(ב) היה לא׳ מהן שדה כו׳ הנה אעתיק לפניך לשון הגמרא ואכתוב עליה פי׳ התוס׳ והיא היא שיטת פי׳ הרא״ש ורבינו בדינים הללו וגם אכתוב עליה דברי הרמב״ם ושיטתו בביאור הגמרא כפי הנלע״ד אבל המ״מ והב״י פירשו לדברי הרמב״ם בע״א ואותו אכתוב בדרישה וגם שיטת פירש״י ומה שהתוס׳ סתרו אותו ע״ש ויש בו נ״מ לדינא. והא לך לשון הגמרא דפ״ק דב״ב דף י״ב ע״א ההוא דזבין ארעא אמיצרא דבי נשא (פי׳ רש״י קנה קרקע אצל שדה אביו) כי קא פליגי (פי׳ שבאו לחלוק שדה אביהם) א״ל פליגי לי אמיצרא (בקרוב לשדה שקניתי) אמר רבה כגון זה כופין אמדת סדום מתקיף ליה רב יוסף א״ל מעלינן כנכסי דבר מריון והלכתא כרב יוסף תרי ארעתא אתרי נגרי אמר רבה כופין אותו על מדת סדום מתקיף ליה רב יוסף זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל והלכתא כרב יוסף תרווייהו אחד נגרי א״ר יוסף כגון זה כופין אותו על מדת סדום מתקיף לה אביי מצי אמר בעינא דאפיש אריסי והלכתא כרב יוסף אפושי לאו מילתא היא חד גיסא נהרא וחד גיסא נגרא פלגינן ליה בקרנזול עכ״ל הגמרא ומפרשי׳ התוס׳ שם דהאי דקאמר רב יוסף ברישא דיכול לומר מעלינן ליה כנכסי דבר מריון מיירי בין בשדה בית הבעל בין בשל בית השלחין כל שמבקש ליקח חלקו על מצר שלו בלא גורל ס״ל לרב יוסף שומעין לו וה״ט משום דיכלי למימר מעלינן ליה כנכסי דבר מריון כלומר שהם היו עשירים ולא מכרו נכסיהם אם לא ביוקר גדול כך לא ניתן לך זכות שיש לנו באותה שדה אם לא בדמים יקרים שהרי יש לנו זכות בגורל זה שאם יפול לנו בגורל אותו שעל מצרך הרשות בידינו שלא נחליף עמך אם לא בדמים יקרים גם עתה אין אנו מבטלין זכות הגורל בשבילך והא דאמרינן כשזה נהנה וזה לא חסר כופין על מדת סדום היינו בשכבר דר בחצר חבירו דלא קיימא לאגרא שאינו מעלה לו שכר אף שהוא גברא דעביד למיגר אבל הא פשיטא שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו (ע״ש בתוס׳ דף י״ב) ואינך תרי פליגתא לא מיירי בבא ליקח חלקו אמיצריה אלא בסתם שותפים שבאים לחלוק ב׳ שדות שיש להם בשותפות והאחד רוצה שיחלוקו כל שדה לשנים ויפילו גורל בין החלקים דכל שדה ושדה והשני אומר לא כי אלא בוא ונחלוק שדה כנגד שדה דבזה ס״ל לרב יוסף דבשניהם אחד נהרא שומעים להשני דהוה מדת סדום דעדיף טפי שיהיה לכל א׳ שדה שלם במקום א׳ ולא שייך כאן מעלינן ליה כנכסי דבר מריון דאטו אם א׳ מהן ירצה לחלוק כל שדה לכ׳ חלקים נשמע לו משום מעלינן זה לא מסתברא אבל כשעומדין השדות אב׳ נהרות שומעין לזה לחלוק כל שדה ושדה שאם יקח זה שדה שלם וזה שדה שלם שמא נהר של אחד מהם יתייבש ושל השני לא יתייבש. ומיהו רבינו שאזיל בשיטת התוס׳ והרא״ש כתב בס״ג דאם הא׳ קרובה לנהר וא׳ לנגר קטן דשומעין לו לחלוק כל א׳ מוכח דס״ל דאם היו שניהן סמוכין אנהרות או על נגרות אפילו כל א׳ על נהר או נגר בפני עצמו אין שומעים לו לחלוק דכיון דהן שוין לפנינו לא חיישינן שיתבייש הא׳ ולא השני כמו דלא חיישינן שילקה זה בשדפון ולא השני וגם לא שימטר על שדה זו ולא על השני ולפ״ז צ״ל דרבינו מפרש מ״ש בגמ׳ תרי נגרי ר״ל תרי מיני נגרי דהיינו לאחד נהר גדול ולאחד נהר קטן דהיינו נגר ובדרישה כתבתי שכן דעת הרמב״ם לפי׳ המ״מ והב״י ע״ש ואיפסיקא הלכתא כרב יוסף ומיהו ה״מ כשבא ליטול כל חלקו אמצר שדה שלו בלא גורל אבל אם אמר אטיל עמכם גורל אך לא נחלוק הבית לרחבו באופן שאפשר שלא יגיע לי כלום על מיצר בית או שדה שלי אלא נחלוק לארכו באופן שממ״נ יהיה לי קצת ממשך חלקי אמצרי פשיטא דשומעין לו וכמ״ש בר״ס קע״א ע״ש והוא שיטת פי׳ התוס׳ וסתרו שם שיטת פירש״י וכמ״ש בדרישה לשונם והרא״ש ז״ל בפסקיו הביא דברי רש״י וקושיית תוספות בשם ר״ת עליו ופירושו ומשמע מדהביא קושייתו ופי׳ ר״ת באחרונה ס״ל כוותיה ולא כרש״י ועמ״ש בדרישה עוד מזה. והא לך דברי הרמב״ם ופי׳ בפי״ב דשכנים כתב ז״ל האחין או השותפין שבאו לחלוק את השדה וליטול כל אחד חלקו אם היתה כולה שוה ואין שם מקום טוב ומקום רע אלא הכל א׳ חולקין לפי המדה בלבד ואם אמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לשדה אחר שלי ויהיה הכל שדה אחד שומעין לו וכופה אותו ע״ז שהעיכוב בדבר הזה מדת סדום הוא אבל אם היה חלק א׳ שמנה וטובה או קרובה לנהר יותר או קרובה לדרך ושמו אותה היפה כנגד הרעה ואמר תנו לי בשומא שלי מצד זה אין שומעין לו אלא נוטל בגורל עכ״ל ונלע״ד שהרמב״ם הלך גם בזה בשיטת רבו הרי״ף וכדרכו כמעט בכל דרכיו לכתוב כפי מ״ש הרי״ף בהלכותיו והרי״ף כתב בר״פ י״נ דף י״ט רע״ב והלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה קנין ומחצה שדה בפרק השותפין תרווייהו אחד נגרא א״ר יוסף כגון דא כופין על מדת סדום כו׳ הרי שלא פסק כרב יוסף אלא בהך בתרא בקאי אחד נגרא ולאפוקי מאביי וקמ״ל דלאפושי אריסי לא חיישינן אבל בתרי פלוגתא קמייתא לא פסק הלכתא כוותיה דרב יוסף וממילא קיי״ל כרבה דהא בכל מקום דפליגי אהדדי ולא איפסק הילכתא כרב יוסף קיי״ל כרבה ואל תתמה ע״ז ולומר הא בהך בתרא לא פליג רבה ארב יוסף והל׳ משמע דבא לפסוק בהנך תלתא כרב יוסף במקום רבה ז״א דהא גם במ״ש כוותיה במחצה לא פליג עליה רבה בפרק מי שמת ע״ש דף קמ״ג אלא אביי הוא דאתקף עליה כמו כאן בשדה וא״כ א״ש הכל דהרמב״ם ג״כ לא כיון במ״ש כאן אבל אם חלק אחד יפה יותר או קרוב לנהר להך פלוגתא דרב יוסף בקאי אתרי נהרא ומשום דק״ל כרב יוסף אלא אדרבה כ״כ לפי מאי דקיי״ל כרבה דלעולם כופין על מדת סדום ולא יכולים להעלות בחלקים בנכסי דבר מריון ע״פ פי׳ התוס׳ מש״ה כתב דלעולם שומעין לו ליתן חלקו בצד מיצר שלו כ״א שניכר האחד יותר טוב מחבירו או א׳ קרוב לנהר או לדרך יותר שכל זה טובה מבוררת לפנינו אבל לא אזלינן בתר חשש בעלמא וכנ״ל וק״ל. וא״ת איך אפשר לומר שהרי״ף והרמב״ם פירשו דמאי דאיתמר בגמרא דהלכתא כוותיה דרב יוסף בשדה דר״ל ההיא דעומד אחד נגרא לחוד דא״כ למה סתם הגמרא לומר דהלכתא כוותיה בשדה כיון דבתרי דיני קמייתא דאיירי גם כן בשדה לית הלכתא כוותיה ועוד שבפרק השותפין בשמעתין איתא ברי״ף בהדיא הגי׳ כמ״ש בגמרא שהעתקתי לעיל דכתב בשלשתן דהלכתא כרב יוסף (ז״ל דמצאתי) [ומצאתי] וראיתי בדפוס תוגרמא בפ׳ י״נ דלא כתב שם הלכתא כרב יוסף בשדה כו׳ אלא בסדום במקום בשדה ואח״כ ג״כ סיים וכתב שם ז״ל בסדום בפרק השותפין תרווייהו אחד נגרא אמר רב יוסף כגון דא ודאי כופין על מדת סדום ולפ״ז נתיישב קושיא הנ״ל דבודאי מרומז בתיבת בסדום שר״ל דינו בתרא דאילו בקמייתא לא הזכיר הוא בדבריו בסדום והיינו צריכין לפרש דר״ל דקיי״ל כוותיה דרב יוסף בהא דלא אמרינן בהו דכופין על מדת סדום כדס״ל לרבה וז״א דא״כ לא הוה דומיא דקנין ומחצה דקחשיב בהדיה שהם סימני גופי הדברים שאמר רב יוסף וק״ל וגירסא זו של בסדום ופירושו כתב ג״כ בעל הערוך בערך סדום ז״ל סדום בפרק השותפין תרתי ארעתא אחדא נגרא א״ר יוסף כגון זה כופין על מדת סדום והלכתא כרב יוסף בסדום קנין ומחצה פי׳ סדום הא דאמרן כו׳ עכ״ל ומשמע מלשונו ג״כ דל״ג בגמרא בפרק השותפין הנ״ל והלכתא כרב יוסף בכל הג׳ פלוגתות הנ״ל כ״א אבתרייתא ולפ״ז צ״ל דטעות נפל בדפוס שלנו ברי״ף במ״ש בי״נ בשדה וגם במ״ש בפרק השותפין והלכתא כוותיה דרב יוסף בכל שלשתן ונשתרבב הטעות ע״פ גירסת הספרים דלספרים הגורסים הלכתא כוותיה בשדה גורסין ג״כ והלכתא בשלשתן כי שם שדה כולל שלשתן וכמ״ש והגורסין סדום אינם גורסין והלכתא כ״א אבתרייתא דחד נגרא וזה ברור בעיני וק״ל (וק״ק על בעל הערוך למה נקט בלשונו סדום דרב יוסף ולא סדום דרבה כיון דגם הוא הלכתא הוא אלא דגם בלאו פירושו דהלכתא כרבה נמי קשה כיון דלא בא לחבר אלא ענייני דסדום יחד הו״ל למנקט בלשונו גם סדום דרבה) (הוא) וא״ת הא חדא מכלל חבירו נשמע דמדפסקי בבתרייתא בקאי אחד נגרא הלכתא כרב יוסף דכופין על מדת סדום א״כ נשמע מיניה דבמציעתא בעומדים על תרי נגרי אין כופין וכרב יוסף דאי גם שם כופין א״כ לא איצטריך לפסוק הלכתא כרב יוסף בזה דהא כ״ש הוא וי״ל דאע״ג דכ״ש הוא מ״מ חזר ופסק כרב יוסף כדי לאפוקי מדאביי דלא חיישינן לאפושי אריסי דזה לא הוה נשמע מהלכתא כרבה בעומדים על תרי נגרי דהן מפרשין דעומדין על תרי נגרי כזה? ואחד מבקש שיחלוקו שדה נגד שדה והשני אומר שיחלוקו כל שדה ושדה לטעם שמא ידויל האי ולא ידויל האי וודאי מבוקשתו הוא שיחלוקו אותו כזה? שאז יש מקום לטענתו שכשיחלוקו באופן זה יהיה לכל א׳ חצי נגר של זה ושל זה ואף שלא ידויל הא׳ ישאר לו לפחו׳ חצי מן השני משא״כ כשיבקש שיחלוקו אותו כזה? דהא אם יפיל גורל הא׳ לתרי חלקים אמצעים יהיה רחוק מהנגרים מכאן ומכאן. ובחלוקה קמייתא לא שייך טעמא דאפישי אריסי דאף שיש לא׳ שדה בצד אחד מהשדות ל״א אפושי אריסי כי אם במה שיצטרך לשכור פועלים בשביל שמירת חלקים הללו וא״כ לא הוה נשמע מינה דלא חיישינן לאפושי אריסי משא״כ בסיפא כשתרווייהו עומדים אחד נגרא כזה? אז יש מקום לטעמא אפושי אריסי שיאמר שנחלוק כל שדה לשנים ויהיו כל הד׳ חלקים סמוכים מצד אחד לנגר כבראשונה ושמא יפול גורלי בשני חלקים אמצעיים ואהיה משומר מאריסי שלך וק״ל. ונראה שלזה כיון בעל ההג״ה הנדפס במיימוני גדול בר״פ י״ב דשכנים שכתב אהא דכתב הרמב״ם שם אם היתה כולה שוה שומעין לו ז״ל לא הבינותי דעתו דהא פסק תלמודא הלכתא כרב יוסף כו׳ וכן בפרק י״נ פסקינן הלכתא כרב יוסף בשדה ענין ומחצה ופירש״י ור״י דהיינו הך דפ״ק ובערוך גורס סדום קנין ומחצה עכ״ל ובב״י ובכ״מ הביא הג״ה זו וכתב עליה שבעל ההג״ה זו הניח הקושיא על הרמב״ם בצ״ע ואני בעניי אומר שסוף דברי ההג״ה ליישב בא וכיון למ״ש דהרמב״ם ס״ל הגירסא כגירסת הערוך דגורס סדום ולק״מ. ועוד יש לדקדק מדברי הג״ה הנ״ל שכתבו ז״ל ושדה פירש״י ור״י דהיינו הך דפ״ק דלא היה כתוב בגמרא שבידו הילכתא כרב יוסף בשלשתן דא״כ לא הוה מניח סתם הגמרא והיה מביא פירש״י ור״י וגם מדהביא בהקושיא מדאיפסיקא הלכתא בפרק י״נ כר׳ יוסף משמע בפ״ק דב״ב לא איפסקא הלכתא כלל בשום אחד מהן ומינה דבספר הרי״ף שבידו לא היו נכתבו ההלכות בפרק קמא דב״ב דא״כ כיון שהרי״ף היה רבו דהרמב״ם ורגיל למשוך אחריו היה לו לתמוה ממנו על הרמב״ם וק״ל והרב הגדול בעל המ״מ וגם הרב המחבר ב״י וכ״מ אזל בשיטת פירושו והאריך מאוד בב״י ובכ״מ וצידד בכמה צדדים ליישב דברי הרמב״ם כתבתי דבריהם בדרישה ומה שיש לתמוה על פירושן ע״ש. ובסוף כתב הב״י ג״כ בדרך הזה דנ״ל לומר דלא היה גורס והלכתא כרב יוסף כ״א בבתרייתא כו׳ ע״ש שכ״כ מנפשו ובלי ראיה גם לא הקשה ולא ישב שום קושיא מכל הקושיות הנופלות על גירסת הנ״ל ומה מאוד דחוק לומר כן בלי ראיה מוכרחת למחוק ספרי הגמרות וספרי הרי״ף הנ״ל וגם הוא נגד פי׳ התוס׳ והר״ן ורש״י והרא״ש שכולם פה אחד פירשו וכתבו דהילכתא כרב יוסף בשדה ור״ל בכל הני ג׳ פלוגתות הנ״ל ומהתימה על הב״י שלא הביא גירסת הרי״ף שהיה בידו דפוס תוגרמא שכתב בה בפי״נ סדום לראייה שודאי מאותה גירסא שמצאתי ברי״ף דפוס תוגרמא גופא וע״פ הערוך וע״פ הגמרא הנ״ל לבי אומר לי שתירוץ זה הוא אמת נכון מאוד ושריר וקיים ודוק. ומעתה יתבארו דברי רבינו מילתא בטעמא דמ״ש בשם הרא״ש שהוא בשיטת וטעם התוס׳ הנ״ל. ומ״ש בשם הרמב״ם הוא ע״כ שיטתו שכתבתי:

ומ״ש וא״א הרא״ש ז״ל פסק שאין שומעין לו כבר כתבתי דהיינו דוקא כשאומר תנו לי כל חלקי אצל שדה שלי בלא גורל אבל אם אומר פלוג עמי לארכו של שדה וע״י גורל כזה? בהא נראה דגם להרא״ש שומעין לו:

ומ״ש אע״פ שאין חלק האחד שוה על חבירו כלום נראה דה״ה אם שמו חלק הרע הרבה נגד חלק הטוב מעט אינו יכול לומר תנו לי חלק הרע בצד שדה שלי אלא יכולין להעלות עליו ודוקא אם אמר תן לי חלק הרע במדה חצי בחצי כחלק הטוב בזה משמע דגם רבינו מסכים עם הרמב״ם דצריך ליתנו לו מדהביא דברי הרמב״ם בסמוך בזה ולא חולק עליו:

אלא יכולין להעלותו ולומר לו נחלוק עמך בגורל ואם תרצה ליטול חלק זה בלא גורל תן כך וכך ואצ״ל או אני אקחנו בכך וכך וזה שאמר בסמוך אם פקח הוא כו׳ והם לא רצו בזה וק״ל:

יאמרו בעינינו הוא שוה כ״כ כבר נתבאר טעמו בדברי התוס׳ ומ״ש בסמוך בסעיף ג׳ ואם יש להן ב׳ שדות לחלוק כו׳ שומעין לו התם מיירי כשאין לאחד מהם שדה על מיצר שדה המשותף ומטעם שכתבתי בשם התוס׳:

ומיהו אם הוא פקח יכול לפחות מעילויו כו כצ״ל וכן הוא באשר״י וס״ל דאפילו כבר פתחו המה להעלות הרבה יכול הוא להשיב להם שהוא ירצה ליקחנה בפחות וכן יש לפרש לשון הרא״ש ע״ש:

ומ״ש וכתב הרמב״ם ז״ל אם חלק הרע אצל כו׳ (אלא) [א״ל] הא עדיפא מיניה כתב רבינו לעיל בסמוך בשם הרמב״ם דאפילו אם השדה שוה בשני חלקים שומעין לו ליתן אצל שדהו די״ל דהרמב״ם לטעמיה שכתב רבינו לעיל סימן קע״א סי״ג בשמו האומר טול אתה כשיעור ואני בפחות דאין שומעין לו משום שהנתבע יאמר שונא מתנות יחיה להכי איצטריך הכא לאשמועינן דבכה״ג שומעין לו דלאו מתנה יהיב ליה כי היכי דלימא שונא כו׳ אלא בדמי חלוקה שקיל ליה משום דעדיף ליה זיבורית אחד מצרא מעידית אתרי מצרי וכ״כ הרמב״ן בשם הר״י הלוי ורבי׳ שלא ס״ל כמ״ד דיכול לומר שונא מתנות כו׳ וכר״ת וכהרא״ש כמ״ש שם בשמם בסימן קע״א מ״מ כתב לדברי הרמב״ם ללמדנו דבכה״ג גם לדעת הרא״ש כופין אותו:

(ג) אולי יפול חלקי באמצע ויהיה שמור יותר כו׳:

לנגר קטן כו׳ פי׳ יאור קטן מתייבש לפעמים ואינו טוב כנהר וכבר כתבתי דדוקא בכה״ג דזה נהר וזה נגר הוא דחיישינן ולא כששניהם שוין:

וכן אם יש כו׳ אצל א׳ מהם פי׳ שאומר שיחלקו כל שדה ושדה לשנים ע״פ ארכן דלהטיל גורל בין שני החלקים כל שדה ושדה בפני עצמו וכזה? כדי שיגיע לו לפחות חצי חלקו אמיצריה שומעין לו ולא שייך כאן מעלינן ליה כו׳ כיון שאינו מבקש ליטול אלא ע״פ גורל שחלוקה ע״פ גורל דין הוא וכמ״ש לעיל כנ״ל. אבל א״ל דמ״ש וכן אם יש לא׳ שדה אצל כו׳ ר״ל שכל ג׳ השדות עומדות בשורה א׳ כזה חדא דא״כ קשה דהא אף אם יחלקו כל א׳ אפשר שלא יפול שום א׳ מחלקיו אמיצרי׳. ועוד דא״כ אינם צריכין לחלוק כל שדה לשנים אלא יחלקו השדות לארכן לשני חלקים כזה? (דאם יוליד המחרישה ע״פ אורך שתי השדות יהיו שתי שדות כבראשונה אלא שמתחילה היו בצורות מרובעות ועכשיו יהיו ארוכות וקצרות) ויטיל גורל בין ב׳ החלקים (לב״י) [לבד] דממ״נ יגיע לו חצי חלקו אמיצריה. ועוד דלפ׳ זה לשון אצל אחד הם אינו מדוקדק אלא העיקר כדפרישנא. ונראה דרבינו רבותא קא משמע לן דאפילו בב׳ שדות שיש חלוקה בטוב ובקלות שדה כנגד שדה ומנהג החולקים לחלוק בכך אפ״ה אין שומעין לו אלא חולקין בפני עצמו כדי שיגיע לו חצי חלקו אמיצריה וכ״ש בשדה א׳ והוא מבקש שיחלוק השדה לארכו באורך שיגיע לו עכ״פ חצי משך חלקו בצד מיצריה דשומעין לו כיון דעכ״פ צריכין לחלק השדה ואין שומעין להשני (דאמר) כל שבא ליטול ע״י גורל:

(ה) בכור שבא לחלוק כו׳ ג״ז שם בגמרא בפ״ק דבתרא די״ב ע״ב וכתבו התוס׳ שם ז״ל כדנפקא לן בפי״נ דף קכ״ד ע״א מדכתיב פי שנים מקיש חלק ברור לחלק פשוט עכ״ל ובפ׳ י״נ פי׳ רשב״ם ז״ל דפי שנים היינו שני חלקים חלק פשוט וחלק בכורה והזכירם בתיבה אחת [דהומ״ל חלק א׳ על אחיו] ללמד מה חלק פשוט שהוא חלק א׳ נוטל במקום א׳ כן יטול הבכור שני החלקים ונ״מ דכל מקום שנפל לו הגורל לחלק פשוט יטול שם בלא גורל חלק בכורה כו׳ ע״ש וכיון שכן שחלק בכורה נלמד מחלק פשוט מינה נלמד ג״כ דלא עדיף מפשוט ובפשוט אם יש לאחד צד טובה מחבירתה או שהיא סמוכה למצר שלו כבר כ״ר לעיל בסמוך דאינו נוטל כל השדה במקום א׳ אלא חולקין כל שדה ושדה ה״נ גבי בכור הדין כן ואותו דין עצמו דבפשוט יכול לחלוק כל שדה לשנים דייק לה הרא״ש בשם רבי׳ יונה מדאמרינן בגמרא דהא דאין חולקין לעולם כל שדה לשנים אפילו בשוין אינו אלא מכח מדת סדום הא [אי לאו מדת סדום] היו חולקין לשנים אפילו בשוים נמצא כשיש לא׳ צד הנאה בחלוקת כל שדה אינה מדת סדום ומעמידין אותו על דין תורה שיכול לחלוק כל שדה ושדה אבל הרמב״ם ורבו אבן מיגא״ש לא ס״ל הכי ועד״ר:

(ו) ויבם שנוטל חלקו וחלק אחיו המת כו׳ כדכתיב והיה הבכור ודרשינן הווייתו כבכור [ואין חלוקתו כבכור כלומר על החלק שנתחדש לו נקרא בכור אבל אין נותנין לו חלקו שהיה לו כבר אצל] חלק בכורה:

(ד) ומ״ש ואם חולקין שדה א׳ כו׳ עד לשמונה חלקים זהו שאמרו בגמ׳ הנ״ל שחולקין אותו בקרנזול ע״פ פירש״י והציור הוא כזה? וא״ת למה אנו חולקין לשמונה חלקים בששה חלקים סגי ונחלוק כזה? וי״ל דא״כ לא ישוו החלקים דחלק שמעון לצד דרום הוא קרוב לנהר וחלק ראובן לצד מערב יהיה קרוב לנגר אע״ג דהשתא נמי לא ישוו החלקים מכל צד מ״מ משווין בכל מה שנוכל וז״ש בעל נימוקי יוסף דף קס״ז ז״ל נחלוק אותו לשמונה חלקים שנשווה החלקים לכל א׳ במה שנוכל:

(ז) וכתב א״א הרא״ש ז״ל ונקטינן מהכא דין הראשון נלמד מבכור לפשוט והשני מיבם הנ״ל. ואין להקשות דילמא דוקא בכור דגלי רחמנא דהא כבר כתבתי בארוכה שהתורה תלה דין בכור בפשוט וק״ל:

(א) ומעלה אותו כו׳ שומעין לו כ״כ הרא״ש בשם רבינו יונה בפ״ק דבתרא בשמעתין [שאכתוב לשונם בסמוך] וכתב עליהן ומסתבר הכי שכולן מרויחים בעילוי הנכסים: