(ג) וכן אם עירבו פירותיהן כו׳ ז״ל כ״מ פ״ד משלוחין קשה מה קניין יש בעירוב הפירות [עיין בב״ח שהביאו] ר״ל שעירבו הפירות יחד בתורת שותפות כמו הטלת ממון לכיס וגם הגבהה אבל פי׳ דחוק בעיני חדא דא״כ פשיטא וכי ס״ד דפירות גריעי ממעות ועוד דא״כ מאי וכן אם עירבו הא (כשהוא) [כ״ש הוא] ועוד דמ״ש שהזכיר הרמב״ם קנו מידו שהביאו חביתו וכדו ולא קאמר קנו מידו שכל א׳ יביא פירותיו לכ״נ עיקר כמ״ש בפרישה:

(ד) והראב״ד השיג כו׳ ז״ל מהרי״ק שורש קס״א ל׳ הראב״ד בתשובה שותפים שהתנו אפי׳ בלא קניין התנאים קיימים כל זמן שלא חזרו בהן כלומר שאם הרויחו וחזרו להם כל מה שהרויחו צריכים לנהוג בו כפי תנאם ולא מהני חזרתו אלא למה שהרויחו מכאן ואילך ומה שהצריך קניין בהשגה היינו שלא יחזור בו כלל וכתב עוד דמש״ה לא הביא ראייה בהשגה מפועל דקי״ל מציאתו לבע״ה ואינו יכול לחזור בו בריוח שעבר כמו שהביא ראייה בתשובה משום דבהשגה איירי מלהבא ובלהבא גם פועל יכול לחזור בו ע״ש שהאריך:

והרמב״ן כתב כדברי הרמב״ם כו׳ עד יכולין לחזור נראה ודאי מל׳ רבינו דהאי יכולין לחזור היינו שאפילו במה שהרויחו כבר יכולין לחזור חדא מדהשוה דעת הרמב״ן לדעת הרמב״ם ועוד מדכתב אין שום צד במה שיתקיים התנאי ועוד דאלת״ה קשיא מה זה שכתב אח״כ דמתשובת הרא״ש ז״ל יראה כדברי הראב״ד משמע ולא כהרמב״ן ואי ס״ד דיכולין לחזור דקאמר היינו במה שירויחו להבא א״כ מאי יראה כדברי הראב״ד הא אין מוכח בדברי הרא״ש דס״ל דאפילו בלהבא אינן יכולין לחזור אלא לאו כדכתיבנא ותימא שלשון הרמב״ן זה שהביא רבינו לא מצאתי ואדרבה ממש בחידושיו משמע דסבירא ליה כהראב״ד דבמה שהרויחו כבר אינו יכול לחזור אפי׳ התנו בתנאי בעלמא בלא קניין שכתב ז״ל הא דאמרינן בב״ב דף ט׳ בהני תרי טבחי דהיכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתני נראה משום דילמא איכא פסידא ללקוחות דזבני הילכך לאו תנאה הוא עד דשקליה רשות מיניה כו׳ עד וכל זה בתנאי כל האומנים הוא אבל שותפי׳ שאמרו כל מקח וממכר שבא לידינו יהא הריוח בינינו במאי קנו שאילו במתני׳ באומנתן לאמצע י״ל דנעשו שכירין זה לזה כדאמרי׳ בפועל ששכרו ללקט מציאות והוא שנתקבלו שכר זה מזה או התחילו במלאכה ויכולין לחזור בהן אלא מקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה כו׳ עד וכן נראה מדבריו דדוקא בחנאי כל אומנים כמ״ש עכ״ל הנה ממ״ש שאילו במתני׳ באומנות כו׳ משמע דס״ל שמתנו יחד שכל מה שירויחו באומנות יהיה לאמצע תנאו קיים אפילו בלא קניין רק שהתחילו באומנתן ונעשו שכירין זה לזה אלא שיכולין לחזור להבא (והרמב״ם ס״ל דאפי׳ התחילו לא מהני כיון שבשעת התנאי לא היה בעולם) ומיהו כל זמן שלא חזרו בהן עמדו בשותפות אבל שותפות שמתנין יחד על ריוח שירויחו ע״י מקח וממכר שיהיה בין שניהם אין בתנאי ממש אא״כ נשתתפו באופן המועיל כמבואר בדברי הרמב״ם א״כ אם כל בני אומנות של אותו העיר התנו יחד ע״ז הא תנאם קיים אפי׳ אלהבא וכן הבינו הריב״ש שכ׳ בסי׳ תע״ו בהדיא בשם הרמב״ן כדעת הראב״ד שגם הראב״ד ס״ל דבלא קניין יכולים לחזור להבא כמ״ש לעיל בשם מהרי״ק שמצא כן בתשובתו א״כ התימא על רבינו שכתב בשם הרמב״ן שאין שום צד במה שיתקיים כו׳ ונראה ליישב דמש״ר בשם הרמב״ן הוא ודאי ממ״ש בחידושיו שרוב הדברים שכ״ר בהלכות הללו בשם הרמב״ן הוא ממה שמצא בחידושיו דב״ב שחיבר ורבינו לא הבין דברי הרמב״ן כמו שהבינם הריב״ש ופירשם בדרך אחר וס״ל לרבינו דודאי כל שהתנו כולם יחד אפי׳ בתנאי רווחים של משא ומתן נמי מהני תנאי להרמב״ן אבל כל שלא התנו יחד אפי׳ בתנאי רווחים של אומנות ומעשה ידיהם ל״מ תנאי אפילו במה שהרויחו כבר ומ״ש הרמב״ן אבל שותפים שאמרו כל מקח כו׳ ר״ל אבל שנים מבני אומנות שרוצים לעשות תנאי ביניהם ואמרו כל מקח שיבוא לידינו יהא הריוח בינינו פשוט דלא קנו דבמה קנו שאילו במתני׳ כו׳ י״ל כו׳ כלומר שאילו מתני׳ באומנותם יחד היה אפשר לומר שנעשו שכירים זה לזה אלא מקח שלקח במה קנאו אבל באמת אפי׳ בהתנו באומנות מסתבר ליה דל״מ אא״כ התנו כולם יחד וכמ״ש בריש דבריו וגם סיים וכתב ז״ל וכן נראה מדבריו דדוקא בתנאי כל אומנים כו׳ כנ״ל פי׳ דברי הרמב״ן לדעת רבינו וזש״ר בשמו ב׳ שהתנו ביניהם דהיינו מ״ש הרמב״ן אבל שותפים כו׳ וכתב בהדיא בין התנו באומנות בין התנו במשא ומתן כו׳ ומדדייק וכ׳ ב׳ שהתנו אין להם שום צד שיהיה תנאם קיים משמע הא התני כולם יחד מהני תנאם בין באומנים בין בשותפים בין משא ומתן לסחורה ולפ״ז דעת הרמב״ן כדעת הרמב״ם ממש וכמ״ש מהרי״ק ודוק. ואפשר שגם הריב״ש במ״ש הרמב״ן ורשב״א כתבו בפ״ק דבתרא כו׳ אינו ר״ל שהרמב״ן כ״כ לפי האמת אלא ר״ל הרמב״ן כ׳ שי״ל כן ושהרשב״א כ״כ אותה סברא לאמת ולדינא דנעשו כשכירים זה לזה וכמ״ש הראב״ד בתשובה דמדמה לפועלים ולשכירים אלא שק׳ שמדברי כולם משמע דאף אם התחילו בעסק השותפות לא מהני אלא מה שכבר עשו והרויחו אבל יכולין לחזור בהן כמבואר בדברי הרמב״ן באומנים בהא שמהני בהו תנאי וכ״כ הריב״ש בהדיא בשם הרמב״ן והרשב״א וכ״כ נ״י והעיטור ואינך רבוותא שהביא ב״י וכ״כ מהרי״ק אתשובת הראב״ד הנ״ל. ורבינו כתב לעיל בסמוך ז״ל ואפילו לא עשו לא זה ולא זה אלא שנשתתפו והתחילו כו׳ נראה דמהני ולא חילק בין עבר להבא ומסתמא מדכתב ואפי׳ לא עשו לא זה ולא זה כו׳ משמע דמהני גם להבא דומה דהגביהו מעות שהטילו לכיס וכמ״ש ג״כ הרמב״ם והביאו רבינו בסכ״ג דשותפין אינן יכולין לחזור בהן עד שיכלה זמן שקבעו לשותפות ושם כתבתי שכן הוא דעת התוס׳ והרא״ש והמרדכי ורבינו לכ״נ דרבינו שכתב לעיל ואפי׳ לא עשו לא זה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו לעסוק ר״ל בנשתתפו שהביא כל א׳ מעותיו והניחום בכיס אחד רק שלא עשו לא הגבהה ולא משיכה (וכמ״ש בפרישה) ומש״ה דוקא מהני התחלת העסק משא״כ באומנים או בשותפים שלא הניחו יחד כלום אלא כל אחד מעותיו ברשותו רק שהסכימו שכל א׳ יקנה סחורה או ימכרנו ויחלקו בריוח דומיא דהנהו טבחא זה קצת דוחק דא״כ לא הו״ל לרבינו לכתוב סתם ונשתתפו אלא הו״ל למכתב והביא כ״א ממונו כיון דשיתוף שייך ג״כ בלא ממון כמ״ש אח״כ באומנים שנשתתפו גם ברה״ס קורא שיתוף סתם הסכמה שהסכימו יחד. גם ק׳ דבכל הני רבוותא דימו שותפים לפועל דיכול לחזור להבא ואינו נאמן על העבר וק׳ מה עניין פועל לשותפים שפועל יכול לחזור מטעם כי לי בני ישראל עבדים משא״כ שותפים דאין שם עבדות עליהן. וכמ״ש מהרי״ק בתשובה הנ״ל סי׳ קפ״א דל״ד לפועל מה״ט ע״ש וגם אני כתבתי והוכחתי בכה״ג שכן דעת התוס׳ והמרדכי והרא״ש וכנ״ל אבל כתבתי ג״כ שם שהנ״י לא ס״ל כוותייהו אלא דימה שותפין לפועל וכל אחד יכול לחזור בו ככל הני רבוותא הנ״ל עוד כתב מהרי״ק בשם בה״ע והמרדכי דפ׳ הגוזל בתרא שיטה שלישית דס״ל דמהני תנאי בשותפי׳ אפי׳ בלא מעשה כלל אפילו לעניין שלא יוכלו לחזור בהן ומבואר לפנינו ג״כ בדברי הראב״ד דס״ל דקניין מהני באומנים אפי׳ בלא מעשה כלל אפילו לעניין שלא יוכלו לחזור בהן הרי לפנינו ד׳ שיטות שיטת הרמב״ן והרמב״ם ורבינו דס״ל דלא מהני לא תנאי ולא קניין ומדתלי טעמא משום דהוה דשלב״ל מוכח דמטעם קניין אפילו לעבר ל״מ אלא מטעם אחר מהני והיינו דהתחילו בעסק השותפות וכמש״ר דמהני אפי׳ להבא דלא יוכלו לחזור בהן ושיטת בעל העיטור דס״ל דבכל עניין מהני תנאי ושיטת הרשב״א ונ״י והריב״ש ואינך רבוותא הנ״ל דס״ל בהיפוך דלא בעי לא תנאי ולא קנין לענין לעבר אבל להבא ס״ל דאפילו התחילו בעסק השותפות לא מהני אלא יוכלו לחזור בהן. ושיטת הראב״ד דס״ל כוותייהו בלעבר וס״ל דגם להבא מהני קנין אפילו לא התחילו בעסק השותפות ועיין בחידושים שם כתבתי טעם דהני שיטות ובמאי פליגי ודוק:

(ח) דוקא כשלקחו שור לחרישה כו׳ הנה אציע לפניך הגמ׳ ודעת הפוסקים בקיצור עם טעמיהן בפ׳ מי שהיה נשוי דף צ״ג ע״ב אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה ק׳ וזה ר׳ השכר לאמצע א״ר מסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ורב המנונא אמר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע מיתיבי כו׳ שנים שהטילו לכיס זה ק׳ וזה ר׳ השכר לאמצע מאי לאו בשור לחרישה ועומד לטביחה ותיובתא לרבה לא בשור לחרישה ועומד לחרישה א״ה אדתני סיפא לקחוהו זה בשלו וזה בשלו ונתערבו כ״א נוטל לפי מעותיו ליפלוג וליתני בדידה כו׳ ה״נ קאמר כו׳ עד נעשה כמו שלקח זה בשלו כו׳ תנן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הן חולקין (פירוש לפי המעות) מאי לאו הותירו ופחתו ממש כו׳ (וקשיא לשמואל) לא הותירו זוזי חדתי פחתו אסתרא דצוציתא עכ״ל ודעת הרי״ף והרא״ש והמרדכי דהלכתא כשמואל אליבא דרב המנונא אך שמחולקים בפירוש דשמעתתא וכי דייקינן בהך מילתא שפיר נמצא בה חמשה שיטות. האחד פי׳ רש״י וע״פ דעת העיטור. השני שיטת הרי״ף בהלכות ע״פ פי׳ הרא״ש. השלישי שיטת הרי״ף ע״פ פי׳ הר״ן. הרביעי שיטת הרי״ף בשערים. החמישי שיטת הרא״ש ורבינו. וז״ל רש״י שור לחרישה שלקחו בהן שור לחרוש וחורשין בו ואין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום הילכך חולקין בשוה אבל שור לחרישה ושבח בבשר ושחטוהו כ״א נוטל לפי מעותיו שכרי מתחלק לאיברים ורבותא קמ״ל דאף ע״ג דמעיקרא אדעתא דלמפלג בשוה נחית לשותפות השתא דשבח בבשר ושחטוהו ומתחלק לאיברים יטול איש ואיש לכי מעותיו עכ״ל ועיין בב״י שהאריך מה שנראה לו מלשונו דרש״י ויש ט״ס בב״י בהעתקת ל׳ הירושלמי ועיין בר״ן שהזכרתו בסמוך הביא לשונו מתוקן וכתב ב״י ומשמע דלדעת ב״ה לחלוק לפי המעות תרתי בעינן לקחוהו לטביחה ועומד לטביחה הא לקחוהו לטביחה ומכרוהו חי או לקחוהו לחרישה וטבחוהו חולקין בשוה כנ״ל מדכתב והילכך שור לטביחה ועומד לטביחה אבל מסוף לשונו שכתב שאם הטילו לכיס וקנו פרקמטיא הראויה ליחלק באותה שעה כו׳ משמע דבתר שעת לקיחה אזלינן וצ״ע עכ״ל. וכתב הר״ן דלרש״י לשון העומד לא א״ש. והא לך לשון הרי״ף בקיצור אמר רבה מסתברא כו׳ עד ועומד לטביחה פירוש כגון שנמלכו עליו להעמידו לטביחה לחלקו לאיבריו ואח״כ נזדמן להם ומכרוהו חי זה נוטל לפי מעותיו הואיל ואילו טבחוהו וחלקו באיבריו היה זה נוטל שליש מגופו וזה שני שלישים ורב המנונא אמר כו׳ הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו שכיון שלא חלקו השותפות קיימא ולפיכך השכר לאמצע והלכה כשמואל אליבא דרב המנונא עכ״ל. והרא״ש כתב ז״ל ורב המנונא אמר אפילו כו׳ ל״ד כשלקחוהו לחרישה דה״ה לקחוהו לטביחה ועומד לטביחה או לקחו פירות וכלים הראוים ליחלק אלא משום דרבה נקט שור לחרישה ועומד לטביחה נקט נמי איהו האי לישנא ותדע לך מדאקשי לרבה מהא דתניא שנים שהטילו לכיס כו׳ השכר לאמצע אלמא לרב המנונא ניחא ואי אמרת דבלקחו השור לטביחה חולקין לפי מעות לר״ה נמי קשיא אדתני סיפא כו׳ ליפלוג וליתני בדידה כו׳ ועוד מדאקשינן לר״ה ממתני׳ דקתני וכן ג׳ שהטילו לכיס ולא משכח פירוקא אלא בזוזי חדתי ומאי דוחקא לאוקמי בשינויא דחיקא כי האי לוקמי שלקחו סחורה בסתמא כו׳ אלא ע״כ דלר״ה אפי׳ בשור לטביחה ועומד לטביחה או סחורה העומדים ליחלק פלגי בשוה וטעמא כדאיתא בירושלמי אר״א כשהיתה כו׳ וי״מ דר״ה לא אמר אלא בשור לחרישה ועומד לטביחה אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה מודה רב המנונא דחולקין לפי המעות ולא תיקשי ליה מדתני סיפא לקח זה בשלו כו׳ ליפלוג וליתני בדידה כדלעיל דטפי קרי ליה בדידה מדלעיל דמוקים הכל בשור לחרישה ומפליג כו׳ והא דלא שני ר״ה מתני׳ בשור לטביחה ועומד לטביחה משום דמילתא דפשיטא היא ומאי קמ״ל מתני׳ ולכך משני הותירו זוזי חדתי כו׳ ולעולם המשנה מיירי בשור לחרישה ועומד לטביחה ואפ״ה חולקין לפי המעות שלדעת כן נשתתפו שאם לא ירויחו אלא חילוף המעות שבשביל ריוח מועט לא יקפידו אלא כל א׳ יטול מעותיו וכן נמי אם פחתו איסתרא דצוציתא. ור״ח ורב אלפס ז״ל פסקו כר״ה דפשיטא דברייתא כוותיה ומדשני נמי ר״נ מתני׳ כוותיה אלא שרב אלפס פירש דוקא שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע אם מכרוהו בעודו חי אבל אם טבחוהו חולקין לפי המעות וכל שכן לקחוהו לטביחה והיינו כשינוייא בתרא דשנינן וממילא רווחא שמעתתא כפירושו קמא ואף הירושלמי אמר בהדיא כן ואף אם היה פי׳ קמא דחוק ראוי לדחוק ולפרש כדי להשוות שתי הגמרות יחד וכ״ש שהוא מרווח ומפורש וכן דעת רוב המפרשים שבכל מיני שיתוף סחורה אם נשתתפו בסתם לוקח המועט כמרובה בשכר ובהפסד והטעם כמפורש בירושלמי או משום אומדנא דמוכח כדפרי׳ לפי שדרך כל המשתתפין להתנות לחלוק הריוח לפי הקרן ומדלא התנה אנו אומדין דעתו שהסכים שיטול בעל המנה חצי הריוח לפי שהוא חריף ובקי או שאר שום אמתלא עכ״ל הרא״ש. ומבואר מלשונו דס״ל דאכי׳ קנהו לטביחה וטבחוהו נמי חולקין בשוה ואף שלא הזכיר בכל דבריו וטבחוהו ממש מ״מ (כשהוא) [כ״ש הוא] מלקחו פירות וכלים הראויים לחלק דהא פירות וסחורה משעת הלקיחה אינם מחוסרין אלא מעשה החלוקה לבד ואפ״ה כתב הרא״ש דהשכר לאמצע כ״ש שור חי שמחוסר טביחה דהשכר לאמצע ולפחות בה״ה אתיא. ועוד דאם כן אכתי קשה למה נדחק הגמרא לאוקמי בזוזי חדתי ולא אוקמה בטבחוהו (ומ״ש שם בריש דבריו ועומד לטביחה כו׳ ואח״כ נזדמן להם שמכרוהו חי כו׳ בדברי רבה כ״כ לרבותא דאפי׳ מכרוהו חי חולקין לכי המעות כיון שנמלכו עליו לטביחה גם מטעם שלא עומד משמע כן כמ״ש לעיל אבל בדברי רב המנונא עומד לטביחה ל״ד דה״ה נמי אם טבחוהו ממש אלא נקט לישנא דרבה גם בהא) והרי״ף פליג עליו בזה וס״ל דאם טבחוהו ממש אע״פ שלקחוהו לחרישה חולקין לפי המעות וכ״ש לקחו גם לטביחה. ומ״ש הרא״ש על דברי הרי״ף ז״ל והיינו כשינוייא בתרא דשנינן היה נראה דר״ל שהרי״ף ס״ל כי״מ שהזכיר שם לפני זה דס״ל דרב המנונא דווקא לקחוהו לחרישה קאמר אף ע״ג דעמד לטביחה כיון דסופו הסכים עם תחילתו שמכרוהו חי השכר לאמצע אבל היכא דלקחוהו לטביחה ועומד לטביחה ואח״כ מכרוהו חי מודה דחולקין לפי מעות דכ״ש הוא מלקחוהו לחרישה וטבחוהו ומ״ש וממילא רווחא שמעתתא כפי׳ קמא ר״ל כיון דהרי״ף ס״ל כי״מ וכבר כתב דחיות פירושם ממילא ידעינן דאין הלכה כפי׳ הרי״ף אלא כפי׳ קמא דרווחא אליביה השמעתתא לפי פשוטו אבל מדברי רבינא נראה להדיא דליתא שהרי כתב או אפילו לטביחה כו׳ ש״מ דמשמע ליה דגם להרי״ף ל״ד קאמר רב המנונא לקחוהו לחרישה אלא אפי׳ אם גם תחילת הלקיחה היה לטביחה ועומד לטביחה אם מכרוהו אח״כ חי חולקין בשוה (וכבר עלה בדעת הגהות מיימוני לפרש כן) ונראה דלשון הרא״ש דייקא ליה כן מדכתב אבל אם טבחוהו חולקין לפי המעות וכ״ש לקחוהו לטביחה וטבחוהו אח״כ משמע הא לא טבחוהו אח״כ אע״פ שלקחוהו לטביחה אין הדין כן אלא הוא לאמצע וס״ל לרבינו דלהכי דייק הרא״ש וכתב והיינו כשינוייא בתרא ולא כתב כפירושא בתרא אלא ר״ל דכל הני שינויים שצריכין לומר לדעת הי״א שהזכיר צריכין ג״כ לומר לדעת הרי״ף שהרי גם לדידיה מצינן דמודה ר״ה דלפעמים חולקין לפי המעות והיינו בטבחוהו ממש אלא בעיקר הפירוש ס״ל כפי׳ קמא דרב המנונא ל״ד לקחו לחרישה קאמר וז״ש ממילא רווחא שמעתתא כפירושא קמא כלומר ממילא פי׳ קמא עיקר ועולה יפה יותר מכל הפירושים דאליביה א״צ לדחוק ובזה דברי רבינו מבוארים שמ״ש דוקא לשון דוקא קאי אמכרוהו חי דבטבחוהו מודה ר״ה שחולקין לכי המעות וכדמסיק. ומ״ש או אפי׳ לטביחה היינו כמ״ש בסמוך. ומ״ש בדברי הרי״ף או שלקחו פירות אע״פ שהרי״ף לא הזכיר פירות מ״מ ע״כ ס״ל הרי״ף הכי דהא כ״ש הוא מלקחו שור לחרישה וטבחוהו דכי לקחו אותו לא היה עומד לחלקו ואפ״ה חולקין לפי המעות וה״ה להיפך אם מכרו סחורה שאינה ראויה לחלק חולקין הריוח וההפסד בשוה וק״ו הוא מלקחוהו לטביחה ומכרוהו חי דחולקין בשוה להרי״ף. ומ״ש ור״י פי׳ שאפי׳ לקחו כירות כו׳ פי׳ וכ״ש שור וטבחוהו וכמ״ש ודע שמש״ר כן בשם ר״י לא מצאתי בתוס׳ שלנו כן ואדרבה בתוס׳ שלנו (ע״ש בד״ה מאי לאו פחתו ממש כו׳ עד דלטביחה ועומד לטביחה מאי קמ״ל) משמע דלקחו לטביחה ועומד לטביחה מודה ר״ה דלפי מעות חולקים וכי״מ שכתב הרא״ש ואפשר שהוא ר׳ יונה גם הב״י אחר שהביא דברי הרא״ש שכתב ז״ל ומדברי התוספות נראה דס״ל כפי׳ בתרא ודע שמסיק הב״י וכתב אזה ז״ל וכן דעת רי״ף ורמב״ם עכ״ל והם דברים תמוהים שהשוה תוספות ורי״ף שהרי התוס׳ כתבו בהדיא כפירוש בתרא ממש דלקחוהו לטביחה מודה ר״ה והרא״ש ורבינו כתבו דהרי״ף ס״ל כפירוש קמא דל״ד קאמר ר״ה כנ״ל. ודע שהראיה שהביא הרא״ש מירושלמי שאפי׳ טבחוהו או לקחו פירות הראויים לחלוקה חולקין בשוה דחה העיטור שאין ראיה מהתם דההיא דירושלמי דפירקין ר״א קאמר לה התם ובירושלמי (דשיר) [דשם] פליג עלה ר׳ חייא וס״ל לר״ח כסתם משמעות דידן דדוקא לקחו דבר שאין דרכו ליחלק כגון שור לחרישה השבח לאמצע אבל דברים הראוים ליחלק נוטלין לפי המעות וזה ודאי היתה דעת הרי״ף גם דעת הרמב״ם כן הוא בפ״ד דשותפים אם טבחוהו נוטלין לפי מעות והר״ן דף תקכ״ג ע״א פי׳ דהרי״ף ס״ל ג״כ כפי׳ קמא שכתב הרא״ש דר״ה ל״ד לקחוהו לחרישה קאמר אלא ה״ה לקחוהו לטביחה ועומד לטביחה או לקחו פירות הראוים ליחלק נמי חולקים בשוה וכמשמעות הירושלמי שהביא הרא״ש אבל טבחוהו ממש ד״ה חולקין לפי המעות דבטבחוהו הרי ביטל השותפות ועדיף מפירות הראוים ליחלק ואפשר שגם דעת הרמב״ם הכי הוה. ודעת הרי״ף בשערים דכל ב׳ שהתנו ביניהן להשתתף ולהתעסק בעסק מיוחד והטילו לכיס זה ק׳ וזה ר׳ השכר לאמצע ואע״פ שלא פירשו בשעת התנאים ומטעם הירושל׳ והיינו דוקא כל שלא שינו ולא נמלכו לשנות מהעסק שהתנו לעסוק אבל נמלכו או שינו לעסוק בדבר אחר לרבה חולקין לפי מעות שכיון שנמלכו נתבטל השותפות והוה כלקחו זה בשלו וזה בשלו ונתערבו דכ״א נוטל לפי מעותיו ור״ה סבר דהשיתוף אינו נשתנה בהמלכה לבד אלא בשינוי מעשה כגון שלקחו שור לחרישה ונמלכו וטבחוהו אז חולקין לפי מעות אבל שור לחרישה ונמלכו לטביחה ולא עשו כן אלא מכרוהו חי עדיין השותפות קיים ול״ד לקחוהו לחרישה ונמלכו לטביחה אלא ה״ה לקחוהו לטביחה ונמלכו לחרישה נמי חולקין לפי מעות כיון שנשתנה שותפות הראשון שעשו ומטעם הנ״ל והא דנקט שור לחרישה אורחא דמילתא קאמר דסתם שוורים לחרישה קיימי ע״ש בשערים ועיין במרדכי. נמצא העולה מדבריהן להלכה ע״פ פירושיהן הוא זה. דלהרא״ש ור״י ורבינו אפי׳ לקחוהו לטביחה וטבחוהו א״נ לקחו פירות הראויין לעולם לוקח המועט כמרובה בשכר והפסד אם לא שלקח כל א׳ שור או שום סחורה במעותיו ועירבו אותם יחד דאז נוטל כ״א לפי מעותיו. ולהרי״ף והרמב״ם ע״פ מה שפירשם הרא״ש אם טבחוהו אפילו לקחוהו לחרישה חולקין לפי מעות וכ״ש לקחו פירות הראוים ליחלק ואם מכרוהו חי אפי׳ לקחוהו לטביחה חולקין הכל בשוה וה״ה לקחו שום סחורה שאינה ראויה ליחלק חולקין בשוה נמצא דלעולם הולכין אחר סוף השותפות ולפי מה שפירש הר״ן דבריהם אפי׳ לקחו פירות הראוים ליחלק נמי חולקין בשוה ודוקא בלקחו שור וטבחוהו הוא דס״ל דחולקין לפי מעות בין היתה הלקיחה לטביחה או לחרישה. ולהרי״ף בשערים כל שנתעסקו במה שהתנו בתחילה אפי׳ שור לטביחה וטבחוהו חולקים בשוה כיון שכך פירשו בשעת השותפות אבל אם שינו מתנאם הראשון בין לקחוהו לחרישה וטבחוהו בין לקחוהו לטביחה ונמלכו לחרישה אז נוטלים לפי מעותיהן. ולרש״י שסובר כעיטור שהכל הולך אחר שעת לקיחה שאם לקחוהו לחרישה אפי׳ טבחוהו חולקין בשוה ואם לקחוהו לטביחה אפי׳ מכרוהו חי חולקין לפי מעות וכל סחורה הראויה ליחלק נוטלים לפי מעות אפי׳ מכרוהו יחד ואם אינה ראויה ליחלק חולקים בשוה ואם בשעת לקיחה היתה ראויה ובשעת מכירה אינה ראויה או איפכא היינו דין שור לחרישה. וכתב ב״י ולענין הלכה כיון דרי״ף בהלכות והרמב״ם מסכימים עם הני רבוותא פשיטא דהכי נקטינן עכ״ל ואעפ״כ הביא מ״ו ר״מ גם לדברי השערים בהג״ה ס״ו ולכאורה הוא דבר תמוה שלכאורה אי הא לא הא מיהו אפשר לפרש שגם דעת הרי״ף בהלכות כן הוא גם בספר פורת יוסף שחיבר כהר״ר יוסף סאמיגא חידושים על קצת הלכות הרי״ף והר״ן ביאר גם כן שם כל ל׳ הרי״ף בהלכות ע״פ הדרך שדרך בשערים ע״ש שוב עיינתי בד״מ ס״ח שיישבן בע״א ע״ש:

(ט) ומסתברא כפי׳ הרמ״ה ז״ל ק״ק למה ואיך דוחה דברי רש״י ור״י בלא טעם אבל אחר הדקדוק לק״מ דהא נתבאר לפנינו מדברי הרא״ש הנ״ל דמ״ש דאפי׳ הרויחו ע״י עסק כדי שיווי מטבע הטובה אפ״ה חולקין בשוה היינו דוקא להי״מ דס״ל דשור לחרישה דוקא קאמר רב המנונא ולדידהו ק׳ למה לא מוקי ר״ה למתני׳ בקנו שור לטביחה ותירצו משום דא״כ ק׳ פשיטא ומש״ה מוקי לה בהותירו בזוזי חדתי ומיירי אפי׳ בקנו שור לחרישה ומכרוהו והרויחו עד שנעשו זוזי חדתי אפ״ה חולקין לפי המעות כיון שלא הרויחו אלא כשיעור זוזי חדתי הרי דלפי דבריהם צריכין לומר דאפי׳ במכרו ונשאו ונתנו בהמעות חולקין לפי המעות בכה״ג אבל לשיטת הרא״ש ורבי׳ דס״ל לשמואל בשור לטביחה וטבחוהו השכר לאמצע אליבא דר״ה והקשה עליו שפיר מהא דתנן ג׳ שהטילו לכיס כו׳ ומשני דמיירי בהותירו זוזי חדתי ואליביה דמתני׳ מיירי נמי בשור לטביחה וטבחוהו וכיוצא בו שהניחו מעות ובאותן מעות עצמן הרויחו והיינו כפירוש הרמ״ה ומש״ה הסכים רבי׳ לדעת הרמ״ה נמצא דגם מדברי רבי׳ מוכח מיניה וביה דמ״ש לפני זה ור״י פי׳ דאפי׳ לקחו פירות כו׳ אינו ר״י בעל התוס׳ דהא כאן כתב בשם ר״י בעל התוס׳ דס״ל כהי״א הנ״ל ורא״ש אלא הוא ר׳ יונה וכמ״ש ודוק:

ואם מתחילה נתעסק (כל) אחד לבדו כו׳ נלע״ד דאם נגנב באותו פעם שנתעסקו בו שניהם יחד דא״צ לשלם הראשון לשני אלא רביע הממון דהא בשעה שנגנב הממון מידם כל אחד שמר חצי הממון נמצא שראובן שהיה שומר בחצי ואין שמעון עמו במלאכתו ראשונה לא נתחייב אלא באותו חצי ממון של שמירתו לשמעון דהיינו רביע מכולו שהיה של שמעון ואם נפרש שמ״ש כאן ונגנב ר״ל שלא נגנב באותו פעם אלא אח״כ חורו ועסקו כל אחד בפני עצמו בכל הממון א״ש כפשוטו:

(טו) כתב הרמב״ם המשתתף עם חבירו כו׳ ברפ״ה דהל׳ שותפין כ״כ וכתב עוד שם ולא יתעסק בסחורה אחרת וכתב ב״י וז״ל מדהשמיט רבינו דין זה מל׳ הרמב״ם נראה שדעתו שיכול להתעסק בסחורה אחרת כו׳ אפילו לכתחילה דדוקא גבי מושיב חבירו בחנות אמרו בפרק א״נ שלא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו על החנות אבל בכה״ג לא עכ״ל. וק״ל לפי הבנת ב״י ופירושו למה חזר הרמב״ם וכתב האי דינא דהמושיב את חבירו בחנות שם בס״פ ז׳ דשלוחין ושותפין הא נלמד במכ״ש מהאי דינא הנ״ל דלא יתעסק במלאכה אחרת דכתבו לפני זה ברפ״ה דשלוחין ואי משום דלא בעי להשמיט ל׳ הברייתא כמנהגו הו״ל לכתבו ולכתוב עליו דנ״ל דל״ד המושיב בחנות קאמר. וע״ק דהא הרמב״ם כתב שם אחר כך בפ״ה ז״ל הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר רשאי ליקח לעצמו מאותו המין וכשהוא מוכר לא ימכור שניהם כא׳ אלא מוכר אלו בפני עצמן כו׳ וא״כ יהיו דברי הרמב״ם סתרי אהדדי ומ״ש המשתתף מהמקבל מחבירו למחצית שכר. ולהב״י צריכין לומר דשאני המשתתף דנשתתף עמו בכל דבר ואין לו פנאי אפי׳ רגע אחת מה שאין כן בהנותן לחבירו ליקח בהן פירות אבל זה דוחק דודאי המשתתף אינו עוסק כל היום בכל מיני סחורות אלא לוקח פירות ומעכבם בידו עד זמן המכירה וכמ״ש שם ברמב״ם ורבינו לפניו ולאחריו ולא שינה הרמב״ם לכתוב בסיפא הנותן למחצית שכר אלא שנקט ל׳ התוספתא כדרכו. וע״ק דא״כ ודאי לא הוה משמיט רבי׳ מלהעתיק כל דברי הרמב״ם כיון דבא לכתוב כאן בשם הרמב״ם מ״ש שם ואי משום דלא ס״ל בהא כוותיה הול״ל עליו שלנ״ל כדבריו ומילתא בטעמא וכדרכו. ועוד דא״כ אין שם מקומו דבא לומר המשתתף בסתם לא ישנה באותו שיתוף והו״ל להסמיך הדינים השוים דהיינו לא ילך באותה סחורה למקום אחר ולא ישתתף בה עם אחרים ולא ימכרנה בהקפה כו׳ ואח״כ הול״ל ולא יתעסק בסחורה אחרת. לכן נלע״ד דמ״ש ולא יתעסק בסחורה אחרת ר״ל לא יתעסק לטובת השותפות בסחורה אחרת מאשר התנו להתעסק בה כגון שהתנו לקנות בגד בשותפות לא יהא עסקו בעורות ואע״ג דמתחיל הרמב״ם בהמשתתף בסתם נראה דר״ל סתם שלא פרטו שלא ישנו ממנהג המדינה וה״ק המשתתף עם חבירו באיוו סחורה ואח״כ כתב ולא יתעסק בסחורה אחרת לטובת השותפות כ״א כאשר התנו עליה בתחילה. ואף אם נפרש דמ״ש ברישא המשתתף בסתם מכל וכל מ״מ א״ש דקאמר תחילה דבאותה סחורה שנהגו בה בני העיר לעסוק בה יעסוק בה גם הוא ולא ישנה באותה סחורה למכרה בהקפה או להוליכה למקום אחר כו׳ ואח״כ אמר ולא יעסוק בסחורה אחרת ממה שנהגו לסחור בני העיר ומדינה אבל גם הרמב״ם ס״ל דמותר לקנות לנפשו ממעות שלו גם כן סחורה ויתעסקו בה דלא אסרו בברייתא אלא דוקא להמושיב בחנות וכנ״ל (ועמ״ש עוד מזה בסמוך) והא דלא העתיק רבינו בדברי הרמב״ם מ״ש ולא יתעסק בסחורה אחרת כי הוא בכלל מ״מ לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה וע״פ מ״ש ראשונה ואף כי זה דוחק קצת מ״מ נראה לפרש כן מהא דכתב אח״כ בדבר והיפוכו שכתב ואם שינה שהלך כו׳ עד אי נשא ונתן בסחורה שאין דרך לסחור בה ואם כפי׳ הב״י ק׳ דדבר זה לא הוזכר ברמב״ם כי הרמב״ם כתב שם ז״ל או שנשא ונתן בסחורה אחרת ולפי פי׳ הב״י הנ״ל ר״ל שנשא ונתן גם בסחורה אחרת עם סחורתו דאל״כ לא יהיה רישא דומיא דסיפא ורבי׳ שינה וכתב בשמו שנשא ונתן בסחורה שאין דרך לסחור בה ולפי טעמו דב״י מה לי דרכו לסחור בה או לא. אלא ודאי מחוורתא דרבינו פירש גם רישא דדברי הרמב״ם מ״ש ולא יתעסק בסחורה אחרת ר״ל לא יתעסק בצורך השותפות בסחורה אחרת ממה שהחנו בה או ממה שהוא מנהג בני העיר ונמצא דרבינו לא השמיט דבר מדברי הרמב״ם וג״כ לא פליג עליה בדינא ודלא כב״י ודוק ובש״ע סתם הדברים והעתיק לשון הרמב״ם ובע״ש ביאר הדברים כדברי ב״י בשני סעיפים זא״ז ע״ש והנראה בעיני נכון כתבתי. ובכ״מ הראה מקום וכתב אמ״ש שם הרמב״ם ולא יעסוק במלאכה אחרת ז״ל ברייתא הביא הרי״ף אגב גררא בפ׳ א״נ גמרא אין מושיבין חנוני למחצית שכר ועיינתי שם ולא מצאתי שהביא הרי״ף אלא ברייתא דהמושיב לחבירו בחנות אם היה אומן כו׳ ולשיטתו הנ״ל אזיל הב״י וס״ל דאותה ברייתא דהמושיב בחנות ל״ד קאמר וכנ״ל אבל לעד״נ דלא כיון בכל זה ודוק. ויש רוצים ליישב מה שהקשיתי על הב״י הנ״ל מהרמב״ם דכתב אח״ז בפ״ב דרשאי ליקח לעצמו מאותו המין אמרו דוקא מאותו מין ומשום דאין מבטל בו זמן דבשעה שקונה להשותפות קונה ג״כ לנפשו משא״כ כשקונהו לנפשו סחורה אחרת וזהו דוקא שאוסר ברישא כמ״ש ולא יתעסק בסחורה אחרת ר״ל מין סחורה אחרת ממה שעוסק בה בהשותפות ואמרו ג״כ שלזה כיון הרמב״ם במה שסיים וכתב אהא דכתב דרשאי לקנות לעצמו מאותו המין ז״ל ולא יקנה לעצמו חטין ולחבירו שעורים אלא או בכולן חטין או בכולן שעורים כדי שיהיו מעות שניהם שוים בחבילה עכ״ל הרי שאוסר לקנות לנפשו מין אחר ממה שהוא בשותפות וא״כ צ״ל דברישא דמתיר לקנות לנפשו מאותו מין דוקא קאמר כל אלו דבריהן וראיותיהן של המיישבים הב״י וטעות הוא בידם דאין טעם נכון לדבר לומר שמאותו מין דוקא מותר משום ביטול זמן דגם השותף אינו עוסק בשותפותו כל היום ויש לו שעה וזמן לקנות לו סחורה לנפשו והב״י בעצמו כתב בי״ד ס״ס קע״ז (דשם הביאו רבינו) דמ״ש הרמב״ם רשאי לקנות לעצמו מאותו המין דרבותא קאמר דהו״א דאסור משום דישתדל במכירת עצמו יותר מבשל שותפות וכ״ש דרשאי לקנות לעצמו ממין אחר ואשר נסתייע ממה שסיים שם הרמב״ם ולא יקח לעצמו חיטין ולחבירו שעורים כו׳ טעות הוא בידם דא״כ לא הול״ל ולחבירו שעורים אלא הול״ל ולהעסק או ולהשותפות שעורים גם לא א״ש מה שסיים וכתב שם אלא או בכולן חיטין או בכולן שעורים דלא כולן משמע ולא בחצים ומשמע דיש לשני החצאים שייכות זה לזה ועוד רבינו שם בי״ד כשכתב דינים הללו הפסיק בין שני דינין אלו בדין אחר ע״ש אלא נראה פשוט דלא איירי הרמב״ם בסיפא במה שקונה סחורה לנפשו שקנה ממעות עצמו אלא משום דדמי העסק שקיבל הוא מחצה מלוה ומיחשב כאילו הוא שלו ופלגא פקדון ואותו לבדו מיחשב של חבירו וקאמר דלא יקנה בעד החצי של מלוה דהוה שלו חיטין ויקח הריוח לעצמו ובחצי השניה דהוא הפקדון של חבירו שעורים ויתן לו ממנו כל הריוח והשתא א״ש הנתינת טעם שסיים וכתב ע״ז כדי שיהיו מעות שניהן שוין בחבילה דר״ל הסחורה שנקשר בחבילה יהיה לשניהן בשוה ורבי׳ גורס כדי שיהיו מעות שניהן שוות בקבלה וא״ש טפי ור״ל בקבלה הן לשכר הן להפסד יהיה לשניהן שוה בה מה שאין כן כשיקנה בחצי של זה חיטין ובחצי של זה שעורין וכ״נ שפי׳ הב״י והכ״מ לסיפא דדברי הרמב״ם ת״ש גם מה שפי׳ דמ״ש הרמב״ם ברישא דלא יתעסק בסחורה אחרת ר״ל במין סחורה אחרת ז״א דא״כ הל״ל לא יעסוק לנפשו בסחורה אחרת אלא מחוורתא כדכתיבנא ראשונה ודוק:

(כא) אחד מהשותפין שבא לישן נראה שלמד כן מדתני פרק כל הגט רי״א בג׳ פרקים מוכרין התבואה כו׳ למאי הלכתא אמר רבה ואיתימא ר״פ לשותפים וז״ל הרא״ש שם פי׳ רש״י כו׳ ור״ח פי׳ וכן נ״מ כו׳ וכמש״ר מבואר מלשונו דרש״י ור״ח ל״פ לדינא אלא כ״א ביאר הגמרא בפי׳ אחר וק״ל:

(כג) ואין אחד יכול ליטול חלק לא בקרן כו׳ נראה שלמד כן מדגרסינן בהמקבל כו׳ [עיין תחילת הגמרא בב״ח] אי א״ל הב לי פלגא דרווחא א״ל רווחא לקרנא משתעבד ואי אמר ליה הב לי פלגא רווחאי וקרנאי א״ל עיסקא לבהדי הדדי משתעבד ואי א״ל נפלוג הכל ואי מטי לך פסידא דרינא בהדך א״ל לא מזלא דבי תרי עדיף וכתב הרא״ש ז״ל בי תרי דעבוד עיסקא שני קבלנים שקבלו עיסקא מב״ה בשותפות שיסחרו בה עד זמן פלוני לריוח וא״ל חד לחבריה כו׳ דינא הוא דמעכב ואזיל ומפרש טעמא דאי א״ל פלגא רווחא הב לי ונשא ונתן בקרן עד הומן נימא ליה רווחא לקרנא משתעבד למלאות חסרון הקרן ושמא לא יהיה לך למלאות החסרון ויחזור עלי ואי אמר ליה הב לי פלגא קרנא א״ל עיסקא להדדי משתעבד ואי אפסיד חלקי חלקך משועבד למלאותו ואי א״ל הב לי פלגא דידי ואי מטי לך פסידא דרינא עמך אמר ליה מזלא דבי תרי עדיף עכ״ל הרא״ש וביאור דבריו הוא דכל חלק ריוח אינו משועבד אלא לקרן שלו ומש״ה דוקא בתחילה אמר אתה תרצה שנחלוק הריוח והקרן כולו ישאר בחברותא אם נפסיד בהקרן לא ישאר לך למלאות חצי קרנך אבל כשאמר נפלוג גם הקרן ואני אסלק את הנותן בחצי קרני שוב ל״מ למימר הריוח שלך נשתעבד גם לחלק קרן שלי שאם אפסיד ממנו אמלא אותו מריוח שלך דלזה אינו משועבד לו כמ״ש ומש״ה השיב לו עיסקא להדדי משועבדים דכיון דקבלנו מתחילה כל העיסקא יחד שני החלוקים משועבדים זה לזה שאם אפסיד בחלקי ד״מ כ׳ זהובים משועבד חלקך ליטול ממנו החצי וכאילו נפסד מכולו כ׳ זהובים ומש״ה לא כתב הרא״ש בהאי בבא ואי אמר נפלוג רווחא וקרנא כו׳ כל׳ הגמרא אלא קרן לבד משום דס״ל דהגמרא בהאי בבא לא נקטה רווחא אלא אגב הקרן כי אמה שאמר לו תחילה רווחא להקרן משועבד א״ל נפלוג הקרן ואין לך לדאוג שיחזור עליך בהיות שאין הקרן כולו בידך ואני אסלקנו ממה שבידו וכשזה חזר וטוען דדינא אותו חצי הפסד בהדך שוב אין לו להתנצל כ״א לומר מזלא דבי תרי עדיף וק״ל. (ורש״י פירשו בע״א דר״ל שנמלא מהריוח שיעלה מהריוח או מחלק הקרן שנתעסק בו ובו נמלא החסרון. ובחידושים נתתי עוד טעם למה שינה הרא״ש בפירושו ע״ש). וכתבו התוס׳ ז״ל מזלא דבי תרי עדיף בכולהו הומ״ל הכי כו׳ וכ״כ הרא״ש וסמ״ג. הרי לך דלפי המסקנא לא צריכא לטעמים הראשונים אלא לעולם כל שבא לחלוק חבירו מעכב עליו ואומר מזלא דבי תרי עדיף וסובר הרמב״ם דמה״ט ודאי ה״ה לשנים שנשתתפו ומן קצוב שכל עוד שלא כלה הזמן שנשתתפו מתחילה עליו יכול כ״א לעכב על חבירו מלחלוק (וכמו שסיים רבינו בטעמו בהדיא ז״ל דתרי מרויחים יותר מהאחד) ורבא נקט דעבדו עיסקא כו׳ אפשר דמשום דמיניה איירי התם לעיל מיניה א״נ למידק מיניה דוקא תרי דעבדו עיסקא דינא הכי אבל לא בחד שקיבל עיסקא וכמ״ש בסמוך וכ״כ בהג״מ פ״ה מה׳ שותפין בשם התוס׳ וזהו תוכן לשונם כתבו התוס׳ הא דאמרינן בפ״ב דב״מ דף ל״א רב ספרא פליג ליה בלא דעתא דאיסור מיירי כשהגיע זמן מכירת הסחורה וגם השותפות דאילו לא הגיע זמן המכר או שלא נשלם זמן השותפות עדיין הא אמרי׳ בפרק המקבל הנהו בי תרי דעבוד עיסקא ואמר חד לחבריה תא נפלוג כו׳ ואף שבתוס׳ שלנו ליתא לדיבור זה מ״מ מהימן עלינו הג״מ דכ״כ בעלי התוס׳ וגם דעת הרמב״ם הוא מילתא דמסתבר ומסתמא ל״פ תוס׳ עליה לדינא ואפילו בר פלוגתיה הראב״ד ס״ל כוותיה כמש״ר סל״ג גם המרדכי פרק מי שהיה נשוי כתב כללו של דבר אין השותף יכול לכוף שותף חבירו קודם הזמן כל זמן שלא שינה התנאי שביניהם ועיין עוד בסמוך ובב״י כתב אדברי רבינו כו׳ ע״ש שהאריך ורצה להוכיח מתוס׳ והרא״ש דשני שותפין יכולים לחזור בתוך הזמן וגם הביא ל׳ נ״י שכ״כ וכתב ב״י לבסוף וז״ל ותמיהני ארבינו שכתב דברי הרמב״ם סתם ולא כתב שהרא״ש חולק עליו עכ״ל ב״י. ואני תמה על תמיהתו דב״י כי אף שהנ״י מדמה שותפין לפועלים ושכירים וכבר כתבתי בר״ס זה דגם הרשב״א וריב״ש בעלי סברא זו וגם מהרי״ק כתב כן בשם הראב״ד לפי מה שמצא כ״כ בתשובתו כמ״ש ברה״ס מ״מ הלא מסיק מהרי״ק שם וכתב דאין סברא לדמותן יחד ושי״ל דאותה [תשובה] לא לגמרי השוה אותן דיש טעמא רבה לחלק דבשלמא פועל שנשכר לב״ה אי אמרת דל״מ הדר ביה א״כ הוה ליה כעבדו של ב״ה וב״ה נעשה כרבו וכתיב כי לי וגו׳ אבל גבי שותפים כי היכי דהאי משתעבד להאי ה״נ האי משתעבד להאי ואין לאחד רשות על חבירו יותר ממה שיש לחבירו עליו אפשר דבכה״ג לא שייך כי לי וגו׳ (ואע״ג שלגבי הנותן גם תרי שקבלו עיסקא יכולים לחזור היינו משום דלגביה ודאי פועלים הם אבל זה כנגד זה אין לו דין פועל וא״י לחזור בלא דעת חבירו. שוב מצאתי כדברי בסמ״ג עשין פ״ב שכתב דברים אלו ע״ש) ע״ש במהרי״ק דף קנ״ח ע״ד וכן מוכח מדברי התוס׳ והרא״ש והמרדכי הנ״ל דס״ל דשותפים ותרי מקבלים אינם דומים לפועלים ושכירים שהרי כתבו שלא נקט האי מאן דמקבל עיסקא כו׳ משום דהמקבל יכול לחזור דומה לפיעלים (דשבועה) כו׳ נלמד מינה דבי תרי אין להם דין פועלים ובשיטתם הולך ג״כ רבינו ונפלאתי על הב״י שהוא עצמו הביא תשובת מהרי״ק הנ״ל בר״ס זה ובתוכה מבואר כפול ומשולש ומוכח דהני רבוותא הנ״ל ס״ל דאין מדמין שותפין לפועל וא״כ מאי תמיהתו על רבינו ועלה דעתי שהרא״ש והתוס׳ ס״ל שהם דומים גם ברה״ס כתבתי והוכחתי מדברי רבינו והרמב״ם דס״ל דשותפין אינן יכולים לחזור. ועוד תמה אני על ב״י דלדבריו דס״ל כאן דיחיד שקיבל עיסקא יכול לחזור בו גם שותפין יכולין לחזור וה בזה א״כ דברי רבינו סתרי אהדדי שכאן כתב דברי הרמב״ם סתמא וכן בסל״ג הביא דברי הראב״ד דס״ל כהרמב״ם ובסכ״ח כתב האי דינא שכתבו התוס׳ שהמקבל יכול לחזור ש״מ דס״ל לרבינו דב׳ שותפים כב׳ שקבלו עיסקא דמי ומטעם שכתבתי גם משמע שם דלית דפליג ביה. שוב מצאתי בד״מ שתמה על ב״י בהך תמיהא בתרייתא וכתב ז״ל וא״כ ע״כ צריכים לחלק דדוקא התקבל עיסקא יכול לחזור דהוה כפועל אבל ב׳ שותפים כ״א נותן לחבריו והוה כנותן עיסקא דל״מ הדר ביה עכ״ל. ועוד היה נ״ל טעם אחר לחלק ביניהם דכיון ששניהם עוסקים אין שם עבד לשום א׳ והכל עולה בקנה א׳ ודוק. ולכאורה יש לתמוה מ״ט דנ״י וסייעתו הנ״ל דמ״ש תרי שקבלו עיסקא מתרי שותפי שיש להם זמן קבוע אי חשבינן לסתם שותפין פועלים ומצי לחזור בה גם מקבלי עיסקא פועלים הם ויחזרו בהם ואי אזלת בתר טעמא דמזלא דבי תרי עדיף גם בשותפים איכא ה״ט ונראה דה״ט דאע״ג שהם בעצמם יכולים לחזור נגד הנותן כדין פועלים מ״מ יכול כ״א לעכב מטעם דמצי למימר כיון דהאי עיסקא ממון אחרים שקבלנו מאחר לעסוק בז עד זמן פ׳ וליתן לו חלקו מהריוח אף שבידי לחזור בי בתוך הזמן ולהחזיר לו מעותיו כדין הפועל מ״מ איני רוצה לשקר בדיבורי ואיני רוצה שיהיה תרעומתו עלי דזימנא אחרינא כשאצטרך לא ירצה עוד להשתתף עמי וליתן לי עיסקא ואם נחלוק ואשא ואתן לבדי במעות העיסקא עיסקא להדדי כו׳ וכנ״ל (וכמ״ש משא״כ בשותפין דלא שייך ה״ט) וז״ש רש״י ז״ל א״ל עיסקא להדדי משתעבד ואם נחלוק שמא אני אפסיד בסחורה שאקנה שהרי קבלתי אני להתעסק ג״כ עד אותו הזמן ע״כ. הרי לך דתלה טעמא שאינו רוצה לחזור בקבלת עיסקא הוא מפני שאומר אני רוצה לעמוד בדיבורי ובנ״י ור״ן כתבו ל׳ רש״י בעינו אחר זה בפירושם וקצרו כאן וסמכו אמ״ש אח״כ וק״ל. ואף שגם הרא״ש כתב בזה בל׳ רש״י שכתב ז״ל נרווח בה עד זמן שקבענו לב״ה כו׳ אין להקשות לפי מ״ש דגם הרא״ש ס״ל דאין חילוק בין שותפים לתרי שקבלו עיסקא למה נקט הוא ה״ט ללא צורך די״ל ודאי גם לשיטתו עכ״צ לה״ט משום דאל״כ איך אמר רבא בתחילת דינא דמעכב עליה משום דרווחא לקרנא משתעבד ומ״ט הוא זה הא יכול למיהדר העיסקא לבעליו לכן כתב דמצי למימר שניחא לי שנרויח בה עד זמן שקבענו לב״ה כדי שאעמוד בדיבורי אבל ודאי לפי מאי דמסיק רבא מזלא דבי תרי עדיף לא צריכא תו לה״ט דניחא ליה לעמוד בדיבוריה דבלא״ה יכול לעכב ולמימר אני רוצה להרויח ומזלא דבי תרי עדיף וכיון שבתחילה נשתתפנו עד זמן המוזכר בשטר איני רוצה לחלוק וה״ה לשאר שותפים וקבעו זמן לשותפותם וכנ״ל אבל מ״מ לשיטת נ״י והרשב״א הנ״ל ניחא דלא הוצרך לפרש טעמא למה אינם יכולין לחזור מקבלי העיסקא דהא מבואר הטעם ממילא וכמ״ש ודוק:

(כד) היה זמן ידע לאותה כו׳ נראה שלמד כן מהאי מימרא דרבא שכתבתי בסמוך דהני בי תרי כו׳ וס״ל להרמב״ם דאיכא לפרושי מילתא דרבא בקבעו זמן לשותפות והוא עדיין בתוך הזמן ואיכא נמי לפרושי דמיירי בלא קביעת זמן לשותפות ושתפו סתם אך שיש זמן ידוע למכור סחורה זו ובשניהם אמר רבא דדינא הוא דמעכב וכפירושא בתרא שפירש הרי״ף כן תוכן דברי ב״י ואף שהרא״ש בפ׳ המקבל כתב ז״ל הרי״ף פי׳ על דרך אחרת דמיירי בלא קביעת זמן ובעיכוב הזה הוא לכל סחורה עד הזמן מכירתה פי׳ רש״י הוא כאשר פירשתי והוא הנכון עכ״ל נ״ל דז״א אלא לענין פי׳ דמימרא לחודיה אך לענין הדין גם הרא״ש מודה דחבריה מערב כשיש ריוח בסחורה בהמתנת זמן דהא מילתא דמסתבר הוא וכ״פ בי״ד סי׳ קע״ו ע״ש. ויותר נראה לומר שהרמב״ם למד האי דינא דזמן ידוע כו׳ מהך מימרא דרבא דס״פ כל הגט שהזכרתי לעיל וע״פ פר״ח וק״ל שוב מצאתי בכ״מ שפירש כמו שכתבתי:

(לג) אבל אם שמו מעות כו׳ עד או לג׳ שהם ב״ד ודוקא בשותפות דרוצה ליטול ממון שלו ס״ל דבהכי סגי אפי׳ תוך הזמן אבל במקבל עיסקא מחבירו דכל הממון של חבירו ונתנו בידו למחצית שכר פשיטא דא״י לומר אתעסק בהחצי שהוא בידי בתורת הלואה וליקח לי הריוח וחצי השני שהוא בתורת פקדון בידי אניח בב״ד וכמ״ש בי״ד סימן קע״ז ע״ש:

(לד) ול״נ שלא חלק כו׳ ז״ל ב״י מ״ש דל״נ לי׳ לא נהירא לי כו׳ [ע׳ ל׳ ב״י בב״ח] ואני אומר דדברי ב״י הם המה לא נהיר ולא בהיר דאין הנדון דומה לראיה דהתם שינה וקנה סחורה מה שלא הסכימו עליו מתחילה ומחמת השינוי ההוא בא לו הפחת ולכן הדין שכל הפחת עליו אבל כאן דלא שינה ונפחתו הנכסים מחמת עצמן ולא מחמת החלוקה א״כ בודאי אין עליו לקבל כל הפחת אלא שי״א מכח שחבירו יכול לומר אני רוצה בחלוקה שחלקת ולכן כל ההפסד לעצמו וע״ז כ״ר שפיר ול״נ אבל שיקבל [ההפסד] מחמת שינוי שחלק בלא דעת חבירו זה לא עלה על דעת שום חכם מאחר שההפסד לא בא מחמת החלוקה וליכא למימר שודאי בא הפחת מחמת החלוקה שאילו לא חלק והיה מתעסק בכל המעות לא היה הפסד דאדרבה כיון שעסק בעסק שדרכו להתעסק וקנה החצי ממה שדרכו לקנות והפסיד מכ״ש אילו היה מתעסק בכל המעות דהיה לו הפסד יותר ואחר שכתבתי זה מצאתי שגם מ״ו ר״מ ז״ל בד״מ כתב קצת מדברי:

(לה) מת אחד מהשותפים כו׳ כיוצא בזה כתב רבינו לקמן סימן שכ״ט בהמקבל שדה מחבירו ומת והרא״ש כתב שני הדינין בפ׳ המקבל:

ומש״ר וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל לדעת ב״י הנ״ל בסכ״ג שס״ל שלהרא״ש דוקא קבלנים אינם יכולים לחזור ולחלוק תוך זמן השותפות אבל שותפים דעלמא יכולים לחלוק מתי שירצו נ״ל דמש״ר וכ״כ הרא״ש לא קאי אלא אמת א׳ מהמתעסקים דאילו שותפים אפי׳ בלא מת נמי מתבטל השותפות וז״א שהרא״ש עצמו שם בפרק המקבל גבי ההוא שתלא הביא ל׳ הרמב״ם כאשר הביאו רבינו כאן ואילו כדברי ב״י הו״ל להשמיט מת א׳ מהשותפין מדברי הרמב״ם ולפחות הו״ל למכתב דעתו בצדו אבל לפי מ״ש שם ניחא דדעת הרא״ש כדעת הרמב״ם לגמרי וכתב ע״ש הרא״ש ז״ל ול״ד להניח פרה שאולה שמתעסקים בה כל ימי שאלתה (וכמש״ר סימן שמ״א) דהתם בשאלה כל הנאה דשואל וכבר זכה בה האב לכל אותו הזמן וזכו הבנים בזכותו אבל בקבלנות שדה (נ״ל ה״ה שאר קבלנות וכמשמעות סיום ל׳) שהוא מתעסק במלאכתו של ב״ה יכול הוא לומר לכ״א ואחד מהם א״א שתעשה אתה מלאכתי [לבד] ואפי׳ אם הבן שהניח הוא זריז ומהימן ע״ש:

(מה) רפואה שאין לה קצבה היא כמו מזונות כו׳ עמ״ש בפרישה אבל קשה דבא״ע סימן קי״ד כתב רבינו בשם הרא״ש דדוקא במחייב לזון בת אשתו אמרו דרפואה שאין לה קצבה בכלל מזונות משום דאכלה בתנאי ב״ד אבל המקבל עליו לפרנס חבירו אין הרפואה בכלל ע״ש (והוא מפסקיו דכתובות דף קמ״ח) ואם כן דברים אלו שבתשובה סתרי לדבריו שבפסקיו וצ״ל דס״ל שותפין כיון שהם פועלים זה לזה ונשתתפו מתחלה יחד על כל מה שירויחו ומזונתם מהאמצע ודאי דעתם שגם הרפואה בכלל כיון דשקולים המה בהנאה דכל אחד יהיה נזון ונרפא מהאמצע זה כמו זה ולא מיעט שם אלא המקבל לזון חבירו לחוד דומיא דבת אשתו דשם אין המקבל נזון מהמתקבל ולא נהנה ממנו לכן מסתבר לומר דלמה שקיבל עליו בפי׳ קיבל ולמאי דלא קיבל לא קיבל אם לא בתנאי ב״ד וכן מוכח מדברי תוס׳ ורמב״ן שכתבתי בסימן שאחר זה ע״ש מה שכתבתי עוד מזה: