנא. ומ״ש רבינו דגם בקשורין בו מכר את הפרדות לא מכר את הקרון הכי משמע מלשון הרמב״ם שכתב המוכר את הקרון לא מכר את הפרדו׳ בזמן שאינן קשורות עמו. מכר את הפרדות לא מכר את הקרון דמדלא הזכיר תנאי זה שכתב בזמן שאינה קשורות עמו בתר שתי החלוקות שמעינן דבמכר את הפרדות לא מכר את הקרון אפי׳ קשורות עמו אלא שיש לתמוה דמנ״ל הא ואי משום דרב תחליפא לא נקט בברייתא כי אם חלוקת מכר את הקרון מכר את הפרדות איכא למימר חדא מינייהו נקט א״נ רבותא נקט ואין צ״ל במוכר את הפרדות דמכר את הקרון וכן מבואר בנ״י דאין חילוק שהרי כתב וז״ל אבל אם הן אדוקין יחד הכל בכלל המוכר דפשיטא שעל הכל נתכוונו כיון דאיכא דמים יתירים אע״ג דאין נקראים בשם אחד עכ״ל מיהו מלשונו מבואר דאף במוכר קרון לא מכר הפרדות אא״כ בדאיכא דמים יתירים ולא ידעתי מנין לו וברמב״ם מפורש דאין הדמים ראייה בכל אלו הדברים והעיקר דאין חילוק בין איכא דמים יתירים לליכא דמים יתירים ובין מכר הקרון למכר הפרדות אלא בין קשורים לשאינן קשורים והכי משמע מדברי הר״י הלוי שכתב לגבי צמד ובקר אם אדוקין יחד שניהם מכורים ולא חילק בין מכר הצמד למכר הבקר ודכוותיה נמי לגבי קרון ופרדות נ״ל. מיהו אפשר דשאני פרדות דראוין לעשות בהן מלאכה בלא קרון כגון לרכוב עליו לפיכך אפי׳ בקשורין מכר הפרדות לא מכר את הקרון אבל בקר בלא צמד אינו ראוי לשום מלאכה דאין רוכבין עליו לפיכך בקשורין הכל מכור דאין ראוי לזה בלא זה:
בד״א במכר אבל במשכיר וכו׳ כ״כ הרא״ש וז״ל מכר את הקרון לא מכר את הפרדות אבל שוכר את הקרון שוכר את הפרדות דבמכר אדם קונה קרון מאחד ופרדות מאחר אבל אין דרך שוכר בכך עכ״ל ומשמע ליה לרבינו אפילו אינן אדוקין בו דאי באדוקין בו אף במוכר את הקרון מכר את הפרדות ומ״מ לפי שיטת רבינו משמע דדוקא בשוכר את הקרון התם הוא דשכר את הפרדות אבל בשוכר את הפרדות לא שכר את הקרון דדין שוכר באינן אדוקין כדין מוכר באדוקין אבל לפי שיטת נ״י אין חילוק וכ״כ להדיא וז״ל אבל בשכירות הכל בכלל ואפי׳ אינן אדוקין דאין דרך לשכור עגלה מאחד ופרדה מאחר וכן עיקר כמו שביארנו בסמוך והוא שיטת ר״י הלוי:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ג) יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי בְּמוֹכֵר, אֲבָל בְּמַשְׂכִּיר אֶת הַקָּרוֹן הִשְׂכִּיר גַּם הַפְּרָדוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם קְשׁוּרוֹת עִמּוֹ.
באר הגולהסמ״עטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(ו) ה) טור ס״ד וכ״כ הנ״י שם ונתן טעם לפי שאין דרך לשכור עגלה מא׳ ופרדות מאחר
(ח) אבל במשכיר כו׳ – דאין דרך לשכור עגלות מזה ופרדות מזה ובוודאי כוונתו היה בשעת השכירות כפי המנהג ושיהיו שניהן שכורין לו.
{ד} בד״א במכר אבל המשכיר הקרון משכיר גם הפרדות אפילו אינן קשורים בו:
(ד) {ד} ומה שאמר במה דברים אמורים במוכר אבל המשכיר הקרון משכיר גם הפרדות אפילו אינם קשורים בו כ״כ נמק״י ונתן טעם לפי שאין דרך לשכור עגלה מאחד ופרדות מאחר:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) אבל המשכיר הקרון כו׳ אפי׳ אינם קשורין כו׳ לפי שאין דרך לשכור קרון מזה ופרדות מזה כ״כ ר״ן פי׳ וא״א לקרון שתלך בלי פרדות אבל איפכא לא וכדלעיל וק״ל:
באר הגולהסמ״עטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(ד) מָכַר אֶת הַצֶּמֶד, לֹא מָכַר אֶת הַבָּקָר. מָכַר אֶת הַבָּקָר, לֹא מָכַר אֶת הַצֶּמֶד, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹרִין (מִקְצָתָן) לְצֶמֶד ״בָּקָר״. {הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁאֵינָן קְשׁוּרִין בְּיַחַד, אֲבָל אִם קְשׁוּרִין בְּיַחַד, מְכוּרִים (טוּר בְּשֵׁם הר״י הַלֵּוִי וְהַמַּגִּיד פֶּרֶק כ״ז דִּמְכִירָה ונ״י פֶרֶק הַסְפִינָה).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(ז) ו) שם ושם במשנה
(ח) ז) כצ״ל וכ״ה ברמב״ם וכתב ה״ה מבואר בגמ׳ כיון שאין כולם או רובן קורין כן אינו מכור
(ט) ח) בשם פירושי הרב אבן מגש ז״ל גבי מכר הצמד וכו׳ דילפי׳ לי׳ מקרון ופרדו׳ וכ׳ הרשב״א ז״ל וכן דעת הרמב״ן ז״ל דתנא דבריי׳ תנא בקרון וה״ה לצמד דחד טעמא אית להו
(ט) מכר את הצמד – העול שנותנים על שני השוורים כשמוליכין אותן יחד לחרישה או בשאר משא נקרא צמד.
(י) שקורין לצמד בקר – גם במיימוני פכ״ז דמכירה גם בסמוך בהג״ה סעיף ח׳ כתב מור״ם כן ואם לאו ט״ס הוא צ״ל דקאי אמאי דסיים מכר הבקר לא מכר הצמד וע״ז שפיר קאמר אפי׳ קורין לצמד ג״כ בקר אבל בסמוך ס״ח בהג״ה כתב מור״ם ואם הכל קורין לצמד בקר ולצמד לבד מפרשים צמד לבד כו׳ הכל מכר ור״ל וזה דלא אמר צמד לבד אלא מכר סתם צמד הכל מכור אפי׳ בקר משם מוכח דמור״ם פירשו דאמכר את הצמד קאי אי בקר הוי בכלל מכירת צמד לכך נראה להגיה דמ״ש לצמד בקר צ״ל צמד לבקר וכן צ״ל בטור וא״ש ג״כ בטור דצ״ל שקורין לבקר צמד וקאי אמ״ש מכר הצמד לא מכר הבקר ועיין בהג״ה בסמוך ס״ח דשייך לכאן דשם נתבאר דמ״ש המחבר כאן ואפי׳ קורין צמד לבקר או איפכא היינו דוקא כשאין הכל קורין צמד לבקר דאי הכל קורין אותו כן הי׳ אמרינן דהדמים מודיעין שמכר גם הבקר בכלל צמד ולפעמי׳ אפי׳ בלא דמים מודיעים היה ג״כ בקר בכלל צמד או צמד בכלל בקר והוא כשהכל קורין לבקר צמד ולצמד אומרי׳ צמד לבדו וכמ״ש שם ולא מצאתי פלוגתא בזה ואדרבא כן מוכח בגמ׳ ר״פ המוכ׳ את הבית וכמ״ש הטו׳ והמחבר ג״כ בסי׳ רי״ד ס״ז בהמוכר לחבירו בית בבירה גדולה ע״ש ושם כתב עוד פרטי דינים שייכין כאן גם הטור סדרם וביארם יפה חילוקי הדינים ע״ש אלא דמור״ם סידר דבריו על דברי המחבר שכתב אחר כל הדינים כלל אחד שאין הדמים מודיעין וק״ל:
(א) מכר את הצמד – עיין בתשובות ר״א ן׳ חיים סי׳ קכ״ה.
(ד) הצמד – עיין בתשו׳ ראנ״ח סי׳ ק״ה:
(ה) אפי׳ במקום כו׳ – כגי׳ הרי״ף:
(ו) ודוקא כו׳ – דטעמא דמכר באדוקין בקרון ופרדות משום דהדמים מודיעין באדוקין דאל״כ למה אמרינן דמכר וא״כ ה״ה בצמר ובקר הרב״ן:
{ה} המוכר הצמד לא מכר הבקר מכר הבקר לא מכר הצמד.
לא מיבעיא אם הכל קורין לצמד צמד ולבקר בקר ואין שום אדם קורא לבקר צמד אלא אפילו יש מקצת שקורים לצמד צמד ולבקר בקר ויש מקצת שקורים לבקר צמד אפ״ה לא מכר הבקר ואפילו משך הלוקח הצמד והבקר ולא נתן המעות מוציאים ממנו הבקר והמעות.
{ו} וכ׳ רשב״ם אפילו אם היו קשורין ביחד אינן מכורין אבל הר״ר יוסף הלוי ז״ל כתב דוקא כשאינם קשורין אבל אם קשורין מכורין והכי מסתברא.
(ה) {ה} המוכר את הצמד לא מכר הבקר מכר הבקר לא מכר הצמד שם במשנה:
ומה שאמר ל״מ אם הכל קורין לצמד צמד וכו׳ אלא אפילו יש מקצת שקורים לצמד צמד ולבקר בקר ויש מקצת שקורים לבקר צמד אפילו הכי לא מכר הבקר שם בגמרא:
ומה שאמר ואפילו משך הלוקח הצמד והבקר ולא נתן מעות מוציאין ממנו הבקר והמעות:
ומה שאמר ואין הדמים ראיה לומר אין הצמד שוה כל כך בלא הבקר אלא אם טעה בכדי שהדעת טועה יש בו אונאה או ביטול מקח וכו׳ שם במתני׳ דהמוכר את הצמד לא מכר את הבקר מסיים ר׳ יהודה (אומר) הדמים מודיעים וחכמים אומרים אין הדמים ראיה וקאמר עלה בגמרא ואי אין הדמים ראיה ליהוי בטול מקח מאי אין הדמים ראיה נמי דהוי ביטול מקח ואי בעית אימא כי אמור רבנן אונאה וביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה לא אימור מתנה יהיב ליה ופירש ר״ש מאי אין הדמים ראיה. היינו ביטול מקח שאין הדמים ראיה לקנות את הבקר להתקיים המכר אלא לא מכר את הבקר ויבטל המקח משום אונאת יותר משתות בכדי שהדעת טועה וסבור בלבו שכך שוה כגון שוה ה׳ בז׳ או ו׳ בח׳ והילכך בטל מקח דמקח טעות הוא אבל בכדי שאין הדעת טועה כמתניתין דצמד ששוה פרוטה אין קונין אותו במנה או ק״ק ומסתברא כתירוץ אחרון וקמא שינוייא דחיקא הוא עכ״ל וכתב הר״ן לענין הלכה קי״ל כלישנא בתרא וכן דעת ר״ש והרמב״ן ז״ל וכן נראה דעת רי״ף ז״ל שכתבן להני לישני סתם אבל ממה שכתב ר״ח לקמן בפרק המוכר פירות משמע דסבירא ליה כלישנא קמא דמאי אין הדמים ראיה ביטול מקח עכ״ל והרמב״ם בפרק כ״ז הסכים לדעת הפוסקים כלישנא בתרא שכתב ואין הדמים ראיה שאם טעה בכדי שהדעת טועה יש לו אונאה או ביטול מקח כדין כל מוכר ולוקח ואם טעה בכדי שאין הדעת טועה לא בטל המקח שזה מתנה נתן לו וכתב ה״ה שכן דעת הרשב״א ז״ל ומה שאמר רבינו בשם רבינו האי שהדמים ראיה לבטל המקח וכולי טעמו מפני שפוסק כלישנא קמא. ומה שאמר וא״א הרא״ש ז״ל כתב כדברי הרשב״ם אף על פי שלא כתב הרא״ש בזה בפירוש מכל מקום מתוך שכתב הני תרי לישני סתם משמע שפוסק כלישנא בתרא וכמו שכתב הר״ן לדעת הרי״ף ז״ל וכיון דהרי״ף והרמב״ם והרא״ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן כתב הר״ן ורבנן סברי אין הדמים ראיה פירוש ואפילו משך הלוקח צמד ובקר ועדיין המעות בידו מוציאין ממנו הבקר והמעות דכל היכא דקתני לא מכר לאו משום ספק הוא אלא דינא פסיקא קתני וכן כתב הרמב״ן ז״ל:
(ו) {ו} וכתב הרשב״ם אפילו אם היו קשורים ביחד אינם מכורים כן כתב שם וזה לשונו ואפילו כשאדוקים בו נמי לא קנה דהא לא מפלגינן בין אדוקים לשאינם אדוקים כדמפלגינן גבי קרון ופרדות ולקמיה בשמעתין נמי אמרינן דמתניתין מילי מילי קתני:
ומה שאמר בשם הר״י הלוי דדוקא בשאינם קשורים וכו׳ כ״כ בשמו ה״ה בפרק כ״ז וכתב שכן דעת הרמב״ן ז״ל דתנא דברייתא תנא בקרון והוא הדין לצמד דחד טעמא אית להו:
ואם הכל קורין לבקר צמד ל״מ אם אין קורין לצמד לבדו צמד עד שיפרשו צמד לבדו והוא מכר לו צמד סתם פשיטא שהכל מכור אפילו בלא הודעת הדמים אלא אפילו אם הכל קורין לצמד לבדו גם כן צמד סתם כיון שהכל קורים גם כן לבקר צמד אמרינן הדמים מודיעים שם אהא דתנן מכר את הצמד לא מכר את הבקר וכו׳ רבי יהודה אומר הדמים מודיעים וחכמים אומרים אין הדמים ראיה אמרינן בגמרא ה״ד אילימא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר פשיטא צמדא זבין ליה בקר לא זבין ליה ואלא דקרו נמי לבקר צמדא כוליה זבין ליה לא צריכא באתרא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו לבקר צמדא רבי יהודה סבר הדמים מודיעים ורבנן סברי אין הדמים ראיה ופר״ש ה״ד דמיפלגי רבי יהודה ורבנן אילימא דקרו באותה העיר לצמדא צמדא העול קורין באותה העיר צמד ולא השוורים ולבקר קורין בקר ולא צמד צמדא זבין ליה בקר לא זבין ליה ואמאי קאמר ר׳ יהודה דדמים מודיעים שמכר את הבקר והלא אינו בכלל בקר כלל דנימא לשון שלו כך הוא שקרא גם הבקר צמד אלא דקרו נמי לבקר צמד כולה זבין ליה ואמאי אמרי רבנן אין הדמים ראיה הא ודאי כיון דכ״ע קורין גם לבקר צמד וגם הדמים מודיעים עליה דמוכר רמיא לגלויי דלא בקר קא מזבין אלא העול לבדו ומדלא פירש אמרינן שמכר הכל עכ״ל.
הרי לך מבואר מה שכתב רבינו אם הכל קורין לצמד לבדו ג״כ צמד סתם כיון שהכל קורין ג״כ לבקר צמד אמרינן הדמים מודיעים:
ומה שכתב אם אין קורין לצמד לבדו עד שיפרשו צמד לבדו וכו׳ פשוט הוא וכיוצא בזה אמרינן בר״פ המוכר את הבית גבי מוכר בית לחבירו בביר׳ גדולה וכמו שנתבאר בסימן רט״ו:
ואפי׳ אם אין הכל קורין לצמד בקר אלא הרוב קורין לצמד בקר כתב הרמ״ה שהדמים מודיעים כיון דאיכא רוב והודעת דמים והא דאמרינן שאין הדמים מודיעים היינו היכא שהרוב קורין לצמד צמד ולבקר בקר והמיעוט קורין לבקר צמד או פלגא ופלגא כלומר בתחלה כתב רבינו כדעת רשב״ם שאין הדמים מודיעים אא״כ הכל קורין לבקר צמד כמבואר בדבריו שכתבתי בסמוך והשתא קאמר שהרמ״ה סובר שאפילו אין הכל קורין לבקר צמד כיון שרובם קורין לו כן הדמים מודיעים דכי אמרינן ואלו דקרו נמי לבקר צמדא כוליה זבין ליה דהיינו עם הודעת הדמים כדפי׳ רשב״ם בדקרו רובא לבקר צמדא הוא. וכי אמרינן לא צריכא באתרא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו לבקר צמדא ר״י סבר הדמים מודיעים ורבנן סברי אין הדמים ראיה לדעת הרמ״ה היינו היכא שהרוב קורים לצמד צמד ולבקר בקר והמיעוט קורין לבקר צמד או פלגא ופלגא אבל אם הרוב קורים לבקר צמד הדמים מודיעים והיינו להרמ״ה אבל לרשב״ם אפילו אם הרוב קורין לבקר צמד אין הדמים מודיעים כמו שנתבאר שלדעתו אין הדמים מודיעים עד שיהו הכל קורים לבקר צמד ודע שמה שכתב ואפילו אם אין הכל קורים לצמד בקר אלא הרוב קורים לצמד בקר כוונתו לומר שקורים הרוב לבקר צמד:
והא דאמרינן מכר את הבקר לא מכר את הצמד דוקא בסתמא דאיכא למימר לשחיטה זבניה אבל אם פירש לרדיא מכר את הבקר מכר את הצמד:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) המוכר הצמד כו׳ שם במשנה וצמד הוא העול של הבהמה שנותנין עליה בשעה שמנהיגין אותה לחרישה:
אלא אפילו יש מקצת כו׳ ויש מקצת שקורין כו׳ לדברי הרשב״ם ל״ד מקצת קאמר אלא אפילו יש רוב שקורין לבקר צמד אפ״ה לא מכר אם לא שהכל קורין לבקר צמד וכמ״ש לעיל סימן רי״ד גבי המוכר בית בבירה גדולה וכן יתבאר בסמוך ושם במכר את הבירה אמרינן דאם מכר לו מצרים וכתב לו ולא שיירית לי כו׳ דמהני גם במקצת דקורין לבירה בית והכא בדין זה לא שייך לפלוגי בהכי:
ולא נתן את המעות מוציאין ממנו כו׳ פי׳ מוציאין ממנו כל הדמים אע״פ שאין הצמד שוה אלא מעט ולפי מה שהסכים רבינו בסמוך שאם הוא בכדי שאין הדעת טועה שמתורת מתנה זכה המוכר במעות ק״ק מה טעם להוצאה זו שמוציאין מהלוקח כל המעות וכי כופין על המתנה הא ודאי פשיטא שכל הנותן מתנה יכול לחזור בו כל זמן שלא נתנו ודוחק לומר דמיירי בהקנו מיניה שהרי רבינו לא הזכיר קנין וי״ל נהי דבסתם מתנה שנתנו לו משעה ראשונה לשם מתנה יכול לחזור בו מ״מ זה שבתורת מקח וממכר ירד ליה ועל תנאי נתינת כך וכך מעות משך זה החפץ ודאי מועלת המשיכה שאינו יכול לחזור בו וצריך ליתן המעות אף ע״פ שאין המוכר יכול לזכות בו אלא מטעם מתנה וק״ל:
ואין הדמים ראיה פירש לומר ודאי משום קנין הבקר נתן כ״כ:
אלא אם טעה בכדי כו׳ כלומר אם היתרון אינו כ״כ אלא דרך אדם לטעות ביתרון כזה יש לו דין אונאה כמו שוה ה׳ בוי״ו ודין ביטול מקח דהיינו ביותר מוי״ו כמ״ש בסימן רכ״ז:
בכדי שאין הדעת טועה כמו הכא שקנה צמד שאינו שוה אלא דינר במאה דינרין יש לנו לומר למתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ועי׳ בסימן רכ״ז סי״א פי׳ אין הדעת טועה:
כך פסק רשב״ם ור״ח כו׳ עיין בר״ן שכתב דר״ח ס״ל כרב האי וכ״כ בב״י לכן נ״ל להגיה כאן וצ״ל כך פסק רשב״ם והרמ״ה:
ור״ח ורב האי כתבו כו׳. שוב מצאתי כן בח״מ של קלף ישן וטעם פלוגתתן הוא אי הלכתא כשינויא קמא או כשינויא בתרא ע״ש דף ע״ח:
וא״א ז״ל כתב כדברי רשב״ם ל׳ ב״י אע״פ שלא כ״כ בפי׳ מ״מ מתוך שכתב הני תרתי לישני התם משמע שפוסק כלישנא בתרא וכ״כ ר״ן לדעת רי״ף עכ״ל:
(ו) אפי׳ אם היו קשורין כו׳ וס״ל דוקא עגלות ופרידות דמפורש שם בברייתא דינא הכי:
אבל אם קשורין כו׳ דס״ל דתנא דברייתא קתני לה בקרון וה״ה לצמד דחד טעמא אית להו:
ואפילו אם אין הכל קורין לצמד בקר כו׳ ל׳ ב״י כוונתו לומר שאין הכל קורין צמד לבקר אלא הרוב ע״כ ולי נראה להפך הלמ״ד צריך להיות צמד לבקר והוה כאילו אמר לבקר צמד אלא שרבינו העתיק בזה ל׳ הרמ״ה נמצא בדבריו כתוב כן והמדפיסים טעו במה שראו כתוב לעיל לבקר צמד ועפ״ז הדפיסו כאן לצמד בקר ושוב מצאתי שגם הרמב״ם פכ״ז דמכירה כתב להאי לישנא שקורין לצמד בקר וגם בש״ע ס״ח כתב המחבר האי לישנא גם מ״ו ר״מ כ׳ בהג״ה ס״ח וכתב הא לישנא ודוחק לומר שנפל טעות בכולם ונראה ליישב דקאי אמאי דסיימו מכר הבקר לא מכר הצמד וע״ז א״ש מ״ש דאפילו קורין לצמד בקר ועד״ז יש ליישב כאן ל׳ רבינו שהעתיק הרמ״ה שכ״כ וביאור המשך ל׳ רבינו כך הוא תחילה כ״ר כדעת רשב״ם שאין הדמים מודיעין אא״כ הכל קורין לבקר צמד השתא קאמר שהרמ״ה סובר שאפילו אין הכל קורין לבקר צמד כיון שרובא קורין ליה כן נמי אמרינן הדמים מודיעין וכ״כ ב״י לפי מ״ש ליישב הנוסחאות שלפנינו שכתוב בה לצמד בקר יתיישב נמי המשך ל׳ רבינו ועד״ר וק״ל:
אבל פירש לרדיא פי׳ לחרישה:
(ה) {ה} המוכר את הצמד וכו׳ שם במשנה מכר את הצמד לא מכר את הבקר וכו׳ ר״י אומר הדמים מודיעים וכו׳ וחכ״א אין הדמים ראיה והלכה כחכמים:
ומ״ש לא מיבעיא וכו׳ מבואר בגמ׳:
ומ״ש ואפי׳ משך הלוקח וכו׳ כ״כ ב״י ע״ש הר״ן ושכ״כ הרמב״ן וטעמא דכל היכא דקתני לא מכר לאו משום ספק הוא אלא דינא פסיקא קתני עכ״ל אבל רשב״ם בר״פ המוכר פירות כתב להדיא דהא דלא מכר את הבקר טעמא הוי משום דכבר קבל המוכר את הדמים הלכך המוציא מחבירו עליו הראיה דאיכא למימר האי לוקח הוי מהנהו דקרו לבקר בקר והילכך על הלוקח להביא ראיה שהוא מאותן הרגילין לקרוא לבקר צמד ומדלא מייתי ראיה מפסיד וכן מבואר מדברי התוספות לשם בד״ה וליחזי וכו׳:
(ו) {ו} ומ״ש אלא אם טעה בכדי שהדעת טועה וכו׳ כ״פ רשב״ם ור״ח והרמ״ה וטעמא דפסקו כלישנא בתרא דגמרא וכן פסקו הרמב״ם והרמב״ן ודעת רב האי לפסוק כלישנא קמא:
ומ״ש וא״א הרא״ש כתב כדברי רשב״ם הב״י ז״ל נדחק לפרש דמתוך שכתב הרא״ש הני תרתי לישני סתם משמע שפוסק כלישנא בתרא ולא נהירא דא״כ לא הו״ל לרבינו לומר וא״א הרא״ש כתב כדברי רשב״ם כיון שלא כ׳ כן בפירוש אלא היה לו לומר ומסקנת א״א הרא״ש כרשב״ם א״נ הו״ל לומר ומדברי א״א הרא״ש נראה כדברי רשב״ם. ולכן נראה לי דע״פ תשובתו כלל ק״ב סוף סי׳ ד׳ כתב רבינו כך וז״ל שם וגם אם זלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה שניכר שמפני דחקו הוצרך לזלזל אינו יכול לחזור כי ידע ומחיל עכ״ל והביאו רבינו לקמן בסי׳ רכ״ז סי״א וע״פ זה כתב כאן דא״א הרא״ש כתב כדברי רשב״ם דהלא מפורש כתב כדברי רשב״ם שפסק כלישנא בתרא:
ומ״ש בשם רשב״ם אפי׳ היו קשורין ביחד אינן מכורין כ״כ שם בגמרא אמאי דקאמר צמד זבין בקר לא זבין:
ומ״ש בשם הר״י הלוי דוקא כשאינן קשורים וכו׳ כן כתב גם ה״ה ונ״י על שמו וע״ש הרמב״ן דתנא דברייתא תני בקרון וה״ה לצמד דחד טעמא אית להו:
ואם הכל קורין לבקר צמד ל״מ וכו׳ שם בגמרא אילימא דקרי לצמד צמדא ולבקר בקר פשיטא צמדא זבין ליה ובקר לא זבין ליה ופרשב״ם פשיטא דאף הדמים אינן ראיה ואלא דקרו נמי לבקר צמדא כוליה זבין ליה ופי׳ רשב״ם אמאי לא הוה דמים ראיה ומשני לא צריכא באתרא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי דקא קרו לבקר צמד ר״י סבר הדמים מודיעים ורבנן סברי אין הדמים ראיה ומשמע ליה לרבינו דע״כ לא קאמרינן דבעינן הודעת דמים היכא דקרו נמי לבקר צמדא סתמא אלא באתרא דקרו לצמדא נמי צמדא סתמא אבל באתרא דקרו ליה לבקר צמדא סתמא ולצמדא קורין בפירוש צמד לבדו והוא מכר לו צמד סתם התם פשיטא דהכל מכר אפי׳ בלא הודעת דמים וראיה לדבריו בירה שהרי לשם אין הדמים ראיה ואפילו לר׳ יהודא לפי שפעמים אדם קונה קרקע ביותר מדמים הרבה כמו שנתבאר בסי׳ רי״ד סעיף י׳ וקאמרי׳ דהיכא דקרו לבירה בית סתם ולבית אין קורין בית סתם עד שיפרש בית לבדו הכל מכר וה״ה לגבי צמד ובקר:
ומ״ש ואפילו אם אין הכל קורין לצמד בקר אלא הרוב קורין לצמד בקר כתב הרמ״ה שהדמים מודיעים וכו׳ טעמו מדגרסינן בגמרא לא צריכא באתר׳ דרובא דקרו ליה לצמדא צמדא וכו׳ ונשמע לפי גירסא זו דע״כ לא פליגי אלא בדאיכא רובא דקרו לצמד צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי מיעוטא דקרו לבקר צמדא ואצ״ל היכא דאיכא פלגא ופלגא התם הוא דאמרי רבנן אין הדמים ראיה אבל היכא דרובא קרו לצמדא בקר מודו רבנן דהדמים מודיעים אבל לספרי׳ דגרסי ל״צ באתרא דקרו לבקר צמדא ואיכא נמי דקרו לבקר צמדא וכו׳ לפי גי׳ זו אין חילוק דבין אם הרוב קורין לצמד צמד׳ ולבקר בקר ומיעוטא הוא דקורין לבקר צמד ובין אם הרוב קורין לבקר צמד ומיעוטא דקורין צמד צמד ולבקר בקר בכל ענין ס״ל לרבנן דאין הדמים ראיה אלא א״כ הכל קורין לבקר צמד התם הוא דמודו רבנן דהדמים ראיה ושתי גירסאות הזכירו התוספות בר״פ המוכר פירות וע״ל סימן רי״ד לגבי בירה ובמ״ש לשם בס״ד:
ומ״ש והא דאמרי׳ מכר הבקר לא מכר הצמד דוקא בסתמא וכו׳ נראה דגם זה מדברי הרמ״ה ואפשר לומר שטעמו דכל ייתור לשון אהני ליפות כחו של לוקח כדלעיל בסי׳ רי״ד והאי דקאמר לרדיא נמי לייפות כחו ומכר לו גם הצמד ודכוותא כתב הרמ״ה בסמוך אצל המוכר חמור שאם פי׳ למשאוי מכר לו שק ודסקיא בעודן עליו אעפ״י שלא א״ל היא וכל מה שעליה דאהני ליה ייתור לשון שא״ל בפי׳ למשאוי וה״נ דכוותא ולהכי גבי קרון ופרדות אע״ג דסתמא דפרדות ודאי אינם לשחיטה כי אם להוליך הקרון אפי׳ הכי כיון דליכא ייתור לשון לא מכר את הקרון כך היה נראה אלא דקשיא לי אמ״ש ודוקא בסתמא דאיכא למימר לשחיטה הלא אפילו היכא דליכא למימר לשחיטה כגון בגברא דלא זבין אלא לרדיא נמי לא מכר את הצמד בסתמא כיון דליכא יתור לשון לפיכך צ״ל דלאו משום ייתור לשון הוא דאפילו בסתמא נמי היכי דבריר לן דזבין לרדיא כגון בגברא דלא זבין לשחיטה נמי מכר את הצמד דהו״ל כאילו פירש לרדיא:
ומ״ש דוקא בסתמא דאיכא למימר לשחיטה וכו׳ כלומר בגברא דזבין להכי ולהכי התם הוא דתנן בסתמא לא מכר את הצמד אבל אם פירש לרדיא מכר את הצמד ופרדות אף ע״ג דלא מצי למימר לשחיטה זבניה מכל מקום מצי למימר לרכוב עליה זבניה וכן לגבי חמור אם לא פירש למשאוי סתם חמור לרכוב קאי אבל בקר דלאו לרכיבה קאי אלא למשוך בעול וצמד או לשחיטה כל היכא דברירה לן דלאו לשחיטה קא זבניה מכר גם את הצמד וכן הוא עיקר:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ה) הַמּוֹכֵר אֶת הָעוֹל, מָכַר אֶת הַפָּרָה. מָכַר אֶת הַפָּרָה, לֹא מָכַר אֶת הָעוֹל. {וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּמָכַר הָעוֹל לֹא מָכַר פָּרָה (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ״ד), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר.}
באר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(י) ט) שם ד״ג כ״ה בתוספתא והראב״ד השיגו וכתב אע״פ שהוא כן בתוספתא אין סומכין עליה שאין הטעם שלה ברור והרב לא הביאו בהלכות וגם הטור תמה בזה האיך תמכר הפר׳ אגב העול והכ״מ כ׳ ואפ״ל שכך היה לשון ב״א בזמנם
(יא) מכר את הפרה – עפ״ר שם הוכחתי דהרמב״ם דכ״כ איירי בקשורים יחד הפרה בעול וכן בסמוך מ״ש מכר העגלה מכר הבקר מיירי דוקא בקשורין ומ״ש לפני זה מכר צמד לא מכר הבקר וכן מכר הקרון לא מכר הפרדות מיירי באינן קשורין וצ״ל דהטור וב״י ומור״ם לא פירשו להרמב״ם כן וכמ״ש בפרישה ס״ל דטעם הרמב״ם בזה הוא דאף דהבקר אינן נגררות אחר צמד היינו טעמא דבקר שנים הן חשובין משא״כ פרה יחידי ובמוכר העגלה ס״ל דנמשכת הבקר אחריהן אף ע״ג דלא נמשכו הפרדות אחר הקרון דחשיבי טפי אבל הוא דוחק ועפ״ר:
(ה) הפרה – עפ״ר ושם הוכחתי דהרמב״ם דכ״כ איירי בקשורין יחד הפרה בעול וכן בס״ו מכר את העגלה כו׳ דוקא בקשורין מיירי ובס״ד מכר את הצמד כו׳ מיירי באינן קשורות וצ״ל דהטור וב״י והרמ״א לא פירשו כן וס״ל דטעמו בזה דאף דאין הבקר נגררות אחר הצמד ה״ט דבקר שנים הן וחשובין משא״כ פרה יחידה ובמוכר העגלה ס״ל דנמשכת הבקר אחריהן אע״ג דלא נמשכו הפרדות אחר הקרון דחשיבי טפי אבל הוא דוחק. סמ״ע:
(ז) ויש חולקין כו׳ – דלפי מ״ש בגמ׳ ה״ד אילימא באתרא דקרו לצימדא צימדא כו׳ ה״ה לעול ופרה דליכא דקרו לעול פרה ועבה״ג:
{ז} כתב הרמב״ם המוכר את העול מכר את הפרה מכר את הפרה לא מכר העול:
(ז) {ז} {ח} כתב הרמב״ם המוכר את העול מכר את הפרה וכו׳ מכר את העגלה מכר את הבקר וכו׳ בפכ״ז:
ומה שכתב בשם הראב״ד שם א״א אע״פ שהוא כן בתוספתא אין סומכין עליה שאין הטעם שלה ברור והרב לא הביא אותה עכ״ל וכ׳ ה״ה ולפי מה שפר״ש לא ידעתי מה הוא שהוא פירש קרון עגלה ופי׳ צמד הוא העול עכ״ל כלומר דאהא דתנן מכר את הקרון לא מכר את הפרדות וכו׳ מכר את הצמד לא מכר את הבקר וכו׳ פירשב״ם קרון עגלה צמד הוא העול וכלי העגלה הקטנה והעגלה עצמה המחברים את השוורים יחד ולפי זה כיון דכתב הרמב״ם בסמוך מכר את הקרון לא מכר את הפרדות מכר את הצמד לא מכר את הבקר היאך כתב המוכר את העול מכר את הפרה מכר את העגלה מכר את הבקר ול״נ ליישב דאיפשר דאף ע״ג דפרדות אינם בכלל קרון בקר הם בכלל עגלה ואע״ג דאין בקר בכלל צמד פרה לבדה הוא בכלל עול בלשון בני אדם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) {ח} המוכר את העול מכר את הפרה כו׳ עד ותימה הוא כו׳ ע״ש דכתב המ״מ על דבריו ולפי מה שפי׳ ר״ש לא ידעתי מהו שהוא פי׳ קרון עגלה ופי׳ צמד הוא העול עכ״ל ועיין בב״י מ״ש בפירושו דמ״מ ומ״ש בישובו [וקצת מנהו בב״ח] ואני אומר שהמדקדק בדברי הרמב״ם יראה דלק״מ שהתחיל בבבא שלפני זו וכתב המוכר את הקרון לא מכר הפרדות בזמן שאינן קשורין כו׳ ואילו איך הדין בקשורין לא סיים נראה מזה פשוט דהך בבא סיומא דלעיל היא ומיירי בקשורין וס״ל כרבו ר״י הלוי שכ״ר בסמוך בשמו שגם בצמד בקר אם קשורין יחד מכורין כמו בקרון ובפרדות ומה שהאריך לכתוב בשביל זה בבא בפני עצמה וגם בשינוי לשון היינו משום דכן דרכו של הרמב״ם ז״ל להעתיק הל׳ המוזכר בתלמוד בקיצור ולהכי אעתיק בתחילה לשון תלמוד שלנו ופירושו באינן קשורין ואחר כך העתיק לשון התוספתא כאשר מצאו ובתוספתא כינו פרדות בשם בקר וקרון בשם עגלה ועול במקום צמד ופרה במקום בקר ומיירי בקשורין ומה שלא הזכיר הרב רבינו משה בר מיימון ז״ל קשורין בהך בבא לפי שסמך אהמבין שמדכתב בבבא ראשונה בזמן שאינן קשורין ממילא בבא שניה שלא כתבה כן מיירי בקשורין ורבינו ע״כ לא הבינו כן דא״כ מה מתמה עליו הא רבינו עצמו הסכים בסמוך עם ר״י הלוי בקשורין מכר הצמד מכר הבקר וא״כ תמוה לי להבנתו אמאי לא תמה עוד על הרמב״ם שדבריו סותרין בשתי הבבות דמ״ש קרון מעגלה ועוד למה תמה יותר על מכירת הפרה אגב העול ממה שתמה על מכירת הבקר אגב העגלה ודוחק לומר שמתמה על [תחילת] דבריו ומינה נשמע התימה ג״כ לסוף דבריו ואפשר דאע״ג דבין פרה לבקר לא שני לרבינו בין בקר לפרדות [שני] ודוק:
(ז) כ׳ הרמב״ם המוכר את העול כו׳ בפכ״ז דמכירה כתב כן:
ומש״ר ותימה הוא כו׳ עד״ר שכתבתי והוכחתי דהרמב״ם מיירי בקשורין להדדי ודוק:
(ז) {ז} כתב הרמב״ם המוכר את העול וכו׳ בפ׳ כ״ז מה׳ מכירה והכי איתא בתוספתא ויש להקשות הלא פרשב״ם צמד הוא העול וא״כ מאי שנא הא דהמוכר את הצמד שהוא העול דלא מכר את הבקר מהמוכר את העול שמכר את הפרה וכן יש להקשות מ״ש:
באר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ו) מָכַר אֶת הָעֲגָלָה, מָכַר אֶת הַבָּקָר. מָכַר אֶת הַבָּקָר, לֹא מָכַר אֶת הָעֲגָלָה. {וְיֵשׁ חוֹלְקִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.}
באר הגולהביאור הגר״אטוראור חדש – תשלום בית יוסףב״חעודהכל
(יא) י) שם וכן הוא בתוספתא ומבואר במש״ל
(ח) וי״ח – כנ״ל:
{ח} המוכר העגלה מכר הבקר מכר הבקר לא מכר העגלה ותימה הוא היאך תמכר פרה אגב העול וכן השיג עליו הראב״ד וכתב שאף על פי שכתוב כך בתוספתא אין סומכין עליה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ח) {ח} הא דהמוכר את הקרון הוא העגלה כמו שפי׳ רשב״ם דלא מכר את הפרדות מהמוכר את העגלה שמכר את הבקר. וכתב ב״י וז״ל אפשר אע״ג דבפרדות אינן בכלל קרון בקר הן בכלל עגלה ואע״ג דאין בקר בכלל צמד פרה לבדה היא בכלל עול בלשון בני אדם ובספרו כ״מ הוסיף ואמר דאפשר דחילוף צורת קרון הפרדות מצורת עגלת הבקר מחייב כן ועול וצמד אינם דבר אחד וכו׳ ע״ש ועל מ״ש ותימה היאך תמכר הפר׳ אגב העול וכו׳ אפשר לומר דתוספת׳ מיירי באתרא דקרו ליה נמי לפרה עול וכדאמר בגמרא אמכר את הצמד לא מכר את הבקר וכו׳ ואלא דקרי ליה נמי לבקר צימדא כוליה זבין ליה ואעפ״כ מכר את הפרה לא מכר את העול דלא קרו אינשי לעול פרה ומיהו אעפ״י שיש ליישב התוספתא בכך מ״מ בדברי הרמב״ם שכתב אצל מכר את הצמד לא מכר את הבקר וכו׳ ואפי׳ במקום שקורין מקצתן לצמד בקר ואח״כ כתב בסתם המוכר את העול מכר את הפרה וכו׳ משמע דמיירי נמי בכה״ג שמקצתן קורין לפרה עול ואפ״ה מכר את הפרה דאי כשהכל קורין לפרה עול קאמר א״כ בכה״ג אפי׳ מכר הצמד נמי מכר את הבקר ואמאי כתב דלא מכר ולכן השיגו עליו רבינו והראב״ד:
באר הגולהביאור הגר״אטוראור חדש – תשלום בית יוסףב״חהכל
 
(ז) הַמּוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר מָכַר אֶת הַמַּרְדַּעַת (פֵּרוּשׁ, כְּעֵין אֻכָּף שֶׁמַּנִּיחִין עַל הַחֲמוֹר כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּתְחַמֵּם), וְאֶת הָאֻכָּף (פֵּרוּשׁ, כְּלִי עֵץ נָתוּן עַל הַמַּרְדַּעַת לִרְכִיבָה אוֹ כְּדֵי לִמְנֹעַ חִכּוּךְ הַמַּשָּׂאוֹי), אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם עָלָיו; אֲבָל לֹא מָכַר אֶת הַשַּׂק וְלֹא מִרְכֶּבֶת הַנָּשִׁים, וַאֲפִלּוּ הָיוּ עָלָיו בִּשְׁעַת הַמֶּכֶר. {אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר לֵהּ: הוּא וְכָל מַה שֶּׁעָלָיו מָכוּר לְךָ (טוּר בְּשֵׁם הָרִי״ף וְר״י וְהָרא״ש).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(יב) כ) שם ד״ד וכדאמר עולא מחלוקת וכו׳ שם דף ע״א ע״א
(יג) ל) כ׳ ה״ה כדעת רבו אבן מגש מדקא סתם עולא ש״מ דלעולם מכורין
(יד) מ) כחכמים שם במשנה וכדמפרש לה עולא
(טו) נ) בעיא שם אי מודה רבנן ולא כפשטא ובהלכות הלכך אינן מכורין שכל הממע״ה וטעם המרדעת והאוכף (שהן) מכורין יותר מהשק לפי שהן כלי הרכיבה וחמור לרכיבה עומד וה״ה למוכר בהמה אחרת שמכר כלי הרכיבה לפי דעת המחבר
(יב) מכר את המרדעת כו׳ – מפורש בגמרא הטעם משום דסתם מכירת חמור הוא לרכיבה ומ״ה קנה בהדיה האוכף והמרדעת שהן כלי רכיבה משא״כ שק ודסקיא ומרכבת הנשים דעבידין למשוי דגם האשה כמרכבת יושבת עליו כמשוי ומ״ה אם פירשו בשעת מכירה והקנייה שקונה אותו בין לרכיבה בין למשוי קנה גם השק ומרכבת הנשים וכמ״ש הטור ואף שכן כתב בדברי הרמ״ה נרא׳ דליכא מאן דפליג עליה בהא:
(יג) ואפי׳ היו עליו בשעת המכר – כ״כ נמי הטו׳ לדעת הרי״ף ור״י והרא״ש ופסק כוותייהו אבל מוכח מהגמ׳ וגם מדברי הרי״ף והרא״ש דהא דשק ומרכבת הנשי׳ אינן נמכרין בעודן עליו הוא מכח דהוא איבעי׳ דלא איפשט׳ בגמ׳ אי גם בעודן עליו פליגי רבנן ואמרי דאינן מכורין והוה חומרא לתובע וקולא לנתבע וממילא אם כבר באו ליד הלוקח והמוכר בא להוציא מידו המע״ה וכן מפו׳ בדברי הרמ״ה על פי שיטתו וכתבו הטו׳ וע״ש ועפ״ר שם מבואר:
(יד) אא״כ א״ל הוא וכל מה שעליו – ה״ה אם א״ל וכל מה שראוי להיות עליו וכ״כ הטו׳ בשם הרמ״ה ונראה דל״פ בזה:
(ו) שעליו – וה״ה אם א״ל וכל מה שראוי להיות עליו וכ״כ הטור בשם הרמ״ה (ועיין בט״ז שהאריך בביאור דברי הרמ״ה וכת׳ דהב״י לא ביאר כל הצורך בזה ע״ש):
(ט) אע״פ כו׳ – וכ״כ תוס׳ ורא״ש וכ״מ קצת מדפריך מתבי כו׳ ולא משני בשאינן ענין אף שיש לדחות:
(ליקוט) אע״פ כו׳ – וכ״כ תוס׳ שם ד״ה אבל כו׳ והרא״ש שם דלא כרשב״ם שם ד״ה בעודן כו׳ אבל הרמב״ן הסכים לדברי הרשב״ם ע״ש בארוכה (ע״כ):
(י) אח״כ – ברייתא שם:
{ט} המוכר החמור מכר האוכף והמרדעת אפילו אין עליו בשעת מכירה אבל לא מכר שק ודסקיא ומרכבת הנשים אפילו היה עליו בשעת מכירה ואפילו אמר לו חמורך זה ואפילו אמר חמור וכליו אא״כ שאמר הוא וכל מה שעליו כך פסק רב אלפס ור״י והרמ״ה כתבו דאוכף ומרדעת אם עודן עליו מכורין ואם אינן עליו אינן מכורין ושק ודסקיא אפילו אם הן עליו אינן מכורין אא״כ אמר לו הוא וכל מה שעליו או כל מה שראוי להיות עליו בד״א בסתם שלא פירש לו אם לרכיבה אם למשאוי אבל אם פירש לו לרכיבה שק ודסקיא אינן מכורין אפילו הן עליו ואם פירש לו למשאוי שק ודסקיא אם הן עליו מכורין ואם אינן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע ואוכף ומרדעת אם אינן עליו אינן מכורין ואם הן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע ואם פירש בין לרכיבה בין למשאוי כולהו חדא דינא אית להו אם הן עליו מכורין ואם אינן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע וא״א הרא״ש ז״ל כתב [כסברא הראשונה] כדברי רב אלפס:
(ט) {ט} המוכר החמור מכר האוכף והמרדעת וכו׳ בפרק הספינה (בבא בתרא עח.) תנן המוכר את החמור לא מכר את כליו נחום המדי אומר מכר את כליו ובגמרא אמר עולא מחלוקת בשק ודסקיא וכומני דת״ק סבר סתם חמור לרכוב קאי ונחום המדי סבר סתם חמור למשאוי קאי אבל אוכף ומרדעת קלקי וחבק ד״ה מכורים מאי כומני מרכבתא דנשי איבעיא להו בעודן עליו מחלוקת אבל בשאינם עליו מודה להו נחום המדי או דילמא בשאינן עליו מחלוקת אבל בעודן עליו מודו רבנן לנחום ובספרי הרי״ף והרא״ש מסיים בה או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת וכתבו הם ז״ל ולא איפשיטא הילכך בין בזו ובין בזו אינם מכורים דכל המע״ה וכן פסק הרמב״ם ז״ל בפרק כ״ז דמוכר חמור לא מכר שק ומרכבת נשים ואפילו היו עליו בשעת המכר וכ׳ עוד דמרדעת ואוכף מכורים אע״פ שאינם עליו כ׳ ה״ה זהו כדעת רבו ן׳ מיגאש ז״ל שפירש דמדקא סתם עולא ש״מ דלעולם מכורים דאי דוקא בעודן עליו היה לו לבאר:
ומה שכתב ואפילו א״ל חמורך זה שם במשנה מפליג ר׳ יהודה בין אומר מכור לי חמורך זה לאומר חמורך הוא וכל מה שעליו והלכה כת״ק דלא מפליג בהכי:
ומה שכתב ואפילו אמר חמור וכליו אא״כ אמר חמור וכל מה שעליו אלא א״כ שאמר הוא ברייתא שם חמור וכליו אני מוכר לך ה״ז מכר את האוכף ואת המרדעת ואת הקילקי ואת החבק אבל לא מכר שק ודסקיא וכומני ובזמן שאמר ליה הא וכל מה שעליו הרי כולן מכורים:
והרמ״ה כתב דאוכף ומרדעת אם עודן עליו מכורים ואם אינם עליו אינם מכורים ושק ודסקיא אפילו הן עליו אינם מכורים אלא א״כ אמר הוא וכל מה שעליו וכו׳ ה״ה כתב בפכ״ז ויש חולקין בדין האוכף והמרדעת בשאין עודן עליו ואמרו דעולא סתם דבריו לפי שלא נתבאר אם מודים חכמים בשק בעודן עליו או חולקין הילכך לכשת״ל שהן מודים בשק וחביריו בעודן עליו באוכף ומרדעת קנה אף בשאין עודן עליו וכיון דבעיין לא איפשיטא אוכף ומרדעת לא קנה אלא בעודן עליו ושק אפילו עודן עליו לא קנה ולזה הסכים הרשב״א ז״ל עכ״ל.
וזה מבואר כדברי הרמ״ה שכתב רבינו:
ומה שכתב או כל מה שראוי להיות עליו הכי משמע בגמרא דמוקי הא דתניא ובזמן שא״ל הוא וכל מה שעליו הרי כולן מכורים דה״ק אם אמר ליה הוא וכל מה שראוי להיות עליו הרי כולם מכורים:
ומה שכתב בד״א בסתם וכו׳ אבל אם פירש לו לרכיבה שק ודסקיא אינם מכורים אפילו הם עליו כדי נסבה דבהא אפילו בסתם אינם מכורין לדברי כל הפוסקים ואפילו הם עליו וכ״ש בפירש לרכיבה:
ומה שכתב ואם פירש למשוי שק ודסקיא מכורים אם הם עליו נראה דהא לדברי כל הפוסקים נמי איתא דע״כ לא אמר ת״ק דאינם מכורים אלא משום דסתמיה לרכיבה קאי אבל היכא דפירש למשוי מודה שהם מכורים כשהם עליו מיהת:
ומה שכתב ואם אינם עליו קולא לנתבע וכולי הטעם דכיון דאיבעיא לן אי בעודן עליו מחלוקת או דילמא בשאינן עליו מחלוקת ולא איפשיטא הוי קולא לנתבע ואע״ג דבעודן עליו פשיט׳ לן דכיון דפירש למשוי שהם מכורים כמו שכתבתי בסמוך כשאינם עליו מידי ספיקא לא נפקא:
ומה שכתב ואוכף ומרדעת אם אינם עליו אינם מכורין דכיון דפירש למשוי הני כלים שהם לרכיבה פשיטא דאינם מכורים כשאינם עליו וכשהם עליו מידי ספקא לא נפקא והוי קולא לנתבע:
ומה שכתב ואם פירש בין לרכיבה בין למשוי כולהו חד דינא אית להו וכו׳ נראה דהכי קאמר שק ודסקיא ואוכף ומרדעת כולהו חד דינא אית להו שאם הם עליו מכורים כמו שנתבאר בפי׳ למשוי לענין כלי המשוי דאם הם עליו מכורים ואם אינם עליו מידי ספיקא לא נפיק והוי קולא לנתבע:
ומה שכתב וא״א הרא״ש כתב כדברי רב אלפס כבר כתבתי כן בסמוך:
ומ״מ יש לתמוה על רבינו שנראה מדבריו שרב אלפס והרא״ש חלוקי׳ על הרמ״ה וזה אינו מוכח שהרי במה שכתבו הרי״ף והרא״ש בענין בעיין בשק ודסקיא דלא איפשיטא הילכך בין עודן עליו בין אינן עליו אינם מכורים גם הרמ״ה פסק כן ולענין מ״ש הרמ״ה דאוכף ומרדעת אם עודן עליו מכורים ואם אינם עליו אינם מכורים בהא לא איירי הרי״ף והרא״ש ואיפשר דכוותיה ס״ל ואע״פ שהוא ז״ל כתב לדעתם דאפילו אם אינם עליו מכורים אין דבריו מוכרחים ואי הוו בעי למיכתב פלוגתא על דברי הרמ״ה הר״י ן׳ מיגא״ש והרמב״ם ז״ל הוה ליה למכתב דאינהו פליגי עליה בהא כמו שכתבתי:
המוכר פרה או חמור סתם לא מכר ולדיהן ופרה אפילו אמר ליה פרה מניקה אני מוכר לך לא מכר הולד אבל אם א״ל חמורה מניקה אני מוכר לך מכר ולדה בפרק הספינה (בבא בתרא עח:) תנן המוכר את החמור מכר את הסיח מכר את הפרה לא מכר את בנה ובגמרא היכי דמי אי דאמר ליה היא ובנה אפילו פרה נמי אי דלא אמר ליה היא ובנה אפילו חמור נמי לא א״ר פפא דא״ל חמור מניקה ופרה מניקה אני מוכר לך בשלמא פרה איכא למימר לחלבה בעי לה אלא חמור מאי קאמר ליה ש״מ היא ובנה קאמר ליה:
ואם א״ל חמורה או פרה מעוברת אני מוכר לך מכר הולד ושפחה דינה כפרה וכו׳ תוספתא כתבוה הרי״ף והרא״ש בפ׳ הספינה שפחה מעוברת אני מוכר לך פרה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד שפחה מניקה אני מוכר לך פרה מניקה אני מוכר לך לא מכר את הולד ופסקה הרמב״ם בפ׳ כ״ז וכתב הר״ן דטעמא דשפחה מניקה משום דדרך בני אדם לקנות שפחה מניקה להניק לו את הולד ויש בספרי רבינו טעות מבואר שבמקום מ״ש ושפחה דינה כחמורה צריך להגיה דינה כפרה וכן מצאתי בספרי מוגה ועיין בזו בנ״י פרק המוכר את הספינה ומ״ש וא״א הרא״ש ז״ל כתב דאפילו פרה וחמורה ושפחה זו סתם ולא אמר מעוברות אם הן מעוברות מכר העובר ז״ל הרא״ש על התוספתא הנזכר הא דקתני שפחה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד דמשמע הא לא קאמר שפחה מעוברת אלא שפחה סתם לא מכר לו את הולד ולא מסתברא כלל עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ט) ואפילו אמר חמור וכליו כו׳ כ״כ ברייתא שם וכתב הר״ן ע״ז (דל׳) ואע״ג דלשון מיותר הוא והוי לן למימר דליהני ליה האי יתור לשון כדאמרינן במכר לו הבית ואמר חוץ מבור ודות דמהני ליה לענין דרך (וכ״ר בסימן רי״ד) [ל״ק] דשאני שק ודיסקא וכומני דלאו כלי חמור נינהו דסתם חמור לרכיבה והני למשאוי ואית לן למימר דאמר הכי לפרט הדברים כדי לסלק כל עירעור וכדאמרינן בפרק המוכר את הבית דשופרא דשטרא הוא (והביאו רבינו לעיל ר״ס רי״ו) עכ״ל ע״ש:
וא״א הרא״ש ז״ל כתב כדברי הרי״ף כתב ב״י ויש לתמוה על רבינו כו׳ ע״ש שהאריך ואני אומר דרבינו יפה דקדק מל׳ הרי״ף דפליג על הרמ״ה וס״ל דבאוכף ומרדעת לא איבעיא ליה והיינו מדהוסיף הרי״ף על ל׳ הגמרא וכתב בהאיבעיא ז״ל איבעיא להו האי שק ודיסקא וכומני דאפליגו בהו רבנן ונחום המדי בעודן עליו מחלוקת כו׳ וכנזכר בפרישה ש״מ דלהכי דקדק הרי״ף לכתבו ללמדנו דלא איבעיא ליה אלא בשק ודיסקא ואף שהרא״ש כתב כל׳ הגמרא מ״מ למד רבינו ממנו זה במ״ש אח״כ בפירושו על האיבעיא הנ״ל ז״ל אבל כשאין עליו מודה נחום לרבנן דל״ק והיינו דוקא בשק ודיסקא אבל אוכף ומרדעת אפילו אין עליו קנה דטכסיסי דחמור מקני להו כל היכא דאיתנהו כו׳ עכ״ל הרא״ש וכ״כ התוס׳ שם משמע בהדיא מפשטיה דלישניה דס״ל דאוכף ומרדעת אפילו אינם עליו מודו רבנן דהן מכורין מכירה גמורה ואין לדחוק ולומר דאליביה דנחום כ״כ אבל אליבא דרבנן באוכף ומרדעת כי אינן עליו לא מכר להו דלמה ליה להרא״ש לכתוב כן אליביה דנחום דלית הלכתא כוותיה ומה שכתבו האיבעיא לא כתבו אלא ללמדנו מדברי נחום לדברי רבנן ולא ללמד על דברי נחום עצמו כיוונו וזה נראה בעיני ברור:
(ט) המוכר החמור כו׳ בב״ב דע״ח [עיין ל׳ המשנה והגמרא בב״ח] והלכה כת״ק איבעיא להו בעודן עלייהו מחלוקת כך גירסת הרי״ף ורמב״ם והרא״ש וכתבו הם ז״ל ולא איפשיטא הך איבעיא הילכך בין בזה בין בזה אין מכורין והמע״ה וס״ל הרי״ף ור״י דמדקאמר אבל באוכף ומרדעת הכל מודין דאפילו באינן עליו מכורים נמצא דלדידהו אוכף ומרדעת נמכרין מכירה גמורה אפילו אינן עליו ושק ודיסקא שעלו בתיקו אינן נמכרים מכירה גמורה אפילו הן עליו דהא הלכה כת״ק אלא הוה דינייהו המע״ה והרמ״ה וסייעתיה חולקין וס״ל דהאיבעיא קאי גם אהודאה והא דנקט בלישנא ל׳ מחלוקת משום דהא בהא תליא דאם פלוגתא דידהו בשק ודיסקא איירי דוקא בעודן עליו אם כן באוכף ומרדעת נמי דמודה בו ת״ק הוא דוקא בעודן עליו וכיון דלא לפשטה האיבעיא הוי כשאין האוכף מרדעת עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע ובזה דברי רבינו מבוארים וה״ק לדעת הרי״ף אוכף מרדעת דהן כלי רכיבה מכורין עם החמור מכירה גמורה ודאית אפילו אינן עליו משום דסתם חמור לרכיבה עומד אבל לא מכר מכירה גמורה ודאית את השק ודיסקא ומרכבת הנשים אפילו הן עליהן אלא בעיא דלא איפשיטא היא וכל המוחזק בין מוכר בין לוקח הוה השני המע״ה:
אא״כ שאמר הוא וכל כו׳ פי׳ שאז מכר מכירה ודאית וקנאו ומפרש בגמרא דעליו לאו דוקא קאמר אלא אי א״ל הוא וכל מה שראוי להיות עליו הרי כולם מכורין ושק ודיסקא כשאינן עליו אינן מכורין כלל לרבנן דקיי״ל כוותייהו נמצא דמשייר בשק ודיסקא אינן מכורין אפילו הן עליו ור״ל וכ״ש כשאינן עליו קיצר במה שהיה לפרש ההבדל שביניהן דבאינן עליו אינן מכורין לגמרי משא״כ כשהן עליו דהוא ספק מכורין וגם בסמוך בדברי הרמ״ה קיצר בזה ודוק:
ומש״ר ואפילו אם אמר חמור וכליו כו׳ עד״ר:
ודעת הרמ״ה הוא דאוכף ומרדעת אינן מכורין מכירה גמורה אא״כ הן עליו ושק ודיסקא אפילו הן עליו אינם נמכרין מכירה גמורה וסתם רבינו לכתוב אינן מכורין אע״ג דהן מכורין קצת ואח״כ מאם פירש לו לרכיבה והלאה ר״ל באין מכורין אין מכורין כלל וה״נ דודאי סתם אינן מכורים משמע כלל לא אלא דבריש דבריו קאי אדברי רי״ף הנ״ל דכתב דאוכף ומרדעת אפילו אינן עליו מכורין ור״ל מכירה גמורה וכתב הוא עליו דאינן מכורין אותה מכירה דקאמר הוא היינו מכירה גמורה ובשק ודיסקא נקט ל׳ הרי״ף כי לא חידש בו כלום אלא שפי׳ דבריו יותר דה״ה דבאומר וכל הראוי להיות עליו סגי ומ״ש ואם פירש לו לרכיבה כו׳ שק ודיסקא אינן מכורין ר״ל אינן מכורין כלל וה״ט כיון דסתם חמור לרכיבה עומד והוא פירש לו לרכיבה מה שלא היה צריך ודאי ליפות כחו אמרינן ולמידק דשק ודיסקא וכל הכלים דעבידין למשאוי לא יהיו מכורין כלל ולכן אפילו הן ביד הלוקח מוציאין ממנו והא דלא אמר דהיפוי כח אתא לענין אוכף ומרדעת דאפילו אינן עליו הן מכורין י״ל דניחא ליה למימר דהיפוי כח אתא לענין אינן מכורין דהממון היכי קאי תיקום מלומר דאתא לענין שיהא אוכף מכורין בכל ענין שהוא הוצאת ממון ממקומו:
ומ״ש ואם פירש למשאוי שק ודיסקא אם הן עליו כו׳ ה״ט כיון שפירש לו למשאוי נעשה שק ודיסקא כאוכף ומרדעת בסתם וכשם שאוכף ומרדעת בעודן עליו מכורין לגמרי ואם אינן עליו הוי חומרא לתובע וקולא לנתבע כיון דמספקא לן אי היה דעתו דמוכר עליהן בשעת המכירה וכמ״ש לעיל ה״ה נמי כאן ואוכף ומרדעת אם אינן עליו אינן מכורין כלל דכיון דפירש למשאוי הוה אוכף ומרדעת כמו שק ודסקיא בסתם וכנ״ל וכשהן עליו הוה חומרא לתובע כמו שק בסתם ואם פירש בין לרכיבה כו׳ אז נעשה שוים והדין בהם כאשר הדין באוכף ומרדעת בסתם שהרי כאן אין יתור ל׳ במ״ש לרכיבה דכיון דהוצרך לפרט ולומר בין למשאוי הוצרך נמי לומר בין לרכיבה דאל״כ הייתי אומר דבמה שפרט למשאוי הוא מיעט לכלי רכיבה ודוק כנ״ל ביאור דברי הרמב״ם ובזה נסתלקו כל תמיהות ב״י גם במ״ש דרבינו בכדי נקט בדברי הרמ״ה דאם פי׳ לו לרכיבה דשק ודיסקא אינן מכורין אפילו הן עליו דכל הפוסקים ס״ל הכי זה אינו דלדברי הפוסקים הו״א דגם בזה מידי ספק לא נפקא והמע״ה והרמ״ה בא ללמדנו בזה דאינן מכורין כלל ומטעם שכתבתי דמדלא היה צריך לפרט לרכיב׳ ופרטו אמרינן דלמידק קאמר ומש״ה סתם רבינו בזה וכתב שאינן מכורין ואח״כ בפרט למשאוי כתב דהוי קולא לנתבע כו׳:
וא״א הרא״ש ז״ל כ׳ כדברי רב אלפס ועד״ר:
(ט) {ט} המוכר את החמור מכר את האוכף בפ׳ הספינה תנן המוכר את החמור לא מכר כליו נחום המדי אומר מכר כליו וכתב הרי״ף דלית הילכתא כנחום המדי דאוקימנא ליה בשיטה וכן פסקו כל המחברים. ובגמרא אמר עולא מחלוקת בשק ודסקיא וכומני דת״ק סבר דסתם חמור לרכוב קאי ונחום המדי אמר סתם חמור למשאוי קאי אבל אוכף ומרדעת ד״ה מכורים מאי כומנא א״ר פפא בר שמואל מרכבתא דנשי. איבעיא להו בעודן עליו מחלוקת אבל בשאין עליו מודי ליה נחום המדי א״ד בשאין עליו מחלוקת אבל בעודן עליו מודו ליה רבנן לנחום וכתבו התוס׳ הכי נמי הומ״ל או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת וז״ל הרי״ף ואיבעיא לן האי שק ודסקא וכומני דאיפלגו בהו רבנן ונחום המדי בעודן עליו מחלוקת וכו׳ א״ד בשאין עודן עליו מחלוקת כו׳ א״ד בין בזו ובין בזו מחלוקת ולא איפשטא הילכך בין בזו ובין בזו אינן מכורין דכל המע״ה מדהאריך הרי״ף בלשונו וכתב איבעיא לן האי שק ודסקיא וכומני דאיפלגו בהו רבנן וכו׳ ולא כתב כלשון הגמרא מבואר דכוונתו לבאר לנו דלא קא מיבעיא לן אלא בשק ודסקיא וכומני במאי דאיפלגו בהו רבנן ונחום המדי אבל באוכף ומרדעת דלא אפליגו ביה לא קא מיבעיא לן דפשיטא דאפילו באין עודן עליו מכורין וכמו שפסק הרמב״ם בפ׳ כ״ז להדיא גם הרא״ש כתב וז״ל אבל באוכף ומרדעת אעפ״י שאין עליו קונה דאפסריה דחמור נינהו וקני להו כל היכא דאיתנהו וכתב הרב המגיד שזו היא דעת הר״י אב״ן מאג״ש וכן פי׳ התוספות וז״ל אבל באוכף ומרדעת אפילו אין עודן עליו קנה דטכסיסי דחמור הוו וקני להו כל היכא דאיתנהו ודלא כמו שפי׳ רשב״ם וזהו שכתב רבינו כך פסק רב אלפס ור״י שהרי באלפסי מוכרח אתה לפרש כך כדאמרינן. והתוס׳ גם כן פסקו כך להדיא והם דברי ר״י:
ומ״ש ואפילו א״ל חמורך זה כלומר לאפוקי מר׳ יהודא דמפליג במשנה בין א״ל חמורך זה לאומר חמורך הוא דלית הילכתא כוותיה:
ומ״ש ואפי׳ א״ל חמור וכליו כו׳ ברייתא שם:
והרמ״ה כת׳ דאוכף ומרדעת אם עודן עליו מכורין וכו׳ טעמו דמפרש בסוגיא דבגונא דפליגי רבנן בשק ודסקיא וכומני וקאמרי דאינן מכורין אפילו בעודן עליו בכהאי גוונא דוקא קא מודו באוכף ומרדעת דמכורין דהיינו דוקא בשעודן עליו אבל באינן עליו אפי׳ אוכף ומרדעת אינן מכורין דדין אוכף ומרדעת לרבנן כדין שק ודסקיא וכומני לנחום המדי וכך פי׳ רשב״ם וכך כתב הרב המגיד ע״ש הרשב״א:
ומ״ש או כל מה שראוי להיות עליו שם בגמרא למאי דקאמר באינן עליו מחלוקת מוקמינן דמודו רבנן דבזמן שא״ל הוא וכל מה שראוי להיות עליו אף שק ודסקיא וכומני מכורין אעפ״י שאינן עליו ומינה שמעינן דאף למאי דאמר בעודן עליו מחלוקת וס״ל לרבנן דעודן עליו דינן כמו שאין עליו מ״מ באומר הוא וכל מה שראוי להיות עליו אהני ליה ייתור לשון דליקני כולהו ופשוט הוא:
ומ״ש בד״א בסתם וכו׳ אבל אם פירש לו לרכיבה שק ודסקיא אינן מכורין אפילו הן עליו פירוש בכל ענין אינן מכורין אפי׳ הן עליו ואף על פי שא״ל היא וכל מה שעליה דכיון דפי׳ לו לרכיבה אין בכלל הרכיבה שק ודסקיא ודכוותה שנינו בברייתא בבית הבד ובזמן שא״ל היא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר את העבירים וכו׳ וכן במוכר את השדה תנן בזמן שא״ל הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר לא חיצת הקנים וכו׳ כדלעיל בסי׳ רט״ו ואף כאן אף על פי שא״ל היא וכל מה שעליה מכל מקום לא מכר לו שק ודסקיא וכומני אפילו הן עליו:
ומ״ש ואם פי׳ לו למשאוי שק ודסקיא אם הן עליו מכורין. פי׳ בכל ענין הם מכורין אם הן עליו ואע״פ שלא א״ל הוא וכל מה שעליה דאהני ליה ייתור לשון שפירש לו למשאוי למקני שק ודסקיא אבל אם אינן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע נראה דלא כתב כן משום דקא מיבעיא לן בגמרא ולא איפשטא דא״כ גם בכל החלוקים הראשונים היה לו לפסוק כך אלא ודאי כיון דפסקינן הלכתא דאינן מכורין דינא פסיקא קתני אלא נראה דכאן כתב כך לפי שנסתפק לו להרמ״ה מי נימא שכיון שפירש למשאוי קנה שק ודסקיא אפילו אינן עליו או שמא לא אהני ליה ייתור לשון זה אלא למיקנינהו בעודן עליו דוקא והלכך מספיקא פסק הרמ״ה חומרא לתובע וקולא לנתבע:
ומ״ש ואוכף ומרדעת אם אינן עליו אינן מכורי׳ טעמו דכיון דבמכר לו בסתם אוכף ומרדעת אינן מכורין באינן עליו כל שכן היכא דפי׳ לו למשאוי:
ומ״ש ואם הן עליו חומרא לתובע וכו׳ טעמו בזה ג״כ משום דמסתפקא ליה מי נימא כיון שפי׳ לו למשאוי אוכף ומרדעת אינן מכורין אפילו הן עליו דכלים הללו מיוחדים לרכיבה או דילמא כיון דלפעמים גם במשאוי משתמשים באוכף ומרדעת גם המה מכורין בעודן עליו:
ומ״ש ואם פירש בין לרכיב׳ ובין למשאוי וכו׳ מתוך מה שכתבנו נתבאר גם זה דכיון דפירש לרכיבה ולמשאוי אהני ליה ייתור לשון דכולן מכורים בעודן עליו ואפי׳ לא אמר היא וכל מה שעליה אבל באינן עליו מספקא ליה מי מהני ליה יתור לשון למקנינהו אפילו באינן עודן עליו א״ד לא מהני והלכך שק ודסקיא ואוכף ומרדעת כולהו חד דינא אית להו כך הוא פי׳ דברי הרמ״ה ודלא כמ״ש ב״י דמ״ש ואם פירש לו לרכיבה שק ודסקיא אינן מכורין אפילו הן עליו כדי נסבא וכו׳. ומ״ש חומרא לתובע וכו׳ הטעם דכיון דאיבעיא לן וכו׳ ושארי ליה מאריה וגם במה שתמה על מ״ש רבינו וא״א הרא״ש כתב כדברי רב אלפס אגב חורפיה לא דקדק בדברי הרי״ף ולא עיין בדברי הרא״ש וכבר נתבאר בס״ד:
המוכר פרה וכו׳ משנה ואוקמת׳ בגמ׳ בפ׳ הספינה וטעמא דחמור׳ כיון שאין צורך לחלבה האי דא״ל מניקה שיש לה ולד קאמר ועם הולד מוכרה לו וכמאן דפריש בהדיא הוא ובנה דמי. ואם א״ל חמורה או פרה מעוברת וכו׳ ושפחה דינא כפרה וכו׳ תוספת׳ כתבוה הרי״ף והרא״ש בפ׳ הספינה וכן פסק הרמב״ם בפכ״ז וטעמו כתב הר״ן משום דדרך בני אדם לקנות שפחה מניקה להניק לו את הולד ופשוט הוא. ומ״ש בשם הרא״ש שם בפסקיו ומשמע שחולק על התוספתא ורבינו ביאור דבריו שלא היתה כוונתו ז״ל אלא לבאר דבאומר פרה זו וחמורה זו ושפחה זו אעפ״י שלא אמר מעוברת אלא סתם אם הן מעוברת מכר העובר דלא מסתבר כלל לפרש התוספתא דלא קנה הולד אלא א״כ אמר מעוברת דוקא דודאי אפי׳ באומר סתם איכא גוונא דקונה הולד כגון שאמר זו ובדלא אמר זה גם הרא״ש מודה דלא קנה הולד כיון שלא אמר מעוברת ונראה ודאי דגם הרמב״ם והרי״ף מודים לדברי הרא״ש דבאומר זו קנה גם הולד ואפי׳ בסתם ולא הוצרכו לבארו דפשוט הוא ואפשר דמטעם זה שהוא פשוט קיצר הרב בהגהת ש״ע וכתב די״א דאם מכר לו שפחה ופרה סתם אם הם מעוברות הולד מכור עכ״ל ור״ל דאמר שפחה זו ופרה זו והכי משמע מלשונו שאמר אם הם מעוברות דאלמא דבאמר זו קאמר דאם הם מעוברות וכו׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ח) בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים אֵין הַדָּמִים רְאָיָה. שֶׁאִם טָעָה בִּכְדֵי שֶׁהַדַּעַת טוֹעָה יֵשׁ לוֹ אוֹנָאָה אוֹ בִּטּוּל מֵקָּח, כְּדִין כָּל מוֹכֵר וְלוֹקֵחַ; וְאִם טָעָה בִּכְדֵי שֶׁאֵין הַדַּעַת טוֹעָה, לֹא בָּטֵל הַמִּקָּח, שֶׁזֶּה מַתָּנָה נָתַן לוֹ. {הַגָּה: וְדַוְקָא בְמָקוֹם שֶׁקּוֹרִין לְבָקָר ״בָּקָר״ וּלְצֶמֶד ״צֶמֶד״, אֲבָל אִם רֹב בְּנֵי אָדָם קוֹרִין לְצֶמֶד ״בָּקָר״, אָז אַמְרִינָן הַדָּמִים מוֹדִיעִים (טוּר בְּשֵׁם הרמ״ה). וְאִם כָּל בְּנֵי אָדָם קוֹרִין לְצֶמֶד ״בָּקָר״, וּלְצֶמֶד לְבַד מְפָרְשִׁים: ״צֶמֶד לְבַד״, אֲפִלּוּ בְּלֹא הוֹדָעַת דָּמִים הַכֹּל מָכוּר (שָׁם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּאַמְרֵינָן מָכַר בָּקָר לֹא מָכַר הַצֶּמֶד, הַיְנוּ בִּסְתָם, דְּאֵימוּר לִשְׁחִיטָה זְבַנֵּהּ; אֲבָל אִם פֵּרַשׁ: לְרִדְיָא, מָכַר הַצֶּמֶד עִם הַבָּקָר (שָׁם בְּשֵׁם הרמ״ה הַכֹּל בַּטּוּר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(טז) ס) שם דין ב׳ ושם בגמ׳ ריש דף עח
(יז) ע) כלישנא בתרא שם בגמ׳
(יח) פי׳ לחרישה
(טו) אין הדמים ראיה – פי׳ אע״פ שא״ל מכור לי הצמד או הקרון ונתן בעדו מאה זהובים לא אמרינן ודאי דלא נתן בעד הצמד או הקרון לבד מאה זהובים כ״א בצירוף הפרדות והבקר קמ״ל דלא:
(טז) שאם טעה בכדי שהדעת טועה כו׳ – כלו׳ אלא רואין כמה נותן לו עודף אם העודף אינה כ״כ יותר ואפ״ל שכוונתו היה על העגלה או צמד לבד ובטעות נתן לו העודף אז רואין אם העודף היא רק שתות אזי המקח קיים ומחזיר אונאה ואם העודף יותר משתות אזי דין ביטול מקח יש לו וכמבוא׳ דיניהן בסימן רכ״ז ואם העודף כ״כ דא״א לתלות דנתן לו בטעות בעד הצמד לבד כ״כ בזה אמרינן דיודע היה דאין הצמד שוה כ״כ ולא מבעיא דאין נותנין ללוקח הבקר וגם אין הלוקח יכול לבטל המקח אלא גם כל המעות שנתן ישארו ביד המוכר ואמרי׳ דבמתנה נתן לו כל העודף ובטור כתב עוד דאפילו אם עדיין לא נתן הלוקח כל הדמים וגם כבר משך הצמד והבקר אפי׳ הכי מוציאין מיד הלוקח כל הדמים וגם הבקר ונותנין אותן להמוכר עיין שם:
(יז) קורין לצמד בקר אז כו׳ – כצ״ל ופי׳ דלצמד בקר כתבתי לפני זה בס״ד עיין שם:
(ב) ודוקא במקים כו׳ – עי׳ בס׳ א״א ד׳ צ״ו ע״ב.
(ז) ראיה – פירוש אע״פ שא״ל מכור לי הצמד או הקרון ונתן בעדו ק׳ זהו׳ לא אמרינן ודאי לא נתן בעד הצמד או הקרון לבד סך זה כי אם בצירוף הפרדות והבקר קמ״ל דלא. סמ״ע:
(ח) טועה – כלומר רואין כמה נתן לו עודף אם העודף אינו כ״כ יותר ואפשר לו׳ שכוונתו הי׳ על העגלה או הצמד לבד ובטעות נתן לו העודף אז רואין אם העודף הוא רק שתות אז המקח קיים ומחזיר האונאה ואם העודף יותר משתות יש לו דין ביטול מקח וכמבואר דיניהן בסי׳ רכ״ז ואם העודף כ״כ דא״א לתלות דנתן לו כ״כ בטעות בעד הצמד לבד בזה אמרינן דיודע הי׳ דאין הצמד שוה כ״כ ול״מ דאין נותנין הבקר ללוקח וגם הוא א״י לבטל המקח אלא גם כל המעות שנתן ישארו ביד המוכר דאמרינן דבמתנה נתן לו כל העודף ובטור כתוב עוד דאפילו אם עדיין לא נתן הלוקח כל הדמים וגם כבר משך הצמד והבקר אפ״ה מוציאין מיד הלוקח כל הדמים וגם הבקר ונותנין אותן להמוכר ע״ש. שם:
(ט) ודוק׳ – עיין בס׳ א״ר ד׳ צ״ו ע״ב:
(יא) ודוקא כו׳ אבל כו׳ – שם ל״צ כו׳ ואיכא כו׳ ורבנן כו׳ דוקא ואיכא כו׳ ר״ל מקצת וכמ״ש באתרא דקרו כו׳ מ׳ שרובן קורין כך:
(ליקוט) ודוקא כו׳ – כשיטת התוס׳ צ״ב א׳ ד״ה וליחזי כו׳ שכ׳ ואפי׳ לפי ספרים כו׳ דוקא בפלגא ופלגא דאיכא חזקה נגד הדמים אבל ברובא מסייע לדמים אף שהחזקה נגדה מ״מ הדמים מכריעים כמו ברדיא ע״ש. ורשב״ם שם כ׳ דדוקא שכולם קורין גם לבקר צמד אף שקורין לצמד לבד צמד מ״מ כיון שאין הדמים מכחיש ללשון של כולם הדמים ראיה וכמש״ש ע״ז ב׳ ואלא דקרו כו׳ ערשב״ם שם בד״ה כולה כו׳ צ״ב א׳ ד״ה וליחזי כו׳ וכ״כ הרא״ש ברפ״ו כדברי הרשב״ם והרשב״ם מפ׳ כפי׳ ר״י בתוס׳ ס״א ב׳ ד״ה אלא כו׳ לכך צריך להודעת הדמים אבל הרמ״ה מפ׳ כפי׳ ריב״ם שם לכך א״צ להודעת הדמים ז״ש הרמ״ה והרב ואם כל כו׳ מפרשים כו׳ (ע״כ):
(יב) ואם כל כו׳ – כמ״ש שם ואלא כו׳ וע״כ בלא טעם דהדמים מודיעין דלא כרשב״ם שם דאל״כ לא הל״ל אלא ל״צ באתרא כו׳ ול״ל ר״י סבר כו׳ הא מעיקרא נמי משום הא קאתינן אלא דמוקים השתא דאיכא כו׳ וכמש״ל ס״א ב׳ אלא דלבירה כו׳ ואע״ג דא״א שם הדמים מודיעים ועתוס׳ שם ד״ה ש״מ כו׳ ועוד אור״י כו׳:
(יג) ולצמד לבד מפ׳ כו׳ – כפי׳ ריב״ם שם ד״ה אלא כו׳:
(יד) וי״א הא דאמרינן כו׳ אבל כו׳ – כמ״ש שם ע״ח א׳ אצל חמור וכליו מחלוקת כו׳ אלמא כל דזבני למשאוי שק ודסקיא מכורין וכ״כ הטור שם בשם הרמ״ה אם פירש למשאוי וה״ה כאן:
ואין הדמים ראיה לומר אין הצמד שוה כל כך בלא הבקר אלא אם טעה בכדי שהדעת טועה יש בו אונאה או ביטול מקח כדין כל לוקח ואם טעה בכדי שאין הדעת טועה הוי מתנה כך פסקו רשב״ם ור״ח והרמ״ה ורב האי כתב שהדמים ראיה לבטל המקח אם טעה בכדי שאין הדעת טועה וא״א הרא״ש ז״ל כתב כדברי רשב״ם:
ואם הכל קורין לבקר צמד לא מיבעיא אם אין קורין לצמד לבדו צמד עד שיפרשו צמד לבדו והוא מכר לו צמד סתם פשיטא שהכל מכור אפילו בלא הודעת דמים אלא אפילו אם הכל קורין לצמד לבדו ג״כ צמד סתם כיון שהכל קורין ג״כ לבקר צמד אמרינן הדמים מודיעין ואפילו אם אין הכל קורין לצמד בקר אלא הרוב קורין לצמר בקר כתב הרמ״ה שהדמים מודיעין כיון דאיכא רוב והודעת דמים והא דאמרינן שאין הדמים מודיעין היינו דוקא היכא שהרוב קורין לצמד צמד ולבקר בקר והמיעוט קורין לבקר צמד או פלגא ופלגא והא דאמרינן מכר הבקר לא מכר הצמד דוקא בסתמא דאיכא למימר לשחיטה זבניה אבל אי פירש לרדיא מכר את הבקר מכר את הצמד:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ט) הַמּוֹכֵר אֶת הַשִּׁפְחָה, מָכַר כֵּלִים שֶׁעָלֶיהָ, אֲפִלּוּ הֵם מֵאָה; אֲבָל לֹא מָכַר הַשֵּׁרָיִים וְלֹא הַנְּזָמִים וְלֹא הַטַּבָּעוֹת וְלֹא אֶת הַקַּטְלָיָאוֹת (פֵּרוּשׁ, חוּטִין שֶׁעוֹרְכִין בָּהֶן גַּרְגִּירֵי זָהָב וְקוֹשְׁרִין אוֹתָן עַל הַצַוָּאר בְּדֹחַק) שֶׁבְּצַוָּארָהּ. וְאִם אָמַר לֵהּ: שִׁפְחָה וְכָל מַה שֶּׁעָלֶיהָ, הֲרֵי כֻּלָּם מְכוּרִים, אֲפִלּוּ יֵשׁ עָלֶיהָ כֵּלִים שֶׁל מֵאָה מָנֶה.
באר הגולהסמ״עטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יט) פ) שם דין ו׳ וכ׳ ה״ה תוספתא כלשונ׳ והיא בהלכות
(יח) הקטליות שבצואר – ג״כ מין מלבוש תכשיט הוא שלמעלה מבגדי׳ וכמו שכתב בטור בא״ח סי׳ ש״ג ז״ל ולא תצא האשה בקטליאות שבצוארה והוא בגד חשוב לתלות בצוארה כנגד לבה שלא תפול מה שהיא אוכלת על בגדיה ויש לו שנצין כעין מכנסים ומכניסין בה רצועה רחבה וקושרת סביב צוורה והבגד תלוי על לבה עכ״ל:
{יא} המוכר שפחה לחבירו מכר לו כל הכלים שעליה אפילו הן מאה אבל לא מכר את השירים ואת הנזמים ולא את הטבעות ולא הקטלאות שבצוארה ואם אמר שפחה וכל מה שעליה אני מוכר לך אף על פי שיש עליה כלים של מאה מנה כולן מכורין:
(יא) {יא} המוכר שפחה לחבירו מכר לו כל כלים שעליה אפילו הן מאה אבל לא מכר את השירין ואת הנזמים וכו׳ עד הרי כולן מכורים תוספתא כתבוה הרי״ף והרא״ש בפרק הספינה והרמב״ם בפרק כ״ז:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) המוכר שפחה לחבירו כו׳ תוספתא כתבוה הרי״ף והרא״ש שם:
ומ״ש ולא הקטלאות ע״ל בא״ח סימן ש״ג ובי״ד סימן קצ״ח ושם מבואר דשני מיני קטלאות הן:
(יא) {יא} המוכר שפחה לחבירו מכר לו כל הכלים וכו׳ תוספתא כתבוהו הרי״ף והרא״ש בפ׳ הספינה והרמב״ם בפ׳ כ״ז:
באר הגולהסמ״עטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(י) הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: שִׁפְחָה מְעֻבֶּרֶת אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, פָּרָה מְעֻבֶּרֶת אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, מָכַר לוֹ אֶת הַוָּלָד. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ מָכַר לוֹ שִׁפְחָה וּפָרָה סְתָם, אִם הֵם מְעֻבָּרוֹת הַוָּלָד מָכוּר (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש).}
באר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןפתחי תשובהטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כ) צ) שם דין ז׳ וכ׳ ה״ה גם זה בתוספתא וכתבוה הרי״ף והרא״ש בפ׳ המוכר את הספינ׳
(יט) שפחה ופרה סתם כו׳ – אמת שכ״כ באשר״י אבל הטור כתב בשם הרא״ש ז״ל דאפי׳ א״ל פרה ושפחה וחמורה זו סתם כו׳ וכתבתי בדרישה דהדין עם רבינו דס״ל דלא כתב הרא״ש דנמכר הולד עמה בסתם כ״א באומר שפחה זו דזו משמע כמות שהיא לפניך וראה שהיא מעוברת אבל באומר שפחה סתם מראהו איזה שפחה שירצ׳ וכן מוכח מתר וכמ״ש לשונו בדרישה ע״ש ״ובע״ש נמשך אחר ל׳ מור״ם והנלע״ד כתבתי:
(י) סתם – אמת שכ״כ בהרא״ש אבל הטור כת׳ בשמו דאפילו אמר ליה פרה ושפחה זו סתם כו׳ והדין עמו דסבירא ליה דלא כת׳ הרא״ש דהולד נמכר עמה בסתם כי אם באומר שפחה זו דזו משמע כמות שהיא לפניך וראה שהיא מעוברת אבל באומר שפחה סתם מראהו שפחה איזה שירצה וכן מוכח מתוספתא (וכ״כ הב״ח ע״ש). שם:
(טו) וי״א דאפי׳ כו׳ – כ״מ בשבת קל״ה ב׳ לקח שפחה מעוברת כו׳ ול״ק וולדה מ׳ דבסתמא קנה וולדה:
(א) אם הם מעוברות הולד מכור – ז״ל הסמ״ע אמת שכ״כ ברא״ש אבל הטור כת׳ בשם הרא״ש דאפי׳ אמר לו פרה ושפחה וחמורה זו סתם כו׳ וכתבתי בפרישה דהדין עם רבינו דס״ל דלא כת׳ הרא״ש דנמכר הולד עמו בסתם כי אם באומר שפחה זו דזו משמע כמות שהי׳ לפניך וראה שהיא מעוברת אבל באומר שפחה סתם מראהו שפחה איזה שירצה עכ״ל. ובט״ז סי׳ רכ״ג גבי מחליף פרה בחמור זה אומר עד שלא מכרתי וכו׳ ז״ל משמע דאין חילוק ביניהם רק בזמן הלידה וקשיא לי׳ מסי׳ ר״ך המוכר פרה סתם לא מכר הולד ואם אמר פרה מעוברת מכר הולד וא״כ קשה ממ״נ אם אמר פרה סתם הא לא מכר הולד אפי׳ נולד אח״כ ואם אמר פרה מעוברת הא מכרו אפי׳ נולד קודם כו׳ דהא כ׳ רבינו בשם הרא״ש דכשהי׳ מעוברת עדיין מכור משמע לדיע׳ הראשונה שם אפי׳ במעוברת לא מכר הולד ונרא׳ דבאמת לא כת׳ רבינו שם דרך פלוגתא עכ״ל ולפמ״ש בש״ע דבסתם לא מכר הולד תיקשי קושיות הט״ז גם בס׳ מעד״מ הוכיח ממתני׳ דמחליף פרה בחמור דמוכר פרה סתם ולא אמר מעוברת דמכור הולד ע״ש. אמנם כבר נתחבטו ונתלבטו בקושיא זו קמאי והוא בשטה מקובצת בסוגי׳ דמחליף פרה בחמור וז״ל הר״ר יונתן וכו׳ ולפום האי פירושא טענתא דמוכר לאו כלום הוא כיון דקאמר דהאי פרה מעברתא זבין ליה הילכך ודאי מחזי לאוקמה לטענתא דמוכר בכה״ג דקא טען מוכר אין ה״נ פרה מעוברת זבינ׳ לך ולא הוי ידענא אי האי פרה ילדה אי לאו ולבסוף איגלאי לי דודאי ילדה מקמי דזבינתא ניהלך והשתא אי בעית יהיבנא לך פרה אחריתי מעוברתא ואי לא בעית לבטל המקח ואידך כי קא טעין האי פרה ודאי מעוברת הוית בעידן זבינא וולדא דילדת דילי הוא וברשותי ילדה כו׳ דלא שוה העובר כמה דשוה כדמתיילד אבל היכא דא״ל פרה סתמא לית דינא ולית דיינא דלא קנה ולד כלל כו׳ וכן נראה לפרש הרמ״ך עכ״ל. ולפנינו דעת החולקין ודלא כמ״ש הט״ז דליכא פלוגתא ומשנתינו דמחליף מפרשי לה כהוגן.
אמנם נראה ראיה דאפי׳ לא אמר מעוברת אלא כל שאומר פרה זו ושפחה זו הולד מכור מהא דתנן בתמור׳ (דף כ״ח) האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימים היא שלמים וולדה עולה הרי זה ולד זבחי שלמים דברי ר״מ ר׳ יוסי אומר אם לכך נתכוין מתחלה הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחד דבריו קיימים ואם משאמר הרי זו שלמים נמלך ואמר ולדה עולה הרי זו ולד שלמים ואי נימא דמוכר פרה סתם לא מכר הולד א״כ היא שלמים וולדה עולה דסבר ר׳ יוסי אם נתכוין כו׳ ואם נמלך הרי זו וולדה שלמים דהא כשאמר היא שלמים הולד לא הקדיש ושיירו משוייר וחולין הוי וכדאמר ר׳ יוחנן שם הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה מתכפר בה רצה מתכפר בולדה קסבר ר״י אם שיירו משוייר עובר לאו ירך אמו דה״ל כמפריש שתי חטאות ע״ש וא״כ כשאמר היא שלמים הולד לא קדוש וחולין הוי וכשאמר אח״כ ולדה הרי הקדישה עתה לעולם אלא ודאי דאפי׳ בסתם נמי הולד מכור ומש״ה כשאומר היא שלמים הרי ולדה נמי הקדיש לשלמים ואין לו׳ דהקדש שאני דהמקדיש בעין יפה מקדיש דהא נותן מתנה יותר נותן בעין יפה ממקדיש וכדאי׳ פ׳ הספינה (דף פ״א) ואפ״ה לא מחלקינן בין מוכר לנותן אלא במקרקע וכמ״ש בטור בשם הרמב״ם דקרקע חשוב ובטלי אגבן בנותן אבל במטלטלין אין חילוק בין מוכר לנותן וכמ״ש הרמ״א בס״ס ולא עדיפא הקדש ממתנה ומוכח מזה דמוכר פרה זו מכר ולדה זה ברור. ומיהו פרה סתם יכול ליתן איזה שירצה וכמ״ש בסמ״ע.
(א) ופרה סתם – עבה״ט דהיינו באומר פרה זו כו׳ וע׳ בדרישה ובב״ח ובט״ז לקמן סי׳ רכג מבואר בדבריהם דלפ״ז אין כאן מחלוקת וגם הרי״ף והרמב״ם מודו להרא״ש בהא ע״ש (ובט״ז שם מוכיח כן דאל״כ יקשה לדידהו דין דהתם שהוא משנה בב״מ דף ק׳ המחליף פרה בחמור כו׳ זה אומר עד שלא מכרתי ולדה כו׳ במאי איירי אי אמר פרה סתם הא לא מכר הולד אפי׳ נולד אח״כ ואי אמר פרה מעוברת הא מכרו אפי׳ נולד קודם כו׳ גם בס׳ פלפלא חריפתא להרב בעל תוי״ט בפ׳ הספינה סי׳ ט׳ כ׳ דממשנה זו ראיה גמורה להרא״ש ע״ש) וע׳ בתשו׳ ח״ס חח״מ סי׳ ק״ה שכ׳ דזה אינו דהרמב״ם חולק בודאי ומסתמא כן הוא גם דעת הרי״ף וגם בשט״מ ב״מ דף ק׳ בסוגיא דהמחליף פרה בחמור בשם הרמ״ך שהובא ג״כ בקצה״ח מבואר להדיא שחולק וס״ל דאפי׳ באומר פרה זו דוקא בהזכיר לו מעוברת הא לאו הכי אין העובר בכלל ודלא כהרא״ש (ומפרש דמיירי בשא״ל פרה מעוברת והמוכר טוען אני לא מכרתי אלא מעוברת וסכנת הלידה עליך אבל עכשיו שכבר ילדה קודם משיכה הרי פרה וולדה שלי ואני אעמיד לך פרה מעוברת אחרת ותסבול אחריות הלידה כו׳ ע״ש) והראיה שהביא בקצה״ח מסוגיא דתמורה (כ״ח) כהרא״ש דאפי׳ לא אמר מעוברת אלא כל שאומר פרה זו ושפחה זו הולד מכור ודוחק בעיניו לחלק בין קדושת הגוף לשארי דברים הנה זה הדוחק הוא מרווח ואמת וכבר כ״כ כפ״י בקידושין ס״ג ומורי בהפלאה כתובות י״א כו׳ וכ׳ עוד דכל זה היכא דשניהם יודעים שהפרה מעוברת אבל היכא ששניהם לא נתכוונו אלא לפרה סריקא ונמצאת טעינה פשיטא שאין ולדה בכלל ומודה הרא״ש שהמוכר יכול לטעון אדעתא דהכי לא מכרתי כו׳ והאריך בזה בנדון השאלה שם שישראל קנה פרה מעכו״ם בכה״ג שלא ידעו שהיא מעוברת ואח״כ ילדה בכור עש״ה:
ואם אמר לו חמורה או פרה מעוברת אני מוכר לך מכר הולד ושפחה דינה כפרה שאפילו אמר לו שפחה מניקה אני מוכר לך לא מכר הולד ואצ״ל אם אמר לו שפחה סתם ואם אמר לו שפחה מעוברת אני מוכר לך מכר העובר וא״א הרא״ש ז״ל כתב דאפילו פרה וחמורה ושפחה זו סתם ולא אמר מעוברת אם הן מעוברות מכר העובר:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןפתחי תשובהטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יא) שִׁפְחָה מֵינִיקָה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, פָּרָה מֵינִיקָה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, לֹא מָכַר לוֹ אֶת הַוָּלָד. חֲמוֹרָה מֵינִיקָה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, מָכַר לוֹ אֶת הַסְיָח (פֵּרוּשׁ, חֲמוֹר קָטָן), שֶׁאֵין אָדָם קוֹנֶה חֲמוֹר לַחֲלָבָהּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהעודהכל
(כא) ק) שם ושם בתוספתא
(כב) ר) משנה שם דף עא ע״ב וכדמוקי לה רב פפא שם
(כ) לא מכר הולד – שיד הלוקח על התחתונה ויכול המוכר לומר מניקה דקאמר משום חלבה ובשפחה נמי כוונתו היה להודיע שהיא ראויה להניק את הבן דהלוקח:
(יא) הולד – שיד הלוקח על התחתונה והמוכר י״ל מניקה שאמרתי משום חלבה ובשפחה נמי כוונתו הי׳ להודיע שהיא ראויה להניק את בן הלוקח. שם:
{י} המוכר פרה או חמור סתם לא מכר ולדיהן ובפרה אפילו א״ל פרה מניקה אני מוכר לך לא מכר הולד. אבל אם אמר לו חמורה מניקה אני מוכר לך מכר ולדה.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(י) דאפילו פרה וחמור ושפחה זו כו׳ ז״ל הרא״ש פרק הספינה תוספתא שפחה מעוברת אני מוכר לך פרה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד כו׳ ותימה לי דמשמע הא לא קאמר שפחה מעוברת אלא שפחה סתם לא מכר לו את הולד ולא מיסתבר כלל עכ״ל ואף שהרא״ש סתם דבריו ומשמע דאפילו בלא אמר תיבת זו אלא שפחה או פרה סתם ג״כ מכור העובר אבל לא מיסתבר לומר כן דהא הקונה שפחה סתם לא סמכה דעתו שיתן לו שפחה מעוברת מדלא התנה עליה ומאיזה טעם יזכה בעובר ומש״ה פי׳ רבינו דבריו וכתב בשמו דר״ל באומר זו ומה שכתב אהתוספתא דלא מסתבר היינו במה שמשמע מלשונה שצריך לומר דוקא מעוברת וק״ל ורבינו העתיק מתחילה ל׳ התוספתא וחזר ופירש דבריה כדברי הרא״ש:
(י) המוכר פרה כו׳ זה נלמד מב״ב דף ע״ח ע״ב ומדברי התוספתא שהביאוה הרי״ף והרא״ש שם וטעמא דמלתא דבשלמא פרה אפשר דלחלבה הוא צריך ושפחה דינה כפרה דראויה להניק את בנו אבל תמורה מניקה למה אמר:
ומש״ר ואצ״ל אם א״ל שפחה סתם מ״מ כתבו רבינו דל״ת דוקא קאמר לומר שפחה מניקה דפרט מעליותא דמניקה ולא פרט נמי מעליותא דולד הוא דאינו מכור אבל בשפחה סתם דלא פרט כלל אימא דהוי בכלל קמ״ל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישההכל
 
(יב) הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: רֹאשׁ עֶבֶד זֶה אוֹ רֹאשׁ חֲמוֹר זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, הֲרֵי זֶה מָכַר חֶצְיוֹ. וְכֵן הַדִּין בְּכָל אֵבֶר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ. אָמַר לֵהּ: יַד עֶבֶד זֶה אוֹ יַד חֲמוֹר זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, מְשַׁמְּנִים בֵּינֵיהֶם (פֵּרוּשׁ, לְשׁוֹן שׁוּמָא, כְּלוֹמַר, שֶׁיָּשׁוּמוּ אוֹתוֹ אֵבֶר שֶׁמָּכַר לְאֵיזֶה מְלָאכָה הוּא רָאוּי, וּלְפִי שָׁוְיוֹ יִטּוֹל). וְכֵן הַדִּין בְּכָל אֵבֶר שֶׁאֵין הַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(כג) ש) שם ד״ח וכ׳ הראב״ד דבר זה מצא אותו במס׳ ערכין ראש עבד זה הקדש וכו׳ וכ׳ ה״ה ולא מצאתי אותו בגמרתינו וראוי להיות בירושלמי במס׳ ערכין
(כא) משמנים ביניהן – פי׳ רואין אותו אבר לאיזה מלאכ׳ הוא עומד ולפי שיוויו יטול ועד״ר שם ישבתי מה שמקשין ע״ז מהגמ׳:
(טז) האומר לחבירו כו׳ – גי׳ שלנו בגמ׳ ריש ערכין ד׳ ב׳ אינה כן אלא ראש כו׳ הקדש הוא והקדיש שותפין בו ראש כו׳ מכור לך משמנין ביניהן וכ״ה הגי׳ בתוספתא פ״ג דערכין:
{יב} כתב הרמב״ם ז״ל האומר לחבירו ראש עבד זה או ראש חמור זה אני מוכר לך הרי זה מכור חציו וכן הדין בכל אבר שהנשמה תלויה בו אבל אם אמר יד עבד זה או יד חמור זה מכור לך משמנין ביניהן וכן הדין בכל אבר שאין הנשמה תלויה בו.
(יב) {יב} כתב הרמב״ם האומר לחבירו ראש עבד זה או ראש חמור זה אני מוכר לך ה״ז מכור חציו וכן הדין בכל אבר שהנשמה תלויה בו אבל אם אמר יד עבד זה או יד חמור זה מכור לך וכו׳ בפכ״ז ובריש ערכין תניא ראש עבד זה הקדש היא והקדש שותפין בו ראש עבד מכור לך משמנין ביניהם ראש חמור זה הקדש הוא והקדש שותפין בו ראש חמור מכור לך משמנין ביניהם ראש פרה מכור לך לא מכר אלא ראשה של פרה ולא עוד אלא אפילו אמר ראש פרה הקדש אין להקדש אלא ראשה ואמר רב פפא דהא מיזדבן רישא דתורא בבי טבחא וכתבו התוס׳ בשם רש״י משמנין. לשון שומא כלומר שישומו אותו אבר שמכר לאיזה מלאכה הוא ראוי ולפי שווים יטול עכ״ל וברייתא זו נראה שחולקת על הרמב״ם ואיפשר שהוא ז״ל היה גורס בברייתא כמו שכתב א״נ שהיה גורס כמ״ש בספרים דידן ואפ״ה חילק בין מוכר אבר שהנשמה תלויה בו למוכר אבר שאין הנשמה תלוייה בו מדפלגינן הכי לענין ערכין כדאיתא בפרק האומר משקלי עלי ואע״ג דלענין ערכין אומר ערך אבר שהנשמה תלויה בו עלי נותן ערך כולו התם דלגבוה שאני אבל הכא דלהדיוט מסתייה שיהא חציו מכור:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יב) כתב הרמב״ם האומר לחבירו ראש עבד כו׳ עיין בב״י שהקשה עליה מברייתא דריש ערכין דתניא ראש עבד כו׳ [עב״ח שהביאו] ופרש״י ל׳ שומא כלומר מישומו אותו עבד שמכר לאיזה מלאכה הוא ראוי ולפי שוויו יטול ע״כ ותירץ אפשר דהוא ז״ל היה גורס בברייתא כמ״ש הוא א״נ היה גורס כגירסת ספרינו ואפ״ה חילק בין מוכר אבר שהנשמה תלויה בו למוכר אבר שאין הנשמה תלויה בו מדפלגינן הכי גבי ערכין ואע״ג דלענין ערכין אמר ערך אבר שהנשמה תלויה בו עלי נותן ערך כולו התם דלגבוה שאני אבל הכא דלהדיוט מסתייא שיהא חציו מכור עכ״ל ונראה דכוונת הב״י בשינויא בתרא דע״כ צ״ל דברייתא דערכין פליגא אברייתא דהקדש דהא בברייתא דערכין קתני נותן דמי כולה ובברייתא דהקדש קתני והוא והקדש שותפין בה והיינו חציה אע״ג דהקדש וערכין שניהן הן לגבוה וס״ל כברייתא דערכין המחמרת לולא שיליף ג״כ מברייתא דהקדש שיש חילוק בין גבוה להדיוט שהרי בהקדש קתני שהן שותפין ובהדיוט קתני משמנין ועפ״ז מחלק ג״כ הרמב״ם ביניהם וכתב דהמוכר הראש מכר החצי ולא דמי לערכין דשם הוא לגבוה ואם מכר שאר אברים כתבה התוספתא משמנין כמו דמחלק הברייתא דערכין בערכין בין אבר שהנשמה תלויה בו לאבר שאין הנשמה תלויה בו ודע כי עיינתי בנוסחאות גמרא שלנו בערכין דף ד׳ ואיתא שם הך ברייתא כגירסא שהביא ב״י וגם התוס׳ כתבו שם בשם רש״י כמ״ש ב״י בשם רש״י ע״ש אבל ברש״י הנדפס שם אין הנוסח שם כן אלא ז״ל משמנין ביניהם כמה שוה ויחלקו ביניהם דמיו ומיבעיא ליה למה נקט התם שותפין והכא משמנין עכ״ל רש״י והיינו כמ״ש הרמב״ם כאן אע״ג דל׳ הברייתא לא משמע כן דבהקדש קתני הוא והקדש שותפין בו וכאן קאמר ל׳ משמנין ביניהם מ״מ אפשר דהרמב״ם מפרש כן שהרי גם רש״י תמה שם ע״ז ואעפ״כ פי׳ כן שם וכן נראה ממ״ש הראב״ד בהשגות שהסכים אל דברי הרמב״ם והביא לו ראיה מברייתא זו משמע בהדיא שהוא פי׳ כמו שכתוב בשם רש״י וק״ל והמ״מ כתב שם אדברי הראב״ד דלא מצא ברייתא זו בגמרתינו ואיפשר דבירושלמי הוא עכ״ל הרי דהסכימו לדברי הרמב״ם וגם יש לתרץ ל׳ הברייתא ולומר דין הקדש כבר היה מקובל בידם דהוא והקדש שותפין בו והיינו לכל אחד החצי וממנו למדו חכמי ברייתא דדין מכירה ג״כ הוא כן וסתם ואמר משמנין ביניהן ג״כ לענין מכירה ודוק:
(יב) כתב הרמב״ם בפכ״ו דמכירה כ״כ:
האומר לחבירו ראש עבד זה כו׳ מכור חציו כו׳ עד״ר:
(יב) {יב} כתב הרמב״ם האומר לחבירו ראש עבד וכו׳ שם ודברים אלו לקחם הרב מדתני׳ ריש ערכין ראש עבד זה הקדש הוא והקדש שותפין בו ראש עבד מכור לך משמנין ביניהם ראש חמור זה הקדש הוא והקדש שותפין בו ראש חמור מכור לך משמנין ביניהן ראש פרה מכור לך לא מכר אלא ראשה של פרה ולא עוד אלא אפי׳ ראש פרה הקדש אין להקדש אלא ראשה ואמר רב פפא מ״ט דהא מזדבן רישא דתורא בבי טבחא ופי׳ רש״י משמנין ביניהם כמה שוה ויחלקו דמיו ומיבעיא לי אמאי נקט התם שותפין והכא משמנין עכ״ל אבל מדברי הרמב״ם פ״ה דערכין מבואר שהוא מפרש דמה שאמרו לגבי הקדש הוא והקדש שותפין בו אין פירושו שהוא והקדש חולקי׳ כסת׳ שותפין מחצה ומחצה אלא פירושו שיש להקדש שותפות בו במקצת אבל אינו חייב אלא בדמי ראשו ורואין כמה שוה אותו אבר אילו היה נמכר ויביא בדמיו קרבן ואילו לגבי מכירה קתני משמנין ביניהם לשון שומא יהא ביניהם דשמין כמה שוה הראש בלא שאר כל הגוף וכמה שוה שאר כל הגוף בלא הראש וכיון שהאחד בלא חבירו אינו שוה כלום א״כ שקול הוא הראש כמו שאר כל הגוף וכההיא דתנן בפ׳ בית כור משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו וכו׳ כך מפרש הרמב״ם ודלא כמו שכתבו התוספו׳ בריש ערכין בהפך דבהקדש נקט שותפות לומר שחולקים בשוה דמקדיש בעין יפה הוא מקדיש אבל לגבי מכירה משמנין אותו אבר שמכר בלבד לאיזו מלאכה הוא ראוי ולפי שוייה יטול וכן פי׳ הראב״ד בהשגות וזה א״א דא״כ מהו זה שאמר ראש הפרה מכור לך לא מכר אלא ראשה של פרה דמהי תיתי שימכור בפרה יותר מבעבד וחמור הלא אף בדידהו דלא מזדבן רישא בבי טבחא לא מכר אלא הראש אבל לפי׳ הרמב״ם דמשמנין ביניהם פי׳ חולקין שוה בשוה אתי שפיר דאיצטריך לאשמועינן דבפרה לא מכר אלא הראש בלבד ומאי דאיצטריך ליה למימר לגבי הקדש ולא עוד אלא אפילו ראש פרה הקדש אין להקדש אלא ראשה היינו משום דהוה אמינא כיון דחזיא להקרבה תפשוט קדוש׳ בכוליה קמ״ל דאפי׳ בהקדש אין להקדש אלא ראשה כדאיתא לשם בגמרא דבמקדיש חד אבר תרי מגו לא אמרינן אלא שיש לדקדק מנ״ל להרמב״ם לחלק בדין מכירה בין דבר שהנשמה תלויה בו וכו׳ ואפשר דדקדק הוא ז״ל במאי דקתני בבריית׳ ראש עבד מכור לך ראש חמור מכור לך ולא נקט נמי יד עבד מכור לך וכו׳ אלמא כי היכי דלגבי הקדש מפלגינן בין אבר שהנשמה תלויה בו וכו׳ כדאיתא התם ובפ׳ האומר משקלי עלי ה״נ לגבי מכירה לא אמר דמכר חציו אלא במוכר הראש שהוא אבר שהנשמה תלויה בו אבל בדבר שאין הנשמה תלויה בו לא מכר אלא אותו אבר בלבד אך ק׳ דכיון דפי׳ משמנין ביניהם לדעת הרמב״ם הוא שעושין שומא ביניהם ומכר חציו לא היה לו לומר במוכר יד עבד ויד החמור לשון משמנין ביניהם שהרי לשם לא מכר חציו ועוד למה יגרע הקדש דלא הקדיש אלא אבר אחד הלא בפ׳ המוכר את הבית אסיקנא דמקדיש בעין יפה הוא מקדיש טפי ממוכר ואף למה שחילק רשב״ם בר״פ הספינה דלגבי מטלטלין כשם שלא מכר כמו כן לא הקדיש ולא נתן מ״מ למה יגרע הקדש ממוכר. ואפשר לומר דבקדשי מזבח במידי דלא חזי להקרבה כגון שאמר ראש חמור זה או ראש עבד זה לדמי עולה דאינו נידון בכבודו דכי כתיב נפשות לגבי ערכין כתוב דקדשי בדק הבית נינהו כדאיתא התם הלכך בקדשי בדק הבית דנידון בכבודו אמרינן בעין יפה הוא מקדיש אבל בקדשי מזבח אמרי׳ בעין רעה הוא מקדיש וז״ש הוא והקדש שותפין בו כלומר יש לו שותפות בו לפי שויו של אותו אבר שהקדיש כלומר דלא משגחינן בשאר כל הגוף אלא באותו אבר בלבד שהקדיש אבל לגבי מכירה אמרינן מוכר בעין יפה הוא מוכר ושומא יהיה ביניהם ואם מכר הראש הנה לפי השומא שוה הראש כל כך כמו שאר כל הגוף כדפרישי׳ ואם הקדיש היד שמין כמה היה החמור שוה כשהוא שלם וכמה הוא שוה בלא יד וכך יתן לו. ולפי זה לשון משמנים ביניהם נופל כשהשומא היא דמשגחינן באותו אבר שהקדיש לגבי שאר כל הגוף אבל לשון הוא והקדש שותפין בו הוה פירושו דלא משגחינן אלא באותו אבר שהקדיש בלבד ומעתה התיישבו כל דברי הרמב״ם על נכון:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(יג) אָמַר לֵהּ: רֹאשׁ פָּרָה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, לֹא מָכַר אֶלָּא הָרֹאשׁ בִּלְבַד, שֶׁהֲרֵי רֹאשָׁהּ נִמְכְּרָה תָּמִיד בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(כד) ת) שם
(יז) א״ל ראש כו׳ שהרי כו׳ – גמ׳ שם:
ואם אמר ראש פרה זו אני מוכר לך לא מכר אלא הראש שכן דרך למכור הראש לבד:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יד) הַמּוֹכֵר אֶת הָרֹאשׁ, בִּבְהֵמָה גַסָה, לֹא מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם; מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם, לֹא מָכַר אֶת הָרֹאשׁ. מָכַר אֶת הָרֵאָה, לֹא מָכַר אֶת הַכָּבֵד; מָכַר אֶת הַכָּבֵד, לֹא מָכַר אֶת הָרֵאָה. אֲבָל בִּבְהֵמָה דַקָּה, מָכַר אֶת הָרֹאשׁ, מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם; מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם לֹא מָכַר אֶת הָרֹאשׁ. מָכַר אֶת הָרֵאָה, מָכַר אֶת הַכָּבֵד; מָכַר אֶת הַכָּבֵד, לֹא מָכַר אֶת הָרֵאָה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(כה) א) שם ד״ט משנה שם דף פג ע״ב
(כו) ב) הוא הקנה הנז׳ במשנה ונקראת ע״ש הקנה שלה
(כב) מכר את הראש כו׳ – פי׳ אפי׳ אחר שחיטה:
(יב) הראש – פירוש אפילו אחר שחיטה שם:
{יג} המוכר הראש בבהמה גסה לא מכר הרגלים מכר את הרגלים לא מכר את הראש מכר הקנה לא מכר את הכבד מכר הכבד לא מכר הקנה אבל בבהמה דקה מכר הראש מכר הרגלים מכר הרגלים לא מכר את הראש:
{יד} מכר הכבד לא מכר הקנה מכר הקנה מכר הכבד.
(יג) {יג} המוכר הראש בבהמה גסה לא מכר הרגלים וכו׳ עד מכר הקנה מכר הכבד משנה בפ׳ הספינה (בבא בתרא פג:) ופירש ר״ש הקנה הוא הריאה ונקראת על שם קנה שלה:
ומה שאמר וכל זה לא איירי אלא במקום שאין מנהג ידוע וכו׳ תוספתא כתבוה שם רשב״ם והרא״ש ז״ל וכבר נזכר זה בדברי הרמב״ן סוף פרק כ״ז:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יג) המוכר הראש בבהמה גסה כו׳ בב״ב ד׳ פ״ג וכ׳ שם ר״ש בשם תו׳ בד״א במקום שלא נהגו אבל במקום שנהגו הכל כפי מנהג המדינה וכמ״ש בסמוך:
מכר הקנה פר״ש היא הריאה ונקראת כן ע״ש קנה שלה:
(יג) {יג} המוכר הראש וכו׳ משנה בפ׳ הספינה וכו׳ ופירש רשב״ם הקנה היא הריאה ונקראת ע״ש קנה שלה אלא דקשה לפירושו דהו״ל לומר בפי׳ מכר הריאה כו׳ לכן נראה כפי׳ התו׳ דקנה היא הריאה עם הלב ולפי זה אף בבהמה דקה מכר הריאה לא מכר הכבד דדוקא במכר הקנה שהיא הריאה עם הלב התם הוא דקתני בבהמה דקה שמכר גם הכבד אלא שיש לדקדק אמאי לא תנן נמי במכר הריאה אם מכר הלב ובמכר הלב אם מכר הריאה ואפשר דהתם לא איצטריכא ליה למיתנא דפשיטא כיון דשניהם תלויים בקנה נמכרי׳ ביחד אבל בתוס׳ כתבו דמספקא לר״י אם מכר הריאה מכר הלב ובהגהת אשיר״י מא״ז תוספת׳ מכר את הראש לא מכר את הלחי ואם היה טבח כהן הרי זה מכר ולא הוזכרה תוספת׳ זו בשאר פוסקים עוד הביא ה׳ המגיד הירושלמי ר׳ יצחק שאל מכר חצי הראש וכו׳ אם מכר חצי הוה מכר ופשיט ליה דהוה מכר וכתבו הרשב״א:
(יד) {יד} ומ״ש וכל זה לא איירי אלא במקום שאין מנהג וכו׳ תוספתא כתבוהו שם רשב״ם והרא״ש ונימוקי יוסף:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(טו) אֵין דְּבָרִים אֵלּוּ אֲמוּרִים, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג יָדוּעַ, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג יָדוּעַ הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמִּנְהָג.
באר הגולהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(כז) ג) לשון הטור סי״ד תוספתא כתבוה שם הרשב״ם והרא״ש ז״ל וכבר נז׳ זה בדברי הרמב״ם שם דין יא
וכל זה לא איירי אלא במקום שאין מנהג ידוע אבל במקום שיש מנהג ידוע הכל כמנהג המדינה:
{טו} כתב רשב״ם ז״ל כל אלו הדברים שאין נמכרין במטלטלין ה״ה נמי שאין ניתנין שאין חילוק בין מוכר לנותן אלא בקרקע שהוא חשוב בטלי אגביה בנותן אף על פי שאין בטלין גבי מוכר אבל במטלטלין אין חילוק בין מוכר לנותן:
(טו) {טו} כתב רשב״ם כל אלו הדברים שאין נמכרי׳ במטלטלים הוא הדין נמי שאין ניתנין וכו׳ בר״פ הספינה (בבא בתרא עג:) כתב כן והוצרך לכתוב כן משום דבסוף פרק המוכר את הבית תנן דכל הנך דברים שאינם מכורים בהדי בית וחצר ומרחץ ובית הבד ושדה בנותן או מקדיש או מחזיק בנכסי הגר כל אותם הדברים נתונים מוקדשים ומוחזקים עמהם כמו שנתבאר בסוף סימן רט״ו וקאמר רשב״ם דה״מ במקרקע אבל במטלטלי אין חילוק בין מוכר לנותן ומקדיש ומחזיק בנכסי הגר והכריע כן מדלא קתני להו בפרק המוכר את הבית:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) עיין באבן עזר סימן ק״ט אי מכר מלבוש אי הצמידים בכלל וע״ש:
(טו) כתב רשב״ם כל אלו הדברים כו׳ וקמ״ל דאע״ג דכמה דברים הן אף שאין נמכרים בכלל בית וחצר ומרחץ ובית הבד ושדה מ״מ בנותן מתנה המה נתנין עמהם משום דנותן בעין יפה נותן וכמש״ר ס״ס רט״ו וכבר כתבתי שם מילתא בטעמא ע״ש:
(טו) {טו} כתב רשב״ם כל אלו הדברים וכו׳ בריש פרק הספינה כתב כן וטעמו דאל״כ אלא דאין חלוק בין מטלטלין למקרקעי הוה ליה לקבוע מה ששנינו בד״א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולה וכו׳ בפרק הספינה בתר משנת מכר את הראש וכו׳ כי היכי דליהדר אכולהו מתניתין:
באר הגולהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(טז) הַמּוֹכֵר אֶת הַבּוֹר, לֹא מָכַר מֵימָיו. מָכַר אַשְׁפָּה, מָכַר זִבְלָהּ. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים מָכַר בּוֹר, מָכַר מֵימָיו (טוּר בְּשֵׁם רַשְׁבָּ״ם וְהָרא״ש) מָכַר מַיִם וָזֶבֶל, לֹא מָכַר הַבּוֹר וְהָאַשְׁפָּה (שָׁם בְּשֵׁם רַמְבַּ״ם).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(כח) ד) רמב״ם שם דין י׳ וכת״ק דברייתא שם סוף ד׳ עט וכדאמר רבא מתני׳ יחידאה היא כר׳ נתן שם וכ׳ הרי״ף כיון דיחידאה היא לא ס״ל כוותיה והרשב״א כ׳ דהלכה כמתני׳ דסתם במתני׳ ומחלוקת בבריי׳ הלכה כסתם מתני׳ וכו׳ ולקיים דברי הרי״ף ורבינו י״ל דא״כ לימא מתני׳ מני ר׳ נתן ומדאמר מתני׳ יחידאה היא משמע ודאי דאתא למימר משום דיחידאה לא קי״ל כוותיה וכ׳ הנ״י שם דאם מכר באר מים חיים כ״ע מודים שמכר המים שע״ש זה נק׳ באר הריטב״א סמ״ע בשם ד״מ
(כג) מכר אשפה – הוא מקום עשוי להנחת זבל בהמותיו והוא היה נמוך או גבוה ג׳ (הג״ה כ׳ נ״י פ׳ המוכר הספינ׳ (דף קצ״ו) דאם מכר באר מים חיים כ״ע מודי׳ שמכר המים שע״ש זה נק׳ באר הריטב״א עכ״ל ד״מ ט״ו):
(יג) אשפה – הוא מקום עשוי להנחת זבל בהמותיו והוא היה נמוך או גבוה ג׳. שם:
(יח) וי״א כו׳ – ערשב״ם שם וכמ״ש בפ״ד דיבמות:
(יט) מכר מים כו׳ – רשב״ם במתני׳ שם וע״ש ומילתא דפשיטא כו׳ ר״ל לכן לא תני היפוכם כמו בכל הני דמתני׳ משא״כ אם אמרינן דמכר ואדרבה ליתני היפוכם ואצ״ל הנך אלא דדבורים ויונים קשיא ויש ליישב:
{טז} מכר בור מכר מימיו:
{יז} מכר אשפה מכר זבלה ורב אלפס פסק שמכר בור לא מכר מימיו וכן כתב הרמב״ם ורשב״ם פסק שמכר מימיו וכן מסתברא לא״א הרא״ש ז״ל:
{יח} ואם מכר המים והזבל כתב הרמב״ם ז״ל שלא מכר הבור והאשפה:
(טז) {טז} מכר בור מכר מימיו מכר אשפה מכר זבלה משנה בפרק הספינה (בבא בתרא עח:) פר״ש ז״ל בור של מים מכונסים אשפה מקום עמוק שלשה או גבוה שלשה שרגיל לתת שם זבל בהמותיו ואמרינן בגמרא אמר רבא מתניתין יחידאה היא דתניא מכר בור לא מכר מימיו ר׳ נתן אומר מכר בור מכר מימיו וכתב הרי״ף וכיון דיחידאה הוא לא סבירא לן כוותיה וכן פסק הרמב״ם ז״ל בפכ״ז ורשב״ם ז״ל כתב דהלכה כמתניתין דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתניתין ודאי כשהאמורא אומר דבר אחד מדעתי ומקשי ליה ממתני׳ ומשני לה יחידאה היא לא סבירא ליה כההוא משנה דסמכינן אאמורא דפסיק הלכתא דלא כמתניתין אבל הא דקאמר הכא יחידאה היא לאו למימרא דלא סבירא ליה כוותיה אלא לאשמועינן דרבי אלעזר בר״ש כרבנן כתב הרא״ש וכן מסתבר ולי נראה דטעמא דהרי״ף והרמב״ם משום דא״כ לימא רבא מתניתין מני רבי נתן היא ומדאמר מתני׳ יחידאה היא משמע ודאי דאתא למימר דמשום דיחידאה הוא לא קי״ל כוותיה כתב נ״י כי היכי דפליגי בבור ה״ה בשובך ואשפה וכוורת אלא דחדא מינייהו נקט במתניתין ושלא כדברי הראב״ד ומיהו בבאר מים חיים כ״ע מודו שמכר את מימיו שע״ש זה נקרא באר הריטב״א בשם רבו הרא״ה.
וכתב הר״ן ומיהו בהקדש קי״ל דהקדיש בור הקדיש מימיו דעדיף הקדש מהדיוט והוא הדין למתנה דהקדש ומתנה שוין הם וכדמוכח בפרק המוכר את הבית וכ״כ נ״י:
(יח) {יח} אם מכר המים והזבל כתב רשב״ם שלא מכר הבור והאשפה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טז) {יז} מכר בור מכר מימיו מכר אשפה כו׳ כן הוא לשון המשנה בב״ב דף ע״ח ופר״ש בור של מים מכונסים אשפה מקום עמוק ג׳ או גבוה ג׳ שרגיל לתת שם זבל בהמותיו ואמרינן עלה בגמרא דף ע״ט אמר רבא מתניתא יחידאי היא כו׳ ומדאמרינן יחידאי היא משמע דלית הילכתא כוותיה דמתני׳ וזהו טעמא דהרי״ף והרמב״ם ר״פ כ״ז מה״מ אבל רשב״ם כתב דאעפ״כ הלכתא כסתם משנה וע״ש הטעם ועיין בב״י שנתן קצת טעם לפסקי הרי״ף והרמב״ם:
(יח) ואם מכר המים והזבל כ׳ הרמב״ם שלא מכר הבור והאשפה יגעתי ולא מצאתי זה בכל ספרי הרמב״ם וכן מוכח מדלא כתב הב״י בש״ע שלו אלא מ״ו ר״ס כתבו בהג״ה וצריך להגיה רשב״ם במקום רמב״ם כי כן כתב הרשב״ם במלתא דפשיטותא במשנה דף ע״ח:
(טז) {טז} מכר בור מכר מימיו מכר אשפה מכר זבלה הכי תנן סתמא בפ׳ הספינה:
(יז) {יז} ומ״ש בשם רב אלפס והרמב״ם דלא מכר טעמייהו משום דלא קי״ל כהך סתמא דמדקאמר רבא בגמרא מתניתין יחידאה היא משמע ודאי דאתי לאשמועינן דמשום דיחידאי היא לא קי״ל כוותה. ורשב״ם דחה ראיה זו בפירושו וכתב הרא״ש וכן מסתבר:
(יח) {יח} ומ״ש ואם מכר המים והזבל כתב הרמב״ם שלא מכר הבור והאשפה ט״ס הוא וצ״ל רשב״ם במקום רמב״ם דכן כתב רשב״ם בפירושו במשנה אבל ברמב״ם לא נמצא מזה כלום וכן מצאתי בספרי׳ מדוייקים:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יז) מָכַר שׁוֹבָךְ, מָכַר יוֹנִים. מָכַר כַּוֶּרֶת, מָכַר דְּבוֹרִים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(כט) ה) שם ומשנה שם דף עח ע״ב
{יט} מכר כוורת מכר דבורים מכר השובך מכר היונים וכן נמי איפכא מכר דבורים מכר כוורת מכר יונים מכר השובך:
(יט) {יט} מכר כוורת מכר דבורים מכר השובך מכר היונים משנה בפרק המוכר את הספינה:
ומה שכתב וכן איפכא מכר דבורים מכר כוורת מכר יונים מכר השובך בד״א שפירש שמכר כל פירות הכוורת והשובך בלא שיור וכו׳ שם כתב הרא״ש בתוס׳ קתני מכר דבורים מכר כוורת מכר יונים מכר שובך לפי שאין דרכן של בני אדם למכור כל הדבורים כשדעתו לשייר את הכוורת כדמוכח מתני׳ דקתני הלוקח פירות כוורת נוטל שלשה נחילין וזה שפי׳ שמכר כל הפירות בלא שיור מכר גם את הכוורת וכן נמי בשובך ותנן הלוקח פירות שובך מפריח וכו׳ וזה שפירש שמכר הכל מכר גם את השובך עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יט) וכן נמי איפכא ז״ל הרא״ש בתוספתא קתני מכר דבורים מכר כוורת מכר יונים מכר שובך לפי שאין דרכן של בני אדם למכור כל הדבורים כשדעתו לשייר את הכוורת כדמוכח במתניתין דקתני הלוקח פירות כוורת נוטל ג׳ נחילין וזה שפי׳ שמכר כל הפירות בלא שיור מכר גם הכוורת וכן נמי בשובך תנן הלוקח פירות שובך מפריח כו׳ וזה שפי׳ שמכר הכל מכר גם את השובך ע״כ ויש לדקדק בל׳ הרא״ש שתלה תניא בדלא תניא שכתב טעם למכירת הכוורת לפי שאין דרך למכור כל הדבורים כו׳ ובתוספתא לא נזכר דמיירי בדמכר לו כל הדבורים והו״ל להרא״ש לכתוב תחילה דמיירי במכר כל הדבורים ומש״ה אמרינן דמסתמא מכר גם הכוורת וכמש״ר בד״א כו׳ ולכאורה היה נראה דהרא״ש ס״ל דמכירת כל הדבורים נרמז בל׳ התוספתא במ״ש סתם מכר דבורים ומהיכי תיתי מסתמא לאמור דמיירי דשייר לו מהן מידי ודוקא במשנה דקתני המוכר פירות כוורת דל׳ פירות משמע דשייר במכירתו קצת דבורים ולא לקח אלא פירותיהן ומ״ש הרא״ש ז״ל וזה שפי׳ שמכר לו כל הפירות דמשמע דס״ל שצריך שיפרש ויאמר כל הפירות היינו דוקא באמרו פירות כמ״ש ואע״פ שבתוספתא לא קתני פירות אלא דבורים והול״ל וזה שפי׳ שמכר דבורים י״ל דאגב דסיים בלשון המשנה דקתני בה פירות כוורת מש״ה נתחלף לו לשון פירות בלשון דבורים ועבור זה הוצרך לכתוב נמי (בל׳) אבל זהו קצת דוחק ועוד דא״כ לא נתיישב בזה לשון רבינו שדבריו מועתקין מדברי הרא״ש הנ״ל והוא לא הביא לשון המשנה אלא לשון התוספתא המוכר דבורים וכ׳ עליה בד״א כשפירש שמוכר לו כל פירות הכוורת ולא הול״ל אלא בד״א כשא״ל שמוכר לו דבורים אבל א״ל שמוכר לו פירות כוורת לכן מחוורתא דלא שני להרא״ש ורבינו בין אני מוכר לך דבורים לבין א״ל אני מוכר לך פירות כוורת והטעם דכל הדבורים הם נתגדלו בכוורת ומש״ה נקראו פירות כוורת אלא סבירא להו להרא״ש מדקתני התוספתא מכר דבורים מכר כוורת ולא קתני דין דבורים עצמן לאמור מכר דבורים לא מכר כולם אלא ג׳ נחילים כו׳ וכדקתני במתניתין מוכח מזה פשוט דהתוספתא איירי בא״ל בפירוש אני מוכר לך כל הדבורים וכן ביונים ומש״ה כתב ליה הרא״ש בפשיטות ורבינו נמשך אחריו לכתוב בד״א כו׳ ודוק:
(יט) מכר כוורת מכר דבורים כו׳ שם דף ע״ח:
ומ״ש וכן נמי איפכא הוא מהתוספתא:
(יט) {יט} מכר כוורת מכר דבורים וכו׳ משנה בפ׳ הספינה:
ומ״ש וכן איפכא וכו׳ תוספתא כתבה הרא״ש בפרק הספינה ופירשה כדברי רבינו ועי׳ במ״ש למעלה בסי׳ רי״ג בס״ד:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(יח) יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִפְּכָא: מָכַר יוֹנִים, מָכַר שׁוֹבָךְ. מָכַר דְּבוֹרִים, מָכַר כַּוֶּרֶת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁפֵּרַשׁ שֶׁמָּכַר כָּל פֵּרוֹת הַשּׁוֹבָךְ וְהַכַּוֶּרֶת בְּלִי שִׁיּוּר. אֲבָל אִם מָכַר סְתָם פֵּרוֹת הַכַּוֶּרֶת, לֹא מִבַּעְיָא שֶׁלֹּא מָכַר הַכַּוֶּרֶת, אֶלָּא אַף הַדְּבוֹרִים לֹא מָכַר כֻּלָּם, אֶלָּא יִקַּח הַלּוֹקֵחַ ג׳ נְחִילִים (פֵּרוּשׁ ג׳ חֲבוּרוֹת הַנּוֹלָדוֹת רִאשׁוֹנָה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַכַּוֶּרֶת שֶׁבִּתְחִלַּת יְמוֹת הַקַיִץ יוֹצֵא מִן הַכַּוֶּרֶת נְחִיל שֶׁל דְּבוֹרִים יְלָדוֹת וּמֵבִיא כַּוֶּרֶת חָדָשׁ וּמַכְנִיסָן לְתוֹכוֹ, וְכֵן לְסוֹף ט׳ אוֹ י׳ יָמִים וְכו׳, רַשְׁבָּ״ם) הָרִאשׁוֹנִים, וּמִכָּאן וְאֵילָךְ נוֹטֵל נְחִיל וּמַנִּיחַ נְחִיל, כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב הַכַּוֶּרֶת. וְאִם מָכַר סְתָם פֵּרוֹת הַשּׁוֹבָךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לִטֹּל כָּל הַגּוֹזָלוֹת שֶׁיֵּלְדוּ בּוֹ מֵעַתָּה, מִפְּנֵי שֶׁהָאִמָּהוֹת בּוֹרְחוֹת, נִמְצָא שֶׁהֶחֱרִיב כָּל הַשּׁוֹבָךְ. אֶלָּא מַנִּיחַ מֵהֶם כְּדֵי לְיַשֵּׁב הַשּׁוֹבָךְ; וְכַמָּה מַנִּיחַ, אִם (הָיוּ בּוֹ) אִמָּהוֹת וּבָנוֹת בְּעֵת מְכִירַת הַפֵּרוֹת, מַנִּיחַ בְּרִיכָה (פֵּרוּשׁ, דֶּרֶךְ הַיּוֹנִים לַעֲשׂוֹת שְׁנֵי וְלָדוֹת בְּכָל חֹדֶשׁ זָכָר וּנְקֵבָה, וְכָל שֵׁנִי וְלָדוֹת נִקְרְאוּ בְּרִיכָה) רִאשׁוֹנָה שֶׁיּוֹלִידוּ הָאִמָּהוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּצְטַוְּתוּ הָאִמָּהוֹת עִם הַבְּרִיכָה הָרִאשׁוֹנָה וְעִם הַבָּנוֹת שֶׁעִמָּהֶם, וּמַנִּיחַ מִמַּה שֶׁיּוֹלִידוּ הַבָּנוֹת ב׳ בְּרִיכוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּצְטַוְּתוּ הַבָּנוֹת עִם שְׁתֵּי בְרִיכוֹת שֶׁיּוֹלִידוּ. וְכָל הַנּוֹלָד מֵאַחַר ב׳ בְּרִיכוֹת שֶׁל בָּנוֹת וְהַבְּרִיכָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל אִמָּהוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. {הַגָּה: בְּכָל דְּבָרִים אֵלּוּ אֵין חִלּוּק בֵּין מֶכֶר לְמַתָּנָה; אַף עַל גַּב דִּלְעִנְיָן דְּבָרִים הַמְחֻבָּרִים יֵשׁ חִלּוּק, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן רט״ו סָעִיף ו׳, לְעִנְיַן מִטַּלְטְלִין אֵין חִלּוּק (טוּר בְּשֵׁם רַשְׁבָּ״ם).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(ל) ו) טור סי״ט כ״כ הרא״ש שם בשם התוספתא
(לא) ז) כיון שפי׳ שמכר הכל מכר גם את השובך והכוורת
(לב) ח) משנה שם ריש דף פ׳ וכדתנא במתני׳ שם וכ״כ הרמב״ם שם פכ״ג שם דין יג
(לג) ט) לשון רמב״ם שם דין י״א וכ׳ הרב המגיד דבריו בזה כדברי רבו ן׳ מגש ז״ל בפי׳ הברייתא וכו׳ (שם) ושאלו בגמ׳ מה טעם מניח ב׳ בריכות ממה שיולידו הבנות ובריכה אחת מאמהות ותרצו שכל בריכה צריכה ב׳ מתולדותיה לצוות ולולי כן תלך וזהו הטעם שהאמהות כבר יש להם בנות ובריכה אחת שהוא מניח הם ב׳ מתולדותיה וכ׳ הבית יוסף שנראה שהוא מה שפירש הר״ן ז״ל וכו׳ ושכן נראה פי׳ זה מדברי הרי״ף ז״ל וכתב הרב המגיד שנראה לפי פי׳ זה שאם לא היו בשובך בעת הקנייה כי אם בריכה אחת מניח ב׳ בריכות מתולדותיה ודי לו בכך שהרי יש לה צוותא בזה
(לד) י) כ׳ הרמב״ם דין י״ג מלוקח חלות דבש מניח בכוורת ב׳ חלות כדי שלא יפרחו הדבורים וילכו להם ע״כ וכ׳ הרב המגיד גם זה שם במשנה וכ׳ ופירש דרך הדבורים לבנות בכוורת חלות נקובות ובאותן נקבים הדברים מולידים וכשמתגדלין ופורחין ממלאין הדבורים אותן נקבים דבש ועוד אוכלות הדבש ומגדלין בהן דבורים ע״כ וגם את זה לא ידעתי למה השמיטו דין זה המחבר והרמ״א
(כד) ל״מ שלא מכר את הכוורת כו׳ – חד באידך תליא דכיון דאמר בלשון פירות אמרי׳ שדעתו היה לשייר לו פירות ומדשייר לו פירות ודאי לא היה דעתו למכור הכוורת והשובך דהפירו׳ מגודלין בהן וכיון דשייר לנפשו שובך וכוורת ופירותיהן הרי צריך להניח כ״כ שלא יחרבו השובך והכוורת ומ״ה אמרו דצריך שיניח כמו שמבאר המחבר והולך ואז לא יחרבו:
(כה) נוטל נחיל ומניח נחיל – דרך הדבורים שמולידין הרבה וכל ט׳ ימים מוציאין לחוץ נחיל אחד וכל הנולד ויוצא חוצה האחרונ׳ גרוע מאשר נולד והוציא חוצה לפניה והלוקח לוקח לעצמו ג׳ נחילי׳ ראשוני׳ הטובי׳ ואח״כ נוטל זה א׳ וזה אחד באופן שישאירו גם להמוכר מהטובי׳ ולא יחרב הכוורת:
(כו) פירות השובך כו׳ – דרך היונים דמולידי׳ זוג א׳ דהיינו זכר ונקב׳ (ושניה׳ יחד נקראי׳ בריכ׳ בל׳ המשנ׳ והרמב״ם) בכל חדש משך השנה זולת החדש אדר דאין מולידין בו והגוזלות שהולידו גם הן אחר ג׳ חדשים ללידתן מולידין כל חדש וחדש בריכה אחת ומין יונים הוא ל׳ נקבה לכך נקראת זוג שבו זכר ונקבה בשם ״אמהות ״ובנות ור״ל אמהות הזכר והנקב׳ שנולדו מהן הבנות והבנות ג״כ ר״ל זכר ונקב׳:
(כז) אם היו בו אמהות ובנות בעת מכירת כו׳ – כצ״ל אם היו בו וכן הוא לשון הרמב״ם פכ״ג דמכיר׳ דין י״ב אות באות כלשון המחבר ודין זה הוא ממשנ׳ וגמ׳ דפ׳ המוכר את הספינה ומחולקים בנוסחאות ופירוש רשב״ם ותוספות והרי״ף וכמ״ש בדרישה ופרישה וגם כתבתי שם שנרא׳ דהרמב״ם נמשך אחר נוסחאות הרי״ף ופירושו ע״ש וכאן אקצר ואעתיק מה שהוא לצורך לפירוש לדברי הרמב״ם והמחבר לברר דהעיר שושן לא כוון יפה במה ששינה לשון הרמב״ם והמחבר והוא דשם במשנ׳ איתא ז״ל הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכ׳ ״ראשונ׳ עכ״ל ובגמ׳ קאמר עלה ז״ל והתניא בריכה ראשונ׳ ושניה אמר רב כהנא לא קשיא הא בה הא באמה (כן הוא נוסחאות הרי״ף הא ״בה והא באמה ולא כדגרס רשב״ם הא ״לה הא לאמה ור״ל המשנה והברייתא איירי כשבשעת המכיר׳ היו בשובך אמהות ובנות והמוכר מוכר ללוקח פירותיהן ולא הן עצמן וצריכין להניח לכל אחד ב׳ בריכות לצוות כדי שלא יחריב השובך והמשנה איירי ממה שמניח הלוקח להאמהות וקאמר שמניח לה הלוקח עוד בריכה אחת ויצטוות׳ האם עם אות׳ בריכה ועם הבנות שנולדו ממנו כבר בשעת המכיר׳ ומה שיולדו מהאמהות משם והנאה יקח הלוקח דתו לא יברח האם כיון דיש לה ב׳ זוגות והברייתא איירי במה שצריך הלוקח להניח להבנות שהיו בשעת המכירה וקאמר דצריך להניח להן ממה שילדו מאותן בנות ג״כ ב׳ בריכות כמו שהניח להאמהות דאי לאו הכי יש לחוש שיברחו הבנות) ופריך הגמ׳ על זה ז״ל מ״ש אמה דמצטוות׳ אהבנות ואזוגה דשבקינן לה הבנות נמי תצטוות׳ אאמה ואבריכ׳ שהניחו עוד לאמה ומשני אמה אברת׳ מצטוות׳ ברת׳ אאמה לא מצטוות׳ (ומשום הכי צריכין להניח להבנות ג״כ ב׳ בריכות) עכ״ל הגמ׳ בקצת שינוי ל׳ לתוספ׳ הביאור ובזה דברי המחבר שהן דברי הרמב״ם מבוארין וזה שמסיק וכתב ז״ל וכל הנולד מאחר ב׳ בריכות של בנות והבריכה הראשונ׳ של האמהות הרי אלו שלו דתיבת מאח׳ קאי ג״כ אדבתרי׳ וכאלו אמר כל הנולד מאחר ב׳ בריכות של בנות ומאחר הבריכה הראשונ׳ כו׳ ור״ל כל הנולד מהבנות אחר שהולידו הבנות הב׳ בריכות הנ״ל שהניח הלוקח להמוכר להיות צוות׳ להבנות והנולד מהאמהות אחר שתלד עוד הבריכה הראשונ׳ הנ״ל יקחם הלוקח וממה שיוולד מהבריכה הראשונ׳ של האמהות ומהשני בריכות של בנות לא הזכיר הרמב״ם והמחב׳ דבר אם יקחם כולם הלוקח או לא מפני שנמשך אחר ל׳ המשנ׳ וגמ׳ הנ״ל גם שם לא איירי מינה ויש בזה שם פלוגתא דהרשב״ם לשיטתו כתב שאין צריך הלוקח להניח צוותא להבריכות הנ״ל הנולדים מהאמהות ובנות מטעם דאחר שנולדו להן כ״כ תו מצטוותה גם הבריכות עם האמהות והתוס׳ כתבו שם לשיטתם דגם להבריכות צריכים להניח ממה שיולדו ראשונה להיות להן לצוותא והמשנה והברייתא קצרו דאטו תנא כי רוכלא לחשב וליזיל ע״ש גם הב״י הביא דעת הר״ן דפירש דברי הרי״ף ע״ד שכתבתי כנ״ל (ולא מצאתי להר״ן בשום מקום שכ״כ ועד״ר) ומסיק הר״ן וכתב שם דיש להסתפק בזה אם צריך להניח להמוכר ג״כ מה שיולדו הבריכות הראשונה או לאו ומינה נלמד דיש להסתפק ג״כ בכוונת הרמב״ם והמחבר בזה גם מהמ״מ מוכח שם דפי׳ דברי הרמב״ם ע״ד שכתבתי ע״ש פ״ג דמכירה וזה דלא כע״ש דהתחיל וכ׳ כל׳ המחבר ז״ל וכמה מניח אם היו בו אמהות ובנות כו׳ וסיים וכ׳ ז״ל וכל הנולד מאותן ב׳ בריכות של הבנות והבריכ׳ הראשונ׳ של האמהות הרי הוא של לוקח עכ״ל הרי לפנינו דקיצר ושינ׳ מל׳ הרמב״ם והמחבר דהשמיט תיבת ״מאחר דהוא יתר לביאור דבריו של הרמב״ם והמחבר וכנ״ל וכתב בפשיטות דהנולד מהבריכו׳ שנשארו להמוכר יקח הלוקח הכל וכבר כתבתי דהוא כנגד דברי התוספות ושהר״ן מסופק בו לדעת הרי״ף ושכן יש להסתפק ג״כ בדברי הרמב״ם שנמשך אחר דברי הרי״ף וכנ״ל ואף שהטור ג״כ הביא דברי הרמב״ם והשמיט ג״כ תיבת מאחר וכת׳ כלשון ע״ש אין לתמוה עליו כ״כ מטעם שכתבתי בפרישה דמוכח מיני׳ וביה דהיה לו פירוש אחר בדברי הרמב״ם שהרי כתב תחלה הדין כמו שהוא לנוסחאות ופירוש רשב״ם וכ׳ עלי׳ דברי הרמב״ם בלי פלוגתא ע״ש ודוק משא״כ הע״ש דלא כ׳ אלא ל׳ הרמב״ם:
(כח) אע״ג דלענין דברים המחוברים כו׳ – ז״ל הטור שאין חילוק בין מוכר לנותן אלא בקרקע שהוא חשוב בטלי אגבו בנותן אע״ג דלא בטלי במוכר אבל במטלטלין אין חילוק בין מוכר לנותן:
(כט) כמ״ש לעיל – ע״ש דכתבתי מילתא בטעמא:
(יד) המחוברים – ז״ל הטור שאין חילוק בין מוכר לנותן אלא בקרקע שהוא חשיב בטלי אגביה בנותן אע״ג דלא בטלי במוכר אבל במטלטלין אין חילוק בין מוכר לנותן. שם:
(כ) י״א דה״ה איפכא כו׳ – תוספתא פ״ד:
(כא) (ליקוט) בכל אלו כו׳ – ר״ל בכל מ״ש בסי׳ זה יהוא דברי רשב״ם ע״ג א׳ ד״ה מרצופין כו׳ וכ״כ הרא״ש שם ולכך סידר האי פירקא לבד אחר בד״א במוכר וכן הטור סידר זה הסימן לבד אחר שסיים דיני הקרקע וכ׳ ובכ״ז כו׳ (ע״כ):
(כב) כמש״ל כו׳ – וכ״כ בש״ע שם:
(א) [הגה] לענין מטלטלי׳ אין חילוק. נ״ב עיין אה״ע סי׳ ק״ט ס״ד:
{כ} בד״א שפירש שמכר כל פירות הכוורת והשובך בלא שיור אבל אם מכר סתם פירות הכוורת לא מיבעיא שלא מכר הכוורת אלא אף הדבורים לא מכר כולם אלא יקח הלוקח ג׳ נחילים הראשונים ומכאן ואילך נוטל נחיל ומניח נחיל כדי שתתיישב הכוורת ואם מכר סתם פירות השובך לא יקח כל הגוזלות שיולדו שאם כן יברחו האמהות ויחרב השובך מכל וכל אלא מניח הזוג הראשון שיולידו ולאותו הזוג מניח גם הזוג הראשון שיולידו והנשארים יקח וכתב הרמב״ם אם היו בו אמהות ובנות בעת מכירת הפירות מניח בריכה ראשונה שיולידו האמהות ומניח ממה שילדו הבנות שתי בריכות וכל הנולד מאותן שתי בריכות של הבנות והבריכה הראשונה של האמהות הוא שלו.
(כ) {כ} ומה שכתב אבל אם מכר סתם פירות הכוורת ל״מ שלא מכר כוורת אלא אף הדבורים לא מכר כולם אלא יקח הלוקח ג׳ נחילין וכו׳ שם במשנה הלוקח פירות כוורת נוטל ג׳ נחילין ומסרס ובגמרא במה מסרסן וכו׳ רבי יוחנן אמר נוטל ג׳ נחילין בסירוס במתני׳ תנא נוטל ג׳ נחילין בזה אחר זה מכאן ואילך נוטל אחד ומניח אחד ופסקו הפוסקים הלכה כהא דמפרש במתני׳:
ואם מכר סתם פירות השובך לא יקח כל הגוזלות שיולדו וכו׳ אלא מניח הזוג הראשון שיולדו וכו׳ שם במשנה (שם) הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה ובגמרא והתניא בריכה ראשונה ושנייה. אמר רב כהנא לא קשיא הא לה הא לאמה מ״ש אמה דמצטוותא אברתא ואזוגא דשבקינן לה איהי נמי תצטוות אאמה ואזוגא דשבקינן לה אימא אברתא מצטוותא ברתא אאמה לא מצטוותא ופי׳ ר״ש הלוקח פירות שובך. כגון שא״ל בניסן מכור לי פירות שנה זו מה שילדו בכל חדש אבל האמהות לא קנה ודרך היונים לעשות שני ולדות בכל חדש זכר ונקבה חוץ מחדש אדר שאין יולדין והנהו ולדות גם הם לסוף שני חדשים עושין וולדות בכל חדש וכל שני וולדות קרויין בריכה: מפריח. הלוקח: בריכה ראשונה. מניח לפרות עם האם שאותן לא מכר הלוקח שכן דרך המוכרים פירות שובך לעכב בריכה ראשונה להיות צוות לאמהות להתקיים השובך פן יברחו האמהות והוא שובכו לא מכר הילכך מסתמא גם בריכה ראשונה של שנה זו עכב: לא קשיא הא לה הא לאמה. האי שנייה אבריכה ראשונה קאי שיפריח גם בריכה ראשונה שתלד ההיא בריכה ראשונה לסוף שני חדשים כדי שיהו צוות לבריכת אמן ראשונה וכו׳ משמע הא לה האי שנייה לה לבריכה ראשונה משיירין אותה כדי שתתקיים הא והא לאמה האי בריכה ראשונה דקתני במתני׳ ובברייתא לאמה קא משיירין לה לאם בריכה ראשונה ממנה להיות לה לצוות ובאה הברייתא להשמיענו דמההיא בריכה ראשונה של אם משיירין ממנה גם בריכה ראשונה משום דשניים הם לאמהות של אמה בני בנים שניים הם לזקנים ופריך תלמודא לאמה מ״ט די בבריכה ראשונה כדקתני במתני׳ פשיטא משום דמצטוותא אברתא כלומר אבריכה ראשונה דשבקינן לה ואזוגא הוא הזכר בן זוגה איהי נמי בריכה ראשונה תצטוות אאמה ואבן זוגה ולמה אנו מצריכים להניח לה בריכה ראשונה לא מצטוותא אאמה לבד ואבן זוגה אא״כ יש לה בנים הילכך מניחים גם לבריכה ראשונה בנים דהשתא איכא חבורות טובא אמה ובן זוגה ובריכה ראשונה ובריכה של בריכה ראשונה בת הבת דכיון דאיכא שלש חבורות אפילו בני בריכה ראשונה לא ערקי דמצטוותי אאמם ואם אמם ואין להניח להם בנים לאצטוותי בהדייהו דהשתא האם מצטוותא אברתא בריכה ראשונה ובריכה ראשונה מצטוותא נמי אברתא בריכה שנייה לאם שהיא ראשונה לה וההיא מצטוותא אאמה ואאם אמה דהו״ל חבורות טובא עכ״ל וכך הם דברי רבינו:
ומה שאמר בשם הרמב״ם הוא בפרק כ״ג ואחר שהוא חולק על מ״ש רבינו תחלה הו״ל לכתוב והרמב״ם כתב דלישתמע דלאפלוגי אתא.
וכתב הרב המגיד שדבריו הם כפירוש ר״י ן׳ מיגא״ש ז״ל ונראה שהוא מה שפירש הר״ן וז״ל נראה דבשובך יש שתי זוגות אמה ובתה דפחות לא מיקרי שובך והוא לקח פירות שתיהן דהיינו פירות שובך וקתני במתניתין שצריך להניח בריכה ראשונה שתלד האם להיות לה צוות עם בריכה ראשונה שכבר היתה בשובך ואקשינן והא תניא מפריח בריכה ראשונה ושנייה וקס״ד דה״ק שצריך להניח בריכה ראשונה ושנייה שתלד האם לאחר מכירה כדי שיהיו לה ג׳ זוגות של בנות ופריק לא קשיא הא בה הא באמה פי׳ מתניתין לא מיירי אלא במאי דצריך להניח לאמה ולאמה בשתי בריכות סגי לה קמייתא דמקמי מכירה ושנייה שלאחר מכירה וברייתא דקתני מפריח בריכה ראשונה ושנייה בבתה איירי כלומר שאף לבתה צריך להניח שתי בריכות כדשבקינן לאמה והיינו דמקשינן אמה מ״ט כלומר כי היכי דאמה סגי לה בצוות של שתי זוגות דהיינו בבריכה שהיתה כבר בשובך ובזוגא דשבקינן לה כלומר בבריכה ראשונה שלאחר מכירה דלבריכה קרי זוגא ופריק דברתא לא מצטוותא אאמה אלא אברתא ולפיכך צריך להניח לה ב׳ זוגות מבנותיה וכך נראה זה הפי׳ מדברי הריא״ף ז״ל ואפשר דה״ה שמניחין כן לכל זוג וזוג או איפשר דכיון דהוו כולי האי מצטוותי אהדדי וא״צ יותר עכ״ל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כ) ואם מכר סתם פירות השובך כו׳ וכ׳ הרמב״ם כו׳ בפרישה כתבתי לשון הגמ׳ ופי׳ רשב״ם וביאור דברי הרמב״ם בקיצור ועתה באתי להוסיף ומתוכו יבוארו לך דברי רבינו בטוב בפרט בביאור דברי הרמב״ם שהביא. ומתחלה אקדים שברי״ף לא כתב הנוסחא הא לה הא לאמה אלא הא בה הא באמה וז״ל אמר רב כהנא לא קשיא הא דקתני בריכה ראשונה ושניה בה והא דתנן בריכה ראשונה באמה משום דמצטוותא בברתא ואזוגא דשבקינן ע״כ (וכשיטתו משמעי׳ דברי הרמב״ם פכ״ג דמכירה) וביאור הדברים לדעתו כתב ב״י בשם ר״ן דאין שובך פחות מב׳ בריכות דהיינו ב׳ זוגות אם ובת ע״ש שהאריך בפירושו בשם הר״ן ומשמע שם מהאי פירושא דלעולם בעינן שיניח לפחות ה׳ בריכות בשובך דהיינו אם ובתה ועוד זוג לאם ושני זוגים לבתה פחות מיניה אין השובך קיים שהבת כל שאין לה שני בנות לא מצטוותא וכשתברח הבת ממילא גם האם בורחת אבל המ״מ פכ״ג כתב ז״ל המחבר פי׳ כדברי ר״י מיגא״ש שפי׳ שאלו בגמרא מה טעם מניח ב׳ בריכות ממה שילדו הבנות ובריכה א׳ מהאמהות ותירצו שכל בריכה צריכה שנים מתולדותיהם לצוות ולולא כן תלך וזהו הטעם שהאמהות שיש לה כבר בנות ובריכה א׳ שהוא מניח לה הם שנים מתולדותיהן ונראה לפי פי׳ זה שאם לא היו בשובך בעת הקנייה כ״א בריכה א׳ מניח ב׳ בריכות מתולדותיהן ודי לו בכך שהרי יש לה צוות עכ״ל נראה להדיא מלשונו דס״ל דדוקא כשהיו בשעת המכירה ב׳ בריכות בשובך אז צריך להניח עוד ג׳ בריכות דהיינו א׳ להאם ושנים לבתה אבל כשלא היה בשעת המכירה אלא בריכה אחת בשובך אז אין צריך הלוקח להניח אלא ב׳ בריכות שתלד שהרי לא היה דעת המוכר אלא לשייר לו האם באופן שיהיה לה צוותא ולא תברח וכשיהיו לה ב׳ בנות הרי יש לה צוותא אך תימה אכתי הא ברתא לא מצטוותא בהדי האם ותברחנה הבנות וממילא גם האם תברח וצריך לדחוק דחכמים לא הזקיקו להלוקח להניח טפי משתי בריכות לא׳ מעיקרי השובך ואף אם יש לחוש שיארע היזק מזה להמוכר דהו״ל להמ״מ ג׳ בריכות כשאין אלא אמה כמו ה׳ בריכות לדעת הר״ן ועמ״ש עוד מזה בסמוך כנ״ל לומר לדעת המ״מ וזה ודאי שלא כדעת הר״ן דכיון דמספקא לר״ן אי בעינן שיניח לכל זוג וזוג או לא ש״מ דס״ל דגם כי לא היה בתחילה בשובך רק בריכה אחת בעינן שיניח למוכר ה׳ בריכות דהיינו אם ושתי בנות ולאחת מהבנות שתי בנות ומ״ש ב״י בשם הר״ן בקשתיו ולא מצאתיו בשום מקום כי בספרים שלנו לא הזכיר הר״ן אלא דעת רשב״ם ותוספות ובין כך ובין כך מוכח לכאורה שמ״ש רבינו בתחילה הוא לשיטת רשב״ם וא״כ תמוה מ״ש וכתב הרמב״ם כאילו לא פליגי אהדדי והוא מבואר דיש הבדל גדול ביניהם גם ב״י הרגיש בזה ולא כתב עליו כלום ונלע״ד דדעת רבינו היא שגם הרמב״ם ס״ל דכי לא היה בתחילה בשובך אלא זוג א׳ צריך שיניח דוקא בריכה אחת לאותה אם ועוד בריכה א׳ שתלד הבריכה הראשונה דהיינו אם ובתה ובת בתה ולא סגי במה שיניח ב׳ בריכות להאם אלא דוקא היכא שהיו מתחילה אם ובת שאז מניח עוד ג׳ זוגות כדי שיהיו לכל א׳ ב׳ בנות דהוי בין כולם ה׳ זוגות כיון דאיכא צוותא טובא אפילו ברתא בהדי אם מצטוותא וא״כ שפיר כתב רבינו וכתב הרמב״ם שלא בל׳ פלוגתא ומ״ש בתחילה אלא מניח הזוג הראשון כו׳ מיירי בלא היה בו אלא זוג אחד ויצא לרבינו פי׳ זה בדברי הרמב״ם ממ״ש אם היו בו אמהות ובנות כו׳ דהוא דוקא הא לא היה בו אלא אמהות לא הוי דינא הכי אלא סגי בג׳ בריכות בין כולם וכמ״ש גם המ״מ וקשיא לרבינו מ״ש לא היו בו בנות מהיו בו הא סוף סוף בנות אלו שיניח להאם יברחו כשלא יהיו לכל אחת ב׳ בנות לצוותא וכשיברחו הם תברח גם האם (וכבר כתבתי בזה ישוב בדוחק להמ״מ) לכן מסתבר לרבינו דס״ל להרמב״ם כיון שלא יהיו אלא ג׳ זוגות צריך שיהיו נולדים זו מזו דאל״כ לא מצטוותו יחד ולדעת רבינו ע״פ שיטת הרמב״ם נראה דפירושא דגמרא הכי הוה הא בה הא באמה כלומר מתניתין מיירי כשלא היה בשובך אלא האם לחוד דהיינו בריכה אחת להכי תני מפריח בריכה ראשונה דכל זה נכלל [בכלל ראשונה] ראשונה שלה וראשונה של בתה דהיינו שיניח אם ובת ובת בתה ולא רצה תנא דמתניתין למיתני מפריח ב׳ בריכות שילדו זו מזו כמ״ש התוס׳ דאטו תנא כי רוכלא [ליחשוב] וליזיל וברייתא דקתני ראשונה ושניה כלומר מיירי כשהיו בשובך אמהות ובנות שהבת ההיא דין אם יש לה ולהכי תנא שמניח ראשונה ושניה לומר לך דלא בעינן דוקא נולדים זו מזו אלא בב׳ שתלד הבת זו אחר זו סגי ובאמת שלהאי פירושא דייק לישניה דבה ובאמה טפי גם ל׳ הברייתא והמשנה מדוייקים טפי דלפי׳ המ״מ קשה ממ״נ מתניתין במאי איירי אי כשלא היה אלא אם לחוד בשובך א״כ איך תני מפריח בריכה ראשונה הא צריך להניח לה ב׳ בריכות שתלד היא ואי מיירי כשהיו בה אמהות ובנות א״כ למה לא נקט ג״כ דין הבת אבל לדעת רבי׳ א״ש ודו״ק:
(כ) ומ״ש בד״א שפירש כו׳ הוא מהרא״ש ועבד״ר:
אלא יקח לוקח ג׳ נחילים הראשונים ומכאן ואילך כו׳ משנה שם דף ע״ט וז״ל הר״ן כי מט׳ ימים לט׳ ימים יוצא מן הכוורת נחיל של דבורים ויושבים על נוף האילן ומביאין כוורת חדשה ומכניסין לה לתוכה ואלו ג׳ נחילין כמו שיוצא זא״ז רצופים נוטל אותם הלוקח ומכאן ואילך המוכר נוטל אחד והלוקח א׳ וכל היוצא אחר חבירו גרוע מהראשון לפיכך יטול בדילוג כדי שישארו לו גם למוכר מן הטובים קצת ולא יטול כל הכחושים והגרועים וכן פי׳ ר״ש ובזה דברי רבינו מבוארים:
ואם מכר סתם פירות שובך כו׳ בב״ב דף פ׳ הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה ובגמרא והא תניא בריכה ראשונה ושניה אמר רב הונא לא קשיא הא לה הא לאמה כך גירסת ר״ח ורשב״ם מ״ש אמה דמצטוותא אברתא ואזוגא דשבקינן ליה איהי נמי תצטוות אאמה ואזוגא דשבקינן לה אמה אברתא מצטוותא ברתא אאמה לא מצטוותא ע״כ ופירושו ע״פ שיטת רשב״ם בקיצור הכי הוא הלוקח פירות שובך כלומר מה שתלד האם שיש עתה בשובך בכל חודש משך שנה זו ודרך היונים לעשות שני ולדות בכל חודש זכר ונקבה חוץ מחודש אדר שאין יולדין והנהו ולדות גם הן לסוף שני חדשים עושים ולדות בכל חודש וכל שני ולדות קרויין בריכה צריך הלוקח להניח הבריכה הראשונה שתלד אחר המכירה ופריך בגמרא דברייתא משמע שני בריכות דהיינו אותה בריכה שתלד בחודש ראשון אחר המכירה ואותה שתלד אח״כ בחודש השני ומשני ל״ק הא לה כו׳ כלומר הא דקתני ראשונה ושניה לא שצריך להניח שתי בריכות ממה שתלד האם אלא ג׳ דורות זה אחר זה ותנא דמתניתין קתני דמניח בריכה לצורך האם והיא קרויה ראשונה וברייתא קתני דמניח בריכה ראשונה ושניה ושניה לצורך לה ר״ל לצורך הב׳ וראשונה לצורך האם ואע״פ שהשניה היא ראשונה לה מ״מ קרויה שניה כנגד אם הראשונה נמצא הכלל שאין הלוקח מתחיל ליקח פירות שובך עד שיהיו בשובך ג׳ בריכות יחד ואותן ג׳ בריכות יהיו דוקא אם ובת ובת בתה אבל אם וב׳ בנות לא סגי כלל והטעם שאמה אברתא לבד מצטוותא דרחמי האם על הבת אבל ברתא דהיינו בריכה ראשונה לא מצטוותא אאמה ואבן זוגה לבד אא״כ יש לה בנים דהשתא האם מצטוותא אברתא בריכה ראשונה ובריכה ראשונה מצטוותא נמי אברתא בריכה שניה ואם שהיא ראשונה לה וההיא מצטוותא אאמה ואאם אמה דהוה להו חבורות טובא ותו לא צריך להניח עוד והתוס׳ מפרשים כמעט בשיטה זו אלא שהם מפרשים דראשונה ושניה דקתני בברייתא ל״ד אלא תחילת דברים הוא וה״ה לעולם צריך להניח לכל זוג וזוג בריכה ראשונה כו׳:
וכ׳ הרמב״ם אם היו בה אמהות ובנות בפ׳ כ״ג מה״מ כ״כ ובדרישה הוכחתי דמדלא כ״ר והרמב״ם כתב כו׳ ש״מ דלא לאפלוגי כתבו רבינו אלא להוספה והוא דס״ל להרמב״ם דבד״א (דבעי) [דסגי] בהנחת ג׳ בריכות זא״ז דוקא כשלא היו בשעת המכירה בשובך אלא האמהות אבל כשהיו בשובך בשעת המכירה ב׳ זוגות אמהות ובנות אז צריך להניח בשובך ה׳ זוגות הכל יחד כדי שיצטוותו זא״ז ועד״ר שכתבתי זה בטוב טעם ומ״ש אמהות הוא שם כולל לאב ואם דהיינו בריכה אחת ומ״ש ובנות פי׳ כמו בנים ור״ל זכר ונקבה דהיינו בריכה שניה ומה שאמר סתם אמהות ובנות לפי שאין יונה נקראת [אלא] לשון נקבה כדכתיב כיונים על אפיקי מים רוחצות וראיה מעלה זית טרף בפיה וכמ״ש רש״י שם:
ומ״ש וכל הנולד מאותן שתי בריכות בהרמב״ם איתא וכל הנולד מאחר שתי הבריכות אבל לשון רבינו מדוקדק ביותר וקמ״ל בזה שאחר שהניח לאמהות בריכה אחת אחר המכירה ולבריכה שהיתה בתחילה ב׳ בריכות תו מה שילדו א״צ להניח ומכ״ש שאין צריך להניח מה שילדו האמהות והבריכה ראשונה עוד:
ומ״ש והבריכה הראשונה כמו ומהבריכה הראשונה ובזה דברי רבינו מבוארים:
(כ) {כ} ומ״ש אבל אם מכר סתם פירות הכוורת וכו׳ שם במשנה הלוקח פירות כוורת נוטל ג׳ נחילין ומסרס במה מסרסן אמר רב יהודה וכו׳ ונחלקו בפירושו ופסק כפי׳ הברייתא דתנא נוטל ג׳ נחילין בזה אחר זה מכאן ואילך נוטל אחת ומניח אחת גם הרי״ף והרא״ש והרמב״ם פסקו כהך אוקימתא דמתניתין ולא כאידך אוקימתא דאמוראי:
ומ״ש ואם מכר סתם פירות השובך וכו׳. שם במשנה וברייתא ואוקימת׳ דרב כהנא ועל פי פרשב״ם וכמו שהביא ב״י. ומ״ש בשם הרמב״ם הוא בפ׳ כ״ג מה׳ מכירה ומפרש בסוגיא פי׳ אחר וכמו שהעתיק ב״י ע״ש הר״ן ומן הראוי שהיה לו לרבינו לכתוב והרמב״ם כתב דלישתמע דלאפלוגי אתא אלא דאין דרכו לדקדק בכך במקצת מקומות. וצריך שתדע שמ״ש וכל הנולד מאותן שתי בריכות וכו׳ ר״ל וכל הנולד מן הבנות שהיו מקמי מכירה לאחר שהולידו שתי בריכות וכן כל הנולד מהאמהות לאחר בריכה ראשונה שהולידו האמהות לאחר המכירה הרי אלו של הלוקח וכן מבואר בדברי הרמב״ם שכתב וכל הנולד מאחר וכו׳ גם אפשר לפרש דס״ל להרמב״ם דכל הנולד מאחר שתי בריכות של בנות והבריכה הראשונה של אמהות הרי אלו של הלוקח דאף מה שנולד מהשתי הבריכות של בנות והבריכה הראשונה של האמהות וכן כל הנולד מולדות ולדות הכל שלו והטעם הוא לפי שלקח ממנו פירות שובך זה מכל מה שיהא נולד בשנה זו וכמו שפי׳ רשב״ם וא״כ כל הפירות הם ללוקח אלא שצריך להניח כדי שלא יחרב השובך דהיינו ב׳ בריכות לבנות ובריכה אחת לאמה וזולת כל זה הכל ללוקח ואין חלוק כלל בין הלשון שכתב רבינו וכל הנולד מאותן ב׳ בריכות וכו׳ ובין מ״ש בספר הרמב״ם וכל הנולד מאחר ב׳ בריכות וכו׳ הכל אחד אין הכוונה אלא לומר שאלו בלבד הוא מניח למוכר אבל זולת זה כל הנולד הוא של לוקח:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חושן משפט רכ – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע חושן משפט רכרשימת מהדורות, באר הגולה חושן משפט רכ, סמ"ע חושן משפט רכ, ט"ז חושן משפט רכ, ש"ך חושן משפט רכ, באר היטב חושן משפט רכ, ביאור הגר"א חושן משפט רכ, קצות החושן חושן משפט רכ, הגהות ר' עקיבא איגר חושן משפט רכ, פתחי תשובה חושן משפט רכ, טור חושן משפט רכ, מקורות וקישורים לטור חושן משפט רכ, בית יוסף חושן משפט רכ, אור חדש – תשלום בית יוסף חושן משפט רכ – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה חושן משפט רכ, דרישה חושן משפט רכ, פרישה חושן משפט רכ, ב"ח חושן משפט רכ

Choshen Mishpat 220, Shulchan Arukh Sources Choshen Mishpat 220, Be'er HaGolah Choshen Mishpat 220, Sema Choshen Mishpat 220, Taz Choshen Mishpat 220, Shakh Choshen Mishpat 220, Baer Heitev Choshen Mishpat 220, Beur HaGra Choshen Mishpat 220, Ketzot HaChoshen Choshen Mishpat 220, Hagahot R. Akiva Eiger Choshen Mishpat 220, Pitchei Teshuvah Choshen Mishpat 220, Tur Choshen Mishpat 220, Tur Sources Choshen Mishpat 220, Beit Yosef Choshen Mishpat 220, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Choshen Mishpat 220, Darkhei Moshe Choshen Mishpat 220, Derishah Choshen Mishpat 220, Perishah Choshen Mishpat 220, Bach Choshen Mishpat 220

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×