(א) {ב}(ג) ומ״מ מרחץ ובית הבד שבו אין נמכרין ז״ל ר״ן ודעת רשב״א דאם מצר לו מצרים וא״ל כל מה שבתוך מצרים אלו אני מוכר לך דכולהו מכורין בין בור ודות בבית (ר״ל במכירת בית) או מרחץ ובית הבד בחצר דטעמא דאמרינן אין נמכרין בהדייהו היינו משום דדברים חשובים הם ואינם בטלים וטפלים להני דמכר אבל המצרים אינם נמכרים (נ״ל להגיה אבל במצרים המה נמכרים או אינם האלף בחירק והרי הוא כמו המה) ולא שייך למימר טעמא משום שהם טפלים הילכך כי א״ל כל מה שבתוך מצרים הללו הכל מכור וראיתי אחרים שכתבו ע״ז שהוא הגון ע״כ ואף שכ״ר בסימן רי״ד ס״ס א׳ בבור ודות שבבית דאפילו מצר לו מצרים וגם א״ל ולא שיירית מידי מזביני כו׳ אפ״ה אינו מכור כיון דתרתי שמות הן מ״מ י״ל דמודה להא דכ׳ הרשב״א כאן דבור ודות נמכרין בכלל בית דשאני התם דלא אמר אלא ולא שיירית מזביני אילין דהיינו מבית שהוא מכר לו והרי בור ודות אינם טפלים לבית משא״כ כשאמר הבית וכל מה שבתוכה דל׳ כל מה שבתוכה כולל הכל אפילו מידי דאין לו שייכות לחצר או לבית וק״ל:

(ד) המוכר בית הבד מכר את האבן כו׳ כבר כתבתי בפרישה ביאור דברי רבינו והוא ע״פ שיטת הרשב״א ועולה יפה מאוד בסוגיית הגמרא ע״ש אבל להרמב״ם פרק כ״ה דמכירה יש ביאור אחר בדברים הללו (ולשונו מועתק בש״ע סעיף ב׳) וכתב המ״מ עליו האבן הגדולה זה כתב במקום ים הנזכר במשנה ע״כ וכתב ב״י ז״ל ורבינו נמשך אחר דברי הרמב״ם וז״ש מכר את האבן הגדולה כו׳:

ומ״ש ואת הים כו׳ זהו פי׳ יקבים הנזכר בברייתא וכדברי הרמב״ם ויש לתמוה עליו למה לא כתב שמכר את המפרכסות עכ״ל מבואר בדבריו דס״ל דלרבינו להרמב״ם ים השנוי במשנה ויקבים השנוי בברייתא תרי מילי נינהו שים הוא אבן שמפרכין וטוחנין עליו ויקבים היינו ים שהזכיר רבינו ודבריו תמוהין לי ולא ידעתי מי הכניסו לפרש ל׳ רבינו בכל הדוחקים הללו הא ודאי לישנא דרבינו משתמע כלישניה דרשב״ם ודברי רמב״ם עצמן צ״ע שמ״ש בפי׳ המשנה ממל היינו אבן שטוחנין בו הזיתים כו׳ אינו מסכים למ״ש בחיבור הלכותיו שכלים שנותנים בהם הזיתים הכתושים נקראים מפרכות דהיינו ממל ובלא״ה דברי הרמב״ם צ״ע במ״ש בין כך ובין כך לא מכר הגלגל כו׳ וכמו שתמה עליו בב״י ובכ״מ ע״ש ומ״ש המ״מ שגירסת המשנה כן נראה אף שהיא מוחלפת במקצת ספרים עכ״ל לא ידעתי ממה נראה שגי׳ המשנה כך היא וברי״ף ורא״ש לא הביאו המשנה אלא כמ״ש רבינו וכ״כ הרמב״ן בחידושיו בשם ר״ת ובשם רב האי גאון דלא קיי״ל כברייתא אלא כמתניתין דקתני סתם כולן מכורין ואף שהרי״ף הביא הברייתא אין ראיה די״ל שאיידי דרישא נקט נמי סיפא וסמך אהידוע שאין הלכה כברייתא במקום משנה וכ״כ רמב״ן שם וכ״כ נ״י שם ע״כ דברי הרמב״ם תמוהים לי:

אם א״ל בית הבד וכל תשמישיו כו׳ ואילין מצרנהא כתב ב״י דברי רבינו קצרים שהו״ל לכתוב בתחלה ואם א״ל בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך הרי כולם מכורים וכדקתני בברייתא בגמ׳ וכתבה הרמב״ם כלומר ואפילו שקין ומרצופין מכורין ואח״כ הול״ל היו לו חוצה לו חנויות כו׳ והא דהיו לו חוצה לו חנויות כו׳ שם (ריש דף ס״ח) ההוא דא״ל לחבריה בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך הוי הנהו חנוותא אבראי דהוי שטחי בהו שומשמי אתא לקמיה דרב יוסף א״ל תניא בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך הרי כולן מכורים א״ל אביי והא תני ר׳ חייא אין כולן מכורים א״ל רב אשי חזינן אי א״ל בית הבד וכל תשמישיו ואילין מצרנהא (קאי) קני ואי לא לא קני עכ״ל ב״י והאמת שבגמרא דפוס ישן שנדפס שנת רפ״א איתא הגירסא כמו שהביא ב״י וגם בסוף הברייתא שהביאו שם אחר המשנה המתחלת ת״ר המוכר את המרחץ כו׳ סיימו בדפוס הנ״ל ז״ל ואם א״ל בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך כולן מכורין ע״כ וזהו כדברי ב״י אבל ברי״ף ורא״ש סיימו בברייתא ראשונה ואם א״ל בית המרחץ וכל תשמישיו כו׳ וכן מוכח דגירסא משובשת היא דהא הברייתא מתחלת המוכר בית המרחץ כו׳ ואין לומר דרישא דההיא ברייתא מיירי במוכר בית הבד ועלה קאי הך סיפא שאם א״ל בית הבד וכל תשמישיו כו׳ שאין זה מדרך משנה או ברייתא למיתני כך פסקי פסקי לכן ודאי גירסא משובשת היא מיהא בברייתא שניה שהביא רב יוסף לפשוט מינה גירסות הרי״ף והרא״ש היא כמ״ש ב״י בית הבד אבל בגמרות שלנו איתא הגירסא תניא בית המרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך הרי כולן מכורין וכגירסא זו נראה מפי׳ רשב״ם שכתב ז״ל הרי כולן מכורות ואפילו אוצרים של עצים וה״ה לחנות זה עכ״ל הרי לך דאמרחץ קאי דאוצרי עצים לא שייכי בבית הבד וכן משמע שם מסוגיית הגמרא דאמרחץ קאי שסדרו מעשה דהנהו חנוותא דבית הבד כו׳ אחר המשנה דמוכר את המרחץ כו׳ ולא סדרוהו על המשנה דבית הבד שהיא קודם לה מיהו אף לפי גירסא זו מה שמסיק דא״ל אביי והא תני ר׳ חייא אין כולן מכורין ר׳ חייא ודאי אבית הבד אמר ומש״ה קאמר רב אשי עלה רואין אי א״ל בית הבד וכל תשמישיו ואילין מצרנהא קני ואי לא לא קני ומשום דבמרחץ קתני סתמא מכורין ובבית הבד קתני ר׳ חייא סתמא אינן מכורין למד מבית הבד לבית המרחץ דאם לא אמר ואילין מצרהנא דלא קני ומבית המרחץ למד לבית הבד דאם אמר ואילין מצרנהא דמכורין מש״ה נראה דלא דקדקו הרי״ף והרא״ש בגירסתם וכתבו גם בברייתא דפשט מינה רב יוסף בית הבד משום דשוים המה ואבית הבד קאי ההוא עובדא ועכ״פ נראה פשוט דגירסת רבינו היתה בגמרא כמו שהיא בגמרות שלנו ולכן לא הזכיר דין אמירת וכל תשמישיו אני מוכר לענין שקין ומרצופין משום דלאו עליה (קאי) קמיתני׳ ההיא ברייתא ויכול להיות כיון דהן מיוחדים גם לשאר תשמישים והם דברים שאינן קבועין ועומדים בתוך מצרי בית הבד לא מהני בהן כתיבת בית הבד וכל תשמישיו והפלפול בגמרא והחילוק דאי א״ל אילין מצרנהא כו׳ אית אמר אבית הבד ומינה נלמד לבית המרחץ מש״ה כ״ר בבית הבד לשון הגמרא שהרי כתב ז״ל ואם א״ל בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך ואילין מצרנהא והן בין המצרים כו׳ דלשון זה משמע כמעתיק דינא מתוך הגמרא משא״כ למטה סס״ה גבי אוצרות עצים כתב ז״ל ואם אמר הוא וכל תשמישיו אני מוכר לך כולן מכורין כו׳ וכגון שהן בין המכרים כו׳ דלשון וכגון משמע שנלמד ממקום אחר אבל הרמב״ם ס״ל דגם לשקים ומרצופים מיתניא הך דאם א״ל בית הבד וכל תשמישיו (ועפ״ז) [ועפ״ר] שכתבתי שמיתור לשונו דרבינו נראה מוכח דצריכין להגיה בו שתי תיבות ואז יהיו דברי רבינו מכוונין לדברי הרמב״ם ודוק ועיין בדברי הרמב״ם דמשמע מלשונו דהך חילוק שחלקו בין מצר מצרים ללא מצר אבית הבד איתאמר אבל במרחץ לא בעינן מצר מצרים אלא אם אמר מרחץ וכל תשמישיו כו׳ קנה הכל כו׳ (וכ״פ בש״ע) ובאמת הוא תמוה דא״כ למה סדרו הך עובדא דחנוותא דבית הבד ושקלא וטריא שעלה אחר מתני׳ דמכירת מרחץ לכן העיקר כמש״ר ונראה דלרבינו דוקא במוכר מרחץ או בית הבד אמרינן דאם מצר לו מצרים מכר לו ג״כ החנות או אוצרות עצים לפי שהן קצת תשמיש למרחץ ולבית הבד זה לעצים וזה לשטוח זיתים דא״א לבית הבד בלא מקום לשטוח זיתים ושומשמים וכן א״א למרחץ בלא מקום להניח שם עצים להחם אותו ושם מרחץ ובית הבד כולל מקומות אלו ולהכי נמכרין עמהן כיון דשייכין להדדי בתשמישן אבל במכר חצר ויש בה חנות שאין עיקר תשמישו לאותו חצר והחצר יכול להיות בלתי מכירת חנות אפילו במצר מצרים אין נמכרין עמהן כיון דלא שייך בתשמישיו וגם הן שתי שמות והוה כמרחץ ובית הבד דאין נמכרין עם החצר אפילו מצר לו מצרים כמ״ש בס״א ומטעם זה נראה שלא כ״ר להאי דינא דמצר לו מצרים לעיל גבי חנות שבחצר גם בגמרא לא הזכירוהו ולא שום פוסק ומ״מ אינו מוכרח דאפשר שבגמרא רצו לסדר זה הדין אחר מתני׳ דמכר את המרחץ שהיא אחרונה כדי דנשמע דאכולהו קאי ורבינו נמשך אחר לשון הגמרא וה״ה בחנות שבחצר וצ״ע:

(ו) אע״פ שרחוקים ממנה כו׳ ז״ל הגמרא שם ולא ביברין של חיה ושל עוף ושל דגים ורמינהו היה לה בנות (פי׳ כפרים) אין נמכרות עמה היו לה חלק א׳ בים וחלק א׳ ביבשה ביברין של חיה ועופות ודגים הרי אלו נמכרים עמה ל״ק הא דנגיח קאיהי לגיו והא דנגיח קאיהי לבר (ופר״ש הא דפתוחים אל העיר והא דאין פתוחים אל העיר) ומשמע לרבינו מדקא מחלק בין פתוחים ולא משני הא דרחוק והא דקרוב אל העיר ש״מ ודאי לא שני ליה וז״ל הרשב״ם ה״ג היה לה חלק א׳ בים וחלק א׳ ביבשה וביברין של חיה ועופות ודגים הרי אלו נמכרין עמה דמדקתני רישא היו לה בנות פי׳ כפרים אין נמכרות עמה משמע בנות הוא דלא מזדבן דמפלגן מן העיר ואינה מאותה העיר ממש שהרי שם אחר יש להם אבל אם יש לעיר חלק בים ונקרא בשם העיר נמכר עמה דהרי עיר א׳ הוא בין הכל וחלק א׳ ביבשה הוא כמו שאר העיר אלא שמופלג מן העיר ומיהו ע״ש העיר נקרא עכ״ל ר״ש. וכתב ב״י הא דהשמיט רבינו דין דחלק א׳ בים וחלק א׳ ביבשה לפי שיש בו גירסות דהרי הרמב״ם גרס בברייתא דאינן נמכרים עם העיר (וכ״כ בש״ע) ואפשר לומר דדעת רבינו כדעת רשב״ם דחלק אחד בים ואחד ביבשה נמכרין עמה ולא הוצרך לפרשו דממילא נשמע ממה שאמר ולא את כפרים דמזה הוכיח רשב״ם דגרסינן חלק א׳ בים נמכרין עמה וכמ״ש וא״ת אעפ״כ היה לו לכתוב בפירוש גם לתירוץ ב״י זה ק׳ דהיה לו לפרש דיש גירסאות הכי והכי אלא ע״כ צ״ל דסמך אפשיטותא וגם הרי״ף והרא״ש לא הביאוהו:

הכל מכור ואפילו בהמה כו׳ ז״ל ב״י לשון הכל מכור אינו מכוון שאצל לא קנה המטלטלין שבה הו״ל לכתוב כן (שאם אמר לו היא וכל מה שבתוכה הכל מכור ולא הו״ל לכתוב על ולא את כפרים) דאילו כפרים וביברי חיה ועוף כו׳ אפילו א״ל היא וכל מה שבתוכה אינו מכור דהא לא קתני כו׳ ע״ש ולק״מ דרבינו דקדק בלשונו שאין בו מקום לטעות שהרי פרט וכתב הכל מכור אפילו בהמה ועבדים ושאר המטלטלים משמע דוקא אלו אבל כפרים וביברים לא דאל״כ היה כותב סתם הכל מכור והוי״ו של ואפילו היא ט״ס כמ״ש בפרישה והכל מכור דקאמר קאי אמ״ש לפני זה דל״ק המטלטלים אבל אמ״ש לפני זה ולא את כפריה א״א לטעות ולומר דקאי גם עלה דהא הכפרים אינן עומדין בתוכה וק״ל:

(ז) ואת האבנים שמניחין כו׳ לשון המשנה [עב״ח שהביאו] ופר״ש לאחר שקצרו העמרים מניחים אותם לייבש ומניחים עליה אבנים כדי שלא יפזרם הרוח הסדורות בתוך השדה לעשות מהם גדר ע״כ. ועיין בב״י מ״ש בזה בשם הרמב״ם:

אע״פ שהגיע זמנה ליקצר כן הוא ג״כ לשון הרמב״ם וצ״ע קצת דבפ״א דמכירה כתב דבשאינם צריכין לקרקע הם כמטלטלין בדין קנייה (והביאו רבינו לעיל סימן קצ״ג) וצ״ל דה״נ מיירי דאף שהגיע זמנה לקצור מ״מ צריכה עדיין מעט אל הקרקע וכבר כתב הרשב״ם דאפילו בתבואה תלושה שייך צריכה לקרקע ועיין מ״ש בסימן קצ״ג וצ״ה: