Choshen Mishpat 19 – חושן משפט יט‏ – Shulchan Arukh

טור טור+שו״ע

כיצד נותנין הפסק, וסדר כתיבתו, ובו ג׳ סעיפים (א) אַחַר שֶׁנָּשְׂאוּ וְנָתְנוּ בַּדָּבָר מַכְנִיסִים הַבַּעֲלֵי דִּינִים, וְגָדוֹל שֶׁבֵּדַּיָּנִים אוֹמֵר: אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב. וְאָסוּר לַדַּיָּן לוֹמַר כְּשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית דִּין: אֲנִי הָיִיתִי מְזַכֶּה, אֲבָל חֲבֵרַי רַבּוּ עָלַי; וְהָעוֹשֶׂה כֵן הֲרֵי הוּא מִכְּלָל ״הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סוֹד״ (משלי יא, יג).

מקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבפתחי תשובהעודהכל

בבלי בבא קמא צ״ט:, בבלי סנהדרין כ״ט., בבלי סנהדרין ל׳.

רמב״ם סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״ב:ז׳, רמב״ם סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״ב:ט׳

(א) {א} אחר שנשאו ונתנו בדבר מכניסים בעלי הדינין והגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי וכו׳ בפרק זה בורר (סנהדרין כט.) תנן נושאין ונותנים בדבר וכו׳ גמרו את הדבר מכניסין אותם הגדול שבדיינים אומר להם איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ואמרינן בגמרא דמאי מכניסין אותם לבעלי דינין:

ומה שכתב כדי שלא ידע אחד מבעלי הדינין אי זה דיין חייב ואי זה דיין זיכה הוא נתינת טעם למה מוציאין את הבעלי דינין לחוץ שהוצרכו להכניסם:

(ב) {ב} ואסור לדיין לומר כשיצא מב״ד אני הייתי מזכה וכולי משנה שם:

(א) מכניסין הבעלי דינים כו׳ משנה בפ׳ ז״ב דף כ״ט:

כדי שלא ידע א׳ מבעלי דינים כו׳ כתב ב״י הוא נתינת טעם למה מוציאין הבעלי דינים לחוץ שהוצרכו להכניסם עכ״ל ופי׳ זה דחוק דא״כ בר״ס י״ח במקום שכתב דיוציאו אותן לחוץ הו״ל למכתב זה ועוד בלא ה״ט נמי איך לא יוציאם לחוץ הלא ישמעו משא ומתן של הדיינים ומתוכן ילמדו לחזור ולטעון ולהעמיד דברים שקרים וכבר אמרו הזהרו בדבריכם כו׳ לכך נ״ל שהוא נתינת טעם למה הצריכו הגדול שבדיינים לומר הפסק דין והוא דאם היה אמרו אחד מהדיינים איזה שירצה היה חושד אותו דמפני שהוא שמח בחובתו הוא קופץ לאומרו ובודאי הוא חייבני וק״ל:

(ב) ואסור לדיין לומר כו׳ שם במשנה

(א) {א} אחר שנשאו ונתנו בדבר מכניסין בעלי הדינין ה״א סוף פרק זה בורר דמכניסין אותם לבעלי דינין אבל א״צ להכניס את העדים כדי שיעידו שניהם כאחד דהלכה כרבי נתן דשומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו וגומרין את הדין על פיהם אף על פי שלא העידו כאחד והלכך אע״פ שהדיינים היו בודקין כל אחד מהעדים בלבדו ולא העידו כאחד א״צ להכניסם כדי שיעידו כאחד:

ומ״ש והגדול שבדיינים וכו׳ פי׳ לעולם הגדול אומר איש פלוני אתה חייב וכו׳ ואף על פי דלפעמים חבריו נמנו ורבו עליו ונמצא כשהוא אומר פלוני אתה חייב וכו׳ הפך דעתו מיחזי כשיקרא והיה ראוי שהדיין שהועמד הדין על פי דעתו הוא יפסוק הדין ואף על פי שאינו גדול ואפילו הכי צריך דלעולם הגדול שבדיינים הוא אומר פלוני אתה חייב ואף על פי שהוא הפך דעתו והטעם כדי שלא ידע אחד מבעלי דינים איזה דיין חייב ואיזה זיכה שאם ידע יהיה כאן משום לא תלך רכיל בעמך ולא חיישינן למיחזי כשיקרא אף לריש לקיש דחייש להכי בכתיבת הפסק בסמוך כתיבה שאני דמה שכותבין פלוני בא לב״ד פלוני ויצא זכאי משמעו דמכולו ב״ד יצא זכאי ומיחזי כשיקרא אבל אמירת פסק איש פלוני אתה זכאי משמעו זכאי או חייב על פי הרוב והכי מוכח מלשון רבינו דכדי שלא ידע וכו׳ צריך שהגדול יאמר פלוני אתה זכאי וכו׳ ולא כפי׳ ב״י דכדי שלא ידע וכו׳ הוא נתינת טעם על מה שמוציא בע״ד לחוץ דא״כ לעיל בסימן י״ח אצל ומוציאין כל אדם לחוץ הו״ל לפרושי האי טעמא אלא ודאי הא פשיטא היא שלא יהיו בע״ד אצל משא ומתן כדי שלא ידעו ולא היה צריך לפרש אלא כאן צריך לפרש טעם שהגדול אומר כדפי׳. מיהו ברמב״ם סוף פרק כ״ב מה״ס משמע שפיר שהוא ג״כ נתינת טעם על מה שמוציאין לבעלי דינים לחוץ וכן כתב בביאור בפירוש המשניות סוף פרק זה בורר:

(ב) {ב} ואסור לדיין לומר וכו׳ כתב מהר״א שטיין בלאוין סימן ט׳ גם בכלל לאו זה דלא תלך רכיל שלא יאמר אחד לנדון הדיין עשה לך שלא כדין במה שחייב אותך כדאמרינן בהגוזל קמא בההיא מגרומתא דאתא לקמיה רב:

בבלי בבא קמא צ״ט:, בבלי סנהדרין כ״ט., בבלי סנהדרין ל׳.

רמב״ם סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״ב:ז׳, רמב״ם סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״ב:ט׳

(א) א) משנה סנהדרין דף כ״ט ע״א

(ב) (הטעם שלא ירגיש הבע״ד מי זיכה ומי חייב סמ״ע)

(ג) ב) ואם חזר ותובעו בפני ב״ד אחר אין זקוק לו לירד עמו לדין ואין הב״ד רשאים לשמוע דבריו כלל דרכי משה בשם תשובת שבסוף ס׳ חזה התנופה

(ד) ג) שם במשנה

(א) וגדול שבדיינים אומר כו׳ – הטעם שלא ירגיש הבע״ד מי זיכה ומי חייב משא״כ אם אחד משאר הדיינים היה אומרו דנתחייב יעלה על דעתו שדיין זה חייבוהו ולכך הקדים נפשו לאמר לו הפסק כמתנקם ממנו ועפ״ר ששם כתבתי בשם ב״י טעם אחר ודחיתי אותו.

(א) ס״ג ולא תבע נידויו כו׳ למ״ש הסמ״ע לחלק דהכא לא בעינן ב״פ שלשים קשה דבסה״ת כ׳ בפירוש כאן דצריך באמת ב״פ שלשים גם תמוה לי לפי דבריו דבסימן ק׳ ממתין ס׳ יום משום אשכוחי זוזי לפ״ז ה״ל להמתין ל׳ יום דאימר אותו שקנה נכסים ממנו הוא טורח אחר המעות כדאשכחן בסימן צ״ח אלא דבר פשוט הוא דאותן ב״פ ל׳ דסימ׳ ק׳ הן מצד הנידוי עצמו כמו בכל נידוי המוזכר בי״ד סי׳ של״ד וה״נ כן הוא דכל הנידויין שווין אלא דהטור לא בח להזכיר כאן כל פרט נידוי אלא בא לגלות דיש כאן נידוי וחרם:

(ב) [בהג״ה] ואם אינו רוצה כו׳ פי׳ שמפקיר בב״ד שאינו רוצה לשמוע בקולם ואין לך אפקרותא גדולה מזו ובחנם טרח בסמ״ע בזה:

(א) וגדול שבדיינים כו׳ – הטעם שלא ירגיש הבע״ד מי זיכה ומי חייב עכ״ל סמ״ע ועיין בתי״ט פ״ג מסנהדרין משנה ב׳.

(ב) מכלל הולך רכיל כו׳ – כ׳ מהר״א שטיין בלאוין ט׳ גם בכלל לאו זה דלא תלך רכיל שלא יאמר א׳ לנדון הדיין עשה לך שלא כדין במה שחייב אותך כדאמרי׳ בהגוזל גבי מגרומתא וכו׳ והביאו הב״ח ואין ראייתו מהגוזל מוכרח׳ ועיין שם בש״ס.

(א) סוד – כתב הש״ך בשם מהר״א שטיין דגם בכלל לאו זה שלא יאמר א׳ לנדון הדיין חייב אותך שלא כדין:

(א) מגלה סוד – עבה״ט דגם בכלל זה שלא יאמר א׳ לנידון כו׳ ובכנה״ג כתב על זה ונ״ל דוקא כשאחד אומר כן לנידון מעצמו בלי שאלת הנידון אבל אם הנידון שואלו ורואה זכות לזה הנידון והדיין טעה באופן דמצי למיהדר (כגון שהיא טעות בדבר משנה) אין בזה שום איסור עכ״ל והביאו בקצה״ח אולם בס׳ שער משפט כתב ונראה דאשתמיט להכנה״ג דברי תשובת הרא״ש שהביא הטור בסי׳ קנ״ד סי״א שכ׳ שם בדיינים שפסקו לשמעון להרחיק בניינו מנגד חלון ראובן וטעו בדין (ע׳ בש״ע שם סי״ו) ושמעון כבר הרחיק בניינו שמצוה לומר לשמעון שאינו מחוייב להרחיק דהשבת אבידה היא וטעו בדז״מ וחוזר הדין ומשמע להדיא בתשובת הרא״ש שם כלל צ״ט דאף דשמעון לא שאל כלל אם טעו הדיינים מצוה לומר לו משום השבת אבידה בדבר דאפשר למהדר לכך נ״ל דמהר״א שטיין מיירי בגוונא שאין הדין חוזר כגון טעות בשיקול הדעת וכיוצא בו דא״א למהדר אבל בדבר דמצי למהדר מצוה לומר להנידון בכל גווני משום השבת אבידה עכ״ל. ועי׳ באו״ת שכתב ע״ד מהר״א שטיין הנזכר דיש להסתפק דודאי במקום שאין טעות שיהיה הדין חוזר פשיטא דאין לומר דלא הוי כ״א לה״ר אבל בטועה בדב״מ דהדין חוזר אפשר די״ל להציל ממון שלו או אפשר דמ״מ אין לומר לו לבע״ד רק ילך לדיין ויאמר לו טעית בדב״מ והחזר הדין אבל לומר לבע״ד לא ימלט מגדר אבק לה״ר וכן יש להחמיר אם לא שהדיין עומד בדעתו מבלי להודות על האמת אז מותר לומר לו כדי שיברר ע״י חכמים אחרים ולבטל הפסק הנעשה בטעות ע״ש ולפ״ז אפשר לפענ״ד לתרץ קושיית השער משפט על הכנה״ג הנ״ל די״ל דמ״ש הרא״ש שמצוה לומר לשמעון היינו לאחר שיאמר להדיינים באם יעמדו בדעתם ולא יודו על האמת אז יאמר לשמעון כו׳ ולא הוצרך לבאר זה כי זה פשוט באם אפשר שיתוקן ע״י שנאמר להדיינים למה יאמר לשמעון וגם השואל לא נסתפק בזה כלל רק ששאל אם מחוייב להגיד לשמעון והיינו מסתמא שהדיינים לא רצו להודות לו ושאל להרא״ש ז״ל אם זה טעות בשיקול הדעת או בדב״מ והשיב לו הרא״ש שזה טעות בדב״מ ולכן מצוה לומר לשמעון והיינו באם א״א לתקן באופן אחר ולפ״ז יכול להיות גם דינו של הכנה״ג אמת דאם שאל לו הנידון מותר להשיב לו מיד וא״צ לומר תחלה לדיין ולכך כתב רק שאין בזה איסור ולא כתב שיש בזה מצוה משום דאפשר שיתוקן ג״כ ע״י שיאמר תחלה להדיין ויש לעיין בתשובת הרא״ש שם:

מקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבפתחי תשובההכל

טור טור+שו״ע

(ב) שָׁאַל אֶחָד מִבַּעֲלֵי הַדִּין שֶׁיִּכְתְּבוּ לוֹ הַפְּסַק דִּין {כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ה סָעִיף ד׳,} אֵין מַזְכִּירִין שֵׁם הַמְזַכִּים וְלֹא שֵׁם הַמְחַיְּבִים, אֶלָּא כּוֹתְבִים סְתָם: פְּלוֹנִי בָא עִם פְּלוֹנִי בַעַל דִּינוֹ לִפְנֵי בֵית דִּין, וּמִדִּבְרֵיהֶם יָצָא פְלוֹנִי זַכַּאי וּפְלוֹנִי חַיָּב.

מקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובהעודהכל

בבלי סנהדרין ל׳.

רמב״ם סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״ב:ח׳

(ג) {ג} שאל אחד מבעלי הדינין שיכתבו לו הפסק דין אין מזכירין שם המזכין ולא שם המחייבין וכו׳ בס״פ זה בורר (סנהדרין ל.) מיכתב היכי כתבינן ר׳ יוחנן אמר זכאי משום לא תלך רכיל ר״ל אמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני ופלוני מחייבין משום דמיחזי כשיקרא אי כתבי סתמא זכאי משמע דכולם זיכו כאחד ר׳ אלעזר אמר מדבריהם נזדכה פלוני דמשמע דיש מחלק ביניהם ומתוך דבריהם נזדכה והשתא ליכא משום מיחזי כשקרא ולא משום הולך רכיל וכתב הרא״ש והלכתא כרבי אלעזר דאית ליה כתרוייהו ומסתבר טעמיה. וכ״פ הרמב״ם ז״ל בפרק כ״ב מה׳ סנהדרין:

כתוב בתשובות הרשב״א סימן אלף וקי״ח ב״ד פוסקין בדיני ממונות אפילו שלא בפני בעל דין:

(ג) ומדבריהן יצא פלוני זכאי כו׳ שם בגמרא דף ל׳ מכתב היכי כתבינן ר״י אמר זכאי משום לא תלך רכיל ר״ל אומר פלוני ופלוני מזכין ופלוני ופלוני מחייבין משום דמיחזי כשיקרא (אי הוה כותבין סתם זכאי דמשמע דכולהו זיכוהו) ר״א אמר מדבריהון נזדכה פ׳ דמשמע דיש מחלוקת ביניהם וליכא משום מיחזי כשיקרא ולא משום הולך רכיל וכתב הרא״ש דהילכתא כר״א דאית ליה כתרווייהו ומסתברא טעמיה עכ״ל. ונלמד מזה דכשכולם זיכוהו או חייבוהו דאין כותבין ומדבריהם יצא כו׳ דמיחזי כשיקרא דמשמעות ל׳ זה משמע דלא זיכוהו כולם וק״ל:

(ג) {ג} שאל אחד מבעלי דינין שיכתבו לו פסק דין בסוף פרק זה בורר מכתב היכי כתבינן וכו׳ ופי׳ רש״י היכי כתבינן פסק דין במקום שיש מחלוקת ונטו אחרי הרבים עכ״ל. ואיכא לתמוה למה כתב רבינו והרמב״ם סוף פרק כ״ב מהלכות סנהדרין שאל וכו׳ הוה ליה לומר באו לכתוב פסק דין כלשון הגמרא ולהרמב״ם יש לתרץ דלפי דבפ״ו לא כתב דכותבין ונותנין לו כששאל מאיזה טעם דנוהו אלא היכא שלא רצה לדון לפני אלו הדיינים שמא יטעו ויוציאו ממון שלא כדין וכפו אותו לדון לפניהם התם הוא דכותבין ונותנין כששאל מהם דשמא טעו ומשמע אבל בעלמא אין כותבין ונותנין אפי׳ שאל לכך הוצרך להורות כאן דבעלמא נמי כותבין ונותנין אם שאל אבל רבינו שכתב דין זה למעלה בסימן י״ד לא היה צריך לכתוב כאן שאל וכולי ויש לומר דהאמת נקט רבינו וכיון דאין צריך לכתוב ליצא חייב בדלא שאל אלא א״כ דהדיין רואה שהבעל דין חושדו שנוטה הדין כנגדו כדכתב לעיל בסימן י״ד וכאן לא מיירי בחשדו אלא במן הסתם לכך כתב שאל אחד מבעלי דינים דבין אותו שיצא זכאי ובין שיצא חייב א״צ לכתוב לו אלא אם כן שאל:

ואחר שקבלו הדין וכו׳ כן כתב הרמב״ם ס״פ כ״ה מהלכות סנהדרין אלא שכתב דמתרין בו בה״ב ורבינו לא כתב מתרים אלא ממתיני׳ לו בה״ב ונראה דקיצר במובן דמסתמא ודאי מתרים בו בה״ב דאם לא כן למה לא אמר ממתינין לו שמנה ימים אלא נקט בה״ב דמתרין בהם וה״א בגמרא פרק אלו מגלחין מתרין בו בה״ב וב״י הביאו והקשה ב״י דבגמרא לשם אמרו מנדין ושונין לאחר ל׳ ומחרימין לאחר ששים וא״כ למה כתב הרמב״ם ורבינו דמחרימין לאחר ל׳ ונדחק ביישוב זה ולי נראה פשוט דהם מפרשין הך סוגיא במסרב שיוצא מב״ד ואומר בפי׳ שאינו רוצה לשלם דכותבין תחלה אדרכתא ואם אין מוצאין לו נכסים מתרין בו בה״ב ואחר כך מנדין ושונין לאחר ל׳ ומחרימין לאחר ס׳ וכדכתב רבינו לקמן בסימן ק׳ אבל כאן מיירי שלא היה מסרב בפירוש אלא קבל הדין והלך ולא שילם דינו כמו שכתב כאן וד׳ חילוקין איכא בדין זה כמו שאכתוב בסימן ק׳ ובסימן צ״ח בס״ד:

כתב ב״י דאם לא קבל עליו את הדין היינו אפיקרותא ומנדין אותו לאלתר ופשוט הוא דאין זה אלא באומר איני מקבל עלי מה שפסקו הדיינים וכיוצא בזה שהפקיר בב״ד דגרע ממי שאומר שאינו חושש על גזירת ב״ד כדלעיל בסימן י״א ולא דמי למסרב שאינו עושה ציווי ב״ד שאינו אומר אלא שאינו רוצה לשלם שאינו מדבר כנגד פסק הדיינים אלא ששונא למלוה ולא ישלם לו דיש לו דין אחר כדלקמן בסימן ק׳ וכדפי׳:

בבלי סנהדרין ל׳.

רמב״ם סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״ב:ח׳

(ה) ד) כרבי אלעזר שם בגמ׳ דף ל״א ע״א דאית ליה כתרווייהו מסתבר טעמים הרא״ש שם וכ״פ הרמב״ם בפרק כ״ב מה׳ סנהד׳

(ב) לעיל סי׳ י״ד סעיף ד׳ – כצ״ל וט״ס הוא מה שנדפס בסי׳ ה׳ ששם לא נזכר כלום מכתיבת פסק וגם שם בסי׳ י״ד לא איירי מסתם פסק שכותבין הדיינין לזכרון מה שפסקו אלא איירי כשהא׳ אומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כו׳ ורוצה לילך עם הפסק לב״ד הגדול מהן ולסותרו וכותבין בו טענותיהן ושעל פיהן פסקו מה שפסקו וק״ק מ״ט דמור״ם שהראה מקום לאותו פסק שמבקש האחד לילך עמו לב״ד הגדול ואפשר דהי׳ קשה לי לשון הטור והמחבר שכתבו שאל א׳ מבע״ד כו׳ ואי אפסק דין דעלמא קאי לא הל״ל שאל א׳ מבע״ד אלא הל״ל באו לכתוב פסק דין וס״ל למור״ם דדוקא בכה״ג מדקדקין בכתיבת הפסק לכתוב ומדבריהן יצא פלוני זכאי דלא יהא מיחזי כשיקרא וגם יהא קפידא לדיין שלא הסכים עמהן לחייבו שיאמרו הב״ד הגדול מהן שכולם טעו משא״כ עתה שידעו שלא הסכימו כולם לחייבו ולא ידעו מי הטועה אבל בפסק דין דעלמא ס״ל דא״צ לכתוב לו אלא פלוני נתחייב לפלוני כך וכך וק״ל אבל בגמרא פ׳ ז״ב (דף ל׳ ע״א) משמע ומוכח דעל כל ב״ד שכותבין. הדייני׳ בדין דלא הסכימו עליו כולם קאי ע״ש וכן פרש״י ונ״י ע״ש וצ״ע (הגה וכתב בד״מ ס״ס כ׳ בשם תשובה שבסוף חזה התנופה ז״ל ראובן ושמעון שבאו לדין ויצא א׳ מהן זכאי ושוב חזר בעל דינו ותבעו בפני ב״ד אחר אין זקוק לו לירד עמו לדין ולא להשיב על טענתו וגם אין הב״ד רשאי׳ לשמוע דבריו כלל אחר שכבר יצא זכאי מב״ד הראשון עכ״ל וכ״כ בד״מ בר״ס כ״ה בשם תשו׳ הרא״ש כלל פ״ה סי׳ ה׳ דב״ד בתר ב״ד לא דייקי וכ״כ שם בשם ר׳ ירוחם נ״א ח״א דאין רשאין התלמידי׳ לקרוע הפסק דין אף שיראה שהוא שלא כדין עד שיבא הרב שפסקו שהוא יודע יותר מהם עכ״ל:

(ג) ומדבריה׳ יצא פלוני זכאי – אבל אין כותבין פלוני בא עם פלוני בעל דינו לפני ב״ד ויצא פלוני זכאי ופלוני חייב דמיחזי כשיקרא דמשמע דכולם הי׳ להם דעה אחת בזה ומשום הכי כתבו ומדבריה׳ כו׳ דמשמע דהוה מחלוקת ביניה׳ כן איתא בגמ׳ ואשר״י ומזה דקדקתי וכתבתי בפרישה דאם השוו בדיעה א׳ לזכות זה ולחייב זה דאין כותבין לשון ומדבריהן דמשמע דהי׳ ביניה׳ מחלוקת ומחזי כשיקרא ע״ש ודו״ק:

(ג) כדרך שנתבאר כו׳ – ע׳ בסמ״ע ס״ק ב׳ (הג״ה ראובן ושמעון שבאו לדין ויצא א׳ מהם זכאי ושוב חזר בע״ד ותובעו בפני ב״ד אחר אין זקוק לו לירד עמו לדין ולא להשיב על טענתו וגם אין הב״ד רשאי׳ לשמוע דבריו כלל אחר שיצא מב״ד זכאי דב״ד בתר ב״ד לא דייקי כ״כ ד״מ בשם תשו׳ הרא״ש הביאו בהגהת סמ״ע שם ואפי׳ אם רואי׳ התלמידי׳ שהפסק שלא כדין אינן רשאין לקרוע עד שיבא הרב שהוא יודע יותר מהם רבינו ירוחם הביאו בהגהות סמ״ע שם).

(ב) שנתבאר – כתב הסמ״ע דקשה קצת על הרמ״א שהרא׳ מקום על סי׳ י״ד ושם מיירי כשאחד אומר כתבו לי מאיז׳ טעם דנתוני ורוצה לילך לב״ד הגדול וכאן משמע דבסתם פס״ד איירי ואפשר דס״ל להרמ״א דדוק׳ בכה״ג דסי׳ י״ד מדקדקין בכתיבת הפסק לכתוב ומדבריהן יצא כו׳ דלא יהא מיחזי כשיקר׳ וגם יש קפיד׳ לדיין שלא הסכים שלא יאמרו ב״ד הגדול שכולם טעו ועתה לא ידעו מי הטועה אבל בפס״ד דעלמ׳ ס״ל דא״צ לכתוב אלא פלוני נתחייב לזה כך וכך אבל בגמ׳ פרק ז״ב מוכח דבכל פס״ד שכותבין הדיינים צריכין לכתוב ומדבריהם כו׳ וצ״ע וכתב בד״מ בשם תשובת חזה התנופ׳ שנים שבאו לדין ויצא א׳ מהן זכאי ושוב חזר בע״ד ותבעו בפני ב״ד אחר אינו זקוק לירד עמו לדין ולא להשיב על טענתו גם אין הב״ד רשאים לשמוע דבריו כלל דב״ד בתר ב״ד לא דייקי גם אין רשאין התלמידים לקרוע הפס״ד אף שנרא׳ להם שהו׳ שלא כדין עד שיבא הרב שפסקו שהו׳ יודע יותר מהם עכ״ל:

(ג) ומדבריהם – ואם השוו בדעה א׳ כותבין לשון ומדבריהם דמשמע שהי׳ ביניהן מחלוקת ומיחזי כשיקרא. סמ״ע:

(א) [סמ״ע אות ב] בשם תשו׳ שבסוף חזה״ת. נ״ב כ״כ הב״י לעיל סי׳ י״ב בשם חזה״ת ובשם תשו׳ הרא״ש וכ׳ הריק״ש שם דאם אין עדים בדבר נאמן לומר שכבר דן עמו ע״ז ויצא זכאי וא״צ לשבע. כיון דאם יודה אינו חייב ממון כ״א לדון עמו אמנם אפשר שמחרימין אותו שלא יטעון שקר שכבר דן ע״ז:

(ב) שיכתבו – לו הפס״ד ע׳ בתשובת חו״י סי׳ פ״ט ששאל הרב המחבר מהגאון מהר״ג אודות פסק דין שיש בו חיוב שבועה לנתבע היסת או ש״ד אם יש לפרש בו באם שלא ישבע שיתחייב לפרוע כו״כ דלכאורה נכון לפרש כי לפעמים מחוייב לשבע על כמה פרטים מפני שהטענות והתשובות מסתעפים לכמה סעיפים ואם בא הכותב לסתום ואח״כ לא ירצה הנתבע לשבע יוכרחו ליהדר לתרע ב״ד לפרוש להם כמה יתחייב ויש זילותא דב״ד ולזות שפתים לומר שכוונת הב״ד להרבות שכר טורח אמנם קשה כמורמוס לכתוב אם לא ישבע יתחייב. חדא דכבר נהגו לכתוב שבועה לזמן יום הכניסה ראשון וא״כ ע״כ יכתוב אם לא ישבע לזמן הנ״ל יתחייב כו׳ וזה דבר זר שמפני שעבר זמן שבועה יתחייב לשלם ועוד איך יכתוב שאם לא ישבע יתחייב פן ואולי יהפך שבועה על שכנגדו ואם נשאל לנתבע אם רוצה לישבע או להפכה קשה מאוד להראות מקום לבעל דבר כמבואר בסי׳ י״ז ופ״ב יברור לענ״ד דאם אין הנתבע רוצה לשבע ואין בו דעת להפך שבועה דאין אומרים לתובע לשבע רק חייב לשלם וכ״ש שלא להזכיר בפסק היפוך שבועה אם לא זכרו הנתבע ועוד הרי אפילו הפכה מצי למיהדר ביה כבסימן כ״ב ועוד דאם נכתב היפוך שבועה נצרך לכתוב ג״כ אם מבקש התובע מנתבע רק קב״ח כו׳ ולא נמצא שם תשובת הגאון מהר״ג ע״ז ובסוף הס׳ בהשמטות כתב דאפשר דהגאון לא השיב על זה לרוב פשיטותו כי אף שקובעין זמן שבועה מ״מ בסיפא דאם לא ישבע לא יזכיר תיבת לזמן הנ״ל רק יכתוב סתם באם לא ישבע יתחייב כו׳ וחשש דפן יהפך אינו כלום דממילא משמע כל זמן שהשבועה מוטלת עליו ומ״מ אם ירצה יהפכה עכ״ד ע״ש. והנה מדבריו מבואר דגם בשבועת היסת יש לכתוב כן שהרי אין שבועה מתהפכת אלא של היסת בלבד כדלקמן סי׳ פ״ז סי״א וכן מבואר להדיא מלשונו בהתחלת השאלה אודות פס״ד שיש בו חיוב שבועה לנתבע היסת או ש״ד כו׳ ולע״ד צ״ע דהא מבואר בסי׳ פ״ז ס״ט דבשבועת היסת אין ב״ד יורדין לנכסיו אלא אם לא רצה לשבע היו מנדין אותו כו׳ ובש״ך שם מבואר לענין אם תפס התובע אי מהני ע״ש וא״כ אם יכתוב סתם באם לא ישבע יתחייב יהא משמע ככל פס״ד על חיוב ממון ויצא מזה משפט מעוקל וצ״ע. כעת יצא לאור ספר עמודי אור ומצאתי בסי׳ ק״ח שכתב וז״ל אין דרכי לכתוב בפס״ד בשבועת היסת ואם לא ישבע ישלם דהא אם לא ישבע לא נחתינן לנכסיה רק כשיש רשות מהממשלה מנדין אותו ואם כותב בפס״ד ישלם היינו אחותי לנכסיה ולא נתחוורו לי דברי החו״י סי׳ פ״ט בזה עכ״ל:

(ג) כדרך שנתבאר – עבה״ט מ״ש וכתב בד״מ כו׳ עד דב״ד בתר ב״ד לא דייקי כו׳ ועיין בתשובת הרב המבי״ט ח״ב סי׳ קע״ד בתשובה מהרדב״ז ז״ל שכתב ואע״ג דאמרינן בגמרא לא חיישינן לב״ד טועין וב״ד בתר ב״ד לא דייקי ה״מ בזמניהם אבל האידנא דייקינן ודייקינן שכן כ׳ רבינו ירוחם בשם הרשב״א הובא בב״י סי׳ ט״ל דהאידנא לא בקיאי כל כך בדינין הילכך דייקינן בתר ב״ד ואם בזמנו של הרשב״א ככה כ״ש בזמנינו זה וכ״ש בנ״ד שהדיינים היו יחידים עכ״ל וע׳ באו״ת שהביאו וכתב שדברי רי״ו בשם הרשב״א הנ״ל הובא ג״כ בש״ע סי׳ ט״ל סי״א אבל הש״ך שם חולק דדוקא התם דיש רעותא ויש מקום לתלו׳ דטעו אז אמרינן בזה״ז אולי טעו אבל בסתם אף בזה״ז ב״ד בתר ב״ד לא דייקי ע״ש. ועיין בתשובת אבקת רוכל למרן הב״י בסי׳ כ״א נדפס שם ג״כ תשובה זו דהרדב״ז ז״ל וכתו׳ בין הדביקים הגהה מהב״י ז״ל שמחלק ג״כ כיוצא בזה וז״ל אמר יוסף קארו לא דק דלא אמר כן הרשב״א אלא בדין ההוא שהוא זר אבל בשאר דינים גם בזה״ז לא דייקי בתר ב״ד וזה פשוט בתשו׳ הרשב״א שכתבתי בב״י ומ״ש שהדיינים היו יחידים מאחר שמקבלים עליהם שם בב״ד לא דייקינן בתרייהו כו׳ עכ״ל:

(ד) אין מזכירין שם המזכים – עיין בתשובת חו״י סי׳ קמ״ז אודות א׳ מן הדיינים שלא רצה לחתום על הפסק דין באמרו ששני חביריו טעו ורבו עליו והדבר ברור לו שאין הדין כן ואיך יחתום על שוא ושקר. וכ׳ שאין בדבריו ממש דמחזי כשיקרא אין כאן דהא בכהאי גוונא כותבין ומדבריהם גם בטוח הוא מעונש שמים מאחר שהוא הגיד דעתו לש״ש מאי אית ליה תו למיעבד והתורה אמרה אחרי רבים להטות וגם אין חשש פן יתברר שטעו ויצטרכו לשלם דז״א דהוא יהיה פטור לשלם כמ״ש בסי׳ ס״ג בהגה ואחר שאין לו טעם נכון ודאי ראוי לענוש הדיין המונע לחתום מלבד מה שכופין אותו שהרי בזה הוא הולך רכיל וגרע טפי מאומר כשיצא מב״ד אני הייתי מזכה כו׳ (ושם בסוף הספר בהשמטות כתב דאפילו בזבל״א דלא שייך מגלה סוד דבלא״ה נמי ידעינן מכל מקום א״א להניחו בזה ע״ש) ואין חילוק בין אם זה שלא רצה לחתום קטן שבדיינים או הגדול שבהם אך אם מארי דאתרא יושב בדין עם שני דיינים ולא רצה הרב לחתום ודאי קשה לכופו ומחוייבים לחוש על כבודו ולדבר על לבו ומ״מ אם יתעקש יחתמו שנים ויכופו הבעל דין כאלו שלשתן חתומים. עוד נ״ל פשוט דאפילו עדיין לא נפסק פסק דין וזה אומר איני מסכים ואיני רוצה לחתום ואפילו רץ מב״ד ראוי לעונש מטעמים הנ״ל ואלו השנים גומרים ופוסקים הדין מבלעדי הדיין ואפילו יאמר הדיין נשלח דברינו לב״ד הגדול או נוסיף דיינים ואלו השנים אינם רוצים הדין עמהם כו׳. אכן אם יאמר זה הדיין אפילו כבר אמר דעתו וגם חבריו כבר רבו עליו שנתן אל לבו דבריהם והוא מסופק בזה מצי להכריח חבריו שיוסיפו דיינים בדין א׳ אומר א״י מעיקרא אף שמכוער הדבר ועל כיוצא בזה נאמר ויראת מאלהיך מ״מ אין השנים יכולים לגמור הדין כו׳ ע״ש והנה מה דסיים אף שמכוער הדבר כו׳ משמע קצת דהיינו דוקא בכה״ג שכבר אמר דעתו אבל אם עדיין לא אמר דעתו אף שברור בעיניו הדין לדעתו רשאי לומר איני יודע כדי שיוסיפו דיינים ואולי יצא הדין לאמיתו כפי דעתו (וכך הבין בדבריו בתשובת שבו״י ח״ב בסוף הספר ע״ש ודו״ק) אולם מ״ש בזה לעיל סי׳ י״ח ס״א ס״ק ד׳ בשם ספר בר״י דבכה״ג שהדיינים שעמו המה חבריו אסור מדינא לשקר ולומר איני יודע זולת באם הדיינים שעמו המה יושבי קרנות כו׳ עש״ה. ובעיקר הדבר שכתב החו״י הנ״ל שמחוייב הדיין שלא הסכים לחתום על הפס״ד. הנה כבר נחלקו בזה גדולי ישראל כמ״ש כנה״ג בהגה״ט אות ז׳ וז״ל כשרבו המזכים על המחייבים או איפכא אם צריך השלישי שלא הסכים עם הרוב לחתום בפס״ד יש מחלוקת בין רבינו הב״י ובין מהר״ם מטראני ז״ל שהר״ם מטראני בח״ב סי׳ קע״ג כתב שא״צ לחתום ורבינו ב״י שם כ׳ שצריך לחתום והרדב״ז ז״ל בסי׳ קע״ב הכריע דאם מניעת חתימתו אינה מבטלת המעשה אין כופין אותו לחתום. ואם חתימתו גורמת מניעת המעשה מחוייב הוא לחתום עכ״ל. ותשובה זו דהמבי״ט עם הב״י איתא גם כן בתשובת אבקת רוכל בסי׳ י״ט וכ׳ הכרעת הרדב״ז ז״ל שם בסי׳ כ״א עיין שם (ומבואר שם דבנידון ההוא היה מניעת חתימתו מבטלת המעשה) ועיין בקצה״ח דנראה דעתו כרדב״ז וכ״כ בספר שער משפט דנ״ל להלכה כדברי המכריע אם לא היכא דע״י מניעת חתימתו יתגלה שלא הסכים בהפסק דין יש לו לחתום בכדי שלא יהא בכלל הולך רכיל אבל היכא דמצי לאשתמוטי שלא לחתום ולא יודע שלא הסכים בהפסק דין עדיף טפי שלא לחתום במאי דלא סבירא ליה עיין שם. אכן באו״ת הסכים לגמרי לדעת מרן הב״י והביא ירושלמי סנהדרין פרק ג׳ הלכה י״א דאיפלגו בזה ר״י ור״ל דאיתא שם גמרו הדבר כו׳ אמר רבי יוחנן כופין המחייב שיכתוב זכאי ור״ל פליג וידוע הלכה כר״י לגבי ר״ל כו׳. עיין שם ועיין בספר בר״י הביא ג״כ דברי כנסת הגדולה הנזכר ורמז לעיין עיד בזה בהלק״ט חלק א׳ סי׳ רכ״ז ובתשובות דבר משה חלק א׳ סוף סי׳ ד׳ ובתשובת מהר״ם זכות סי׳ ל״א. ועיין עוד בתשובת המבי״ט שם סוף סי׳ קע״ד שכתב להרב״י שגם אתם לא הייתם יכולים לחתום שהוא פטור מאחר שאני כתבתי בפסק הא׳ בסופו ואני קרוב לחייבו בדין אם לא יעשה פשרה הרי זה כאומר איני יודע כו׳ עיין שם. ובתשובת אבקת רוכל שם סוף סי׳ י״ט כתב שזה אינו כי גלוי וידוע לכל יודעי בטיב לשון שאין במשמע לשון זה איני יודע כו׳ עיין שם:

(ה) ומדבריהם – עיין באר היטב ועיין בספר פלפולא חריפתא בפרק זה בורר אות מ״ב שכתב דנראה לי אם כותבין פסקנו אפילו כשיש מחלוקת ביניהם סגי בהכי ולא הוי כשיקרא דפסקנו משמעותו חתיכת דין ופיסוקו וכל חתוך דין הוא ע״פ הרוב ג״כ אלא דקשה למה לא אמר ר׳ אלעזר דלכתוב הכי וצל״ע עכ״ד עיין שם:

מקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובההכל

טור טור+שו״ע

(ג) קִבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין, וְאָמְרוּ לוֹ לְשַׁלֵּם וְהָלַךְ וְלֹא שִׁלֵּם, אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּתְרוּ בּוֹ בה״ב, וְאַחַר כָּךְ מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן מַה שֶּׁהוּא חַיָּב; וְאִם עָמַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא תָבַע נִדּוּיוֹ, מַחֲרִימִין אוֹתוֹ. {הַגָּה: וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל עָלָיו הַדִּין, מְנַדִּין אוֹתוֹ מִיָּד (בֵּית יוֹסֵף). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ע״ט, אִם אוֹמֵר אַחַר כָּךְ: פָּרַעְתִּי.}

בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אעודהכל

(ד) {ד} ואחר שקבלו הדין ואמרו לו לך ושלם הלך ולא שילם ממתינין לו שני וחמישי ושני בריש פרק הגוזל בתרא (בבא קמא קיב.) אמר רבא הלכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח. ואי אמר נקטי לי זימנא עד דמייתינא סהדי ומרענא לשטרא נקטינן ליה. אי אתא אתא ואי לא אתא נטרינן ליה ב׳ וה׳ וב׳ אי לא אתא כתבינן פתיחא עליה ופרש״י פתיחא. שטר שמתא על שאינו פורע החוב ומ״ש ואחר שקבל הדין וא״ל לך ושלם כו׳ ממתינין לו ב׳ וה׳ וב׳ לא בא לשלם מנדין אותו עד שיתן מה שחייבוהו. עמד בנדוי ל׳ יום ולא תבע להתיר נדויו מחרימין אותו ואלה דברי הרמב״ם בפרק כ״ה מהל׳ סנהדרין אלא שבמקום מ״ש רבינו ממתינין לו ב׳ וה׳ וב׳ כתוב בספרי הרמב״ם אין מנדין אותו עד שיתרו בו ב׳ וה׳ וב׳ ודברים אלו בפרק אלו מגלחין (מועד קטן טז.) מנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים ומחרימי׳ לאחר ששים ואמרינן עלה משמיה דרב חסדא מתרין ביה ב׳ וה׳ וב׳ וה״ה לממונא אבל לאפקירותא מנדין לאלתר ונראה שהרמב״ם לא היה גורס אלא מנדין לאלתר ומחרימין לאחר ל׳ יום ואם נפשך לומר שהיה גורס כגרסת ספרינו י״ל שהוא מפרש דלרב חסדא כיון דמתריס ביה ברישא אח״כ מנדין אותו כי משהי שלשים יומין מחרימין אותו דהתראת ב׳ וה׳ וב׳ במקום משהי עצמו בנידוי ל׳ יומין פעם ראשונה קאי. ודייק הרמב״ם לכתוב שקבל הדין לומר דבהאי דוקא הוא מתרינן ליה אבל אם לא קבל עליו הדין היינו אפקירותא ומנדין אותו לאלתר ויש קצת הוכחה לזה בפרק הגוזל בתרא :

כתב הרשב״א שנשאל על מי שהתנה בפני בית דין שאם לא ישלים ליום פלוני שיתנו השטרות לשכנגדו ועבר היום ולא השלים והוא בענין שאין בו משום אסמכתא וזה תובע שיתנו לו השטרות והלה טוען שיש לב״ד ליתן לו זמן והשיב דלא שייך בהא נתינת זמן אלא מיד יתנו השטרות לשכנגדו:

בפ״ק דמציעא (יז.) אמרינן שבין אמרו לו צא תן לו בין א״ל חייב אתה ליתן לו אם בא מלוה לב״ד שיכתבו לו פסק דין אין כותבין ונותנים לו ומשמע שאם הודיעו לנתבע שכותבין עליו פסק דין רשאים לכתבו:

מי שיש לו פסק דין על חבירו והלה טוען פרעתי כתב המרדכי פ׳ קמא דמציעא ראבי״ה בשם אביו שקבל מריב״א דנאמן לומר פרעתי ובשבוע׳ אבל מהר״מ פליג וכתב מהרי״ק בשורש קי״ח דאפילו לדעת מהר״מ אם מקבל טענות כתבו לדיין אחר חוץ לעירם ושלח הדיין דבריו בכתב נאמן לומר פרעתי ועי׳ בסי׳ ע״ט:

אמרינן בפ״ב דגיטין מעשה בית דין נכתב ביום ונחתם בלילה כשר דמשעת פסק דין משתעבדי ואינו מוקדם וכתבו רבינו ירוחם בנ״ד ח״ג:

(א) כתב נ״י פ׳ הגוזל בתרא דף ל״ז ע״ב בשם רב פלטוי גאון אדם שנתחייב לחבירו בב״ד ועבר על גזירת ב״ד כותבין לקהילות ישראל פלוני גזרנו עליו דין וסרב ולא השגיח והחרמנו אותו שלא יתפללו עמו בי׳ ולא יזמנו עמו ולא ימולו לו בן ואל יקברו לו מת והוציאו בניו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת עד שיקבל עליו הדין וזו מיקרי פתיחא עכ״ל:

(ד) ולא תבע להתיר נידויו מחרימין אותו כתב הב״י ז״ל אלו דברי הרמב״ם אלא במקום שכ״ר ממתינין לו בה״ב כתוב בספרי הרמב״ם מתרין בה״ב ודברים אלו בר״פ אלו מגלחין אמר רב יודא בריה דרב שמואל בר שילת מנדין אותו לאלתר ושונין לאחר ל׳ ומחרימין לאחר ס׳ ואמרינן עלה משמיה דרב חסדא מתרין בו בה״ב וה״ה לממונא אבל לאפקירותא מנדין אותו לאלתר וכתב ב״י ונראה שהרמב״ם לא היה גורס אלא מנדין לאלתר ומחרימין לאחר ל׳ יום ואם נפשך לומר שהיה גורס כגירס׳ ספרינו י״ל שהוא מפרש כיון דמתרין ביה ברישא ואח״כ מנדין כי משהי ל׳ יום מחרימין אותו דהתראת בה״ב במקום משהה עצמו בנידוי ל׳ יום פעם ראשונה קאי עכ״ל ב״י וכ״כ בכ״מ שם ע״ש וזהו דוחק וגם אינו יכול להיות דהתירוץ הראשון נדחה ממ״ש הרמב״ם בפ״ו מהל׳ ת״ת שכתב דממתינין ליה ס׳ יום כל׳ הגמר׳ ובכ״מ הביאה בפכ״ה דסנהדרין ע״ש גם התירוץ השני אינו דהא מדברי ר״ח משמע דלא בא אלא לפרש דמ״ש מנדין לאלתר ל״ד קאמר אלא מתרין בו תחילה בה״ב אבל לא בא לומר דכשהתרו בו אין מנדין אותו ב׳ פעמים שלשים וגם דברי רבינו לא נתיישבו בזה דבי״ד ר״ס של״ד כתב ז״ל וקודם שינדו אותו מתרין בו בה״ב בד״א כשמנדין על עסקי ממון אבל אם מנדין אותו שעבר על דבר איסור מנדין אותו לאלתר ואין נידוי פחות מל׳ יום ואם אינו חוזר בו שונין לנדותו לאחר ל׳ יום אינו חוזר בו ממתינין לו עוד ל׳ ומחרימין אותו עכ״ל והנה במה שמש״ר שם ואין נידוי פחות מל׳ יום קאי בין אכשנידוהו אממון בין אאיסור וכן מ״ש משם והלאה דאם אינו חוזר בו מנדין אותו וממתינין ב״פ שלשים קאי ג״כ אשניהם אע״ג דכבר התרו בו בה״ב. ועוד דלקמן בח״מ סימן ק׳ כתב בהדיא בממון דהבא לב״ד ואחר ששמע הפסק שנתחייב אינו רוצה לקיימו דמתרין בו בה״ב ומנדין אותו מיד ולאחר ל׳ שונין ולאחר ס׳ מחרימין ע״ש וכפשטא דגמרא הנ״ל. וגם על בעל ש״ע ק׳ שבסי׳ זה סתם וכתב מתרין בו בה״ב ומנדין אותו ל׳ יום ומחרימין אותו אח״כ ובסי׳ ק׳ פסק וכתב מתרין בו בה״ב ומנדין אותו ס׳ ומחרימין אותו אחר ס׳ דוקא ועוד דבסימן זה פסק רבינו דאם לא בא אחר בה״ב מנדין אותו ואילו לקמן בסי׳ ק׳ כתב דכותבין אדרכתא אנכסיו ואם לא ימצאו לו נכסים אין מנדין אותו שאין זה אפקירותא אלא נשמט מלפרוע כו׳ ועוד יש לדקדק בדברי רבינו והרמב״ם במ״ש ז״ל ואחרי שקבלו את הדין וא״ל כו״ למה תלה הדבר בקבלו את הדין וכמו שעוררתי על זה בפרישה ע״ש ונלע״ד דכל זה יהיה מיושב אחר שנעמוד על טעם מקור הדין דדברי ר״י בר שילת הנ״ל למה הצריכו להתרות בו בה״ב ולהמתין עוד ס׳ יום בשלמא כשמנדין אאפקירותא או שעבר על דבר איסור דשם אין מתרין ביה בה״ב הוה ליה השלשים הראשונים שנידוהו במקום התראה ואח״כ מנדין רק ל׳ ומחרימין אבל בממונא דאיכא התראה למה לן כולי האי ונראה דה״ט כמ״ש בגמרא בפרק הגוזל בתרא (וכתבו הטור לקמן סימן צ״ח) דמי שבא ואמר תנו לי זמן דמייתינן סהדי ומרענא לשטרא דנותנין לו זמן ואם לא בא לזמנו ממתינין לו בה״ב ואי לא אתא כותבין עליו פתיחא צ׳ יום ואם לא בא מתירין נידויו וכותבין אדרכתא על נכסיו ל׳ קמאי לא כתבין שמא טרח למיזף זוזי מציעי לא נחתינן לנכסיה דילמא לא אשכח למיזף וקא טרח למזבן. בתראי נמי לא נחתינן לניכסיה דאמרינן לוקח גופא קא טרח בווזי עכ״ל וזהו דוקא במי שלא גילה סירובו נגד הב״ד אלא נשמט מתחילה ואמר תנו זמן ואזייף שטרו אבל מי שמסרב דלאחר ששמע הפסק דין שחייבו אותו אמר לא אשמע אליכם לשלם ע״ז כתב בעה״ת בשער ג׳ דין ח׳ ורבינו בסי׳ ג׳ דכותבין עליו אדרכתא מיד ואם לא נמצאו לו נכסים מתרין בו בה״ב ואח״כ מנדין אותו ס׳ ואח״כ מחרימין אותו ונראה דהוא ג״כ מטעם הגמרא הנ״ל ואף דכבר כתבו עליו אדרכתא ולא מצאו לו נכסים מ״מ ל׳ ימים הראשונים אין מחרימין אותו דאמרינן דלמא טרח אזוזי למיזף ול׳ השניים אין מחרימין אותו דאמרינן אוהביו או קרוביו גופם שהוא ביקש מהן שילוו לו טורחים להשתדל מעות כדי להלוותו אבל לאחר ס׳ אין לנו על מה לשהות כיון דכבר בקשו ע״י אדרכתא ולא מצאו לו נכסים מש״ה מחרימין אותו וא״כ הוא לא שייך האי טעמא אלא דוקא במסרב. אבל כאן בנדון דידן דאיירי שאינו מסרב שהרי כתבו הרמב״ם ורבינו ז״ל ואחר שקבלו הדין וא״ל לך ושלם הלך ולא שילם כו׳ כלומר שאחר ששמע פסק הדין שחייב לשלם שתק והלך לו ולא אמר שאין לו במה לפרוע גם לא ביקש זמן עד שילוה או ימשכן או ימכור אמרינן מסתמא היה דעתו מתחילה לפרוע במזומנים או במטלטלין ומש״ה לא ביקש זמן אלא שאח״כ נשתנה דעתו שאינו רוצה לפרוע מש״ה די במה שממתינין לו בה״ב ואם לא בא מנדין אותו ואם אינו משגיח בנידויו מחרימין אותו מיד אחר ל׳ יום דמחזקינן אותו ביש לו ומה״ט נמי אין כותבין עליו תחלה אדרכתא כיון שמחזקינן ליה שיש לו מזומנים או מטלטלין שמהן צריך לפרוע כשיש לו כמש״ר בר״ס ק״א ומש״ה מנדין אותו תחילה ל׳ יום קודם שמחרימין אותו אולי יחזור בו מתוך הנידוי ובזה נתיישב הכל ועיין עוד ביישוב זה בדרישה. סימן ק׳ ודו״ק:

(ד) ואחר שקבלו הדין כו׳ ממתינין לו כו׳ כל׳ זה כתב ג״כ הרמב״ם פכ״ה דסנהדרין אלא שבמקום ממתינין כתב שם מתרין ונראה דגם רבינו ס״ל דמתרין בו בה״ב דאל״כ היה לו לומר וממתינין לו ח׳ ימים ולא נקט בה״ב ומחלקן לג׳ חלקים אלא משום דמתרין בכל א׳ מהזמנים הללו וכמ״ש רב חסדא בפרק ואלו מגלחין כתבתי ל׳ בדרישה ע״ש:

מחרימין אותו חרם חמור מנדוי דאסור בת״ת ובעשיית מלאכה כדין אבל. ועוד חילוקים אחרים כמבואר בי״ד סי׳ של״ד ומ״ש הרמב״ם ורבינו ואחר שקבלו הדין כו׳ הלך כו׳ כתב הב״י ז״ל ודייק לכתוב שקיבלו הדין לומר דבהאי דוקא הוא דאמרינן דמתרין ביה אבל אם לא קבל עליו הדין היינו אפקירותא ומנדין אותו לאלתר ע״כ וזה אינו שהרי כתב בעל התרומות שלעולם צריכי התראות בה״ב כ״א במקום שלא רצה לבא לפניהן לדין שזהו אפקירותא או שבא לפניהן וכששמע הפסק מלגלג על הדין דזה נמי אפקירותא הוא ומשמתינן עלה כמ״ש הנ״י בפרק א״נ משא״כ כשבא לדון לפניהם אלא שאומר שאינו רוצה לקיים פסק שלהם לשלם לו דזהו מיקרי השמטה מחמת פרעון ולא אפקירותא עיין שם שער ג׳ חלק ח׳ בענין ב׳ ורבינו כתב ג״כ בסי׳ ק׳ ויש לדחוק וליישב דגם דעת הב״י היה במ״ש אבל אם לא קיבל כו׳ ר״ל לא קבל מת חולה דברי הזמנתם לבא לדון לפניהם כלל ונסתייע לזה קצת מל׳ הרמב״ם שכתב מי שבא לב״ד וקבל הדין ואמר לו לשלם כו׳ דק״ק איפכא הול״ל ואמרו לו לשלם וקבל הדין אלא ה״ק מי שבא לב״ד וקבל עליו לדון לפניהם ואמרו ליה לשלם והלך ולא שילם כו׳ וע״ז כתב הב״י הא לא קבל עליו הדין פי׳ שלא רצה לקבל עליו לדון לפניהם כלל אפקירותא הוא זה ומנדין אותו לאלתר. גם מסתבר לפרש דברי הרמב״ם כן משום דלפני זה וכמעט בכל אותו הפרק איירי הרמב״ם בדין הזמינוהו לדין והו״ל זה כדבר הלמד מעניינו. אבל מ״מ קשה דא״כ לא הו״ל לסתום אלא לפרש ומכ״ש הטור שכתב זה בסי׳ זה דאיירי בסדר שכבר גמרו הדין וחתכו איתו ביניהן וגם כתב ל׳ ואחר שקבלו את הדין כו׳ דוי״ו של ואחר משמע דאלפני זה קאי גם לא הול״ל שקבלו ל׳ רבים אלא הול״ל אחר שקיבל דהא התובע ודאי קבל והזמין להנתבע לפני הדיין. גם מ״ו ר״ם סתם וכתב בש״ע ובד״מ כל׳ הב״י ולא הו״ל לסתום אלא לכרש כיון דפשטא דלישנא לא מוכח הכי וגם לא קאי אענין הזמנה וכמ״ש. לכן לע״ד נראה דמש״ה כתב וקבל עליו משום דדוקא כשקבל עליו ויצא מהב״ד ושתק ולא פרע הוא דאין שוהין לו אלא ל׳ יום ומחרימין אותו אח״כ אבל אם אחר שנפסק עליו הדין הוא טוען שאין לו ורוצה שיתנו לו זמן ונתנו לו ועבר הזמן או שסירב מלקיים פסק הדיינים בזה יש לו דין אחר וכמ״ש בעה״ת בשער ג׳ חלק ח׳ ורבינו סי׳ ק׳ וכתבתיהו בדרישה מילתא בטעמא ובו ישבתי קושיא גדולה אחרת במש״ר כאן דמחרימין אחר ל׳ ובי״ד סי׳ של״ד ולקמן בסי׳ ק׳ כתב דאין מחרימין כ״א אחר ס׳ יום וכן הוא בגמרא וכן קשה על הרמב״ם וש״ע דדבריהן סותרים אהדדי ועבד״ר שם ביארתוהו בארוכה:

(ו) ה) ל׳ הרמב״ם שם ספכ״ה וכ״כ הטור

(ז) ו) כמימרא דרב חסדא מ״ק דף ט״ו ע״א

(ח) ז) כרב יהודה וכו׳ משמיה דרב וכפי גירסתו שהיה גורס מנדין לאלתר ומחרימין לאחר ל׳ יום א״נ אף שהיה גורס כגירסת ספרינו י״ל שהוא מפרש דלרב חסדא כיון דמתרי ביה ברישא ב׳ ה׳ ב׳ במקום משהה עצמו בנידוי ל׳ יום קאי

(ט) ח) מלשון הרמב״ם שכ׳ קבל עליו וכו׳ ויש הוכחה לזה ממימר׳ דרבא ב״ק דף קי״ב ע״ב

(ד) ואם עמד ל׳ יום וכו׳ מחרימין אותו – עד״ר שם כתבתי טעם למה כתבו הרמב״ם והטור בדין זה דמחרימין אותו מיד אחר ל׳ יום וגם לא כ׳ דכותבין על נכסיו אדרכתא ולקמן בסי׳ ק׳ בהמסרב מלקיים פסק דינם כתב דכותבין מיד אדרכתא על נכסיו ואם לא מצאו לו נכסי׳ מתרין בו בה״ב ואח״כ מנדין אותו ב״פ כל פעם ל׳ יום ואח״כ מחרימין וחלקתי דשאני הכא דמאחר דקיבל עליו את הדין והלך ולא אמר תנו לי זמן עד שאלוה מעות או אמכור או אמשכן נכסי נראה מיניה דאית ליה מעות מזומנין או מטלטלי׳ לפרוע בהן וכן הי׳ דעתו מתחלה כשקיבל עליו הדין ויצא מהב״ד אלא שאח״כ נשתנה דעתו ואינו רוצה לשלם משום הכי אין כותבין אדרכתא על נכסיו דכיון שיש לו מזומני׳ או מטלטלי׳ הן קודמין להתפרע מהן וכמ״ש לקמן ר״ס ק״א משא״כ לקמן בסי׳ ק׳ דמיירי במסרב לקיים פסק דינם ואין הב״ד יודעי׳ אם יש לו מעות או מטלטלי׳ או לא משום הכי כותבין עליו אדרכתא תחילה ואף אם לא נמצא לו נכסי׳ ממתינין מלהחרימו ס׳ יום דאמרי׳ בל׳ ימי׳ הראשוני׳ טרח לאוזיף זוזי ולפרוע ובל׳ האחרוני׳ דילמא אוהביו הרוצי׳ להלוות לו טורחי׳ עצמן להשכין נכסיהן ולהשתדל לו מעות והבאתי ראיה לסברא זו מהגמרא וממ״ש הטור לקמן בסי׳ נ״ה ע״ש ודו״ק:

(ה) ואם אינו רוצה לקבל עליו הדין מנדין אותו מיד – כ״כ ג״כ הב״י מדקדוק ל׳ הרמב״ם והטור שכתבו ואחר שקבלו דמשמע הא אם לא רצה לקבל מנדין אותו מיד וכתב הב״י דכן משמע קצת מהגמרא בפ׳ הגוזל בתרא ודבריהן תמוהין בעיני דהא כתב בעל התרומות בהדיא בשער ג׳ ח״ח [והטור והמחבר בעצמו הביאו בקצרה לקמן סימן ק׳] דלעולם אין מנדין לו לאלתר בלי המתנה והתראה שני וחמישי ושני כי אם באפקרותא דהיינו שאינו רוצה לבא כלל לדייני׳ מלהשגיח על הזמנתן או אם פיקר ועבר על א׳ מהאיסוי׳ שאסרה התורה וכמ״ש הטור בי״ד ריש סי׳ של״ד ע״ש. אלא נראה שאדרבה מש״ה כתבו הרמב״ם והטור ואחר שקבלו וכו׳ הא אם סירב ולא רצה לקיי׳ פסק שלהם אז אין מחרימין אותו עד אחר ס׳ כמ״ש לפני זה מילת׳ בטעמא ואף שלשון הרמב״ם והמחבר קצת לא משמע הכי דא״כ לא הוה ליה למימר קיבל עליו הדין וכו׳ אין מנדין אותו עד וכו׳ אלא הל״ל קיבל עליו הדין וכו׳ מתרין בו שני וחמישי ושני ומנדין וכו׳ י״ל דלא בא אלא לאפוקי שלא לנדותו מיד ומה״ט נמי א״ש שהטור שינה את ל׳ הרמב״ם ולא כתב ל׳ זה דאין מנדין וכו׳ אלא כתב ממתינין ליה בה״ב ור״ל דכה״ג א״צ לכתוב לו אדרכתא ולא להמתין לו הנידוי ס׳ יום ומטעם שכתבתי וק״ל עפ״ר מ״ש עוד מזה:

(ו) מנדין אותו – ע׳ ד״מ שם כתבתי ל׳ הפתיחה היאך הוא:

(ד) ואם אינו רוצה כו׳ – ע׳ בסמ״ע ס״ק ה׳ שתמה דהא התרומות כתב דלעולם אין מנדין לו לאלתר בלי המתנ׳ והתראה ולק״מ דכאן מיירי שאינו מקבל פסק הדיינים אבל שם מיירי שאינו רוצה לשלם ואינו אומר נגד הפסק ב״ד.

(ה) מנדין אותו – עד״מ שם כתבתי ענין הפתיחה האיך הוא עכ״ל סמ״ע וע׳ ביש״ש פ״י דב״ק מ״ש שם עליו.

(ד) מחרימין – כתב הסמ״ע הא דכתב המחבר כאן דמחרימין אותו מיד אחר ל׳ יום וגם לא הזכיר מכתיבת אדרכת׳ ולקמן סי׳ ק׳ במסרב מלקיים פס״ד כתב דכותבין מיד אדרכת׳ על נכסיו ואם לא מצאו לו נכסים מתרין בו כו׳ ואח״כ מחרימין ע״ש וצ״ל דשאני הכא מאחר שקיבל עליו את הדין ולא ביקש שום הרחבת זמן נרא׳ מזה דאית ליה מזומנים או מטלטלים שהן קודמין להתפרע מנהון כמ״ש בסי׳ ק״א מש״ה אין כותבין אדרכת׳ מה שאין כן בסי׳ ק׳ מיירי שמסרב לקיים הפס״ד ואין הב״ד יודעים אם יש לו מזומנים או מטלטלים הלכך כותבין עליו אדרכת׳ מתחלה ואם לא נמצ׳ לו נכסים ממתינין מלהחרימו עד ס׳ יום דאמרינן דלמא בל׳ ימים הראשונים טרח לאוזיף זוזי ובל׳ ימים האחרונים שמא אוהביו הרוצים להלוות לו טרחי אזוזי ויש ראיה לזה מהגמר׳ והטור סי׳ צ״ה ע״ש ודו״ק עכ״ל:

(ה) מיד – כתב הסמ״ע דזה תמוה בעיניו דהא כתבו הטור והמחבר בסי׳ ק׳ דלעולם אין מנדין לאלתר בלי התראה בה״ב כי אם באפקרות׳ שאינו משגיח על הזמנת הב״ד לבא לפניהם לדין או שעבר על א׳ מאיסורי תורה כמ״ש הטור בי״ד סי׳ של״ד ע״ש והש״ך כתב דלק״מ דכאן איירי שאינו מקבל פסק הדיינים אבל שם מיירי שאינו רוצה לשלם ואינו אומר נגד הפסק ב״ד:

(א) ואם עמד – צ״ע ועסי׳ ק׳ ס״ג ואם עמד כו׳ וכ״כ בי״ד סי׳ של״ד ס״א:

(ב) ואם אינו – מ״ק טז א׳ אבל לאפקירותא כו׳ ור״ל שאין ממתינין לו בה״ב ועי״ד סי׳ של״ד שם:

בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון