(א) נותן לו רוחב ג׳ אמות ז״ל הגמ׳ פ׳ המוכר את הפירות דף צ״ט ע״ב (לפי הגי׳ השניה שהביא רשב״ם וכתב עליה שהיא עיקר) אמר רב יהודא אמר שמואל אמת בית השלחין אני מוכר לך (פי׳ ר״ש א״ל אמת המים גדולה כדי להשקות ממנה בית הקלחין אני מוכר לך) נותן לו שתי אמות לתוכו אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה אמת בית הקילון אני מוכר לך נותן לו אמה א׳ לתוכה חצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפיה ע״כ וכן היא גי׳ הרא״ש אמה מכאן כו׳ בלא וי״ו ופירושי קמפרש למילתיה וה״ק נותן לו ב׳ אמות לתוכה של שדה לתקן אגפיה דהיינו אמה מכאן ואמה מכאן וכן באמת הקילון נותן אמה לתוכה של שדה והיינו חצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן והיא גי׳ רבינו. ומ״ש אמה רוחב לעיקר האמה כ״כ מדנקרא אמה וכ״כ רש״י בפ׳ שור שנגח את הפרה סוף דף נ׳ אההוא דאמרינן ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי כו׳ ופרש״י שנפל ליאור דדולין ממנו מים להשקות שדות ממנו והיא עמוקה אמה ורחבה אמה לכך נקראת אמת המים גם התוס׳ כ״כ בשמעתא דכתבו דלפי הגירסא דגורסין בגמרא דנותנין לו שתי אמות לגוף האמה צ״ל דקרויה אמה משום דעמוקה אמה עכ״ל. ש״מ דס״ל דלספרים דאין גורסין דנותנין ב׳ אמות לרוחב אמה היא קרויה אמה גם ע״ש רוחב אמה וכדפי׳ רש״י הנ״ל ואף דשל קילון אינו רחבה אלא חצי אמה ונקראת אמה י״ל דההיא לא מצינו בתלמוד דנקראת סתם אמה. אלא אמות הקילון והוא שם מושאל מאמת בית השלחין וכדמפורש בגמרא דאין נותנין לשפתה כ״א חצי אמה לכל צד והוה חצי ממה שנותנין לאגפי אמת בית השלחין מזה למדו ג״כ דרחב גוף בית הקילון אינו אלא חצי אמה ודו״ק ועד״ר:

ואמה לשפה מכאי פי׳ ר״ש אמה נותנין לו לצורך שפה לאגפיה שאם יוכל יקחו מאותה אמה קרקע אחרת לעשות ממנה האגפיים במקום שנפלו. ומש״ר אחר זה שאם נפלו השפות נוטל עפר מבעל השדה ג״ז שם בגמרא ופי׳ ר״ש שאם אינו מספיק האמה שהניחו לשפה אז לוקחין מן השדה עפר אחר. ומיהו להכי נותן לו מתחלה אמה לכל צד לאגפיה דאין לבעל השדה לעשות שום תשמיש שיקלקל האגפיים כגון בנין או כל דבר שמכביד משא״כ מהאמה ולפנים יעשה בתוך שלו מה שירצה ואם לאחר זמן צריך ליטול עפר יטול משם עכ״ל רשב״ם וכן פי׳ הר״ן והביאו המ״מ והכ״מ לדברי ר״ש על דברי הרמב״ם ופירשו כן ולעד״נ דמדסתם רבינו ס״ל דמ״ש ואמה לשפה מכאן ר״ל שכל אותה אמה עצמה יהיה מיוחד עומד קיים להיות שפה להאמה ועומק האמה באמצע ובזה הלשון מדוייק טפי וגם יתיישב יותר מ״ש רבינו אח״כ דאם נפלו ונתקלקל מקצת מאותן השפה דנוטל עפר מן השדה לחזור לתקנן וכן יתפרשו דברי הרמב״ם ודו״ק:

והרמב״ם כתב שצריך ליתן לו ד׳ כו׳ טעמו שגי׳ ספרו כגירסת הרי״ף שגרסינן נותן לו שתי אמות לתוכה ואמה כו׳ בוי״ו וכן גבי קילון וחצי אמה כו׳ וכן הוא נדפס בגמרות שלנו נמצא דתרתי קאמר של רוחב הקילוח מים בעצמו נותן לו ב״א ועוד אמה לאגפים לכל צד:

להשקות בקילון פי׳ הוא עשוי להשקות בהמה ורחיצת בגדים וכלים ואינו גדול כ״כ ר״ש. וס״א ובמיימוני ובש״ע איתא סילון אבל בגמרא איתא קילון והוא הוא:

נוטעין כו׳ פי׳ בעל השדה שאינו מקלקל האגפיים בזה שהשרשים מעמיקים הרבה אבל הזרעים מתפשטים מיד בתוך ג״ש ומחלחלים הקרקע למעלה בשפתו ר״ש ומש״ר שהזרעים מלחלחים כן הוא ברמב״ם וש״ע אבל בגמרא איתא מחלחלים וכן הוא בס״א וכן הוא ל׳ רשב״ם וכמש״ר:

נוטל עפר מן השדה לשון גמרא שם ולימא ליה מימיך אשפלוה לארעך אמר רב פפא שע״מ כן קיבל עליו בעל שדה דמהיכן יביאו לו עפר אם לא מאותה שדה:

(ב) המוכר לחבירו דרך לעבור בתוך שדהו אם דרך היחיד כו׳ שם בגמרא דף ק׳ והקדים רבינו לכתוב המוכר לחבירו דרך לעבור בו בתוך שדהו דזהו כלל אבל הדרכים הנפרטים אחר זה שכולן מיירי בקונה אותו מחבירו לעבור בהן דרך שדהו וחלוקים הם אם לצורך דרך היחיד דאז לא יפגעו בהליכתו באותו דרך וכגון שקונה דרך לכנוס דרך שדהו לשדה שלו שהוא מקום המיוחד לו והולך שם להביא משם משאוי לביתו טעון ע״ג בהמתו וכשקנה מחבירו לעבור דרך שדהו מעיר לעיר היינו כשיעור דרך בני אדם ליכנס ולצאת מכאן לכאן בהליכה וברכיבה ובטעון עגלות ופוגעים זה בזה (ומיירי שאחד אומר לחבירו מכור לי דרך בשדך כשיעור הדרך שעוברים בו מעיר לעיר או כשיעור דרך ר״ה. דאל״כ אף שמכר לו דרך בשדהו לעבור בו מעיר לעיר ודאי לא יפגענו אחר שלא קנה ממנו לעבור דרך שדהו וק״ל) עד״ר:

ועל דרך מעיר לעיר פי׳ ר״ש שם שהדרך מיוחד לב׳ עיירות הללו ואין אנשים מעיירות אחרות נכנסות לשם ועל דרך ר״ה פי׳ הוא עיר שיש בה מעבר שבאים דרך שם מארץ רחוקה:

ומש״ר נותן לו רוחב ה׳ אמות כתב ב״י בספרי רבינו כתוב ה׳ אמות ונוסחא משובשת היא שנתחלף להם ה׳ בח׳ דצריך ח׳ אמות שאם יפגעו ב׳ עגלות שלא יתעכבו זו בזו עכ״ל וכ״כ ר״ש:

(ה) לעשות לו מעמד פי׳ מקום שהיו עומדים שם בשובם מן הקברות סמוך לבית הקברות:

(ו) מכר לו בור כו׳ הא דהפסיק רבינו בדין בור וכותליה בין דין מעמד להמוכר מקום לעשות קברים שהן עניני מת ותרווייהו תנינהו יחד בסוף פ׳ המוכר את הפירות משום דניחא ליה לסדר דין מכירת מקום מעמד עם מכירת מקום דרכים שהן דומים יחד ודין בור וכותליה עם דיני כוכין שהכל הם עניני כרייה בעומק מקום לכן סומכין יחד:

(ז) המוכר מקום לחבירו לעשות לו מקום לקבורה כו׳ משנה שם סוף דף ק׳ ופי׳ ר״ש אם לא היו רגילין להקבר א׳ א׳ בפני עצמו אלא כל בני המשפחה מקברין במערה א׳ וכל א׳ בכוך בפני עצמו. מש״ה המוכר לעשות לו מקום קבר צריך ליתן לו מקום או לעשות כ״כ:

מערה ארבע כצ״ל ארבע בלא ה׳ לשון נקבה כי פירושו ארבע אמות:

ה״ג בדברי רבינו ג׳ לכל צד לאורך כו׳ עד וגובהן שבעה כו׳ וכן גרס ב״י וכן הוא בגמרא ופי׳ ר״ש שם סוף דף ק׳ שהיה גובהן ז׳ ז׳ להכניס הארון בריוח ועוד אויר טפת בין הארון לקרקע שלא לטמא העוברים דרך המערה. ציור הכוכין. כזה?. ג׳ לכל צד והיה בין כל א׳ וא׳ אויר אמה ורוחבה אמה וחצי אמה בכל קרן זויות ועיין בגמרא הטעמים ולדברי הרמב״ם והש״ע הציור בע״א כתבתיהו בסמ״ע ע״ש:

(ח) המוכר קברו כו׳ ברייתא שם:

בע״כ של לוקח מפרש שם טעמא משום פגם משפחתו ופירוש גנאי הוא להם שאין לקרובם מקום לקבורה ומ״ש רבינו נותנין להלוקח דמי הקבר ולא כתב סתם ומחזיר להלוקח דמיו ויהיה קאי גם אדרך קברו ומקום הספדו ומעמדו וכמ״ש בי״ד סי׳ שס״ו ומחזיר לו דמיו נראה דס״ל לרבינו דאין בני המשפחה יכולין לסלקו בע״כ אלא מדמי הקבר שהוא אסור בהנאה לאחר שיקברוהו שם אבל הדרך ומקום המעמד אם ירצה הלוקח יעמוד במקחו אלא שישאל להן הדרך ומקום המעמד בעת שיצטרכו לו ואח״כ יחזור בו לעשות בו מה שירצה והא דלא כתב רבינו אלא שקוברין אותו בע״כ ולא הזכיר שיוליכוהו ויספדוהו שם בע״כ משום דזה תלוי בזה דכיון שקוברין אותו כאן אין קבר בלא מקום מעמד ומסתמא יהיה מעמדו במקום המיוחד שהיה להן מתחילה. ועי״ל דדוקא קבר שהוא מיוחד לכל אחד בפני עצמו הוצרך לומר שלא מהני מכירתו משא״כ מקום המעמד והספד שהיה מקום מיוחד לכל בני המשפחה יחד פשיטא דאין מכירתו מכירה כשמכרוה אחד לבדו וק״ל. וגם בי״ד נוכל לפרש דמ״ש ומחזירין לו דמיו דקאי אמה שסיים שם באין בני משפחתו וקוברין אותו בע״כ של לוקח דע״ז סיים וכתב ומחזירין לו דמיו. פירוש בעד אותו קבר שקברו בו בע״כ וכן משמע בבכורות בס״פ יש בכור דקאמר ז״ל ומאי ינכה לו מן הדמים דמי קבר אשתו עכ״ל מיהו אין ראייה משם דשם קאי אהמשנה ובמשנה לא מיירי אלא בקבר: