Choshen Mishpat 136 – חושן משפט קלו‏ – Shulchan Arukh

טור טור+שו״ע

מי שנתחלפו כליו בבית האבל והמשתה, ובו ב׳ סעיפים(א) מִי שֶׁנִּתְחַלְּפוּ לוֹ כֵּלָיו בְּבֵית הָאֻמָּן, הֲרֵי זֶה יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא בַּעַל הַכְּלִי וְיִטֹּל שֶׁלּוֹ. וְדַוְקָא שֶׁנָּתַן לוֹ הָאֻמָּן עַצְמוֹ, אֲבָל אִם לֹא נְתָנָם לוֹ, אֶלָּא אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, לֹא. וַאֲפִלּוּ אֻמָּן עַצְמוֹ, דַּוְקָא שֶׁאָמַר לוֹ סְתָם: הֵילָךְ טַלִּית, אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: הֵילָךְ טַלִּיתְךָ, לֹא.

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבאורים ותומים – אוריםאורים ותומים – תומיםנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל

בבלי בבא בתרא מ״ו.

רמב״ם גזילה ואבידה ו׳:ו׳

(א) ברייתא כ״כ דמ״ו ע״א ומטעמא דא״ר הוי יתיבנא קמי דחביבי ואמר לי וכי אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי וכמו שפירש רשב״ם שם וכתבו התוספ׳ שם אבל אם לא היה עשוי לו׳ למכור לא היה מותר מחמת שטעה אומן ונתן את שלו לחבירו דהוי כנתחלפו לו כליו בבית האבל וכו׳ כמבואר בס״ב

(ב) אוקימתא דרב חייא בר רב נחמן שם

(ג) ג״ז שם

(ד) כנ״ל וכן הוא שם בגמרא ובטור

(ה) שודאי טעה ואסור להשתמש שלא מדעת. רשב״ם וכמ״ש בסעיף שאחריו

(א) הרי זה ישתמש כו׳ – הטעם מבואר בטור דאמרי׳ מדנתנו לו האומן ואמר לו הילך טלית סתם ולא א״ל הילך טליתך וכדמסיק המחבר ש״מ דגם האומן ידע דטליתו של אחר מסר לו במקום טליתו בכוון ובודאי לא עשה כן אלא מחמת שבעל טלית זה בקש ממנו למכור טליתו וכוון למכור אותו הטלית ונתחלף אותו הטלית בטלית זה וכבר קיבל האומן המעות מהלוקח ונתנו לבעל הטלית הזה ואותו המוכר כבר משתמש בהמעות שקיבל מהאומן מ״ה התירו לו ג״כ להשתמש בטלית זה ולא חששו שמא יחזור הלוקח ויאמר לו על בגד זה נתתי מעותי או ימצא בו מום ויבטל המקח ונמצא שהשתמש בטלית שאינו שלו דכיון דגם המוכר משתמש בהמעות אינו מקפיד כאשר גם זה ישתמש בטלית שלו ומזה יתבאר לך הטעם למה לא התירו לו לשמש כ״א בא״ל הילך טלית סתם וגם לא במסרו לו אשתו ובניו אע״פ שאמרו לו הילך טלית סתם דמסתמא לא ידעו מענין המוכר עם האומן ובלא דקדוק אמרו טלית סתם ונתבאר ג״כ מ״ש נתחלף הטלית בבית האומן מנתחלף בבית המשתה והאבל דה״ט דשם אין רגילין לו׳ לעושה המשת׳ ולהאבל שימכרו טליתם וק״ל:

(ב) ואפי׳ אומן עצמו כו׳ – המחבר קיצר כאן ולא כת׳ כל חלוקי דין זה כאשר הן מבוארין בטור בסימן זה וז״ל ואם היא שוה יותר על שלו כשיבא בעלה בשביל׳ יתן לו העודף או יחזיר לחבירו טליתו והוא יתן לזה דמי הטלית שלו שנמכר (ור״ל והברירה ביד זה שנמסר לידו הטלית ליתן לו העודף כיון דזה צוה לאומן למוכרו ולא ביקש להחזיק בטליתו או להחזיר לו טליתו) ואם יבא בעל הטלית ויאמר לא צויתי למכור טליתי ולא לקחתי ממנו שום דמים נאמן ליקח טליתו מיד זה אם יש לו עדים שזה הטלית הי׳ שלו או יתן בו סי׳ דנהי שאנו תולין לו׳ שציוה להאומן למוכרו היינו כל זמן שהדבר ספק אבל כשבא בעל הטלית וטען ברי נאמן עכ״ל הטור ור״ל דיקח את שלו מיד זה שנמסר לו הטלית והוא יחזור אחר האומן ואף אם נאבד ביד האומן עכ״פ יקח זה את שלו וכמ״ש מור״ם בהג״ה בסעיף שאחר זה ואותו הג״ה קאי גם אדין זה אלא שבדין נתחלפו לו כליו בבית האבל ומשתה כל אימת שבא צריך ליתן החפץ לבעליו דשם מסתמא לא אמרי׳ דנתנ׳ להאבל או לבעל המשת׳ למכרו ומ״ה סתם מור״ם שם וכת׳ וכשיבא יתן לו משא״כ בזה דאין נותנין לבע״ה אא״כ טוען ואומר לא צויתי למכרו וכו׳ וק״ל:

(ג) ה״ג דוקא שאמר לו סתם הילך טלית אבל א״ל הילך כו׳:

(א) הרי זה ישתמש בהן – עיין בתשו׳ ר״א ן ששון סי׳ ק״ט וע׳ בב״ח ודבריו פשוטים דכשנודע שנאבדו שלו צריך לחזור מיד ודמי למ״ש בס״ב ע״ש.

(ב) ואפי׳ אומן עצמו כו׳ – ואם יבא בעל הטלית ויאמר לא צויתי למכור טליתי ולא לקחתי ממנו שום דמים נאמן ליקח טליתו מיד זה אם יש לו עדים שזו הטלית הי׳ שלו או יתן בו סי׳ כ״כ הטור והביאו ג״כ סמ״ע אע״ג דלא ראו עתה בידו החפץ אלא הוא עצמו מודה שאינ׳ שלו צריך לחזור ואף שאומן הי׳ נאמן לו׳ לקוח במגו דהחזרתי כ״כ בתשו׳ רשד״ם ס״י ע״ש.

(א) ישתמש – הטעם מבואר בטור דאמרינן מסתמא נתן בעה״ב רשות לאומן למכור טליתו וה״ט דלא התירו באמר לו הילך טליתך כ״א דוקא בטלית סתם וגם לא במסרו לו אשתו ובניו אף שאמרו טלית סתם דמסתמא הם לא ידעו מענין המוכר עם האומן ונתבאר גם כן מאי שנא בית האומן מבית המשתה והאבל משום דשם אין רגילין לומר שימכרו טליתם עכ״ל הסמ״ע ועיין בתשובת מהר״א ששון סי׳ ק״ט ובהרשד״ם חח״מ סי׳ קל״ט ובמהריב״ל ס״א סי׳ ק׳ ובמשפט צדק ח״א סי׳ ע״ו:

(ב) עצמו – המחבר קיצר כאן ובטור מבואר יותר וז״ל ואם הוא שוה יותר על שלו כשיבא בעלה בשבילה יתן לו העודף או יחזיר לו טליתו והוא יתן לזה דמי טלית שלו שנמכר (ר״ל הברירה ביד זה שהטלית בידו להחזיר לו טליתו או ליתן העודף) ואם יבא בעל הטלית ויאמר לא צויתי למכור טליתי ולא לקחתי ממנו שום דמים נאמן ליקח טליתו מיד זה אם יש לו עדים שטלית זה היה שלו או יתן בו סימן עכ״ל הסמ״ע ואע״ג דלא ראו עתה בידו החפץ אלא הוא עצמו מודה שאינו שלו צריך להחזיר ואף שהאומן היה נאמן לומר לקוח במגו דהחזרתי כ״כ בתשו׳ רשד״ם ס״י ע״ש ש״ך:

(א) ישתמש בהן הטעם מבואר בטור דאמרינן מסתמא נתן הבעה״ב רשות לאומן למכור טליתו וה״ט דלא התירו באמר לו הילך טליתך כ״א דוקא בטלית סתם וגם במסרו לו אשתו ובניו אף שאמרו טלית סתם דמסתמא הם לא ידעו מענין המוכר עם האומן ונתבאר ג״כ מ״ש בית האומן מבית המשתה והאבל משום דשם אין רגילים לומר שימכרו טליתם סמ״ע:

(ב) ואפילו אומן עצמו כו׳ המחבר קיצר כאן ובטור מבואר יותר וז״ל ואם הוא שוה יותר על שלו כשיבא בעלה בשבילה יתן לו העודף או יחזור לו טליתו והוא יתן לזה דמי טליתו שלו שנמכר (ר״ל הברירה ביד זה שהטלית בידו להחזיר לו טליתו או ליתן העודף) ואם יבא בעל הטלית ויאמר לא צויתי למכור טלית ולא לקחתי ממנו שום דמים נאמן ליקח טליתו מיד זה אם יש לו עדים שטלית זה היה שלו או יתן בו סימן כ״כ הסמ״ע וכ״כ הש״ך ג״כ בשם הטור וכתב ואע״ג דלא ראו עתה בידו החפץ אלא הוא עצמו מודה שאינו שלו צריך לחזור ואף שהאומן היה נאמן לומר לקוח במגו דהחזיר כ״כ בתשובת רשד״ם ע״ש ועיין תומים דלא ידעתי מה מהני סימן או דלא צריך לכך בהודאת אומן או דלא מועיל דחיישינן לקנוניא וע״ש שהוכרח לומר בדוחק דחזקה כל הבגדים שנמצא ביד אומן הם של אחרים ודוחק ע״ש:

(א) מי שנתחלפו וכו׳ ועיין סמ״ע וש״ך שהעתיקו דברי טור דאם יבא בעל טלית לתבוע שיאמר מעולם לא צויתי למוכרו אם יש לו עדים שהיה שלו או שיש בו סימן יחזירו לו וכתב הש״ך אע״פ דליכא עדי ראה והיה אומן נאמן במגו דהחזרתי עכ״ל. ויש להבין בממ״נ אי איירי דאומן לפנינו ומודה דהוא שלו ל״ל סימן ואי חיישינן לקנוניא אף סימן לא מהני דהא האומן בקי בו שהיה אצלו ויכול להגיד לו הסימן ואי אין אומן לפנינו מה יועיל סימן נטעון להמחזיק בטלית להד״ם לא היה שלך מעולם רקהיה שלאומן כהנ״ל בסימן קל״ד סעיף ג׳ ע״ש וצ״ל דהוה מילתא דלא שכיח וכמו דלקמן בסימן רצ״ז מוציאין מיתמי בסימן מטעם דמילתא דל״ש לא טענין ליתמי אף זה כמוהו. דבא בכח אומן לא טענין מילתא דל״ש ואע״ג דשם בעינן דוקא בדלא אמיד אבל באמיד טענין אם לא הפקידו בעדים צ״ל אומן מגרע גרע והוי כהפקידו בעדים דסתמא דמילתא בגדים שהם אצלו הם בחזקת של אחרים. וכ״כ הת״ה בכובסת דעל סימן לחוד מוציאין אף דכובסת כיחש בבעל הסימנים והיינו דטענת גוים לאו טענה ואנן לא טענין מילתא דלא שכיח. והנה ראיתי בתשובת מהורא״ש סימן ק״ט דפלפל בדברי מהרשד״ם דאם ליכא עדי ראה והיה אומן יכול לטעון לקחתי דנטעון ג״כ למחזיק וע״ש ובאמת לפי דעת רשב״א לעיל סימן ע״ב סח״י בהגה דהנפקד הוא עומד במקום ראה אף כאן הדין כן דהמחזיק הוא עומד במקום ראה ולית ליה לאומן מגו וכמש״ל בסימן קל״ד ס״ד ע״ש ותמהני שלא הרגישו בזה דמה יועיל סימן נטעון למחזיק להד״ם כנ״ל:

(א) ואפילו אומן עצמו בסמ״ע בהג״ה הנכתב בתוך ב׳ חצאי לבנה שהברירה ביד זה שנמסר לידו וכו׳ לפענ״ד הוא ט״ס דמה״ת יהיה זה ונרא׳ דהפי׳ בטור הוא שהדין ביניהם ולפעמי׳ מחזיר העודף כגון באונאה שתות וכיוצא ולפעמים מחזיר הטלית ולפי הטענות כן הדין:

(א) ה״ז ישתמש בהן הטעם כיון שאמר לו הילך טלית סתם אמרינן דודאי בעל הטלית ביקש מהאומן למכור טליתו ונתחלף להאומן ומכר טלית של זה ומסר המעות להמוכר ולא חיישינן שמא יבטל המקח דכיון שמסתמא המוכר משתמש בהמעות לכך התירו לו לזה להשתמש גם בהטלית משא״כ כשאמר טליתך דהרי רואין שטעה וכן באשתו ובניו אמרי׳ מסתמא לא ידעו בענין האומן וכן בנתחלף בבית המשתה והאבל משום דאין רגילות לומר לעושה משתה למכור לו טליתו וכשבא בעל הטלית ואמר לא צויתי למכרו נאמן כיון שטוען ברי ואף דלא ראו בידו החפץ והיה האומן נאמן לומר לקוח במיגו דהחזרתי אפ״ה נאמן הבעה״ב: [ש״ך] ואם בעל הטלית מודה שציוה למוכרו רק שזה הטלית שוה יותר משלו הברירה ביד זה שנמסר לידו הטלית חו ליתן לו העודף או שיחזיר לו טליתו והוא יתן לו דמי הטלית שנמכר: (סמ״ע) וע״ב דהעיקר כמ״ש דחין לו בריר׳ וע״ש ואם נודע לו שנאבד שלו צריך להחזיר מיד: [ש״ך]:

{א} מי שנתחלפו לו כליו בבית האומן הרי זה ישתמש בהן עד שיבוא בעל הכלי ויטול שלו דתלינן שמא אדם אחר נתן טליתו לאומן למכרו וטעה האומן ומכר טלית זה במקומו וכשבא זה ושאל טליתו מהאומן ידע שטעה ונתן לו בעבורו טליתו של האחר שצוה לו למכור ואין כאן תשמיש שלא מדעת ודוקא שנתנה לו האומן בעצמו אבל אם נתנה לו אשתו ובניו לא ואפילו אומן דוקא שאמר לו הילך טלית סתם אבל אמר לו הילך טליתך לא שודאי טעה ואם הוא שוה יותר על שלו כשיבוא בעליה בשבילה יתן לו העודף או יחזיר לחבירו טליתו והוא יתן לזה דמי הטלית שלו שנמכר ואם יבוא בעל הטלית ויאמר לא צויתי לאומן למכור טליתי ולא לקחתי ממנו שום דמים נאמן ויקח טליתו מיד זה אם יש לו עדים שזה הטלית היה שלו או יתן בו סימן דנהי שאנו תולין שצוה לאומן למכרו היינו כל זמן שהדבר ספק אבל כשבא בעל הטלית וטוען ברי נאמן:

בבלי בבא בתרא מ״ו.

רמב״ם גזילה ואבידה ו׳:ו׳

(א) {א} מי שנתחלפו לו כליו וכו׳ ברייתא וגמרא פרק חזקת (בבא בתרא מו.):

[בדק הבית: הרמב״ם כתב דינים אלו פ״ו מגזילה:]

כתב הרא״ש וא״ת היאך משתמש בה ע״י מסירת אומן והלא לא יאות הלוקח בטליתו של הלה יכול לחזור לו הטלית ונמצא משתמש בטלית של המוכר שלא מדעתו וי״ל כיון שהמוכר היה דוחק למעות ומכר טליתו אינו מקפיד אם ישתמשו בו אחרים שגם הוא משתמש במעות:

ודוקא שנתנה לו האומן בעצמו וכו׳ עד שודאי טעה מימרא דרב נחמן שם: ואם הוא שוה יותר וכו׳:

(א) וטעה האומן ומכר טלית זה במקומו כו׳ הרא״ש כתב ז״ל וא״ת והלא אם לא יאות הלוקח בטליתו של ראובן (וכ״כ באשר״י של דפוס ושל קלף) יכול לחזור הטלית לראובן ונמצא משתמש הלה בטלית של ראובן שלא מדעתו וי״ל כיון שהיה ראובן דוחק למעות ומכר טליתו אינו מקפיד אם משתמשים אחרים בטליתו שגם הוא משתמש במעות עכ״ל. ונראה דמש״ה הקשה הרא״ש מהא דשמא לא יאות הלוקח כו׳ ולא הקשה מהא דהדין נותן דכשהטלית של ראובן עדיף שהברירה ביד שמעון ליתן לראובן העודף או יקח מיד ראובן המעות ומחזיר לראובן טליתו וכמש״ר וכשיקח מעות ויחזור לו טליתו נמצא דהשתמש בטלית שאינו שלו דאין זה קושיא חדא דאחר שהשתמש בו שמעון הברירה ביד ראובן לקבל טליתו או העודף. ומ״ש או יחזיר לחבירו כו׳ דמשמע דהברירה ביד שמעון כ״כ לפי האמת לפי תירוצו של הרא״ש שאין מקפיד ראובן. אבל כשחוזר בו הלוקח ומחזיר הטלית לראובן שראובן מחזירנו לשמעון ולוקח את שלו מקשה שפיר דגם לא שייך למימר ששמעון יחזיר לראובן את טליתו וגם מה שהזיקו כי לפעמים לא הזיקו היזק הניכר ולא יתן לו כלום ומ״מ נשתמש בו שלא ברשות או לא ניחא ליה בדמי קלקול מאחר שעומד למכור וק״ל. ומ״ש הרא״ש שהלוקח לא יאות בטלית של ראובן ר״ל אף שהוא סבור שהוא של ראובן כמו שקנהו על שמו מ״מ לא יאות בו מחמת מום שמצא בו או שום טעם אחר. אבל א״ל שיחזור בו מחמת שטלית של ראובן מכר וזהו טליתו של שמעון. דא״כ הול״ל לא יאות בטליתו של שמעון. ועוד דמסתמא הלוקח מה שהוא רואה הוא לוקח ומה לו אם הוא של ראובן או של שמעון וק״ל:

(א) מי שנתחלפו לו ז״ל הגמרא [עיין תחילת ל׳ הגמרא בב״ח] מ״ש רישא ומ״ש סיפא. א״ר חייא וכי אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי ע״כ. וכתבו רשב״ם ותוס׳ ואשר״י הלכך איכא למימר שהאומן מכר טלית אחד בהיה מתקן במצות בע״ה וטעה ומכר טליתו של זה ונתן לו טליתו זה מדעתו (פי׳ שהאומן בכיון נתנו לו) וכיון שנתנו לו מדעתו מותר להשתמש בו. שאם יעמוד הלוקח במקחו ויחזיק טליתו שנתן לו האומן פשיטא שמותר שהרי ודאי ישתמש בו שלכך לקחו וכיון שהוא ישתמש בטליתו מותר זה ג״כ להשתמש בטלית זה. ואף אם לא יעמוד הלוקח במקחו ויתחרט להחזיר למוכר טליתו (מיד קודם שישתמש ויבא המוכר ויתן לזה את שלו ויקח מידו את שלו) ויקח מעותיו. כתב הרא״ש מ״מ כיון דהמוכר מחמת דחקו מכרו אינו מקפיד אם ישתמש הלה בו כיון שהוא משתמש במעות אבל אם לא היה עשוי לומר לאומן למכור לא היה מותר מחמת שטעה האומן ונתן את של זה לחבירו דהוה כנתחלפו לו בבית האבל או בבית המשתה וסופו שיחזור חבירו את שלי לאומן ויחזור ויתבע את טליתו ואותו אחר אינו משתמש בשלו (משא״כ עתה דהבע״ה משתמש במעות ואינו מקפיד וכמ״ש) ובזה דברי רבינו מבוארים. ומש״ר תלינן שמא. לשון שאינו מדוקדק הוא דהא מכח ספק הוה אסור אלא דאנו אמרינן כיון דאומר הילך טלית סתם ודאי מכר את שלו והכי היל״ל דתלינן אדם אחר וצ״ל דה״ק אף שאינו ודאי כ״כ וכמ״ש בסיפא דכשבא הלה וטוען שלא נתתיו לאומן למכור נאמן. מ״מ תלינן לקולא בהאי שמא דקרוב לודאי הוא:

ומ״ש ודוקא שנתן לו האומן כו׳ שם בגמרא והטעם דבאשתו ובניו אמרינן מטעי טעו וטליתו עדיין אצל האומן או אחר לקח. אבל לא במכר ואינו משתמש בו. הילך סתם כו׳ פירש רשב״ם דאיכא למימר דלהכי לא א״ל טליתך שאין זה שלו ומדעת נתנו לו חליפי טליתו. אבל אמר טליתך ש״מ דטעות הוא כסבור שהוא שלו ואסור להשתמש בו:

ומ״ש ואם שוה יותר כשיבא בעליה כו׳ פי׳ כשלא חזר בו הלוקח ובא בעל הטלית ואינו מביא טלית של זה בידו ומבקש המותר אז הברירה ביד זה ליתן לו המותר או להחזיר לו טלית זה שנתן לו האומן וליקח מידו המעות שנתן לו האומן אבל כל זמן שלא יבא בעליה אינו מחוייב זה להדר אחריו ליתן העודף מאחר דהאומן נתנה לו מדעתו אמרינן דגם הלה סבר וקיבל המעות בעד שלו:

ואם יבא כו׳ השתא מפרש רבינו מ״ש בברייתא הנ״ל ורבינו לעיל שיבא בעל הכלי ויטול שלו:

ויאמר לא צויתי לאומן כו׳. ויקח טליתו פי׳ ואין זה יכול לומר תן לי תחילה את שלי כי זה יאמר לו את שלי מצאתי בידך החזירם לי וחזור אתה אחר האומן וכן בסיפא בנתחלפו לו כליו בבית האבל ולא שייך בזה תקנות השוק אלא היכא שהוציא מעות וקנה שום חפץ אבל זה הו״ל כמו נפרע בו בחובו ובהקיפו דלא תקנו בו וכמו שכתב רבינו בסימן שנ״ו:

(א) {א} מי שנתחלפו לו כליו וכו׳. ברייתא בפרק חזקת (בבא בתרא מ״ו) נתחלפו לו כליו בבית האומן ה״ז ישתמש בהן עד שיבוא הלה ויטול את שלו בבית האבל או בבית המשתה ה״ז לא ישתמש בהן עד שיבוא הלה ויטול את שלו ובתרומת הדשן סי׳ שי״ט כתב דאין לפרש דיכול להחזיקו בחילופו עד שיחזיר לו את שלו ואפ״ה לא ישתמש בהן כיון דע״י טעות נתחלף דא״כ הו״ל למיתני ברישא ה״ז ישתמש בהן עד שיבוא הלה ויחזיר לו את שלו ובסיפא נמי הו״ל למיתני ה״ז לא ישתמש בהן עד שיבוא הלה ולא יחזיר לו את שלו מדתני עד שיבוא הלה ויטול את שלו משמע דלעולם נוטלו בין יחזיר בין לא יחזיר עכ״ל ולא נהירא דודאי פשטא דסוגיא משמע שיכול להחזיק בחילופו עד שיחזיר לו את שלו וכן מבואר הוא נמי מלשון התוספות בד״ה וכי אין שכתבו וז״ל אבל אם לא היה עשוי לומר לאומן למכור לא היה מותר מחמת שטעה אומן ונתן את שלו לחבירו דהוי כנתחלפו לו בבית האבל או בבית המשתה דסופו שיחזיר חבירו את שלו לאומן ויחזור ויתבע ממנו טליתו עכ״ל התוספות שמעינן מלשונם דיכול להחזיק בחילופו והלשון בגמרא מתוקן ואין לדקדק ממנו כלום מיהו פשיטא הוא דדוקא בנודע דשלו אינו נאבד אלא הוא אצל חבירו התם הוא דמחזיק בחילופו עד שיחזיר את שלו אבל אם שלו נאבד או נגנב אין ספק דאינו יכול להחזיק בחילופו וכמו שפסק הרב וכך פסק במרדכי ריש פרק הגוזל בתרא:

טור טור+שו״ע

(ב) נִתְחַלְּפוּ לוֹ כֵּלָיו בְּבֵית הָאֵבֶל אוֹ בְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. {הַגָּה: וּכְשֶׁיָּבֹא בַּעַל הַחֵפֶץ צָרִיךְ לִתֵּן הַחֵפֶץ לִבְעָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁשֶּׁלֹּוֹ נֶאֱבָד. וְכֵן כּוֹבֶסֶת גּוֹיָה הַמְכַבֶּסֶת לָרַבִּים וְהֵבִיאָה לְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שי״ט).}

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבאורים ותומים – אוריםביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףעודהכל

בבלי בבא בתרא מ״ו.

רמב״ם גזילה ואבידה ו׳:ו׳

(ו) שם בברייתא.

(ז) ממשנה נטלו ליסטים כסותו וכו׳ בבא קמא דף קי״ד ע״א וכאן לא נתייאשו הבעלים מהם ומברייתא דלעיל וכ״כ בהגהות מרדכי שם בב״ק אבל ודאי אם השכינה עשו בו תקנת השוק וצריך להחזיר הדמים כמבואר לקמן סימן שנ״ו

(ד) והביאה לאחד שאינו שלו – שם בת״ה מסיק דלא ישתמש בו וצריך להחזיר כלי זה לבעליו אע״פ ששלו נאבד ודין אומן שנתנו לו כלים לתקן והשכינם ע״ל סי׳ שנ״ו ס״ז:

(א) ס״ב בהג״ה וכן כובסת עכו״ם כו׳ דין זה הועתק מת״ה והוא תמוה וי״ל על ת״ה עצמו שהרי דין מפורש הוא במרדכי פרק הגוזל בתרא והוא לא הביאו ולפעד״נ ללמוד מדברי המרדכי בזה חידוש אח׳ שכ׳ וז״ל ומכאן הבאתי ראיה על כובסת עכו״ם שהיתה רוחצת בגדים לכמה יהודים ואבדה סדין אחד ונטלה סדין א׳ מן האחרים ונתנה לו תמורות סדין שלו וצויתי להחזיר שהרי אותם יהודים אחרים לא נתייאשו מסדין שלהם אלא היו מרדפין אחר הכובסת מפני הסדין שלהם וגם קי״ל גנב ופרע חובו כו׳ דלא עשו תקנת השוק ומחזירו בחנם אבל ודאי אם הכובסת משכנה את הסדין לאותו איש הרי עשו תקנת השוק במשכנתא עכ״ל מדכתב שהרי הבעלים מרדפים אחריה וה״ל כאמת גמור ולפ״ז היה נראה במי שנתנה לו הכובסת סדין א׳ תחת שלו ואינו יודע של מי הוא ועי״ז הוא מונח ימים רבים אצלו עד זמן שא״א לבני אדם שלא יחקור אחר שלו ודאי מתייאש ממנו והכובסת סלקה אותו בדבר אחר ובת״ה סי׳ שי״ט לא מיירי אלא בשני׳ באים לפנינו וטוענים בעדו שיחזיר לו מה שאין כן באם לא בא שום אדם וצועק על סדין שלו אמרי׳ ודאי סלקה הכובסת אותו כל שנשתהה שם כמ״ש:

(ג) וכשיבא בעל החפץ וכו׳ – ע׳ בתשובות מהר״א ן׳ ששון סי׳ ק״ט.

(ג) שלו – (והט״ז דקדק מל׳ המרדכי בדין זה דאם היה מונח ימים רבים אצל זה שהביאה לו הכובסת דבר שאינו שלו והוא זמן הרבה כ״כ שא״א לבני אדם שלא יחקור אחר שלו ודאי נתייאש ממנו והכובסת סלקה לזה בדבר אחר וע״ש) ודין אומן שנותנין לו כלים לתקן והשכינם ע״ל סי׳ שנ״ו ס״ז בהג״ה:

(ג) וכן כובסת עכו״ם וכו׳ ואם נתן א׳ סימן אע״פ שהגוי׳ הכובסת מכחישו מוציאים כ״כ הת״ה מר׳ דהאי דינא סימן שי״ט ועיין תומים מ״ש מילתא בטעמא קצת ע״ש:

(א) וכשיבא בעל – שם בבית כו׳ עד שיבא כו׳ ול״ק עד שיחזיר לו את שנו:

(ב) וכן כובסת – ג״כ שם בבית האומן כו׳ עד שיבא כו׳ כנ״ל וכובסת היא אומן כמ״ש שם וטליתו ביד כובס ומהא דב״ק נטלו לסטים כסות וכו׳:

(א) וכן כובסת כותי – כ׳ בת״ה סי׳ שי״ט ז״ל ולא מבעיא היכא דראובן ידע בודאי שהסדין אינו שלו אלא אי הוי מספקא ליה ושמעון נותן סימנין מובהקין שהסדין שלו נתברר הדבר שנתחלף ע״י טעות או גזילה ולא מצי מעכב עכ״ל ונראה מדבריו דהיינו דוקא היכא דמספקא ליה הוא דמהני סי׳ מובהק אבל אם טוען ברי שהסדין ודאי שלו אפי׳ נותן שמעון סי׳ מובהק אינו צריך להחזיר. וע״ש בסי׳ רצ״ז סק״א באורך דל״מ סימן מובהק להוציא מיד המוחזק ואפי׳ מיד יתומים דטענו שמא אלא היכא דלא אמיד ע״ש.

(ב) והביאה לאחד שאינו שלו – בט״ז כ׳ בשם המרדכי ז״ל מכאן הבאתי ראיה על כובסת כותי וכו׳ ואבדה סדין אחד ונטלה סדין אחר ונתנה לו תמורת סדין שלו וצויתי להחזיר שהרי אותם יהודים אחרים לא נתייאשו מסדין שלהם אלא היו מרדפין אחר הכובס מפני הסדין שלהם וגם קי״ל גנב ופרע בחובו כו׳ דלא עשו תקנת השוק וכו׳ עכ״ל מדכ׳ שהרי הבעלים מרדפין אחריהם ולפ״ז היה נראה במי שנתנה לו הכובסת סדין א׳ תחת שלו ואינו ידוע של מי הוא וע״י זה היה מונח ימים רבים אצלו עד זמן שא״א לבלי אדם שלא יחקור אחר שלו ודאי מתייאש ממנו והכובסת סילקה אותו מאחרים עכ״ל.

ולענ״ד לא נהירא דכיון דקי״ל שינוי רשות ואח״כ יאוש לא קנה ומשום דאתי׳ לידיה באיסורא א״כ אפי׳ ימים רבים נמי ל״מ כיון דבשעה שנתנה הכובסת לידו לא הוי יאוש וע׳ רמ״א סי׳ שנ״ו סעיף ג׳.

ומ״ש הט״ז והכובסת סילקה אותו מאחרים נראה טעם נוסף על הך טעמא דיאוש. וגם זה אינו נראה דאפי׳ סילקה אותו בדמים כל שהסדין יש לו בעין חוזרת לבעלים כדאי׳ ר״פ המפקיד אשתכח כיפי הדרי למארי ומשום דהיו שומא בטעות וכבר כ׳ הרמב״ם פ״ח משאלה דבשילם נמי הבהמה עצמה חוזרת ועוד דמנא ידעי׳ שסילקה אותו בדמים שמא פטרה עצמה בטענת אונס ואפי׳ לדעת הפוסקים בסי׳ רצ״ה דשילם קנה הבהמה היינו דוקא בשילם מדעתיה ולא אטרחיה לבי דינא ושמא לא סילק בדמים עד דאטרחיה לדינא ולשון המרדכי שכ׳ שהרי הבעלים מרדפין לא אתי לאפוקי יאוש עכשיו דזה ל״מ כיון דבאיסורא אתי לידיה אלא לאפוקי יאוש קודם שנתנה לו הכובסת. ולכן נראה דהדרא סדין למאריה אא״כ ידוע שנתייאש מרא מיניה קודם שנתנה לזה וז״ב.

(ב) כובסת עכו״ם עט״ז שפסק דאם אין הבעלים מרדפין אחריה דאמרינן ודאי כבר נתייאש א״נ סילקה אותם בדבר אחר ע״ש והוא קצת ורחוק דדין זה לומר שכיון שאין הבעלים מרדפין דודאי נתייאשו לא נזכר בשום פוסק וגם הקצה״ח תמה דאימר נתייאשו אחר שבא לידו דהוי ש״ר ואח״כ יאוש ואימר פטרה עצמה כטענת אונס ואפשר דהט״ז כתב כן מסברא כיון שאינה מכבסת רק לבני העיר ודאי אילו לא סלקה את האחרים היה נשמע הרדיפה וגם אם לא הי׳ ת״י הכובסת קודם שבא לידו זמן רב היה נשמע הרדיפה ובוודאי הוא זמן רב ת״י הכובסת עד שאינו נשמע שוב הרדיפה ומקום שבא לידו הוי היאוש:

(ב) כובסת עכו״ם ולא ישתמש בו וצריך להחזיר הכלי בבעלים אף ששלו נאבד [סמ״ע] והט״ז כתב דאם אינו יודע של מי הוא ואין שום אדם רודף אחריו אמרינן דמסתמא נתייאש או שסלקה אותו הכובסת במעות וע״ב:

(א) שאינו שלו – עבה״ט שכ׳ הט״ז דקדק מל׳ המרדכי דאם היה מונח ימים רבים כו׳ ועיין בס׳ קצה״ח שחולק עליו ומסיק ולכן נראה דהדרא סדין למאריה אא״כ ידוע שנתייאש מאריה מיניה קודם שנתנה לזה ע״ש ובנה״מ מיישב דברי הט״ז ע״ש:

{ב} נתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה לא ישתמש בהן.

בבלי בבא בתרא מ״ו.

רמב״ם גזילה ואבידה ו׳:ו׳

(ב) {ב} נתחלפו לו כליו בבית האבל כו׳ ברייתא פר׳ חזקת שם עיין בתרומת הדשן סי׳ שי״ט:

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון